1. אין ליתן צו מניעה זמני לצד שהפר ההסכם כנגד הצד האחר להסכם
ראה רע”א 5438/94 אורבונד שיווק בע”מ נ’ המרכז הישראלי לגבס מהיר בע”מ, תק-על 94(3), 1068.

2. צו מניעה זמני בעילת גרם הפרת חוזה
ראה ע”א 3668/98 בסט ביי רשתות שיווק בע”מ נ’ פידיאס אחזקות, תק-על 99(2), 1518.

3. דחיית בקשה לצו האוסר על חתימת הסכם לרכישת מלון
ב- ת”א (ת”א) 39179-04-13 {יצחק גבור נ’ מלון ענבר בע”מ, תק-מח 2016(3), 8625 (2016)} נקבע:

“1. ביום 06.07.16 הגיש המבקש לבית-המשפט בקשה למתן צו מניעה זמני המתייחסת להסכם למכירת מניות בחברה – המשיבה 1 (להלן: “החברה”), במסגרתו התיימרו המשיבים 7-3 (להלן: “קבוצת לוי”) למכור את מניותיהם בחברה למשיב 2 (להלן: “מררי”).

לגישת המבקש, שלחה אליו קבוצת לוי מכתב ביום 01.05.16, אליו צורפה – לגישתו “כביכול” הצעת רכישה (מכתב זה יכונה להלן: “מכתב לוי”). מכתב לוי נשלח אל המבקש מכוח סעיף 19(3) לתקנון החברה הקובע זכות סירוב ראשון לבעלי המניות בחברה, למקרה שאחד מבעלי המניות מבקש למכור את מניותיו בחברה למאן דהוא אחר. משהמבקש לא נעתר להצעת הרכישה שצוינה במכתב לוי, הודיעה לו קבוצת לוי ביום 09.06.16 כי הם רואים בו כמי שאינו מעוניין לרכוש את מניותיהם, וכי הם ימכרו לכן את המניות לרוכש איתו הם הגיעו להסכמה, הוא מררי. ההסכם של קבוצת לוי עם מררי מיום 17.06.16, כונה על-ידי המבקש “ההסכם המפר” והוא יכונה להלן “הסכם לוי- מררי”.

הבקשה לצו מניעה זמני
2. בבקשה לצו מניעה זמני העלה המבקש מספר טענות כנגד הסכם לוי – מררי. כך לטענתו עסקת מכירת המניות מכוח הסכם זה שונה באופן מהותי מהעסקה נושא “הצעת הרכישה” שנמסרה למבקש במכתב לוי. לגישתו, התנאים המסחריים שהוצעו לו במכתב לוי היו שונים וטובים פחות מאלה שניתנו בסופו-של-דבר למררי. זאת – בניגוד גמור להוראת סעיף 19 לתקנון החברה, שמכוחה היה על קבוצת לוי לפנות אל המבקש בהצעת רכישה בתנאים זהים (לפחות) לאלה שניתנו לרוכש האחר. לכן – כך טוען המבקש – מדובר בהסכם המפר את זכות הסירוב שלו, הסכם פסול המנוגד להוראות תקנון החברה שאין לחברה אפשרות לאשרו כאשר המבקש מתנגד לכך.

המבקש הוסיף וטען כי מכתב לוי הוא מכתב פגום, שאינו מהווה “הצעת רכישה”. זאת לאור העובדה שהמומחה מטעם בית-המשפט שמונה במסגרת התביעה דנן טרם מסר את חוות-דעתו, כך שלא כל הנתונים הפיננסים הקשורים למלון שבבעלות החברה התבררו, ולא ניתן אם-כן לטעון כי החברה חייבת לקבוצת לוי סכום כלשהו. קל וחומר שלא ניתן לטעון כי התשלום של 3,248,000 ש”ח הנקוב בהצעת הרכישה מהווה החזר חלקי של הלוואות בעלים נטענות. לא ניתן גם במסגרת הצעת הרכישה להביא להחזר הלוואות בעלים נטענות, כאשר יש מחלוקת הן בדבר נכונות הרישום של הלוואות הבעלים בספרי החברה והן בדבר שיעורן העדכני.

כן ישנה מחלוקת בין הצדדים שעתידה להתברר במהלך הדיון בתביעה דנן ביחס לשיעור האחזקות של המבקש ושל “קבוצת גבור” (הכוללת גם את יורשי אביו המנוח של המבקש, מר אהרון גבור ז”ל, שיכונה להלן: “גבור המנוח”) במניות החברה, לעומת שיעור האחזקות של מררי (מחלוקת המתייחסת להעברה נטענת משנת 1999 של 30% ממניות החברה מגבור המנוח למררי). המבקש הוסיף כי עמדתה של קבוצת לוי בנושאים הללו היתה כעמדתו, ורק לאחרונה – לאחר הסכם לוי – מררי, היא שינתה את טעמיה.

3. לגישת המבקש בבקשה לצו זמני, לאור הפגמים במכתב לוי ובהזמנות לאספה הכללית שנועדה להתקיים ביום 07.07.16 לצורך אישור הסכם לוי – מררי, לא ניתן לקיים את האסיפה הכללית המיוחדת ואת אספות הסוג של בעלי המניות בחברה. לגישתו, משרד בא כוחו קבל הזמנות שנועדו ל”עזבון המנוח אהרון גבור”, כאשר משרד בא כוחו אינו מייצג ומעולם לא ייצג את העיזבון. לכן, ההזמנות שנשלחו עבור העיזבון כלל לא הגיעו ליעדן, ויש לשלוח אותן ליורשי המנוח אהרון גבור ז”ל. עוד ציין המבקש כי ההזמנות אינן עומדות בתנאים הנדרשים בדין ובתקנון החברה. מטעמים אלה לא ניתן לכנס את האספות במועד הנקוב, ואם יתקיימו האספות, הן תהיינה פסולות ופגומות. עוד ציין המבקש כי להזמנה לאספות צורף הסכם רכישת המניות ללא נספחיו, באופן שאינו מאפשר את בחינתו כדבעי.

4. המבקש טען כי הוא קופח כבעל מניות מיעוט בחברה בהתייחס להסכם לוי – מררי לאור כל האמור לעיל. לכן הוא זכאי לסעד בשל הפרת הקיפוח. הוא הוסיף כי הוא זכאי למתן הצו הזמני המבוקש על-ידיו, וזאת משום שהוא הציג ראיות מהימנות לכאורה לטענותיו בבקשה, וכן משום ששיקולי מאזן הנוחות נוטים לזכותו.

הצו הארעי
5. המבקש עתר בבקשתו כי בית-המשפט יוציא באופן מיידי צו במעמד צד אחד שיורה למשיבים להימנע ממכירת המניות בטרם ניתנה לו הצעת רכש כדין; לאסור על המשיבים לשנות את מירשם בעלי המניות; ולהורות לחברה להימנע מלקבל הלוואה ממררי או מכל גורם אחר לשם ביצוע התשלום בהסכם לוי מררי מבלי שנפרעות גם הלוואות המבקש והמשיב 8 (הוא גבור המנוח). כן עתר המבקש כי בית-המשפט יורה למשיבים להימנע מביצוע המחאות או העברות של יתרות זכות או כל נתון חשבונאי או פיננסי בספרי החברה מכוח הסכם לוי – מררי.
ביום בו הוגשה הבקשה ניתן במעמד צד אחד צו ארעי שתוקפו עד להחלטה אחרת, שהותנה הפקדת סכום של 50,000 ש”ח על-ידי המבקש. לאחר שהוגשו תגובות המשיבים לבקשה ותשובת המבקש לתגובות, נקבע דיון במעמד שני הצדדים בבקשה לצו מניעה זמני לגופה…

תמצית ההחלטה הקודמת
10. כאמור, ההחלטה הקודמת התייחסה לבקשת המבקש לצו מניעה זמני, וניתנה כהחלטה ארעית נוספת עד שיתאפשר לצדדים לחקור את המצהירים. בקצירת האומר יוזכר כי בהחלטה הקודמת נקבע נכון לאותו שלב:

·כי המבקש הוכיח לכאורה כי נפל פגם באופן בו ניתנה לו זכות הסירוב הראשון, שכן ההסכם כפי שגובש בין קבוצת לוי לבין מררי לא תאם את ההצעה שהועברה לו במכתב לוי;

·כי המבקש לא טען כי הוא מבקש להיכנס לנעלי מררי ולהיות צד להסכם לוי – מררי גם לאחר שנודע לו תוכנו המלא של הסכם זה, וכי הוא לא עשה זאת גם במשך פרק זמן של 30 ימים מהיום בו נוגע לו על תוכנו של הסכם לוי – מררי;

·כי ישנו סיכוי לכאורי בטענת המשיבים לפיה החברה זקוקה באופן דחוף לסכום של 690,000 ש”ח לצורך תשלום התחייבויותיה השוטפות (ובכלל זה תשלומים לעובדים ולספקים);

·כי יש חשש שאם הסכום הזה לא יוזרם אל החברה באופן מיידי, שהעובדים או הספקים יגישו לבית-המשפט בקשות לפירוק החברה – מה שעלול לפגוע באופן חמור בכלל בעלי המניות בחברה: הן במבקש והן במשיבים;

·כי אם הסכם לוי -מררי ייצא לפועל, יש סיכוי סביר כי מררי יזרים לחברה את הסכומים שנדרשים לחברה כדי לעמוד בהתחייבויותיה;

·וכי מימוש הסכם לוי – מררי ודחיית בקשת המבקש למנוע את מימושו, לא יגרמו לנזק משמעותי למבקש. זאת משום שסכום ההלוואות הכולל שהחברה תהיה חייבת לבעלי המניות שלה לא ישתנה בעקבות הסכם לוי – מררי (אלא רק זהות המלווים), ומשום שחרף העסקה בין קבוצת לוי למררי, מררי יוסיף להיות כפוף לאפשרות שבית-המשפט יקבע במסגרת פסק-הדין בתובענה דנן לגופה כי קבוצת גבור היא בעלים של 40% ממניות החברה, וכי יש לעדכן את סכומי הלוואות הבעלים שהועמדו על-ידי בעלי המניות לחברה בהתאם למסקנותיו של המומחה שמונה מטעם בית-המשפט…

דיון
37. כפי שהובהר בראשית הדברים, החלטה זו באה בהמשך להחלטה הקודמת, ויש לבחון האם ההחלטה הקודמת עומדת על מכונה לאור הדברים שעלו מהחקירות הנגדיות של המצהירים וסיכומי הצדדים כפי שהם הובאו לעיל.
בהחלטה הקודמת הבהרתי כי יש לבחון, לצורך ההכרעה בבקשת המבקש, הן את הסיכויים לכאורה שטענות המבקש יתקבלו והן שיקולים של מאזן הנוחות. באשר לסיכויים לכאורה, הובהר כי אלה מתייחסים לשני נושאים – הסיכויים נושא התביעה לגופה והסיכויים נושא הבקשה לסעדים זמניים. הובהר בהחלטה כי במסגרת הדיון בבקשה לסעדים זמניים, אין מקום לקבוע מסמרות ביחס לטענות הצדדים בתביעה לגופה, וכי די בכך שבית-המשפט יביא בחשבון כי מדובר בתביעה שטרם התבררה, ושהתוצאה שלה עשויה להיות כי טענות הצדדים יתקבלו או יידחו, כולן או חלקן.

38. בהחלטה הקודמת נבחנה אם-כן השאלה ביחס לטענות המבקש בבקשה לצווים הזמניים ולסיכויים לכאורה כי טענות אלה יתקבלו. הטענות מתייחסות להתקשרות בהסכם לוי – מררי ולהפרת זכות הסירוב הראשון של המבקש. בהקשר זה התייחסתי לשני הנושאים שעלו מטענות הצדדים בבקשה ובתגובות: שאלת עצם האפשרות להתקשר בהסכם לוי – מררי לאור המחלוקות בין הצדדים, ושאלת מימוש זכות הסירוב הראשון של המבקש.

שאלת האפשרות להתקשר בהסכם לוי – מררי
39. השאלה הראשונה היא כאמור האם בכלל יכולה היתה קבוצת לוי להתקשר בהסכם לוי – מררי לאור המחלוקות נושא ההליך דנן. בהקשר זה נקבע כי חרף המחלוקת נושא ההליך דנן, הן ביחס לשיעור המניות שקבוצת גבור מחזיקה בהן, והן לגבי להלוואות הבעלים שהעמידה קבוצת גבור לחברה, אין לקבוע בשלב זה כי לוי ומררי אינם יכולים להתקשר בהסכם בו הם ביקשו להתקשר. זאת משום שלאחר השלמת הסכם לוי – מררי, סך-כל הלוואות הבעלים הרשומות על-שם בעלי-המניות בחברה ייוותר בעינו, אלא שהחלוקה הפנימית תשתנה – ובמקום קבוצת לוי יעמוד מררי.

יוער מסקנה זו עולה גם מעמדתה של ב”כ קבוצת לוי בסיכומים מטעמה מיום 21.07.16, שם היא טענה (כפי שציינתי לעיל) כי “בשים-לב לעובדה שמררי נכנס לנעלי קבוצת לוי בכל הנוגע להלוואות הבעלים והוא בעל דין כאן בהליך זה, לא תיפגע במאום זכות המבקש להעלות טענות לגבי הלוואות הבעלים” (ר’ עמ’ 46 לפרוטוקול). עוד הובהר בהחלטה הקודמת כי אין גם מניעה כי קבוצת לוי תמכור את מניותיה למררי חרף הסכסוך נושא התובענה ביחס לשיעורי האחזקות של מררי, שכן שיעור האחזקה של קבוצת לוי בחברה איננו שנוי במחלוקת.

40. נושא זה סוכם בסעיף 46 להחלטה הקודמת שיובא להלן כלשונו לשם הבהרת התמונה:

“סיכומה של נקודה זו – אני סבורה כי אין מניעה (בכפוף למימוש זכות הסירוב הראשון של המבקש) כי קבוצת לוי תבצע עסקאות במניותיה גם בטרם הסתיים הדיון בתביעה דנן, וזאת בכפוף לכך שעסקאות כאלה לא יפגעו בזכויותיו האפשריות של המבקש גם אם טענותיו יתקבלו. על פני הדברים, הסכם לוי – מררי אינו פוגע במבקש, שכן מררי נכנס לנעליה של קבוצת לוי בהתייחס לגובה החוב של החברה כלפיה (ולכן שיעורו של חוב זה לא ישתנה, והוא ייקבע בהמשך ההליך דנן), ומררי רוכש את חבילת המניות של קבוצת לוי כאשר אין מחלוקת לגבי שיעור אחזקותיה של קבוצת לוי בחברה.”

שאלת זכות הסירוב הראשון של המבקש
41. הנושא השני הוא כאמור שאלת זכות הסירוב הראשון של המבקש. נושא זה נדון בהחלטה הקודמת, ונפנה אליו גם עתה – תוך בחינת השאלה האם הוענקה למבקש זכות סירוב ראשון כנדרש. בהקשר זה נקבע בהחלטה הקודמת כי “נפל לכאורה פגם במימוש זכות הסירוב הראשון של המבקש, באשר מכתב לוי לא כלל את מכלול הזכויות שהועברו למררי מכוח הסכם לוי-מררי” (ראה ס’ 50 להחלטה). כפי שהבהרתי לעיל, המבקש הדגיש בסיכומיו את הקביעה הזו, וציין כי לאורה יש לתת משקל נמוך יותר לשאלת מאזן הנוחות, תוך העדפת זכות הסירוב הראשון שנמנעה ממנו, כפי שזכות זו הוכחה במסגרת הבקשה לסעדים זמניים.

42. ואכן, אני סבורה כי יש לתת משקל לזכות הסירוב הראשון של המבקש, שלא ניתנה לו בהתאם לתקנון החברה. בהקשר זה צויין בהחלטה הקודמת כי המבקש היה מודע לתוכנו של הסכם לוי – מררי כבר מיום 17.06.16. לכן נקבע כי היה על המבקש – לו הוא בקש לממש את זכות הסירוב הראשון שעמדה לזכותו – לעשות כן לא יאוחר מ- 30 יום לאחר מועד זה. משהוא לא עשה כן (ומאחר שהמועד הזה חלף במועד בו ניתנה ההחלטה הקודמת), נקבע בהחלטה הקודמת כי אין עוד מקום לאפשר לו במסגרת ההחלטה הקודמת לפעול למימוש הזכות.
ואולם, המבקש טען בהקשר זה בבקשה דנן כי בפועל נודע לו אודות תוכנו של הסכם לוי – מררי לא במועד בו הוא נכרת (17.06.16), אלא רק ביום 30.06.16, המועד בו נשלחו למשרד בא-כוחו ההזמנות לאסיפה הכללית המיוחדת ולאספות הסוג שאליהן צורף לראשונה ההסכם הנ”ל, ואף זאת באופן חלקי וללא נספחיו (ר’ סעיף 34 לבקשה דנן). בהמשך הבקשה דנן הוסיף המבקש וציין כי המשיבים הודו כי ההסכם נשלח למבקש לראשונה יחד עם ההזמנות לאסיפה ולא קודם לכן (כך בסעיפים 38 ו-

42.1 לתגובת לוי לבקשה לצווים זמניים). משום כך הוא טען כי תקופת 30 הימים שנקצבה למבקש להודיע האם הוא מקבל את ההצעה, טרם חלפה.

43. מסיכומי המשיבים עולה כי הם אינם כופרים בטענת המבקש ביחס ללוחות הזמנים הללו, אלא שלגישתם חרף העובדה ש-30 הימים לא חלפו, אין טעם לעמוד על קיומם, שכן ממילא המבקש לא יממש את זכות הסירוב שלו. ב”כ קבוצת לוי ציינה בהקשר זה בסיכומיה כי “אין טעם לעמוד על אותם 30 ימים, כשהמבקש גילה את עמדתו כי הוא לא מעוניין לרכוש את המניות בתנאים האמורים, הוא מעוניין לרכוש אותן אך ורק אם תינתן לו השליטה בחברה. זאת לא יתאפשר בשלב הדיוני הנוכחי” (ר’ עמ’ 45 לפרוטוקול).

גם ב”כ מררי ציין כי המבקש אינו יכול לרכוש שליטה בחברה, וכי המבקש הבהיר בעדותו כי הוא אינו מעוניין להיות מיעוט במלון (ר’ עמ’ 44 לפרוטוקול, וההפניה של ב”כ מררי לדברי המבקש בעמ’ 18 שורות 17-15). ב”כ המשיבים אף ציינו – כפי שפירטתי לעיל, את העובדה שהמבקש לא נערך לרכישת המניות, לא בקש לבחון אפשרות של קבלת מימון בנקאי לצורך כך או בצע פעולה אחרת בהכנה למימוש זכות הסירוב.

44. השאלה שיש לבחון אותה היא האם יש מקום לשלול מהמבקש את פרק הזמן הפורמלי של 30 יום מהמועד בו נודעו לו פרטי הסכם לוי – מררי, קרי ביום 30.06.16, רק משום שמחקירתו הנגדית עולה לכאורה כי בהנחה שהוא יימצא בעל מניות מיעוט בחברה לאחר מימוש הזכות, הוא לא יהיה מעוניין לממשה.

45. בהקשר זה יש לציין קודם כל כי שיעור המניות לו יהיה המבקש זכאי לגישתו שלו אם יממש את זכות הסירוב, הוא שונה במקצת ממה שנטען בהקשר זה על-ידי ב”כ מררי. ב”כ מררי הניח כי המבקש מחזיק ב- 12% מהמניות – כפי שעולה מכתב התביעה שהוא הגיש (ר’ הבהרתו בהקשר זה בעמ’ 44 לפרוטוקול). אולם, ב”כ המבקש הבהיר כי לאחר הגשת התביעה דנן, ניתן פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה המקיים את צוואתו של גבור המנוח (פסק-הדין אף הוגש על-ידי המבקש לעיון בית-המשפט). בהתאם לצוואה, זכאי המבקש ל-20% נוספים מעיזבונו של גבור המנוח (העומד על 28% ממניות החברה). לכן המבקש זכאי בסך הכול ל- 17.6% ממניות החברה (12% ובנוסף 20% מ- 28% קרי 5.6% נוספים)…

יוזכר כי המשיבים כופרים בעמדת המבקש ביחס לזכויותיו של גבור המנוח במניות החברה, ולגישתם מניות אלה הם בבעלות מררי, בהתאם למירשם המניות של החברה. עניין זה עתיד להתברר במסגרת התביעה דנן. בשלב זה ובטרם התקבלה עמדתו של המבקש בתביעה, שיעור זכויותיו במניות הוא כפי שרשום במירשם החברה ולא יותר מכך. ביחס לשיעור זה, המבקש רשאי לקבל את הזכות לממש את זכות הסירוב הראשון שלו…

47. האם יש מקום לשלול מהמבקש את האפשרות שעומדת לו מכוח תקנון החברה להודיע אודות כוונתו לממש את זכות הסירוב הראשון שעומדת לזכותו, רק משום שהוא ככל הנראה יבחר שלא לממשה – לפחות ככל שהדבר עולה מתשובותיו בחקירה הנגדית, ומשום שהוא טרם “עשה הכנות” לצורך מימוש אפשרי שלה? אינני סבורה כי יש לקבוע כך.

בחינה זאת מקובלות עלי טענות ב”כ המבקש לפיהן משעומדת למבקש מכוח תקנון החברה הזכות להודיע תוך פרק זמן של 30 יום האם הוא מבקש לממש את זכות הסירוב, אין מקום לקצר את פרק הזמן הזה, רק משום שהמשיבים בחרו שלא להעביר אליו במועד הצעה המשקפת את תנאי ההסכם כפי שהם התקשרו בו בסופו-של-דבר. גם אם אין מקום לעמוד על כך כי המשיבים יפנו באופן פורמלי פעם נוספת למבקש תוך מתן זכות הסירוב הראשון בהתייחס להסכם לוי – מררי כפי שהם התקשרו בו בסופו-של-דבר, הרי לטעמי יש מקום לאפשר למבקש את פרק הזמן האמור מהמועד בו תוכן ההסכם הזה הובא לידיעתו בפועל. כאמור, תוכן ההסכם הובא לידיעתו רק ביום 30.06.16, ולכן המועד של 30 הימים טרם חלף.

48. אם לאחר שמועד זה יחלוף, המבקש לא יודיע כי הוא מבקש לרכוש את מניות קבוצת לוי בהתאם לתנאי הסכם לוי – מררי, תהיה קבוצת לוי זכאית – מכוח הוראות סעיף 19(3) לתקנון החברה (כפי שהוא צוטט בסעיף 48 להחלטה הקודמת) למכור את מניותיה “לכל המרבה במחיר” ובכלל זה למר מררי. אם בכל זאת יבחר המבקש להודיע תוך פרק הזמן האמור כי הוא מבקש לממש את זכות הסירוב הראשון שלו, ולרכוש חלק יחסי ממניות קבוצת לוי שהועמדו למכירה בהתאם למכלול התנאים שבהסכם לוי – מררי, יהיה מקום לאפשר לו לעשות כן.

49. סיכומה של נקודה זו – אני סבורה כי יש לקבל את בקשת המבקש באופן חלקי, ולקבוע כי הוא זכאי לממש את זכות הסירוב הראשון שהוענקה לו, וזאת תוך 30 יום מיום 30.06.16 (קרי עד יום 30.07.16). אם יבחר המבקש לממש את זכותו – הוא יהיה זכאי לרכוש מניות לפי חלקו היחסי בהתאם למירשם מניות החברה (באשר המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה טרם התבררה), זאת תוך עמידה בכל תנאי ההסכם וההתחייבויות שמררי לקחו על עצמם במסגרת ההסכם. אם יחליט המבקש שלא לממש את הזכות, יוכלו לוי ומררי לממש את הסכם לוי – מררי, לאחר זימון אספות בעלי מניות נוספות כנדרש בתקנון החברה לצורך כך.

שיקולי מאזן הנוחות
50. משאלה הם פני הדברים, התייתר כמעט הצורך לדון בשיקולי מאזן הנוחות. זאת משום שההחלטה שלעיל נותנת פתרון מלא לבקשת המבקש – קרי היא מאפשרת לו לנצל במלואה את זכות הסירוב הראשון שניתנה לו, בהתייחס להסכם שכפי שהבהרתי אינני סבורה כי יש מקום לקבוע נכון לשלב זה של הדיון כי לא ניתן להוציאו לפועל.

שיקולי מאזן הנוחות נבחנו כאמור במסגרת ההחלטה הקודמת, בה נקבע כי שיקולים אלה מטים את הכף לכיוון דחיית בקשת המבקש. זאת לאור העובדה כי למבקש לא עצמו לא ייגרם נזק משמעותי אם בקשתו תידחה, ומנגד קבלת הבקשה עלולה לגרום נזק משמעותי ובלתי-הפיך לחברה, לכל בעלי מניותיה ולעובדים בה. ההחלטה הקודמת התבססה כאמור על ההנחה השגויה לפיה תקופת 30 הימים שעמדו למבקש כדי להודיע על כוונתו לממש את זכות הסירוב, חלפה. משהנחה זו נפלה, יש לתת למבקש את פרק הזמן של 30 ימים למימוש זכותו.

51. למען שלמות התמונה, נייחד דברים קצרים גם בהחלטה זו למספר טענות שהעלו הצדדים בנוגע למאזן הנוחות. ישנם שני נושאים עיקריים השנויים במחלוקת בהקשר זה – השאלה האם החברה יכלה לקבל אשראי בנקאי במקום הזרמת אשראי מבעלי-המניות (שאז אין דחיפות באישור הסכם לוי – מררי שכן החברה תוכל לקבל את האשראי לו היא זקוקה מהבנק); והאם החברה אכן נמצאת על סף קריסה, כאשר היא חייבת – כפי שטענו המשיבים – סכומי כסף שהיה עליה לשלמם הן לעובדים והן לספקים שלה.

כפי שהבהרתי לעיל, במסגרת החקירות נשאלו המצהירים מטעם המשיבים על-ידי ב”כ המבקש שאלות שונות שנועדו להעמיד בספק את הנזק שעלול להיגרם לחברה ולבעלי מניותיה אם בקשת המבקש תתקבל בהתייחס לשני הנושאים הללו.

52. כאמור, בסופו-של-דבר, נושאים אלה אינם משמעותיים ביותר לצורך ההחלטה הנוכחית, שכן תהיה אשר תהיה הסיבה בשלה מבקשים לוי ומררי לקדם את ההסכם ביניהם (בין אם לאור מצבה הקשה של החברה או מכל טעם אחר), אינני רואה סיבה לשלול מהם להוציא אותה אל הפועל, בכפוף למתן זכות הסירוב למבקש.

הטענה לפיה החברה אינה יכולה לקבל אשראי בנקאי ונדרשת הזרמת כספים מבעלי המניות
53. ב”כ המבקש התייחס בחקירותיו הנגדיות לשאלת האפשרות של החברה לקבל אשראי בנקאי. בסיכומים הוא טען כאמור כי יש לדחות את עמדת המשיבים בהקשר זה, משום שאין זה סביר שהבנק יסרב להעמיד אשראי לחברה לאור ההפרש המשמעותי בין שווי החברה והנכס שלה (המלון) לבין ההתחייבויות הכוללות של החברה לצדדים שלישיים. בהקשר זה הוסיף המבקש כי מררי הוא שסיכל את האפשרות של החברה לקבל אשראי בנקאי, בין היתר כאשר הוא לא הסכים לשחרור דירתו של גבור המנוח משעבוד. עוד ציין ב”כ המבקש כי גרסת המשיבים לפיה הבנקים סירבו להעמיד לזכותם אשראי, לא נתמכה בכל ראייה חיצונית, למעט בעדויותיהם של לוי ומררי עצמם – עדויות שלגישת המבקש אין לתת בהן אמון.
המבקש הוסיף כי נכס המקרקעין של החברה משועבד כולו לטובת הבנק לפירעון ההלוואה, הלוואה קודמת שהבנק העמיד לחברה משנת 2009 בסכום של מיליוני שקלים נפרעה כסדרה לזכות הבנק (לגישת המשיבים – היא נפרעה מהזרמות של בעלי המניות). מאז עומדות התחייבויות החברה לבנק הפועלים על מספר מאות אלפי שקלים ואין לכן סיבה כי הבנק לא ייתן הלוואה. גם התזרים של המלון הוא חיובי כפי שעולה מסעיף 36.3 לתשובה לתגובה ולנתונים המצוינים בו.

54. אכן, טענות המשיבים לגבי העובדה כי הבנקים סירבו להעמיד אשראי לחברה אינן חפות מפגמים. בהקשר זה יש להביא בחשבון את עמדתו של לוי בהליכים הקודמים, אז גם הוא טען כי מררי הוא זה שסיכל את האפשרות הזאת. בנוסף, אכן לא הובאה ראיה חיצונית אובייקטיבית לחיזוק הטענה. בהקשר זה טענה ב”כ לוי כי בנקים אינם נוהגים לתת אישורים על כך כי הם סירבו להעמיד אשראי. גם העובדה שלא נעשתה כל פנייה למבקש כי הוא יזרים כספים לחברה, היא בעייתית (אם כי מנגד יש לציין כי המבקש עצמו הודה כי לא העמיד כספים לחברה במשך 10 השנים האחרונות).

55. מנגד, ישנם גם מספר עניינים שיש בהם כדי לחזק את גרסתם של המשיבים. כך, העובדה שלחברה יש קושי בקבלת אשראי בנקאי מקבלת חיזוק משמעותי מגרסת המשיבים לפיה מר מררי ומר לוי נאלצו לקחת אשראי באופן אישי מהבנק הבינלאומי לצורכי החברה בסכום של 550,000 ש”ח. טענה זו לא נסתרה. הדעת נותנת שלו היו מררי ולוי סבורים כי החברה יכולה לקבל אשראי בנקאי לצורך פעילותה (בין אם מבנק הפועלים או מכל בנק אחר), הם היו מעדיפים לפעול באופן זה, ולא לחשוף את עצמם להלוואה אישית. העובדה שנלקחה הלוואה אישית מחזקת אם-כן את הגרסה לפיה בפועל החברה לא השכילה למצוא בנק שהסכים להעמיד לה אשראי.

56. מעבר לכך, וחרף שינוי העמדה של לוי, יש מקום להביא בחשבון – ודאי לצורך ההליך הנוכחי, גם את עמדתו הנוכחית של לוי. זאת ועוד, לו היה לוי סבור כי ניתן לקבל אשראי בנקאי, יתכן מאוד שהוא לא היה מסכים להתקשר בעסקה עם מררי, והיה עומד על כך כי החברה תפנה לבנק לצורך קבלת אשראי נוסף. העובדה שלוי הסכים להתקשר עם מררי בהסכם לוי – מררי על תנאיו והוויתורים הכרוכים בו מבחינתו, היא אם-כן ראיה משמעותית המחזקת את ההנחה כי לוי אכן שוכנע בדבר הקושי שיש לחברה להשיג אשראי בנקאי. לכן, ומאחר שלוי עצמו אינו מעוניין (או אינו יכול) להעמיד לחברה אשראי נוסף, הוא הסכים להתקשר בעסקה עם מררי, במסגרתה הוא ויתר על חלק משמעותי מחובה של החברה כלפיו (כשני שליש מהחוב).

עוד יש לציין כי עמדת המשיבים לפיה הבנק סירב להעמיד אשראי לחברה משום שהוא אינו מעוניין להלוות כספים לחברה שיש לה קשיים תזרימיים, וחרף העובדה שלחברה ישנם נכסים שניתן יהיה לממשם אם החברה לא תפרע את חובה לבנק – איננה בלתי-סבירה בעיני כשלעצמה, מבחינת השיקולים האפשריים של בנק בהעמדת אשראי.

טענות המבקש לגבי תנאי הסכם לוי – מררי
57. יצויין בהקשר זה כי ב”כ המבקש טען כי תנאי ההסכם בין לוי למררי והוויתור המשמעותי של לוי, מעידים על כך כי מחיר העסקה נושא הסכם לוי – מררי אינו משקף את מחיר העסקה הסביר. בהקשר זה יש לציין מספר עניינים – ראשית, כי אינני סבורה כי יש לקבל את הטענה לפיה מחיר העסקה לו הסכימו לוי הוא מחיר שנובע מהלחץ הכלכלי של קבוצת לוי, וכי הוא תולדה של איומיו של מררי כי הוא יגיש בקשה נגד החברה להקפאת הליכים. טענות מסוג זה אינן יכולות להיטען על-ידי צד שלישי זר לעסקה, כאשר שני הצדדים לעסקה טוענים כי היא משקפת את המחיר עליו הם הסכימו מרצונם החופשי. כך העיד מר לוי כי “אף אחד לא מאיים עלי, אני עייפתי מלהשקיע כסף במלון, אני לא בן 18 אני בן 62” (ר’ עמ’ 33 לפרוטוקול).

58. שנית, העובדה שלוי מבקשים “לצאת” מהחברה, גם תמורת סכום נמוך יותר מזה שהם השקיעו בה, אינה בלתי-סבירה מבחינה כלכלית, ויכולה לנבוע מהאופן בו מעריכים לוי את ההיתכנות הכלכלית של המלון. באשר למררי, העובדה שהוא מבקש לשלוט במלון כתנאי להמשך ההשקעות שלו בחברה, אף היא סבירה – יתכן שמררי סבור כי אם הוא ישלוט במלון הוא יוכל לנהל אותו בצורה שונה מזו בה הוא מתנהל היום, ובכך להשיא את רווחיו מעבר לאלה שיש למלון היום. הרצון של מררי לממש את תכניותיו הכלכליות לגבי המלון, ההבדל האפשרי בין ההשקפות של לוי ושל מררי ביחס לתוחלת הרווח מהמלון, ורצונו של מררי לשלוט באופן הניהול שבגללו הוא בקש לרכוש את מניות לוי הוא הבסיס למשא-ומתן עסקי, ואין מקום להתערבות של בית-המשפט בכך.

59. שלישית, אם המבקש סבור כי המחיר שהוצע ללוי תמורת מניותיהם הוא אכן מחיר זול במיוחד (“נזיד עדשים” כפי שבא כוחו טען) – הרי עומדת למבקש האפשרות לרכוש חלק ממניות לוי באותו מחיר עצמו. חזקה עליו כי אם אכן מדובר בעסקה כל כך אטרקטיבית, כי גם הוא ישקול לממש את זכות הסירוב הראשון שלו ולרכוש חלק ממניות לוי. כך או כך, אין בטענות אלה כדי להשליך על מאזן הנוחות בהתייחס לבקשה דנן.

60. סיכומה של נקודה זו – העובדה שלוי הסכים למכור את מניותיו למררי, ולא עמד על כך שהחברה תקבל אשראי בנקאי (לגישתו – לאחר שהוא פנה לבנקים אחרים ו”אף אחד לא רצה לתת כסף” – עמ’ 35 לפרוטוקול), מחזקת את הטענה לפיה אכן היה לחברה קושי לקבל אשראי בנקאי. אם אכן היה לחברה קושי כזה, היא נדרשה להעמדת הלוואות בעלים. מאחר שלוי סירב להלוות סכומים נוספים לחברה, ומררי הסכים לעשות כן רק אם ירכוש בה שליטה, התקשרו ביניהם הצדדים בהסכם לוי – מררי. מסקנות אלה עומדות לכאורה בעינן נכון לשלב זה של הדיון וגם לאחר החקירות הנגדיות.

האם החברה מצויה על-סף קריסה?
61. טענת המשיבים בהקשר זה נסמכת קודם כל על מכתב שכתב רו”ח לידר, בו הוא פירט לבקשת החברה את היתרות המפורטות בספרי החברה נכון ליום 07.07.16 (נספח 10 לתשובת לוי לבקשה לסעדים זמניים)…

62. מהמכתב הזה עולה אם-כן כי החברה לא שילמה את מלוא שכר חודש יוני 2016 לעובדים נכון ליום 07.07.116. מובן כי עובדה זו מסכנת את החברה, משום שהיא עלולה להביא לכך שהעובדים יחדלו להגיע לעבודתם, או (מה שיותר סביר) כי הם יפנו לבית-המשפט בבקשה בהקשר זה. כך או כך, תוצאה כזו עלולה לגרום לחברה נזק, יתכן שנזק חמור (אם תוגש בקשת פירוק, בית-המשפט עלול לקבלה, וסכסוך עם העובדים עלול להשליך על פעילות המלון ולהזיק לה). כן עולה מהמכתב כי לחברה יש חובות פתוחים לספקים. גם חובות אלה יוצרים סכנה – שהספקים יחדלו להעביר לחברה סחורה, כי יעמדו על תשלום במזומן או כי אף הם יגישו בקשת פירוק. מובן כי גם התנהלות כזו של הספקים ,אם תקרה, עלולה להזיק מאוד לחברה ולהמשך הישרדותה כעסק חי.

63. טענתו של המבקש ביחס למכתב זה היא כי כותב המכתב, רו”ח לידר, לא התייצב להיחקר עליו, וכן כי מדובר במי שהוא חבר של מר מררי, ושאף העיד לזכותו במסגרת ההליך בבית-המשפט לענייני משפחה. מטעם זה אין לתת אמון באמור במכתב.

64. אני סבורה כי אין בטענות אלה כדי לאיין את משקלו של המכתב נכון לשלב זה של הדיון. ראשית, מאחר שמדובר בבקשה לסעדים זמניים, ניתן להסתמך בה גם על עדויות שמיעה. כך קובע המלומד פרייליך בספרו “סעדים זמניים ומיידים במשפט העסקי” (2013, בעמ’ 50) כי “בשלב הדיון בבקשה לסעד זמני, מותר לכלול טענות עובדתיות המסתמכות על עדות שמיעה או על עובדות שהינן למיטב ידיעתו של המצהיר. עם-זאת, גם במקרים אלו, על המצהיר לפרט באופן מירבי את מקורות המידע שעליהם הוא סומך את טענתו”…

65. שנית, אינני סבורה כטענת המבקש, כי אין לתת תוקף לאמור במכתב לאור העובדה שרו”ח לידר מצוי בקשרי חברות עם מררי או כי הוא העיד לזכות מררי בעבר. המכתב מתייחס לעובדות מוצקות, שניתן יהיה בבוא העת לבחון את אמיתותן. אם יסתבר כי רו”ח לידר לא ציין את העובדות כהווייתן וסילף אותן, יהיו לכך השלכות חמורות ביותר עליו ועל המוניטין המקצועי שלו. אינני סבורה לכן כי יש מקום להניח – ודאי לא בשלב המקדמי הזה של הדיון – כי הנתונים שהובאו במכתבו של רו”ח לידר אינם משקפים את המציאות כהווייתה.

66. לכן, אני סבורה כי ניתן לקבל את עמדתם של המשיבים נכון לשלב זה של הדיון, ולקבוע כי החברה זקוקה לסכומים שצוינו לעיל וזאת במהירות האפשרית, כדי לכסות את התחייבויותיה. אין במסקנה זו כדי לשנות את עמדתי לפיה יש מקום לאפשר למבקש למצות את פרק הזמן של 30 הימים שנקבעו בתקנון החברה לצורך מתן תשובה להצעה מכוח זכות הסירוב הראשון. אולם לאחר תום פרק הזמן הזה, יש מקום לאפשר ללוי ומררי להשלים את העסקה (בין אם תוך מימוש זכות הסירוב של המבקש ובין אם בלא מימושה על ידיו).

המסקנה שלעיל לפיה יש להמתין עד תום פרק הזמן של 30 שימים, נובעת מהעובדה שהחברה מתנהלת באופן דומה לאורך שנים רבות, כמו גם מהעובדה שמררי הוסיף לגישתו לממן אותה מחודש מרץ ואילך, וכן מהעובדה שפרק הזמן ממועד חתימת החלטה זו ועד לתום התקופה בה יהיה המבקש רשאי להודיע אם הוא מקבל את ההצעה מכוח זכות הסירוב הראשון אם לאו, הוא פרק זמן קצר מאוד יחסית לכל אלה (פרק זמן של 8 ימים).

לכן, אני סבורה כי אין באמור לעיל כדי לשלול מהמבקש את זכותו, שאינה שנויה במחלוקת, לממש את זכותו בהתאם ללוח הזמנים שנקבע בתקנון החברה. ה”עיכוב” בהשלמת העסקה אינו נובע מהמבקש, אלא מהעובדה שהמשיבים לא פעלו כדין כאשר הם שלחו למבקש הצעה במכתב לוי, שהיתה שונה מההסכמה אליה הם הגיעו במסגרת מכתב לוי. עניין זה אינו צריך לפגוע במבקש ולמנוע ממנו לממש את זכותו ההסכמית במלואה, בהתאם לפרק הזמן עליו הוסכם מפורשות בין הצדדים, פרק זמן של 30 ימים.

סוף דבר
67. לאור כל האמור לעיל בהחלטה זו אני קובעת כי לזכות המבקש יעמוד פרק זמן נוסף עד ליום 30.07.16 להודיע האם הוא מבקש לממש את זכות הסירוב הראשון ולהיכנס כצד להסכם לוי – מררי בהתאם לתנאיו המלאים כפי שהם עולים מנוסח ההסכם, וזאת בהתייחס למניות המבקש בחברה.
אם המבקש יודיע על קבלת ההצעה, יהיה עליו כמובן לעמוד בתנאי ההסכם במלואם. אם לא יודיע על כך – יהיו המשיבים רשאים לבצע את ההסכם ללא שיתופו של המבקש.

לאור התוצאה האמורה במסגרתה לא התקבלו במלואן טענותיו של מי מהצדדים, אינני עושה צו להוצאות.”

4. צו מניעה בנושא הסכם הקשור לפרוייקט בניה
ב- הפ”ב (חי’) 49363-06-16 {לוי ניסים נ’ ארליך שמעון הנדסה בע”מ, תק-מח 2016(2), 32026 (2016)} קבע בית-המשפט:

“הרקע לבקשה וטענות הצדדים
בפני בקשה למתן צו מניעה זמני וצו עשה זמני. הצווים מתייחסים להסכם ההתקשרות מיום 22.05.11 שבין המשיבה למבקשים ולמשיבים הפורמאליים, בזיקה לפרוייקט בניה בבית משותף בהתאם להוראות תמ”א 38.
המבקשים הינם בעלי דירות בבניין, אשר ביחד עם המשיבים הפורמאליים התקשרו בהסכם עם המשיבה לשיפוץ הבניין במסגרת פרוייקט תמ”א 38. ביום 22.05.11 נחתם הסכם התקשרות בין המשיבה לבין בעלי הדירות שבבניין, אשר המבקשים הינם חלק מהם, זאת בזיקה לפרוייקט הבניה לפי תמ”א 38 – תכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה.

המבקשים טוענים במסגרת הבקשה שבפני כי הבקשה להיתר אושרה בוועדת הרישוי בתאריך 13.03.13 ונחתמה על-ידי מהנדס העיר ביום 14.07.13 ויו”ר ועדת המשנה ביום 15.07.13. על-כן, נטען כי על-פי ההסכם היה על המשיבה לסיים את “עבודות בעלי הדירות” כהגדרתן בהסכם עד לא יאוחר מיום 15.08.14 ועד לא יאוחר מיום 15.02.15 להשלים ביצוע מוחלט של בניית “דירות הקבלן” וכן את עבודות הפיתוח והגינון בחלקה. המבקשים מציינים כי חלק מבעלי הדירות נעתרו לפניית המשיבה למתן ארכה למסירת “עבודות בעלי הדירות”, לרבות עבודות נוספות להן התחייבה, עד ליום 30.04.15, אך הארכה לא היתה על דעת כל בעלי הדירות ולא התקבלה החלטה כזו באסיפת דיירים רשמית. נטען כי חרף הארכה שניתנה, עד למועד משלוח מכתב אשר נשלח מטעם ב”כ המבקשים אל המשיבה, לא הסתיימו “עבודות בעלי הדירות” וממילא גם יתר העבודות להן התחייבה המשיבה, קרי השלמת “דירות הקבלן” והפעולות הנוספות שלהן התחייבה המשיבה. המבקשים טוענים כי הדבר גורם להם לנזק, הן ממוני והן שאינו ממוני ולאי-נוחות של ממש, עד כדי שיבוש אורחות חייהם. המבקשים הודיעו למשיבה על כך כי בכוונתם לממש את זכותם לבטל את ההסכם.

על-פי סעיף 17א להסכם כל סכסוך הנובע מהתחייבויות מי מהצדדים על-פי ההסכם יוכרע באמצעות הליכי בוררות וההסכם מהווה שטר בוררות לכל דבר ועניין. על-כן, פנו המבקשים במסגרת הליך זה בבקשה למינוי בורר בסכסוך שנוצר בינם לבין המשיבה. כמו-כן, הגישו בקשה זו למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבה לעשות כל דיספוזיציה ביחידות הדיור המוגדרות בהסכם כ”דירות קבלן”; צו עשה זמני שיחייב את המשיבה להשלים את העבודות להן התחייבה ולסיים את הפרוייקט; צו מניעה שיאסור על המשיבה להתקשר עם מי מבעלי הנכסים האחרים בבניין לבניה או שיפוץ שיש בהם כדי לעכב את סיום העבודות; צו המחייב את המשיבה לספק למבקשים כל הסכם שנכרת בין המשיבה לבין מי מבעלי הנכסים האחרים בבניין או הסכמים שנכרתו עם צדדים שלישיים למכירת “דירות הקבלן”; לחילופין להתנות את ההתקשרות של המשיבה בהסכם למכירת שתיים מ”דירות הקבלן” בלבד, בכפוף להפקדת כספי התמורה בידי ב”כ המבקשים, כדי סכום שלא יפחת ממיליון ש”ח להבטחת תשלום הפיצויים המוסכמים למבקשים ונזקיהם הנוספים.

המבקשים טוענים כי הצווים המבוקשים חיוניים והכרחיים על-מנת להבטיח הימנעות מסיכול התובענה לסעד הצהרתי בדבר הפרה יסודית של ההסכם וכן את זכותם לקבלת הפיצויים המוסכמים על-פי ההסכם וכל פיצוי נוסף שיוכח על-ידי המבקשים. כן טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם שהרי נזקיהם ברורים לעין. עוד נטען כי היה והצווים הזמניים לא יינתנו, המשיבה המצויה בקשיים כלכליים תגרוף לכיסה כספים אשר לבטח “יתאדו” עד שיסתיים ההליך המשפטי. נטען כי התנהלותה של המשיבה באי סיום הפרוייקט ואיחור של עשרים ושניים חודשים בסיומו מצביעה ולו לכאורה על קשיים כלכליים בהם נתונה המשיבה ואשר עשויים להביא לכך שהמבקשים יצאו כשידיהם על ראשם וקרחים מכאן ומכאן. כן נטען כי הצו הזמני חיוני והכרחי על-מנת למנוע סיכול התביעה באופן שלא יהא אפשר להשיב המצב לקדמותו וזכויותיהם של המבקשים תיפגענה בהתייחס לטענותיהם כעולה מהתובענה. נטען כי בחינת מאזן הנוחות ומאזן האינטרסים הכולל של המבקשים אל מול זה של המשיבה נוטה באופן מובהק לטובתם וכפועל מתחייב מכך יש להורות על שמירת הסטטוס קוו והימנעות מכל שינוי במצב הזכויות בבניין עד לבירור התובענה.

המשיבה טוענת כי ביחס להליך העיקרי היא מסכימה למינוי בורר אך עומדת על קיום ההליך הקבוע בהסכם הבוררות שנכרת בין הצדדים – ניסיון לקבלת הסכמה לזהות הבורר במהלך תקופה של 15 יום ולאחר מכן במידה שאין הסכמה או תגובה לפניה, פניה ליו”ר האיגוד הרלוונטי בבקשה שזה ימנה בורר.
באשר לבקשה לסעדים זמניים טוענת המשיבה כי המבקשים מטעים את בית-המשפט כאשר הם טוענים כי יידרש עוד זמן רב להשלמת כלל עבודות הבניה בבניין. עוד טוענת המשיבה כי עיקר תביעתם של המבקשים הינו כספי ולכן הבקשה לצווי מניעה או עשה אינה במקומה. נטען כי כדי להבטיח את תביעתם הכספית היה עליהם להגיש בקשה שונה לחלוטין, כמו בקשה להטלת עיקול זמני. כן נטען כי המבקשים לא הוכיחו דבר ביחס ליכולותיה הכספיות של המשיבה ולכן לא הונחה כל תשתית לצו עיקול זמני או לצו מניעה. המשיבה טוענת כי השלימה את עבודות בעלי הדירות וכן את בניית דירות החברה (למעט עבודות פנים) במימון עצמי ומדובר בהשקעות של מיליונים רבים של שקלים בלא ששעבדה את זכויותיה בבניין, עובדה המוכיחה חוסן כספי ויכולת לשלם חיוב כספי, אם זה ייקבע.

בנוגע לבקשת המבקשים למתן צו עשה להתקנת המזגנים טוענת המשיבה כי על-פי הוראות ההסכם צריך היה להתקין על הגג רק את המתקנים שהיו על הגג בעת חתימת ההסכם. כן נטען כי בהתאם לבקשות בעלי הדירות ובתאום עימם הותקנו המזגנים למטה לצדי הבניין, שכן מזגן פועל בצורה מיטבית כשהוא גבוה מן המדחס ולא נמוך ממנו. באשר לבקשת המבקשים לצו עשה המורה למשיבה להעסיק 8 פועלים בבניין נטען כי לא ברור למה דווקא 8 פועלים ולא ברור אילו עבודות יבצעו פועלים אלה ומה יתרונו של מספר זה. נטען כי העבודות שמפרטים המבקשים כעבודות שטרם הושלמו הינן עבודות זניחות שעלותן נמוכה ומבוצעות בעיקר על-ידי קבלני משנה ולא פועלים כלליים. נטען כי מועסקים בבניין 4 פועלים דרך קבע ואלה מבצעים את השלמת עבודות הפנים בדירות החברה והשלמת העבודות ברכוש המשותף ובנוסף להם עובדים בבניין קבלני משנה המבצעים עבודות בתחום מקצועם. בנוגע לצו המניעה המבוקש נטען כי הוא נועד לכאורה להבטיח כי המשיבה תעמוד בחיוביה הכספיים כלפי המבקשים, אך תוצאת מניעת יכולתה של המשיבה למכור את דירות הקבלן היא פגיעה באיתנותה הכלכלית וביכולתה לעמוד באותם חיובים כספיים. המשיבה מציינת גם כי התובענה הוגשה על-ידי בעלי שלוש דירות בבניין המונה 13 דירות וכל האחרים בחרו שלא להצטרף אליה.

המשיבה טוענת כי אינה מתעלמת מהעובדה שביצוע העבודות נמשך זמן רב מעבר למועד הביצוע החוזי, אך לטענתה הדבר נבע ממורכבות הביצוע בבניין, שהוא בניין מסובך, מדרישות חוזרות ונשנות של בעלי הדירות לבצע עבודות שאינן כלולות בהסכם ומהעובדה שהמשיבה מקפידה ביותר על ביצוע העבודות ועשה כל שביכולתה לבצע את העבודות ברמה הגבוהה ביותר. נטען כי על-אף מורכבות העבודה הושלמו העבודות בדירות בעלי הדירות (ללא מרפסות) בסוף שנת 2014 ואילו המרפסות הגמורות נמסרו במרץ 2015 או בסמוך לכך. מאז אותה תקופה עוסקת המשיבה בעבודות ברכוש המשותף וכאן נטען היו קשייה גדולים כפל כפליים. בתחילת 2015 חתמה המשיבה עם רוב בעלי הדירות על תוספת להסכם בה הוסכם כי ניתנת למשיבה ארכה להשלמת העבודות עד ליום 30.04.15 ובתמורה לארכה התחייבה המשיבה לבצע עבודות נוספות. נטען כי בין בעלי הדירות החתומים על תוספת זו היו המבקשים 1, 2 ו- 4 וכן מר משה פרל שעל-פי הוראות ההסכם די היה בחתימתו כדי לחייב את בעלי הדירות. נטען כי המשיבה נעתרה לבקשות הדיירים השונים לביצוע שינויים ותוספות באופן שעיכב את ביצוע העבודות. נטען כי על-אף כל הקשיים והמחלוקות בין הדיירים הצליחה המשיבה להשלים את העבודות כמעט לחלוטין וכי העלות הכוללת של כל העבודות שטרם הושלמו אינה עולה על 45,000 ש”ח והיא כמובן תבצע עבודות אלה עד תומן.

לטענת המשיבה, עצם העובדה שעבודות הבניה התמשכו מעבר להסכמים שנעשו בינה לבין בעלי הדירות אינה מצביעה בהכרח על הפרת הסכם מצידה או על התרשלות. נטען כי למשיבה יש הצדקה או הסבר המניח את הדעת לעיכובים בביצוע העבודות ולבעלי הדירות, בהם המבקשים, יש חלק לא מבוטל באחריות ובסיבות לעיכובים. נטען כי חלקו של כל אחד מהצדדים בסיבות לעיכוב יתברר בבוררות שתתקיים לאחר שימונה בורר. כן נטען כי הדרישות של המבקשים לפיצוי כספי הינן מופרזות ואינן בהתאם לאמור בהסכם.

באשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה כי מטרתם העיקרית של המבקשים הינה קבלת סעד כספי והמבקשים לא הראו כל חשש לעמידה של המשיבה בחיוב כלשהו שיוטל עליה ולכן משלא הראו המבקשים את הצורך בסעד על-מנת להשיג את מטרות התביעה, אין מקום להעניק להם סעד כלשהו. נטען כי אין חשש לגביית חיוב כספי מהמשיבה, ככל שייפסק כזה במסגרת הסכסוך בין הצדדים, וכי המבקשים מנסים לייצר למשיבה באמצעות הסעדים הזמניים המבוקשים קשיים כלכליים.
בנוגע לסיכויי התביעה נטען כי המבקשים דורשים פיצויים מופרזים שאינם בהתאם להסכם ומתעלמים מעצם חתימתם על מסמך הדוחה את מועד סיום העבודות. כן נטען כי המבקשים מתעלמים מהעיכובים הרבים שנגרמו עקב התנהלות בעלי הדירות והמבקשים ביניהם. על-כן, נטען כי סיכויי קבלת תביעותיהם המופרזות של המבקשים הינם קלושים.

עוד טוענת המשיבה כי המבקשים השתהו בהגשת הבקשה וכי הוגשה בחוסר תום-לב, תוך השתהות והצגת תמונות ישנות של תהליך הבניה והצגת מצג מטעה.
המבקשים טוענים בתגובה לטענות המשיבה כי המחלוקת היא משפטית ומדובר בהפרת הסכם. נטען כי המבקשים רוצים להבטיח העמדת ביטחון לפיצוי המגיע להם שעומד לפחות על 600,000 ש”ח. נטען כי המשיבה מודה שלא עמדה בזמנים שנקבעו בהסכם ולכן מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים.

דיון והכרעה בבקשה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין יש לדחות את הבקשה לסעדים זמניים.
מטרתו של הסעד הזמני היא הבטחת קיומו של ההליך המשפטי או הבטחת ביצועו היעיל של פסק-הדין שיינתן בסוף ההליך (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד’ 11, 2013), עמ’ 907 (להלן: “גורן”)). על ההכרעה בבקשה לסעד זמני להתחשב בסיכויי התובענה, כפי שאלו נראים לבית-המשפט בנקודת הזמן הנוכחית. על-כן, על-מנת שיינתן סעד זמני על בית-המשפט להשתכנע, בין היתר, בדבר קיומה לכאורה של עילת תובענה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). כמו-כן, על בית-המשפט להביא בחשבון את מאזן הנזקים אשר צפויים להיגרם לכל אחד מבעלי הדין (תקנה 362(ב)). עוד יש לבחון אם הוגשה הבקשה בתום-לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין ואין בו פגיעה במידה העולה על הנדרש (ראו: רע”א 5454/02 טעם טבע טיבולי נ’ אמברוזיה סופהרב בע”מ, פ”ד נז(2), 438). התנאים המהותיים שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי למתן סעדים זמניים מפורטים בתקנה 362. בעיקרם, נדרש כי בית-המשפט ישתכנע בקיומה של עילת תובענה ויביא בחשבון את הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני.

על-כן, השיקולים העיקריים שיש לשקול בהכרעה אם להיעתר לבקשת סעד זמני הם סיכויי ההליך, מאזן הנוחות ושיקולים שביושר ובצדק. על המבקשים לעמוד בשני תנאים מצטברים: קיומה של זכות לכאורה לקבלת הסעד (סיכויי ההליך); מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בין תנאים אלה מתקיים יחס המוכר כ”מקבילית כוחות” – ככל שבית-המשפט יתרשם כי סיכוייו של מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, יקל עמו בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך (ראו: רע”א 3533/09 נציגות הבית המשותף נ’ ירון עיון (מיום 01.09.09); גורן, עמ’ 911).

בענייננו יצויין כי נראה שהמבקשים לא קיימו את הוראות ההסכם לגבי פניה לבורר, שכן ההסכם מעניק לצדדים 15 ימים לשם הגעה להסכמה על זהות הבורר, אך המבקשים פנו לבית-המשפט בטרם הסתיימה תקופה זו ולא פעלו על-פי המנגנון שנקבע בהסכם. גם לאחר שמסתיימת התקופה של 15 יום, במקרה שהצדדים אינם מגיעים להסכמה בדבר זהות הבורר, על-פי ההסכם יש לפנות לגוף המקצועי המתאים למנות בורר והמבקשים כאמור לא עשו כן.

כמו-כן, נראה כי בענייננו קיימים חילוקי דעות בין הדיירים בינם לבין עצמם בנוגע למצב העובדתי בשטח ובנוגע לקיום ההתחייבויות על-ידי המשיבה וככל הנראה התמונות שצורפו על-ידי המבקשים אינן משקפות את המצב בפועל. על-כן, לא ניתן לקבוע לעת הזו כי סיכויי המבקשים לזכות בתביעתם הינם גבוהים, זאת גם אם מביאים בחשבון כי קיים איחור במועד סיום העבודות, נתון שאינו שנוי במחלוקת.
בנוסף, טענות המבקשים בעניין אי יכולת כלכלית של המשיבה לעמוד בחיובים שיכול ויוטלו עליה במסגרת הבוררות נטענו בעלמא וללא סימוכין. המבקשים לא הצביעו על נזקים ממשיים שייגרמו להם אם לא יינתנו הסעדים הזמניים. יצויין גם כי הצווים המבוקשים, כפי שנוסחו, אינם מבטיחים קיום ההסכם או קיום פסק הבורר שיינתן וגם מסיבה זו אינני מוצא כי יש מקום להיעתר לבקשה.
אשר-על-כן, לאור המפורט לעיל, הבקשה לסעדים זמניים נדחית…”

5. זכות סירוב וצו מניעה – דחיית בקשה
ב- ת”א (יר’) 31398-10-13 {אהרן תורג’מן ואח’ נ’ אסתר נעמי גרוס ואח’, תק-של 2013(4), 18878 (2013)} קבע בית-המשפט:

“9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, איני רואה בסיס למתן צו מניעה בהתאם למבוקש. כאמור לעיל, ההסכם בין המבקשים לבין המשיבה קבע שני תנאים לכניסתו לתוקף: הסכמת המחכיר בכתב למכירה וויתורו על זכות הסירוב המוקנית לו (עמ’ 2 להסכם, פסקה שניה). לא יכולה להיות מחלוקת שאף לא אחד מהתנאים התקיים. ראשית, המחכיר (המלון) לא נתן הסכמתו בכתב למכירה. שנית, לא זו בלבד שהמלון לא וויתר על זכות הסירוב המוקנית לו, אלא שהודיע מפורשות במכתבו מיום 01.10.13 כי החליט לממש את זכות הסירוב ולרכוש את זכויות המשיבה במלון במקום ה”ה תורג’מן, והודעה בעניין נמסרה למבקשים. טענת המבקשים כי כדי לממש את זכות הסירוב היה על המלון לחתום, במסגרת אותם 30 ימים, על הסכם ולשלם את התשלום הראשון, אין לה כל אחיזה בהסכם המכר ואף לא בהסכם החכירה. מנוסח הדברים בהסכם המכר ברור כי כוונת הצדדים היתה שההסכם ייכנס לתוקף רק אם המלון יוותר על זכות הסירוב המוקנית לו ולא יודיע במהלך 30 הימים כי הוא מבקש לרכוש את הזכויות, ובאופן זה יש לפרש את הדברים. פירוש התנאי המתלה באופן האמור גם עולה בקנה אחד עם נוסח המכתב שנשלח למלון – שמהראיות שבאו בפני עלה בבירור כי הוא נוסח על-ידי ב”כ המבקשים וב”כ המשיבה בצוותא חדא במעמד חתימת ההסכם – ובו התבקש המלון “להודיע” בתוך 30 יום האם הוא מעוניין לממש את זכות הסירוב, הא ותו לא. אציין עוד, כי אף הסכם החכירה לא קבע כי יש צורך בחתימות ובביצוע תשלום ראשון וכל שנקבע בו שהמלון רשאי בתוך תקופה של 30 יום “לרכוש את הזכות המוצעת”. נראה כי הודעת המלון שהוא מבקש לרכוש את הזכויות “במקום ה”ה תורג’מן” נכנסת לגדר האמור, שהרי די בה כדי שישתכלל חוזה מחייב בינו לבין המשיבה על-פי תנאים ידועים וברורים. טול, לדוגמה, מצב הפוך בו המשיבה היתה מודיעה למלון ביום 10.10.13 כי אין בכוונתה למכור את הזכויות למלון אלא לה”ה תורג’מן. במקרה כזה, סבורתני כי היו למלון טענות טובות כנגד המשיבה. די בדברים האמורים כדי להביא לדחיית הבקשה.

10. סיכומו-של-דבר – הסכמת המלון למכירה לא ניתנה והמלון גם לא וויתר על זכות הסירוב המוקנית לו בתוך 30 הימים, ולפיכך לא התקיימו התנאים המתלים בהסכם בין המבקשים לבין המשיבה וההסכם לא נכנס לתוקף. יתר-על-כן, המלון הודיע בתוך 30 הימים כי הוא מבקש לממש את זכות הסירוב ולרכוש את זכויות המשיבה במקום ה”ה תורג’מן ודי בכך על-מנת שישתכלל חוזה מחייב בין המלון לבין המשיבה. בנסיבות אלה, ובהיעדר זכות הראויה להגנה, דעתי היא כי אין מקום למתן צו מניעה זמני בהתאם למבוקש.

11. נוכח האמור, הבקשה לסעד זמני נדחית.”

מקור המאמר – abc-israel.it