סעדים זמניים בענייני צוואות וירושות

1. צוואה – צו מניעה זמני לעשיית דיספוזיציה בנכס
ב- ע”ז 109521/03{דוד אטשטיין נ’ סמואל סטרוסטה, פדאור 05(2), 241 (2005)} נפסק:

“1. המנוח הלך לבית עולמו ב- 25.03.93. ב- 01.04.03 ניתן צו קיום לצוואתו מיום 10.01.93 (להלן: “הצוואה המאוחרת”). על-פי הצוואה ירש את העזבון בשלמות הנתבע 1. מכוח צו קיום הצוואה הועברו במרשם המקרקעין זכויות הבעלות בדירה הידועה כגוש 6021 חלקה 290/15 מבעלות העזבון לבעלות הנתבע 1.
ב- 30.10.03 הנתבע 1 מכר את הזכויות בדירה לנתבעת 2 (להלן: “הקונה”) בסכום של 85,000$. ב- 02.11.03 נרשמה הערת אזהרה במרשם המקרקעין לטובת הקונה. העסקה דווחה לשלטונות מס שבח. הקונה שילמה לנתבע 1 בגין הרכישה 20,000$ וקיבלה מפתחות לצורך שיפוץ הדירה. מהסכום של 20,000$, ששילמה הקונה, שולם חוב ארנונה ומים לעירייה בסך 44,059 ש”ח ותשלום לעורך-דין בגין תביעת העיריה בסך של 3,500 ש”ח. היתרה נותרה בידי הנתבע 1. בגין העסקה נותר לקונה לשלם 65,000$ נוספים.

2. הנתבע 1 אינו בן משפחה של המנוח. התובע הינו קרוב משפחה של המנוח ועל-פי צוואה מיום 06.05.85 (להלן: “הצוואה הראשונה”) ירש 2,500$ מהעזבון. בפי התובע טענות בעניין זיוף ומרמה כנגד הצוואה המאוחרת.
רשם הירושה, שנתן צו קיום לצוואה המאוחרת, הורה בהחלטתו מ- 02.05.04 לעכב את ביצוע צו קיום הצוואה וזאת לאור הטענות בעניין ‘מעשים חמורים וקשים של מרמה וזיוף צוואתו של המנוח’. התובע הגיש תובענה לביטול צו קיום הצוואה שהורה על קיום הצוואה המאוחרת. תובענה זו קבועה לדיון ל-2/05.

3. בהתדיינות בין הצדדים ניתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים 1 ו- 2 לעשות דיספוזיציה בעניין הזכויות בדירה עד לדיון במעמד שני הצדדים. בבקשה לביטול צו המניעה הזמני נקבע דיון במעמד שני הצדדים ונשמעו עדויות. עתה על בית-המשפט להכריע אם להותיר את צו המניעה הזמני על כנו או לבטלו.
עיקר התחרות היא בין התובע, שטוען שהינו היורש האמיתי בעת שהנתבע 1 הוא יורש מתחזה, לבין הקונה שרכשה זכויות אובליגטוריות בדירה מהנתבע 1, בעת שהיה בתוקף צו קיום צוואה שנרשם במרשם המקרקעין.

4. במסגרת מתן סעד ביניים, בטרם בירור התביעה לביטול צוואה וקיום הצוואה האחרת, על בית-המשפט לשקול גם את השאלה של מידת הנזק העשוי להיגרם לבעל הדין האחד או לרעהו אם ישאר צו המניעה הזמני על כנו או יבוטל – בבחינת השוואת שני הנזקים זה לזה וקביעת הנזק הגדול יותר.
על המבקש צו זמני, בטרם בירור תביעה, לשכנע את בית-המשפט שיש הצדק בהתערבות מוקדמת, ושהצו הכרחי עוד בטרם הכרעה בעניין תוקפה של הצוואה, שבעניינה ניתן צו קיום צוואה שביצועה עוכב.

שיקולי מאזן הנוחות הם שיקולים שעל בית-המשפט לשקול בדונו האם להשאיר את צו הביניים על כנו או לבטלו.
ראו: ע”א 217/63 ראובן בר-און ואח’ נ’ צבי הולצמן, פ”ד יז(4), 2717; המ’ 440/79 איבון מיקלוש (מיכאלי) נ’ גולן גלובוס, פ”ד לה(2), 645; ב”ש 1222/85 יהושוע נחשון ואח’ נ’ שרה שי ו-5 אח’, פ”ד מ(1), 103; רע”א 5805/90 הנרי רוט נ’ אינטרקונטיננטל קרדיט, פ”ד מה(3), 45; רע”א 338/88 נחום חמיס נ’ דוד שטרן, פ”ד מג(4), 552; רע”א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית נ’ אשרז עיבוד נתונים, פ”ד מז(1), 45; רע”א 2920/90 קופת חולים של ההסתדרות נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(1), 397.

5. בית-המשפט השתכנע שעל-פי מאזן האינטרסים יש לבטל את צו המניעה הזמני ולאפשר השלמת העסקה. הטעמים לכך הם כדלקמן:

א) גם על-פי הצוואה הראשונה שהתובע אוחז בה, יש להורות על מכירת הדירה כדי לחלק את התמורה בין 12 קבוצות יורשים.
המנוח הורה בצוואה שימונה מנהל עזבון כדי למכור את הדירה לצורך ביצוע הוראות הצוואה בעניין מתן מנות כספיות לכל אחד מ- 12 היורשים (ראו סעיף 16 לצוואה).

ב) סכום המכר בהסכם בין הקונה לבין הנתבע 1 הינו סכום ריאלי. סכום המכר נקבע ל- 85,000$ כאשר שמאי מטעם הקונה העריך את שווי הדירה למועד הקובע בסכום של 78,000$. לא הוגשה התנגדות להגשת חוות-הדעת של השמאות מטעם הקונה. לא הוגשה מטעם התובע חוות-דעת נגדית של שמאי מטעמו או בקשה למנות שמאי מטעם בית-המשפט. נחקרו עדים לא מעטים בתובענה ואף התקיים משפט זוטא בעניין קבילות קלטת שחפץ התובע להגיש, אולם הנתבעים לא נחקרו כלל על-ידי בא-כוח התובע לעניין המחיר שננקב בחוזה המכר.

ג) על-פי הצוואה הראשונה, שהתובע אוחז בה, התובע זכאי לקבל 2,500$ מפדיון המכירה (ראו עמ’ 6 שורות 30-29 – עמ’ 7 שורה 1). אין לתובע על-פי הצוואה הנ”ל זכות לקבל קניין בדירת העזבון. גם ליורשים האחרים בצוואה הראשונה הוריש המנוח מנות כספיות ולא זכות קניין בדירה.

ד) המנוח נפטר ב- 3/93. התובע הצהיר בסעיף 10 לתצהירו, שאביו מצא את הצוואה הראשונה לאחר הפטירה (ראו גם עדות אבי התובע בעמ’ 7, שורות 4-2).
חרף זאת לא טרח התובע במשך למעלה מ- 10 שנים שחלפו מאז הפטירה ועד להתדיינות זו לעתור להוצאת צו קיום צוואה בעניין הצוואה הראשונה.
חרף זאת גם לא טרח התובע להמציא את הצוואה הראשונה לבית-המשפט המחוזי או לרשם הירושה שבא בנעליו, וזאת למרות הוראת סעיף 75(א) לחוק הירושה המורה: ‘מי שיש בידו צוואה חייב למוסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לענייני ירושה (לפני הקמת מוסד רשם הירושה חלה חובת מסירה לבית-המשפט המחוזי – י.ג.) מייד לאחר שנודע לו על מות המצווה’.
השיהוי הרבתי מצד התובע לעניין אי-הוצאת צו קיום צוואה, ואי המצאת הצוואה כדרישת החוק – הם שהביאו בפועל “לתאונה הקניינית” נשוא הדיון, ולכך שהקונה – צד תם-לב – נכנסה לעסקה ורכשה את הזכויות.

ה) בית-המשפט שוכנע מהראיות שהוצגו בפניו שהקונה רכשה את הדירה בתמורה ובתום-לב. הקונה לא ידעה על קיום הצוואה הראשונה. הקונה רכשה את הדירה לאחר שהוצג לה מצג שזכויות הבעלות רשומות במרשם המקרקעין על-שם הנתבע 1, מכוח צו קיום צוואה בעניין הצוואה המאוחרת. לא הונחה ראשית ראיה לטענת קנוניה בין הקונה לבין הנתבע 1. הקונה לא היתה מעורבת כלל בעניין הצוואות ונודע לה באקראי על כך שהדירה עומדת למכירה.

ראו עדות הקונה בעמ’ 8-7. גם הנתבע 1 העיד בעמ’ 11 שורות 3-1:

‘לא הכרתי את משפחת קרקולי מעולם… אמרתי לשכנה מלמטה שהדירה יוצאת למכירה. טליה, הבת של טובה, שפנתה אלי והתקשרה אלי בטלפון. אמרה שהיא הגיעה אלי דרך השכנה.’

גם מהתמליל של החוקר לא ניתן להגיע לממצאים השוללים את תום-הלב של הקונה.

הקונה שילמה 20,000$ עבור רכישת הדירה ואף קיבלה את המפתחות לצורך שיפוץ הדירה. יש לאפשר לה להשלים את העסקה, אולם לאור העובדה, שצו קיום הצוואה המאוחרת עוכב ביצועו על-ידי רשם הירושה – יתרת הכספים שטרם שולמו יופקדו בידי מנהל עזבון שימנה בית-המשפט.

ו) לאחר שצו קיום הצוואה המאוחרת עוכב ביצועו על-ידי רשם הירושה, ההליכים הועברו על-ידי רשם הירושה לבית-המשפט, ובית-המשפט ידון בתקפות הצוואות.
טרם ברור גם איזה צוואה תקוים – הראשונה או המאוחרת, ואין המדובר בוודאות בתחרות בין יורש בעל זכות קניין לבין קונה שרכש זכויות מיורש מתחזה. לעניין טענת הזיוף והמרמה – הצוואה המאוחרת טרם נבדקה על-ידי גרפולוג שמונה מטעם בית-המשפט, ועדי הצוואה טרם העידו בפני בית-המשפט.
מעבר לכך, גם על-פי הצוואה הראשונה אין לתובע זכויות קניין אלא זכות לקבל 2,500$ בלבד.

ז) אין גם בפני בית-המשפט טענה שמי מהיורשים האחרים, על-פי הצוואה הראשונה, מעוניין לרכוש את הדירה בסכום של 85,000$.

ח) לא נעלמו מעיני בית-המשפט הלכת הרטפלד (רע”א 2267/95, פ”ד מט(3), 854) והלכת סונדרס (ע”א 4609/99 פ”ד נו(6) 832), שהחילו את “תקנת השוק” בענייני ירושה (סעיף 73 לחוק הירושה) רק כאשר הזכויות הקנייניות נרשמו על-שם הקונה במרשם המקרקעין, ואילו בענייננו נרשמה הערת אזהרה לטובת הקונה אולם הזכויות טרם הועברו על-שם הקונה במרשם המקרקעין נכון למועד הקובע לעניין התחרות בין הזכויות (הקונה נכנסה לעסקה בתום-לב והיה גם תשלום תמורה חלקית שהינה תמורה ממשית ולא סימלית – לעניין פרשנות תמורה ראו: ע”א 109/87 חוות מקורה נ’ חסן, פ”ד מז(5), 1, 24).

יחד-עם-זאת, בענייננו טרם החליט בית-המשפט על בטלות הצוואה המאוחרת וקיום הצוואה הראשונה, שהתובע מבקש לקיימה. כאמור, צו קיום הצוואה המאוחרת לא תוקן ולא בוטל כהגדרת סעיף 73 לחוק הירושה אלא עוכב ביצועו.
זאת ועוד, הלכת גנז (פ”ד נז(2), 385) החילה על דיני תחרות בין זכויות בסעיף 9 לחוק המקרקעין את דוקטרינת תום-הלב, וקבעה שיש קטגוריות נסיבתיות חריגות, שבהן ניתן לסטות מהכלל שבהוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין מכוח עיקרון תום-הלב.
על-פי הלכת גנז הזכאי הראשון בתחרות בין זכויות התרשל בכך שלא רשם הערת אזהרה במרשם המקרקעין לטובתו, ובכך הפר את תום-הלב וגרם לתאונה המשפטית שבעסקאות הנוגדות.

התוצאה בפרשת גנז היתה, שעיקרון תום-הלב מנע מהזכאי הראשון לממש את זכות האכיפה המוענקת לו מכוח הכלל הבסיסי של סעיף 9 לחוק המקרקעין, הדן בעסקאות נוגדות, ושיהיה עליו להסתפק בתביעת פיצויים כנגד המוכר.
להלכת גנז, שניתנה בתחרות בין זכויות (סעיף 9 לחוק המקרקעין), יש השלכה גם על סוגיות נוספות במטאריה של תחרות בין זכויות כדוגמת סעיף 73 לחוק הירושה (תקנת השוק בענייני רכישה מיורש) ומקבילתו (סעיף 10 לחוק המקרקעין).
גם על הוראת סעיף 73 לחוק הירושה ניתן להחיל את דוקטרינת תום-הלב בנסיבות מיוחדות כפי שהוחלה דוקטרינת תום-הלב על הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין.
סעיף 73 לחוק הירושה הינו דין אכיפה מיוחד. עיקרון תום-הלב, בנסיבות מיוחדות, יכול למנוע מהתובע לממש את הזכות המוענקת לו מכוח סעיף 73 לחוק הירושה מול הקונה, ויהא עליו להסתפק בתביעת פיצויים כנגד הנתבע 1, אם תקויים הצוואה הראשונה.

בענייננו, התובע התרשל בכך שלא הגיש את הצוואה לקיום במשך למעלה מ- 10 שנים ממועד הפטירה, ובכך שלא המציא לבית-המשפט המחוזי ולרשם הירושה שבא בנעליו עותק מהצוואה הראשונה שהיתה בידי אביו כדרישת סעיף 75(א) לחוק הירושה (אם הצוואה היתה נמסרת לבית-המשפט המחוזי או לרשם הירושה יכול היה היועץ המשפטי לממשלה לפעול לקיום הצוואה הראשונה לטובת המטרות הציבוריות בצוואה או בית-המשפט או רשם הירושה יכלו ליידע את היורשים האחרים כדי שיפעלו להוצאת צו הקיום. ראו לעניין זה הוראת סעיף 76 לחוק הירושה).

התובע גרם לתאונה המשפטית שבעסקת מכירת הדירה עקב התרשלותו. במישור היחסים של התובע מול הקונה – התובע לא הפעיל את זכויותיו בתום-לב.
בנסיבות החריגות שפורטו, הפעלת דוקטרינת תום-הלב יש בה כדי למנוע מהתובע לממש את זכות האכיפה המיוחדת הקבועה בסעיף 73 לחוק הירושה, חרף העובדה שהזכויות הקנייניות לא הועברו על-שם הקונה במרשם המקרקעין (כדרישת סעיף 73 לחוק הירושה לצורך הקמת הגנה של תקנת השוק בענייני ירושה. לטובת הקונה ששילם חלק מהתמורה נרשמה רק הערת אזהרה במרשם המקרקעין). תרופתו של התובע, אם תקוים הצוואה הראשונה, היא בתביעת פיצויים כנגד הנתבע 1.

6. סוף דבר
א. צו המניעה הזמני שהוטל – בטל.

ב. אין מניעה להשלים את העסקה בכפוף להפקדת יתרת התמורה בידי מנהל עזבון זמני שימונה, בתובענה שתוגש על-ידי מי מהצדדים לבית-משפט זה.

ג. הוראות בעניין שיערוך הכספים, שטרם שולמו על-ידי הקונה, ינתנו במסגרת בקשה למתן הוראות שיגיש מנהל העזבון.

ד. בהתדיינות בין התובע לנתבע על תוקף הצוואות – הצד שיפסיד במשפט ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בגין תובענה זו בסך 10,000 ש”ח + מע”מ צמוד למדד ונושא ריבית מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.”

פרק ח’: מטרדים

1. צו מניעה זמני מסוג של Quia Timet
ראה ע”א 407/54 בית משותף נ’ למפרט, פ”ד י(2), 1104; המר’ 468/81 נוצר חב’ לנאמנות ואח’ נ’ אורביט מדיסנטרס בע”מ, פ”ד לה(4), 736.

2. עקרונות מקרה תביעה מסוג Quia Timet
ראה המ’ 636/60 ת”א (חי’) 414/58 תל עדשים נ’ אקו”ם בע”מ, פ”מ כה 152.

3. תביעה למתן צו מניעה בעילה של מטרד צפוי תביעת Quia Timet
ראה ת”א (כ”ס) 143/83 המוסד החינוכי ע”ש מוסינזון נ’ קזמיר ואח’, פ”ד מה(1), 101.

4. הענקת תרופה מקדימה על-ידי ציווי מסוג QUITA TIMET, חלה בכל מעשי הנזיקין לרבות פרסום עתידי של לשון הרע
ראה ת”א (ת”א) 942/93 רשומה נ’ חברת המגן לצרכן מחקר ומודיעין צרכני 1992 בע”מ ואח’, פ”מ תשנ”ד(ג), 177.

5. צו מניעה להפעלת עסק היוצר מטרד רעש
ב- ת”א (חד’) 9707-12-13 {טל יעקבי נ’ רחמים גאוי, תק-של 2014(2), 63413 (2014)} נפסק מפי כב’ השופט אהוד קפלן:

“החלטה
1. זוהי בקשה למתן צו מניעה זמני, בה מבוקש להורות למשיב “להימנע מלהפעיל בנכס שברח’ העגור 30 בקיסריה מקום עינוג ציבורי (בית נופש, אירועים, מסיבות וכיוצא בזה) כפעילות עסקית הטעונה רישיון עסק ובניגוד לתכנית המתאר ותוך הפרעת והטרדת המבקשים ויצירת רעש בלתי-סביר”.

2. במקביל הגישו התובעים כתב תביעה, בו עתרו לצו מניעה קבוע, לפיו יימנע המשיב מלהשתמש בביתו למטרות עסקיות כאמור לעיל, וכן ולפיצוי כספי.

טענות הצדדים
3. בתצהירו טוען המבקש כי המשיב הוא הבעלים בבית המתואר לעיל וכי המבקשים הם שכניו של המשיב.

4. עוד נטען, כי המשיב רכש את הווילה למטרות מסחריות ולא למטרת מגורים וכי הוא מעולם לא התגורר בה, וכבר מחודש 6/2012 הוא משכיר אותה למשפחות עם ילדים או ליחידים לצרכי נופש, עריכת מסיבות ואירועים שונים בעיקר בסופי שבוע. לרוב, במהלך חודשי הקיץ הווילה מושכרת בכל ימות השבוע ובד”כ מאוכלסת עד תום באנשים.

לטענתם, ביום 16.04.14 החלה “עונת המסיבות” בווילה לאחר שהיא הושכרה לחמש משפחות אשר נהגו משעות הצהריים לערוך מסיבות רועשות סביב הבריכה שנמשכו עד לשעות המאוחרות של הלילה, וכך גם במועדים שונים לאחר מכן נערכו מסיבות פרועות ושהושמעה מוזיקה רועשת שלוותה בצרחות וצווחות עד אשר נאלצו המבקשים להזמין משטרה.
בנוסף טוענים המבקשים כי בדיעבד התברר להם שהמשיב נוהג לפרסם באמצעות מתווכים מודעות באינטרנט להשכרת כאתר נופש, גן אירועים או בית מלון.

5. פעילות זו שמתבצעת בווילה גורמת לטענת המבקשים להפרעה ממשית ולרעש בלתי נסבל למבקשים, והמשיב בעשותו כך בכך מפר המשיב התחייבויות שנטל על עצמו כלפי החברה לפיתוח קיסריה, לרבות התחייבויותיו בחוזה רכישת המגרש שכרת עם החברה הנ”ל והתחייבויותיו בהתחייבות עצמאית כלפיה, לפיהן התחייב הוא שלא להשתמש בחלקה שרכש ולא להרשות לאחרים להשתמש בה לכל מטרה, מלבד מטרת מגורים.

6. המבקשים טוענים כי הפעילות שמבצע המשיב בביתו היא בבחינת הפרת חובה חקוקה, הנוגדת את הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965 וכן את הוראות חוק רישוי עסקים, התשכ”ח-1968 באשר חלה על המשיב החובה להשיג רישיון עסק לפעילות העסקית שהוא עושה בביתו.

7. המשיב הגיש תגובה ולמעשה הוא מאשר שמעת לעת הוא משכיר את הבית באמצעות מתווכת ובעיקר לסופי שבוע, אך טוען כי השוכרים מחוייבים לשמור על החוק ואין טענה של רעש בשעות המנוחה, כאשר בחלק אם לא ברוב הפעמים המיוחסות למסיבות בתשלום כביכול, לא היו האורחים אלא בני משפחתו שהתארחו אצלו, כמובן שלא במסגרת פעילות מסחרית כלשהיא, והרעש שהקימו לא חרג משימוש סביר במקרקעין.

השיקולים למתן צו זמני
8. לצורך הדיון בבקשה שבפניי, עלי להכריע בשתי שאלות עיקריות: הראשונה – היא קיומה של זכות לכאורה לעילת תביעה, והאחרת היא מאזן הנוחויות. על היחס בין שתי השאלות הנ”ל קבע בית-המשפט העליון, כי קיימים ביניהם יחסי גומלין, כאשר משקלו של שיקול אחד עשוי להיות מושפע ממשקלו של השיקול האחר; (ראה: רע”א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל ואח’ נ’ חאן מנולי בע”מ).

9. לגבי סיכויי התביעה העיקרית, נקבע, כי בשלב הדיון במתן צו זמני אין המבקש נדרש להוכיח את תביעתו, ובית-המשפט בודק אם התובענה שבגינה מתבקש הסעד הזמני אינה לכאורה מחוסרת יסוד וסיכויים” (ראו: א’ גורן “סוגיות בסדר דין אזרחי” (מהדורה עשירית, 2009), 522).

זכות לכאורה – השימוש שעושה המשיב בביתו
10. כי התביעה מבוססת על שלוש עילות. הראשונה היא ההסכם בין החברה לפיתוח קיסריה לבין המשיב וההתחייבות עליה חתום המשיב, שלטענת המבקש מונעים מן המשיב להשתמש בבית או להתיר לאחרים להשתמש בו שלא למטרת מגורים; עילת התביעה השניה היא הפרת חובה חקוקה – הפרת חוק התכנון והבניה וחוק רישוי עסקים, ועילת התביעה השלישית היא עוולת המטרד ליחיד.

12. המשיב מפיק מהשכרת הבית רווח כספי כאשר הוא משכירו ומי ששוהה בבית מגיע למעשה כדי לנפוש (ראו האמור בהסכם בין המשיב לבין השוכר שהוצג בדיון).

13. אין חולק על כך שההסכם עם החברה לפיתוח קיסריה אוסר השכרה כזו.
המשיב הודה שהוא חתום על חוזה כזה וציין שתלוי ועומד הליך אחר בו מתבקש בית-המשפט לבטל את האיסורים שהוטלו על בעלי הנכסים על-ידי החברה לפיתוח קיסריה.

14. הוכח בפניי כי בסופי שבוע הפך המשיב את הוילה לנכס להשכרה על בסיס יומי, כאשר על-פי מספר החדרים (7 חדרים) ולכאורה יש בה פוטנציאל של מטרד.

הפרת חוק רישוי עסקים וחוק התכנון והבניה
15. המבקשים טוענים ש הפרת חוק רישוי עסקים וחוק התכנון והבניה, מצמיחים עילת תביעה, מכוחה זכאים המבקשים לסעד המבוקש בכתב תביעתם.
מנגד טוען המשיב, כי המבקשים אינם יכולים לאכוף דיני התכנון והבניה ודיני רישוי עסקים, וכי הגורמים המוסמכים לעשות כן הם העיריה והוועדה המקומית לתכנון ובניה.

16. כבר נפסק כי כאשר בעל דין מוכיח הפרתה של חובה חקוקה ובכלל זה חובה חקוקה לפי דיני התכנון והבניה או לפי חוק רישוי עסקים, אין חובה על המבקש להוכיח קיומו של מטרד ליחיד, ודי בהוכחת “אי-נוחות” לצורך הפסקת הפעילות הנעשית בניגוד לאותה חובה (ראו: בר”ע 62/83 בעל טכסא נ’ רחל גונן, פ”ד לח(1), 281; ראו גם בג”צ 16/50 איגרא-רמא בע”מ נ’ ועדת בניין ערים ת”א ואח’, פ”ד ה 229).

17. אציין כבר עתה, כי לא הוכח בפניי כי המשיב מפר את חוקי התכנון והבניה, מאחר ולא הוגשה לעיוני תכנית המתאר החלה על המקום, ולא הוכח בפניי, כי לצורך השימוש שעושה המשיב בנכס, ישנו צורך בהיתר ל”שימוש חורג”.

18. באשר להפרת חוק רישוי עסקים, עליי לבחון תחילה את השאלה עם העסק שמנוהל במקום הוא עסק טעון רישוי; עיון בצו רישוי עסקים (עסקים טעונים רישוי), התשנ”ה-1995, מעלה כי סעיף 7.1 (אירוח ולינה) קובע מספר עסקים הטעונים רישוי, ובין היתר, העסק המפורט בסעיף-קטן (ב): “השכרת חדרים על בסיס יומי או שבועי כשמספר החדרים עולה על שלושה”.
מדובר בהשכרה המצריכה רישיון עסק, כיוון שבבית 7 חדרים וממילא הוא יכול לאכלס 12 אנשים ויותר.

מטרד ליחיד
19. המבקשים הצליחו להוכיח לכאורה, כי מתקיימים יסודות עוולת המטרד ליחיד, כהגדרתה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). המבקש טען, כי הפעילות המתקיימת במקום מונעת ממנו שימוש סביר בביתו. השימוש שעושה המשיב בנכס על-ידי השכרה לאחרים בסופי שבוע גרם ועלול לגרום לרעש.
נכון שגם שימוש של בעלי הבית ואורחיהם גורם לרעש אבל אותו רעש עצמו כשהוא מתרחש פעם בכמה זמן ייחשב כסביר וככזה שהשכן אמור להשלים עם קיומו, וכשהו מתרחש לעיתים תכופות ייחשב ללא סביר.

20. ייתכן שניתן לבקש צו מניעה נגד עריכת מסיבות באופן יומיומי בחצר על-ידי הבעלים עצמם, אך זה לא התבקש. התבקש צו נגד פעילות מסחרית,
וההבדל מובן: אורח מתנהג בדרך-כלל כמו אורח, ושוכר בתשלום נוטה יותר לסבור שאם כבר שילם אז “מגיע לו” יותר, ובכלל זה להקים רעש.
האינטנסיביות הופכת את השימוש למטרד.

חוזה לטובת צד שלישי
21. באשר לטענת המבקש, לפיה הוא רשאי לקבל צו מניעה קבוע, בגדרו תופסק הפעילות הנ”ל מכוח ההסכם בין המשיב לבין החברה לפיתוח קיסריה, השאלה המתעוררת בהקשר זה היא, האם החוזה בין החברה לבין המשיב מצמיח עילת תביעה למבקש; לשון אחר, האם עסקינן בחוזה לטובת צד שלישי, כמשמעותו בסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 הקובע כדלקמן:

“חיוב שהתחייב אדם בחוזה, לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן: “המוטב”), מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות זכות זו.”

22. כדי לראות בהתחייבות עליה חתם המשיב כחוזה לטובת צד שלישי, על הצד השלישי להוכיח כי ההסכם מצמיח לו הנאה, וכי ההסכם מקנה לו (על-פי הכוונה המשתמעת מן החוזה) זכות זו, לרבות הזכות לאכוף אותה. לעניין זה קובעת הפסיקה, כי “אפילו יש בחוזה התחייבות ליתן טובת הנאה לצד שלישי, אין באותה התחייבות כשלעצמה כדי להעניק זכות לצד שלישי, שכן השאלה היא תמיד, אם אותה התחייבות היא אך כלפי הצד לחוזה ואילו טובת ההנאה היא אך תוצאה של ביצוע אותה התחייבות, או שמא ההתחייבות עצמה, בנוסף לטובת ההנאה, מכוונת כלפי הצד השלישי” (ראו: ע”א 253/82 ד”ר דן חושי נ’ הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל, פ”ד לח(1), 640, 643).

23. הכרעה סופית בשאלה אם בפנינו קיים חוזה לטובת צד שלישי שהצדדים לו התכוונו להקנות זכות אכיפה, קשורה לפרשנות ההסכם ולכוונת הצדדים, שמטֶבע הדברים טעונות בירור עובדתי, לכן הדברים שאקבע להלן אינם בבחינת קביעת מסמרות, והם נקבעים לכאורה בלבד ולצרכי הדיון בבקשה לצו זמני.

24. אין מחלוקת שהמשיב התחייב כלפי החברה לפיתוח קיסריה שלא לעשות בנכס שימוש שאינו למגורים. השאלה אם הוקנתה למבקש זכות לאכוף חיובים אלה היא שאלה לא קלה, שכן ההסכם שותק לגבי נקודה זו, ועל-כן על בית-המשפט לפרש אם ההסכם מקנה זכות זו.
במקרה דומה – תיק 34408/08/10 – קבע בית-משפט השלום בחדרה (כב’ השופטת אניספלד) כי זכות כזו קיימת.

ואגב: באותו מקרה גם ניתן על-ידי כב’ השופט נאסר ג’השאן – בנסיבות דומות להפליא – צו מניעה זמני דומה לצו שמבוקש כאן.

מסקנת ביניים
25. הוכח בפניי כי בידי המבקשים עילת תביעה ראויה הנובעת מהפרת חובה חקוקה (ניהול עסק טעון רישיון עסק ללא השגת רישיון). כמו-כן עולה, כי בידי המבקש עילת תביעת בגין עוולת המטרד ליחיד.

26. בנוסף הוכחה לכאורה גם לעילת התביעה המושתתת על ההתחייבות שלא לעשות שימוש שאינו למגורים.

מאזן הנוחיות
27. על בית-המשפט לאזן בין הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה מאי-מתן צו זמני לבין הנזק שייגרם למשיב כתוצאה ממתן אותו צו. בבואו לערוך איזון כאמור על בית-המשפט לשקול אם נזקו של התובע – המבקש ניתן לפיצוי בכסף.

28. בענייננו, עושה המשיב פעילות בלתי-חוקית בבית שבבעלותו, כאשר הוא מפיק ממנו רווח, אגב הפרת חוק רישוי עסקים, שנועד (בין היתר) להגן על אנשים מקבוצתו של המבקש, והוא עושה שימוש אגב הסבת מטרד, ולפחות אי-נוחות למבקשים.

29. אין עסקינן בעסק רגיל שהמשיב השקיע כספים לשם בנייתו או הפעלתו, שכן המשיב לא השקיע סכומי כסף לצורך “בניית” העסק. כל אשר עשה המשיב, הוא פרסום הבית להשכרה, ולאחר מכן, כאשר הוא משכירו לצדדי ג’ הוא עוזב את הבית בסופי שבוע.

30. מאידך, המבקש שבחר להתגורר בשכונת מגורים שקטה ובגין כך שילם במיטב כספו, זכאי ליהנות ממגורים שקטים. כאמור לעיל, מוצאים המבקש ובני ביתו עצמם מתגוררים ליד בית עסק, המושך אליו אנשים שאינם מוכרים למבקש (ואף לא למשיב). בסופי שבוע מוצאים המבקש ובני ביתו עצמם מתגוררים ליד בית אותו פוקדים דיירים מתחלפים במספרים גדולים ובתדירות רבה והללו אינם מרגישים עצמם מחוייבים ביחסי שכנות טובה למבקשים, מקימים רעש, ונראה כי בגין פגיעה זו באיכות חייהם של המבקש ובני ביתו, המגיעה כדי מטרד, קשה לכמת אותה כספית.

31. המשיב טוען לשיהוי, אבל הרי לא שינה את מצבו לרעה עקב השיהוי ובכלל: התביעה הוגשה בחורף ורק לאחר חג הפסח התחדשו ההשכרות ואז הוגשה הבקשה שבפני.

הזהות בין הסעד העיקרי לבין הצו הזמני
32. שקלתי, אם בנסיבות העניין ראוי להימנע ממתן צו זמני לאור העובדה, כי זהו הצו (לצד הסעד הכספי) הנתבע כסעד קבוע, ואולם לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי, כי נימוק זה אמור למנוע מתן הצו. כבר נפסק, כי “אם שוכנע בית-המשפט, כי מבחינת הדין המהותי עומדת למבקש עילה שהיא לכאורה מבוססת, ושמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, אין בזהות הסעד הזמני לסעד המבוקש בתובענה בלבד כדי להצדיק הימנעות ממתן סעד זמני” (ראו רע”א 2059/98 וולטה ייצוב קרקע נ’ פי. אר. אס מדיטרניין בע”מ, פ”ד נב(4), 721).
ובנוסף: אין חפיפה במישור הזמן, במובן זה שמתן הסעד הזמני לא ייתר את הדיון בתובענה העיקרית.

33. שוכנעתי, כי עומדת למבקשים עילת תביעה לכאורה מבוססת, ולאחר ששקלתי את מאזן הנוחיות, מצאתי כי מחד יש לתת צו זמני ומאידך לחייב את המבקשים להפקיד ערבויות לפיצוי המשיב בגין נזקיו שייגרמו לו, אם ייגרמו, למקרה והתביעה העיקרית תידחה.

סוף דבר
34. ניתן צו האוסר על המשיב מלהשתמש בבית הנ”ל על-ידי השכרתו לאחרים לתקופות קצרות מחודש ימים ו/או על-ידי השכרתו לצורך עריכת מסיבות ו/או על-ידי השכרתו לשימוש שאינו מגורים או לכל מטרה עסקית אחרת.
הצו יכנס לתוקף לאחר שימלאו המבקשים את התנאים שלהלן:

א) יפקידו בקופת בית-המשפט התחייבות עצמית וערבות צד ג’ בלתי-מוגבלות בסכום – לפיצוי המשיב בגין כל נזק שייגרם לו, למקרה שהתביעה תידחה או תבוטל מכל סיבה שהיא.

ב) יפקידו בקופת בית-המשפט סכום של 10,000 ש”ח במזומן או בערבות בנקאית לפיצוי המשיב בגין כל נזק שייגרם לו- למקרה שהתביעה תידחה או שהצו יבוטל מכל סיבה שהיא.

35. המשיב יישא בהוצאות הבקשה ובשכ”ט עורך-דין בסכום כולל של 3,000 ש”ח.”

6. איסור שימוש במגרש הגורם למטרד
ב- ת”א (אשק’) 26024-08-12 {רבקה אשקלוני נ’ מועצה אזורית חוף אשקלון, תק-של 2014(2), 18465 (2014)} נפסק מפי כב’ השופטת סבין כהן:

“1. לפניי בקשת התובעים לעיון חוזר בהחלטת בית-המשפט מיום 16.12.13, לפיה הורה בית-המשפט על צמצומו של צו מניעה זמני שניתן על ידו ביום 19.09.12.
התובעים, הם המבקשים, הינם תושבי מושב גיאה.
בסמוך לביתם של המבקשים הוקם על-ידי המשיבה, היא הנתבעת, מגרש כדורסל, לשימוש חברי המושב כולם.
בתביעתם, שעילתה מטרד ליחיד, עותרים התובעים, בין היתר להורות על איסור השימוש במגרש, אשר גורם להם למטרד.
תביעתם של התובעים הוגשה עוד בטרם הושלמו עבודות בניית המגרש, כאשר באותו שלב נקבע, כי כתנאי לקבלת טופס אכלוס למגרש, נדרשת חוות-דעת אקוסטית, שמטרתה לבחון את הרעש הצפוי להגרם למבקשים.
היות ובאותה עת ממילא לא ניתן טופס אכלוס למגרש והיות ונושא הרעש אמור היה להיבחן על-ידי הוועדה המקומית בדונה ב”טופס 4”, ניתן צו מניעה אשר יאסור את השימוש במגרש, כאשר אפשרתי למשיבה, ככל שינתן טופס אכלוס, לעורר בקשה לעיון מחדש בתנאי הצו שניתן.

2. ואמנם, לימים, ניתן טופס 4 והמשיבה הגישה בקשה לעיין מחדש בצו בית-המשפט.
בהחלטתי בבקשה זו, קבעתי, כי בבחינת מאזן האינטרסים, לאחר שהוועדה המקומית נהנית מחזקת התקינות בעבודתה ולאחר שבחנה את חוות-הדעת האקוסטיות שעמדו לפניה, הן זו הקובעת כי הרעשים העלולים לבקוע מהמגרש חורגים מהמותר והן זו אשר קובעת, כי אינם חורגים מהמותר, גובר האינטרס המאפשר שימוש במגרש לרווחת התושבים כולם ואפשרתי לפיכך שימוש במגרש בתנאים מסויימים, שיש בהם כדי למנוע הפרעה בלתי-סבירה עבור המבקשים.

3. על החלטתי זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי וניתנה החלטה המעכבת ביצוע ההחלטה. כן הוגשה במקביל עתירה מינהלית התוקפת את החלטת הוועדה המקומית ליתן טופס 4 למגרש.
במסגרת הדיון בעתירה המינהלית, הגיעו הצדדים להסכמה, כי הדיון יוחזר לוועדה המקומית, אשר תשמע בדיון שלפניה הן את המבקשים והן את המשרד להגנת הסביבה ואז תיתן החלטתה, כאשר בין לבין, יוותר טופס 4 שניתן על כנו.
הוועדה המקומית דנה בבקשה פעם נוספת וגם זו הפעם אפשרה מתן טופס 4.
בין יתר שיקוליה ציינה הוועדה את הדברים האמורים, שהם דברים שלטעמם של המבקשים מצדיקים עיון מחודש בצו המניעה:

“הוועדה אינה רואה לנכון להכריע בין חוות-הדעת הסותרות שהונחו בפניה, במיוחד לאור כך שהנושא נדון בפני בית-המשפט במסגרת בקשה המתנגדים לקבלת צו מניעה כאמור…”

על החלטתה זו של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הוגשה ביום 26.2.14 עתירה מינהלית על-ידי המבקשים-לבית-המשפט המחוזי. דיון בעתירה קבוע ליום 21.05.14.

בין לבין, ניתנה ביום 13.03.14, החלטת בית-המשפט המחוזי, אשר דוחה את בקשת הרשות לערער.

4. מייד בסמוך לאחר מתן החלטתו של בית-המשפט המחוזי, הוגשה הבקשה שלפניי.
בבקשה זו טוענים המבקשים, כי שינוי הנסיבות המצדיק עיון בהחלטת בית-המשפט, הינו החלטתה המאוחרת של הוועדה המקומית, אשר ציינה מפורשות בהחלטתה, כי אין בדעתה להכריע בין חוות-הדעת השונות, שכן עניין זה מתברר בהליך שלפניי.

לטענת המבקשים, החלטת הוועדה היא לאקונית ושגתה הוועדה בכך שלא הכריעה בין חוות-הדעת השונות. משלא מילאה הוועדה את תפקידה כראוי, כשבית-המשפט כאן סומך ידיו על חזקת התקינות בנוגע למלאכת הוועדה, הרי שעל בית-המשפט לשוב ולהיזקק לבקשה לסעד זמני ולמצער, עליו ליתן סעד זמני אשר יהיה תקף לפחות עד להכרעה בבית-המשפט לעניינים מינהליים, שעה שעם מתן החלטת בית-המשפט המחוזי בבקשת הרשות לערער, פקע תוקפו של צו עיכוב הביצוע והמשיבה רשאית לעשות שימוש במגרש.

בהקשר זה, אף הוסיפו המבקשים, לאחר שהוגשה הבקשה, ימים ספורים לאחר פקיעת תוקפו של הצו, כי בפועל, מאז שהוחל לעשות שימוש במגרש, הפכו חייהם ללא חיים, כאשר הם אינם יכולים לעשות כל שימוש סביר בביתם ובחצר הבית. טענות אלו לוו בתצהיר המבקשים.
בתצהירם התייחסו המצהירים גם להפרת הצו שניתן על-ידי בית-המשפט והפרה זו בוודאי אינה עניין לדון בו בהליך שלפניי.

5. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענת המשיבה, אין כל שינוי נסיבות המצדיק הגשת בקשה זו ובקשה זו נועדה למעשה לעקוף את החלטת בית-המשפט המחוזי בהליך הערעור, שעה שכל העובדות נשוא הבקשה היו ידועות למבקשים עוד עובר להחלטתו של בית-המשפט המחוזי ואף הביאו אותן לפניו. עוד טוענת המשיבה, כי טענות המבקשים מהוות למעשה תקיפה של החלטת הוועדה המקומית, תקיפה שיש לעשות במסגרת העתירה המינהלית.

בתגובה לתגובת המשיבים, תגובה ארוכה מעבר לנדרש, הביאו המבקשים טענות חדשות הנוגעות להליך התכנוני בשלביו המוקדמים. טענות אלו, לבד מהיותן טענות שהיה על המבקשים לעורר כבר בעת הגשת בקשתם הראשונה, או למצער עם הגשת הבקשה שלפניי, לא רק שאינן נתמכות בתצהיר, אלא בהיותם חלק מהתגובה לתגובה, אינן מהוות חלק מעילות הבקשה ולפיכך, אין מקום להיזקק להן.

6. אחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בבקשה שלפניי כל עובדה חדשה המצדיקה עיון מחדש בהחלטת בית-המשפט ולכן אף מצאתי מקום ליתן החלטתי ללא קיום דיון.

7. עיקר טענות המבקשים מופנות כלפי החלטת הוועדה המקומית ומבקשות לתקוף החלטה זו. תקיפתה של החלטה זו אינה נעשית לפני מותב זה ולא בכדי הוגשה עתירה מינהלית שמטרתה לתקוף את החלטת הוועדה.
אלא שהמבקשים טוענים, כי על פניו החלטת הוועדה שגויה ולפיכך, הוועדה אינה יכולה ליהנות מחזקה בדבר תקינות ההליכים המתקיימים לפניה.
לטענתם, הוועדה היתה זו שהעבירה את הכדור למגרשו של בית-המשפט שעה שקבעה, כי אין בדעתה להכריע בין חוות-הדעת השונות ולפיכך סבורים המבקשים, כי על בית-המשפט לקבוע, כי אין מקום לאפשר שימוש במגרש.

8. אלא, שנושא חוות-הדעת נדון כבר בהחלטתי הקודמת, כאשר קבעתי, כי לא אוכל להכריע בין חוות-הדעת בהליך הביניים. אמנם אז, מצאה הוועדה מקום להעדיף חוות-דעת אחת על פני רעותה, והפעם נמנעה מלהכריע בין חוות-הדעת השונות, אלא שאיני יכולה לקבוע, בוודאי לא במסגרת הליך זה, כי שיקול-דעתה של הוועדה שגוי באופן כה קיצוני כפי שנטען, באופן שבו עלי להתעלם לחלוטין משיקול-דעת זה.
ראשית, חשוב להדגיש, כי כבר בהליך העתירה המינהלית הראשונה, ההסכמה שהושגה בין הצדדים היתה, כי הדיון המחודש לפני הוועדה אינו מפקיע את טופס האכלוס שכבר ניתן, כך שנקודת המוצא היתה, כי החלטת הוועדה שרירה וקיימת ונהנית מחזקת התקינות.

אך גם לגופו של עניין, איני יכולה לקבוע, כי הוועדה לא נימקה את החלטתה. החלטת הוועדה מנומקת ולשיטתה, ככל שהדבר נוגע להליכי התכנון, הרי שאלו כשירים ובכך יש כדי להצדיק מתן אישור לאכלוס, כאשר את שאלת המטרד בלבד הותירה לבית-המשפט, שאלה שהיא ממילא בסמכותו של בית-משפט זה והיא צפויה להתברר, גם מקום בו היתה מעדיפה הוועדה את חוות-דעת מומחי המשיבה על פני חוות-דעת המבקשים או המשרד להגנת הסביבה.
כפי שציינתי, תקיפת החלטת הוועדה תיעשה לפני הערכאה המוסמכת, בדיון שצפוי להתקיים בעוד זמן לא רב ואם יקבע, כי הוועדה שגתה ולא היה צריך להינתן טופס אכלוס, זה יבוטל.

9. יש להדגיש, כי בקשה זו שלפניי הוגשה לאחר שהחלטתי הקודמת ניתנה עוד טרם דיון מחודש לפני הוועדה ועוד טרם מתן החלטה בדבר קיום מחודש שכזה וכבר אז קבעתי, כי צו המניעה יבוטל.
זו הפעם, כאשר הוועדה קיימה דיון לאחר ששמעה את כל הצדדים ונתנה החלטה מנומקת, אם כי לא באופן המניח את דעתם של המבקשים, איני סבורה, כי נכון יהיה שבית-המשפט יעיין בהחלטתו שוב, כאשר לא רק שלא חלו נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחודש בהחלטת בית-המשפט, כי אם זו הפעם הוועדה חיזקה דעתה ונימקה אותה.

10. ואם לא די בכל האמור, הרי שבעת שבית-המשפט המחוזי דן בבקשת הרשות לערער עמדה לפניו החלטתה החדשה של הוועדה ולמרות זאת מצא בית-המשפט המחוזי, שלא לשנות מהחלטת בית-משפט זה, כאשר הוא מנמק את החלטתו גם על מסקנותיה החדשות של הוועדה, כך שמתן החלטה חדשה שיש בה כדי להיעתר לבקשה שלפניי משמעותה עקיפת החלטת בית-המשפט המחוזי, דבר שאין לעשותו.

11. לאור האמור, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות הבקשה בסכום של 1,500 ש”ח, בשים-לב לכך שלא התקיים דיון בבקשה.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


צוואה ברשם קול או באמצעות וידאו

ב- ע”א 6198/95[303] קבע בית-המשפט כי:

“אין לראות כל פסול בכך שעורך-דין המחתים מצווה על צוואה רואה לנכון לתעד ולהנציח את המעמד, ויתכן כי יש להמליץ על פרקטיקה זו של הקלטה ואף הנצחה חזותית באמצעות וידאו. האמצעים הטכנולוגים המתקדמים העומדים כיום לרשותנו יכולים להקל במידה רבה על דרכי ההוכחה ולחסוך את ההתדיינויות הממושכות והסבוכות הכרוכות בהוכחת מעמד החתימה.” (פסקה 11 לפסק-הדין).

מקור המאמר – abc-israel.it


[303] ע”א 6198/95 שולמית יעקב ואח’ נ’ שרה בראשי, תק-על 98(2) 1771 (1998).


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


סמכויות הרשם לענייני ירושה

1. מבוא
האפוטרופוס הכללי משמש כממונה הארצי לענייני ירושה, כל סגן מסגניו שמינה האפוטרופוס הכללי, הכשיר גם להיות שופט בית-משפט שלום, יהיה רשם לענייני ירושה.

מעבר למינוי האפוטרופוס הכללי, רשאי למנות רשמים לענייני ירושה גם שר המשפטים.

שר המשפטים מוסמך למנות לרשם לענייני ירושה, עובד מדינה הכשיר להיות שופט שלום, שעליו יהיה ממונה האפוטרופוס הכללי.

איזורי פעולתם של הרשמים לענייני ירושה יקבעו על-ידי שר המשפטים, ושמותיהם יפורסמו ברשומות[273].

2. סמכויות הרשם לענייני ירושה

הסמכות העניינית לדון בתובענה לפי חוק הירושה נתונה לרשם לענייני ירושה, על-פי פרק ה’ לחוק הירושה או לבית-המשפט לענייני משפחה, על-פי הוראת סעיף 3(א) וסעיף 1(6)(ה) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה וכן על-פי סעיף 151 לחוק הירושה.

סעיף 73א לחוק הירושה קובע כי הממונה הארצי יקבע את נוהלי עבודתם של הרשמים לענייני ירושה[274]. אולם בכל הנוגע לדין המהותי החל על הרשם ובמילוי תפקידו, קובע סעיף 73ב לחוק הירושה כי: “אין על רשם לענייני ירושה מרות זולת מרותו של הדין.”[275]

3. צוואה בפני רשות

הרשם לענייני ירושה מעורב בהליך הירושה מתחילתו ולעיתים עד סופו.

כבר בתחילת הדרך מאפשר חוק הירושה למצווה לערוך צוואה בפני הרשם לענייני ירושה (צוואה בפני רשות[276]) כאחת מתוך ארבע הדרכים האפשריות לעריכת צוואה.

תקנה 7 לתקנות הירושה קובעת כי:

“(א) המבקש לעשות צוואה בפני בית-משפט, רשם של בית-משפט, חבר בית-דין דתי או רשם לענייני ירושה (להלן: רשות), יגיש לרשות בקשה על כך בכתב ויפרט בבקשתו אם דברי הצוואה יהיו בעל-פה או בכתב.
(ב) הצוואה תיעשה בפני שופט, רשם של בית-משפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית-דין דתי, ודברי הצוואה כפי שהוגשו לרשות או נרשמו בידיה (להלן: נוסח הצוואה) יימסרו למצווה.
(ג) תיק הבקשה יהיה תיק נפרד אשר יכלול את פרוטוקול הדיון אשר יפרט את דרך עשיית הצוואה לרבות הצהרת המצווה כי הצוואה נעשתה ברצון חופשי; נוסח הצוואה לא יצורף לתיק.”

4. הפקדת צוואה אצל הרשם לענייני ירושה

הרשם לענייני ירושה ממונה על שמירת הצוואות המופקדות בידיו.

צוואה בכתב יד או צוואה בעדים תופקד בידי הרשם לענייני ירושה ולא בבית-משפט, כפי שקובע סעיף 21 לחוק הירושה.

כמו-כן, זכרון-דברים של צוואה בעל-פה, על-פי סעיף 23 לחוק הירושה יופקד, בסמוך ככל האפשר לעריכתו אצל הרשם לענייני ירושה.

תקנה 6 לתקנות הירושה קובעת כי על המבקש להפקיד צוואה בידי הרשם לענייני ירושה[277] להגיש לו על כך בקשה בכתב.

הרשם לענייני ירושה יזמין את המבקש להיחקר על פרטי זהותו ולמסור את הצוואה כשהיא במעטפה סגורה וחתומה בשעווה ובחותמת הרשם לענייני ירושה.

על המעטפה יצויינו:

1. פרטי זהותו ומענו של המפקיד;
2. תאריך ההפקדה;
3. בפני מי נעשתה הצוואה ככל שהדבר ידוע.
על המעטפה יחתמו הרשם לענייני ירושה ומפקיד הצוואה, שיקבל מהרשם אישור בכתב על ההפקדה.

ההפקדה תירשם במרשם הארצי.

יצויין כי על-פי סעיף 155(א1) לחוק הירושה, בסמכותו של הרשם לענייני ירושה לרשום במרשם הארצי גם צווי ירושה וצווי קיום שנתנו בתי-הדין הדתיים.

מי שהפקיד את צוואתו אצל רשם לענייני ירושה רשאי לקבלה בחזרה על-פי בקשה בכתב.

הרשם לענייני ירושה יחקור את זהותו של המבקש, ימסור לידיו את צוואתו כנגד חתימתו לאישור קבלת הצוואה, ויודיע על כך למרשם הארצי.

לאחר מכן יימחק דבר ההפקדה מהמרשם הארצי[278].

תקנה 5 לתקנות הירושה קובעת כי צוואות וזכרונות-דברים על צוואות שבעל-פה שהופקדו אצל רשם לענייני ירושה, וכל התיקים והרישומים הנוגעים להם, לרבות המרשם הארצי יישמרו בסוד וכל עוד המצווה בחיים לא תימסר כל ידיעה עליהם.

רק לאחר מותו של אדם רשאי מעוניין בדבר לקבל את פרטי המרשם הארצי הנוגעים למנוח.

סעיף 75 לחוק הירושה קובע כי כאשר צוואה מופקדת בידי אדם אחר, שאינו הרשם לענייני ירושה, והמצווה נפטר, הרי שחלה על אותו אדם החובה, להפקיד מיידית, לאחר שנודע לו על מות המצווה, את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה.

סעיף 76 לחוק הירושה קובע כי אם:

“הופקדו צוואה או זכרון-דברים על צוואה שבעל-פה אצל רשם לענייני ירושה או נמסרה לו צוואה לפי סעיף 75, ולא הוגשה בקשה לקיום הצוואה תוך שלושה חודשים לאחר מות המצווה או לאחר מסירת הצוואה כאמור, הכל לפי המאוחר יותר, ימסור הרשם לענייני ירושה הודעה על כך לזכאים לפי הצוואה ויודיע על כך ברבים; פרטי ההודעה ברבים ייקבעו בתקנות.”

5. תיקון טעות סופר בצוואה ותיקון צו קיום צוואה

סמכות נוספת של הרשם קבועה בסעיף 32 לחוק הירושה, הקובע כי אם נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית-המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק הירושה.

תקנה 26 לתקנות הירושה קובעת כי אם תיקן הרשם לענייני ירושה צוואה לפי הסעיף הנ”ל תצויין העובדה בהחלטתו ויפורשו נימוקיה.

כמו-כן, בסמכות הרשם לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה שניתן על ידו[279].

6. מתן צו קיום צוואה

במסגרת סמכויותיו של הרשם, מוסמך גם הרשם, על-פי סעיף 66 לחוק הירושה, להעניק צו ירושה או צו קיום הצוואה, אלא-אם-כן התקיים תנאי מהתנאים שבגינם יש להעביר את הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה.

בידוע הוא, כי עזבונו של אדם יחולק ליורשיו על-פי צוואה, אם קיימת, ואם אינה בנמצא על-פי הוראות חוק הירושה.

תנאי לחלוקת העזבון הוא קבלת צו מידי הרשם: אם ישנה צוואה – צו קיום צוואה[280], ואם אין צוואה – צו ירושה (להלן: הצווים).

אם הוגשה בקשה למתן צו קובעת תקנה 14 לתקנות הירושה, התשנ”ח-1998 כי:

“(א) בקשת צו ירושה או צו קיום או בקשת שניהם כאחד תוגש בשני עותקים, ערוכה לפי טופס 1 או 2; העובדות הכלולות בבקשה יאומתו בתצהיר של המבקש ושל אדם אחר, אם קיימות עובדות הכלולות בבקשה שאינן בידיעתו האישית של המבקש; היה מי מן היורשים קטין, חסוי או נעדר – יציין זאת המבקש בראש הבקשה ובגופה, על-פי הטופס.
(ב) לא תקובל בקשה לצו ירושה או לצו קיום אלא-אם-כן התמלאו כל אלה:
(1) כל הפרטים הנדרשים לפי הטופס שנקבע בתקנת-משנה (א) מולאו כהלכה וצורפו לטופס כל המסמכים הנדרשים לפי תקנות אלה;

(2) צורפה תעודת פטירה או הצהרת מוות לאימות פטירתו של המוריש ושל כל אדם אחר שיש להוכיח את פטירתו וזמן מותו, מאושרת כדין, או צורפה בקשה להוכיח באופן אחר את עובדת מותו וזמן מותו של המוריש או של כל אדם כאמור, לפי סעיף 68(א) לחוק, או החלטה שנתן בית-המשפט בבקשה כאמור;
(3) היתה הבקשה לצו קיום – צורפה הצוואה המקורית או בקשה להתיר את הוכחת הצוואה לפי סעיף 68(ב) לחוק או החלטה שנתן בית-משפט בבקשה כאמור; הופקדה או נמסרה צוואה לרשם לענייני ירושה, יציין זאת המבקש בבקשתו ויצרף העתק הימנה;
(4) צורף אישור על משלוח ההודעה בדואר רשום ליורשים על-פי דין, שפורטו בבקשה לצו ירושה, או לזוכים על-פי הצוואה, לפי העניין, או תצהיר של המבקש או של אדם אחר, כאמור בתקנת-משנה (א) כי הוא מסר, אישית, את ההודעה לידי היורשים או הזוכים או מי מהם וכן צורף העתק מהודעה שנערכה לפי טופס 3 או טופס 3א לפי העניין;
(5) היה המבקש מיוצג על-ידי עורך-דין – צורף לבקשה ייפוי-כוח;
(6) שולמה האגרה שנקבעה וכן שולמו הוצאות הפרסום כאמור בתקנה 17;
(7) במרשם הארצי אין רישום בדבר הגשת בקשה קודמת לצו ירושה או לצו קיום לרשם לענייני ירושה או לבית-דין דתי, בעניין אותו עזבון.
(ג) מבקש הרוצה לזכות בחלקו של יורש שנפטר אחרי מות המוריש יצרף לבקשתו צו ירושה או צו קיום מאושר כדין, לגבי אותי יורש.”

תקנה 17 לתקנות הירושה קובעת כי הודעה על הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום תפורסם בעיתון יומי אחד וכן ברשומות; ההודעה בעיתון היומי תכלול הזמנה להגשת כתב (כך בלשון החוק – ככל הנראה המדובר בכתב התנגדות) בתוך תקופה של שבועיים מיום הפרסום בעיתון היומי או תקופה ארוכה יותר, לפי קביעת הרשם לענייני ירושה; הוצאות הפרסום יחולו על המבקש.

ב- ע”א 3706/91[281] דן בית-המשפט, בחשיבות נכונות הפרסום בעיתון היומי. בית-המשפט קבע כי צו הקיום שניתן לגבי הצוואה המאוחרת בטל וזאת משום שצו הקיום שניתן לאחות ניתן על-שם שונה מהשם שפורסם בעיתון היומי וברשומות. וכדברי בית-המשפט:

“חובת הפרסום מהווה נדבך מרכזי בהליך של מתן צו הקיום, שכן דין מתן צו הקיום כדין פסק-דין חפצא, התקף כנגד כל העולם. מן הראוי שלפני מתן פסק-דין שכזה תקום זכות התנגדות לכל הנוגעים בדבר, והיא אף תוכל להיות ממומשת … מטרתה של תקנה 303 לתקנות סדר הדין האזרחי, כפי שבאה לידי ביטוי גם בסעיף 67 לחוק הירושה, אינה מתמלאת במקרה דנן, שכן צו הקיום ניתן על-שם אחר מזה שפורסם בעיתונים וברשומות.”
התיק הוחזר לקביעת בית-המשפט איזו מבין הצוואות עדיפה. בשולי הדברים הוער כי:

“מן הראוי, כי מחוקק-המשנה יחזור ויסדיר את עניין חובת הפרסום ביתר פירוט ויקבע נוהלי פרסום חדשים, שיחולו הן על השלב של הבקשה לצו הקיום והן על השלב של תיקון צו הקיום לאחר שזה כבר ניתן. פרסום שמו של המנוח מן הנכון שייעשה בלוויית מספר תעודת זהות ואולי אף פרטים נוספים המעידים על זהותו, שכן פרסומו של שם המנוח ושם משפחתו בלבד אינם מספיקים לצורך זיהויו הוודאי, והיעדר הפרטים פותח פתח לטעויות וליצירת תסבוכות בדומה למקרה שלפנינו.”
תקנה 18 לתקנות הירושה, קובעת את הנהלים שעל הרשם לענייני ירושה לשמור בבואו להידרש לבקשת צו קיום צוואה או צו ירושה:

“(א) הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יברר הרשם לענייני ירושה במרשם הארצי אם נמסרה או הופקדה צוואה או אם נמסר או הופקד זכרון-דברים על צוואה שבעל-פה.
(ב) מצא הרשם לענייני ירושה כי מצויה צוואה בקשר לאותו עזבון, כאמור בתקנת-משנה (א), ואין היא נושא הבקשה, ישלח הודעה בדואר רשום על דבר קיומה לזוכים על פיה ועל דבר הגשת הבקשה; בהודעה יצויין כי הזוכים רשאים להגיש כתב התנגדות לבקשה, בתוך ארבעה-עשר ימים מיום המצאת ההודעה.”

7. סמכות חקירת המצהירים בבקשה למתן צו

יצויין כי תקנה 53 לתקנות הירושה קובעת כי:

“בבדיקת בקשה לצו ירושה או לצו קיום רשאי בית-המשפט, בית-הדין הדתי או הרשם לענייני ירושה, לפי העניין, לברר את העובדות המצויינות בתצהירים ורשאי הוא להזמין את המצהירים ולחקרם.”

יוזכר, כי סעיף 73ג לחוק הירושה מעניק לרשם לענייני ירושה את הסמכויות הנתונות לוועדת חקירה לפי סעיפים 9 עד 11 לחוק ועדות חקירה, התשכ”ט-1968, ככל שהדבר דרוש למילוי תפקידו לפי חוק זה.

8. הסמכות למחיקת הבקשה מחמת חוסר מעש המבקשים

תקנה 54ב לתקנות הירושה קובעת כי אם נבצר מהרשם לענייני ירושה לדון בבקשה שהוגשה לו, מחמת חוסר מעש מצד המבקשים, רשאי הוא ליתן הודעה למבקשים לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק הבקשה.

אם לא ניתן טעם, כאמור, המניח את דעתו של הרשם – תימחק הבקשה.

9. מתן הצו על-ידי הרשם

צו קיום צוואה יינתן על-ידי הרשם בשני מקרים. האחד, כאשר לא הוגשה כל התנגדות. השני, כאשר לא הוגשה בקשה למתן צו ובידי הרשם לענייני ירושה, צוואה.

10. מתן צו קיום צוואה כאשר לא הוגשה כל התנגדות

סעיף 67 לחוק הירושה קובע כי בסמכותו של הרשם לענייני ירושה לקבוע מועד להגשת התנגדות.

כאמור, כאשר לא הוגשה כל התנגדות, ינתנו הצווים כמבוקש על-ידי הרשם לענייני ירושה, אם החליט הרשם שיש לתיתו ולא התקיימה אף עילה להעברת הדיון לבית-המשפט.

כך קובעת אף תקנה 23 לתקנות הירושה כי אם:

“(א) לא הוגשה התנגדות בתוך המועד הקבוע בתקנה 17 או בתוך המועד הקבוע בתקנה 18(ב), לפי המאוחר מביניהם, ולא נתקיים תנאי מהתנאים האחרים המפורטים בסעיף 67א(א) לחוק, והרשם לענייני ירושה החליט לתת את הצו המבוקש, ייערך הצו לפי תקנה 24 והרשם יאשר אותו בחתימתו.
(ב) החליט בית-המשפט לתת צו ירושה או צו קיום ולא הוגשה התנגדות בתוך המועד הקבוע בתקנה 22, ייערך הצו כאמור בתקנה 24, ובית-המשפט יאשר אותו בחתימתו.”

11. מתן צו קיום צוואה, כאשר לא הוגשה בקשה למתן צו וקיימת צוואה בידי הרשם

סעיף 76 לחוק הירושה קובע כי אם הופקדו צוואה או זכרון-דברים על צוואה שבעל-פה אצל רשם לענייני ירושה או נמסרה לו צוואה ממי שיש בידו צוואה ושמע על מות המצווה[282]:

“ולא הוגשה בקשה לקיום הצוואה תוך שלושה חודשים לאחר מות המצווה או לאחר מסירת הצוואה כאמור, הכל לפי המאוחר יותר, ימסור הרשם לענייני ירושה הודעה על כך לזכאים לפי הצוואה ויודיע על כך ברבים.”

כאשר מתקיימים תנאי סעיף 76 לחוק הירושה ונודע לרשם לענייני ירושה על מותו של המצווה, קובעת תקנה 9 לתקנות הירושה כי הרשם לענייני ירושה יפתח את המעטפה המופקדת אצלו, יעיין בה, וימסור עליה הודעה בדואר רשום לזוכים על פיה, ואם חזרה הודעה שנשלחה לזוכה, יודיע הרשם על הצוואה ברשומות.

מחובתו של הרשם לענייני ירושה לערוך פרוטוקול על דבר פתיחת הצוואה והעיון בה ולצרף אליו העתק מההודעה לזוכים ואישור מסירתה ומההודעה ברשומות, אם פורסמה.

אופן פרסום הבקשה לצווים נקבע בתקנה 17 לתקנות הירושה, הקובעת כי:

“הודעה על הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום תפורסם בעיתון יומי אחד וכן ברשומות; ההודעה בעיתון היומי תכלול הזמנה להגשת כתב בתוך תקופה של שבועיים מיום הפרסום בעיתון היומי או תקופה ארוכה יותר, לפי קביעת הרשם לענייני ירושה; הוצאות הפרסום יחולו על המבקש.”

12. המקרים בהם יועבר הדיון לבית-משפט לענייני משפחה

סעיף 67א לחוק הירושה קובע כי בקשה לצו ירושה או לצו קיום שהוגשה לרשם לענייני ירושה תועבר לבית-המשפט בכל אחד מאלה:

“(1) הוגשה התנגדות לבקשה;
(2) המדינה או מוסד ממוסדותיה הם צד לבקשה;
(3) היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו ראו לנכון ליזום הליך לעניין הבקשה או להצטרף להליך;
(4) האפוטרופוס הכללי מייצג בבקשה חסוי, קטין או נעדר;
(5) הצוואה נושא הבקשה היא צוואה בעל-פה כמשמעותה בסעיף 23;
(6) בצוואה נושא הבקשה קיים פגם או חסר כמשמעותו בסעיף 25;
(7) על הירושה חלות הוראות הפרק השביעי;
(8) הרשם לענייני ירושה ראה לנכון להעביר את הבקשה לבית-המשפט.”

בכל אחד מהמקרים האלו, יראו את הבקשה לקיום הירושה כתובענה לפי סעיף 1 לחוק בית-משפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995 (להלן: חוק בית-משפט לענייני משפחה), ובית-המשפט רשאי להצהיר על זכויות היורשים, ולאחר מתן הצו להעביר העתק ממנו לרשם לענייני ירושה לשם רישום[283].

כך גם נקבע בתקנה 20 לתקנות הירושה, כי אם:

“ראה הרשם כי נתקיים אחד מן התנאים הקבועים בסעיף 67א לחוק, יעביר את התיק על כל מצורפיו לבית-המשפט המוסמך ויצרף אליו את פרטי המרשם הארצי הקשורים לעניין.”

כאשר מועבר תיק ירושה מהרשם לענייני ירושה לבית-המשפט יחולו כללי הסמכות המקומית החלים על-פי תקנות הירושה בבית-המשפט לענייני משפחה[284].

12.1 כאשר הוגשה התנגדות לבקשה

עם קבלת הבקשה לצווים, על הרשם לענייני ירושה להודיע על דבר הבקשה ברבים ולקבוע זמן, שלא יפחת משבועיים, להגשת התנגדויות[285].

התנגדות יכולה לעלות מצידו של כל אדם “המעוניין בדבר”, ומטרתה לחשוף יורשים שלא נמנו על מגישי הבקשה, או שלא יידעו אותם על זכותם לחלק מהעזבון.

ב- רע”א 3154/94[286] נפטר המנוח בהותירו אלמנה, המבקשת, חמישה ילדים אב ואחים.

לבקשתו של אבי המנוח, נתן בית-המשפט המחוזי צו קיום לצוואה שנחתמה על-ידי המנוח ב-2.8.86, ולפיה היה הוא הזוכה העיקרי מן העזבון.

כשנה וחצי לאחר קיומה של הצוואה הראשונה, נתגלתה ברשותו של אחד מחבריו של המנוח צוואה נוספת מאוחרת – מיום 4.9.86 – שנערכה בביתו של החבר בנוכחות חבר נוסף ושדבר עריכתה נשתכח הימנו. לפי הצוואה השניה המבקשת הינה הזוכה העיקרית מן העזבון.

עם גילוי הצוואה השניה פנתה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול צו הקיום שהוצא לצוואה הראשונה וביקשה צו לקיום הצוואה השניה.

המשיבים – אבי המנוח ויתר בניו (אחי המנוח) – הגישו התנגדות לקיום הצוואה השניה, כאשר בית-משפט המחוזי דחה את בקשת המבקשת לדחות על-הסף את התנגדות המשיבים לקיום הצוואה השניה וקבע כי ה”המעוניין בדבר” שבסעיף 67 במשמעותו רחב יותר מזו שיש לדיבור “הנוגע בדבר” שנקט המחוקק בסעיפים אחרים של חוק הירושה, ובחיקוקים אחרים (חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953). ועל-כן הוא כולל לא רק את מי שהוא עצמו “זוכה פוטנציאלי”, אלא גם את מי שהוא “בנו של ‘זוכה’ פוטנציאלי”, אשר בתור שכזה “יכול להיחשב כ’מעוניין’ שהצוואה על פיה אביו יהיה הזוכה תקויים”.

על כך ערערה המבקשת וטענה שאין באפשרות האב ואחי המנוח להתנגד לצוואה.

בערעור, אומצה עמדת בית-משפט המחוזי בחלקה, על-ידי כב’ השופט קדמי ונקבע כי:

“ה”מעוניין בדבר” יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה “עקיפה” מן העזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. אולם נקבע כי, גם “המעוניין בדבר” וגם “הנוגע בדבר” הם הנהנים עצמם, וזכותם להנאה הינה זכות “קיימת”, להבדיל מ”ציפיה” לזכות בעתיד משום כך בנו של זוכה פוטנציאלי אינו בגדר ה”מעוניין בדבר”, הואיל ו”הנאתו” מן העזבון היא בגדר “ציפיה” לעתיד בלבד, אשר התממשותה – אם בכלל – מותנית ברצונו ובשיקול-דעתו של מורישו, שהוא הנהנה המיידי…
“נוגע בדבר” ו”מעוניין בדבר” הם איפוא רק אלה, שאם מתקבלת גרסתם – הם עצמם נהנים “מייד” מן העזבון, ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם, תהא “ציפייתו” סבירה ככל שתהא.”
במקרה זה נקבע כי אף אחד מן המשיבים אינו בא בגדר אדם “המעוניין בדבר”, שלו – ורק לו – מוקנית זכות ההתנגדות מכוח הוראות סעיף 67 לחוק הירושה.

תקנה 19 לתקנות הירושה קובעת את אופן הגשת התנגדות לבקשה:

“(א) הרוצה להגיש התנגדות לבקשה יגיש לרשם לענייני ירושה כתב התנגדות במספר עותקים מספיק עבור בית-המשפט ובעלי הדין, יפרט בה את נושא התנגדותו ונימוקיה, ויצרף אליה את כל המסמכים שעליהם היא מתבססת; העובדות הנטענות בכתב ההתנגדות יאומתו בתצהיר; לכתב ההתנגדות תצורף קבלה המעידה על תשלום האגרה שנקבעה, ייפוי-כוח – אם המתנגד מיוצג על-ידי עורך-דין וכן טופס פתיחת הליך לפי תקנה 7א לתקנות סדר הדין האזרחי.
(ב) קבע רשם לענייני ירושה זמן להגשת התנגדויות, רשאי הוא לפי שיקול-דעתו, להאריכו מזמן לזמן, אף אם הסתיים הזמן שנקבע לכתחילה.”

אולם סעיף 67א לחוק הירושה מסייג קביעה זו וקובע כי בקשה לצו ירושה או לצו קיום שהוגשה לרשם לענייני ירושה והוגשה בגינה התנגדות תועבר לבית-המשפט לענייני משפחה.

כאשר הועברה בקשה לצו ירושה או לצו קיום לבית-משפט, ולאחר מכן נמסרה צוואה לרשם לענייני ירושה, קובעת תקנה 22 לתקנות הירושה כי הרשם ישלח הודעה, בדואר רשום, על דבר קיומה של הצוואה לזוכים על פיה; בהודעה יציין כי הזוכים רשאים להגיש כתב התנגדות לבקשה לבית-המשפט שאליו הועברה הבקשה, בתוך ארבעה-עשר ימים מיום המצאת ההודעה.

העתק מההודעה ואישור על מסירתה יישלחו לבית-המשפט.

תקנה 19 לתקנות הירושה קובעת כי אם קבע הרשם לענייני ירושה זמן להתנגדות, הוא רשאי להאריכו אף אם הסתיים.

12.2 טיב ואופי הצוואה

כאשר המדובר בצוואה בעל-פה כמשמעותה בסעיף 23 לחוק הירושה, קיים בצוואה פגם או חסר כמשמעותו בסעיף 25 לחוק הירושה או המדובר בצוואה שחלות עליה הוראות הפרק השביעי, קרי, המדובר בצוואה שחלים עליה כללי המשפט הבינלאומי הפרטי.

כאמור, מטרת דיני הירושה היא קיום רצון המת, ובאותם המקרים בהם קיים חשש לדיוק במילוי רצונו של המת אם בשל עריכת הצוואה, אם בשל הצורך להיות בקיא בחוק הבינלאומי, הורה המחוקק להעביר את ההליך לבית-המשפט.

12.3 שיקול-דעת הרשם בהעברת הדיון וסדרי ההעברה

כאשר הרשם לענייני ירושה ראה לנכון להעביר את הבקשה לבית-המשפט, מאפשר לו המחוקק לעשות זאת.

סדרי הדין בהעברת הבקשה מהרשם לענייני ירושה לבית-המשפט לענייני משפחה, נקבעו בתקנות הירושה, התשנ”ח-1998, ובמהותם, דומים הם לפתיחת הליך בבית-המשפט לענייני משפחה.

תקנה 20 לתקנות הירושה קובעת כי אם ראה הרשם שאחד מהתנאים להעברת הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה, המפורטים לעיל, מתקיימים, עליו להעביר את התיק על כל מצורפיו לבית-המשפט המוסמך ויצרף אליו את פרטי המרשם הארצי הקשורים לעניין[287].

מגיש הבקשה לרשם לענייני ירושה יירשם כתובע, הנתבע יהיה על-פי הנסיבות, כמפורט להלן בתקנה 21 לתקנות הירושה:

“(1) אם הוגשה התנגדות לבקשה או שראה היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו לנכון ליזום הליך לעניין הבקשה, מגיש ההתנגדות או היועץ המשפטי לממשלה יירשם כנתבע בתובענה;
(מגיש הבקשה לצו הירושה יטען ראשון ולאחריו יביא ראיותיו הנתבע – הערת המחברים)
(2) אם לא היה נתבע בתובענה, יעיין בית-המשפט בבקשה שהועברה אליו ורשאי הוא להזמין את הנוגעים בדבר לדיון ולברר את העובדות הטעונות הוכחה גם אם לא נתבקש לעשות כן.”
הודעה על תאריך הדיון תומצא בדואר רשום לתובע[288], לנתבע ולמנהל העזבון אם נתמנה קודם לכן; ואם הוגשה התנגדות, יצורף כתב ההתנגדות להודעה לתובע ולמנהל העזבון.

לאחר שהוגשו כל המסמכים הנדרשים, ותרגומיהם אם היה צורך בכך[289], ייתן בית-המשפט צו ירושה או צו קיום לפי סעיף 67א לחוק הירושה, ויועבר העתק הצו לרשם לענייני ירושה לשם רישום (לפי סעיף 73ד לחוק הירושה).

תקנה 22 לתקנות הירושה קובעת כי אם הועברה בקשה לצו ירושה או לצו קיום לבית-המשפט, ולאחר מכן נמסרה צוואה לרשם לענייני ירושה, ישלח הרשם הודעה, בדואר רשום, על דבר קיומה של הצוואה לזוכים על פיה ויציין בהודעה כי הזוכים רשאים להגיש כתב התנגדות לבקשה לבית-המשפט שאליו הועברה הבקשה, בתוך ארבעה-עשר ימים מיום המצאת ההודעה.

העתק מההודעה ואישור על מסירתה יישלחו לבית-המשפט.

תקנה 23(ב) לתקנות הירושה קובעת כי אם החליט בית-המשפט לתת צו ירושה או צו קיום ולא הוגשה התנגדות בתוך המועד הקבוע (14 יום), ייערך הצו כאמור בתקנה 24 לתקנות הירושה[290], ובית-המשפט יאשר אותו בחתימתו. בית-המשפט רשאי גם לתת צו חלקי אם נראה לו כי מתן הצו אינו עשוי להשפיע על זכויות שעדיין לא נתבררו[291].

13. שינוי או ביטול צו

כוחם של צו ירושה וצו קיום יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו[292].

סעיף 72 לחוק הירושה קובע את אופן תיקון או ביטול הצו על-ידי הרשם או על-ידי בית-המשפט ועל פיו:

“(א) נתן רשם לענייני ירושה או בית-משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו;
ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית-המשפט.
(ב) תוקן או בוטל צו ירושה או צו קיום לפי הוראות סעיף-קטן (א), יודיע על כך הרשם לענייני ירושה ברבים וליורשים על-פי דין או לנהנים על-פי הצוואה.”

תקנה 27 לתקנות הירושה קובעת את אופן הגשת הבקשה לתיקון או ביטול צו קיום או צו ירושה.

על-פי התקנה יש להגיש בקשה בכתב לנותן הצו ולציין בה את:

1. כתובות כל היורשים;
2. תצהיר לאימות העובדות הידועות למבקש או לאדם אחר;
3. לבקשה יצורף אישור על תשלום האגרה שנקבעה.
נותן הצו יכול כאמור להיות בית-המשפט[293] או הרשם לענייני ירושה.

ב- עז’ (כ”ס) 2450/03[294] התעוררה מחלוקת לגבי פרשנות המונח “נותן הצו”.

במקרה הנדון המדובר היה בבקשה לצו ירושה שהוגשה לבית-משפט המחוזי, ולאחר שהועברה סמכות השיפוט העניינית לבית-המשפט למשפחה, הוגשה בקשה לשינוי הצו לבית-משפט לענייני משפחה.

המשיב לבקשה טען כי על המבקש היה להגיש את הצו ל”נותן הצו”, קרי, לבית-משפט המחוזי.

כב’ השופט כהן דחה את הטענה וקבע כי בפרשנות זו יש משום התעלמות מכך, היות ובתקנה 1 לתקנות הירושה נקבע, כי “בית-המשפט” המוזכר בתקנות הינו “בית-המשפט לענייני משפחה”.

מעבר לכך, נקבע:

“ההבחנה בין סמכות דיון המשכית לבית-המשפט המחוזי או סמכות דיון לבית-המשפט לענייני משפחה, נחתכת, כאמור, על-פי הוראות תקנה
56(א) לתקנות הירושה, ועל פיה אין חלה המשכיות הדיון בבית-המשפט המחוזי על תובענה חדשה בענייני ירושה כל אימת שהדיון המקורי בבית-המשפט המחוזי היה בבקשת צו ירושה או צו קיום בלבד.
תקנה 27 אינה נכללת בהוראות המעבר (אלא על דרך ההפניה) והיא חלה גם ובעיקר על בקשות לתיקון או ביטול צווים, שניתנו לראשונה לאחר צאת התקנות, ואשר יש החפץ בתיקונם או בביטולם.
לגבי מקרים אלה קבע מחוקק-המשנה את התפלגות הפנית הבקשות, בין לבית-המשפט לענייני משפחה ובין לרשם לענייני ירושה שנתנם.
ד. תישאל לפיכך השאלה, על שום מה מפנה תקנה 56(ג) אצבעה אל הוראות תקנה 27 לתקנות הירושה?
התשובה לכך תהא כי מאחר ותקנה 56(א) קבעה כלל של המשכיות באשר לתובענות אחרות בענייני ירושה פרט לבקשות לצו ירושה או לצו קיום, נותר עדיין הצורך להורות מהם הסדרים שיחולו בעת שמתבקש תיקון צו כאמור, אשר ניתן במקורו על-ידי בית-המשפט המחוזי.
ההפניה לתקנה 27 מלמדת כי בקשה מעין זו לתיקונו של צו שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי תידון בדרך הרגילה שנקבעה לדיון בבקשות “רגילות” לתיקון צו, שכן ברור כי תקנה 27 חלה בעיקרה על מקרים בהם מתבקש תיקונו של צו אשר ניתן לאחר צאת התקנות על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה או הרשם לענייני ירושות.
ה. כדי לישב את הקושי שמעוררת לשון תקנה 27 לתקנות הירושה, באופן שישרת את הפרשנות התכליתית ואת המדיניות השיפוטית הראויה, כפי שיובהר להלן, יש, ליחס לפיכך את המילים “שנתן את הצו”, המופיעות בתקנה, אך ורק לרשם לענייני ירושה.
דהיינו, המבקש תיקון או ביטול של הצו יפנה לבית-המשפט לענייני משפחה (על-פי הסמכות המקומית שנקבעה בחוק) או לרשם לענייני ירושה שנתן את הצו.
7. …
ג. על-פי הוראות המעבר, המצויות בסעיף 27 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, הורה מנהל בתי-המשפט, באישור שר המשפטים, על העברתן של תביעות בענייני משפחה (הכוללות בחובן תביעות בענייני עזבונות), אשר טרם הוחל בהן בשמיעת עדים, לבית-המשפט לענייני משפחה.
(וראה, צו בית-המשפט לענייני משפחה (העברת תובענות במחוזות תל-אביב והמרכז), התשנ”ו-1995). ק”ת, התשנ”ו, 267.
לו תלויה היתה הבקשה המונחת כיום בפני בתיק זה בבית-המשפט המחוזי בעת מתן צו ההעברה, היתה היא מועברת מכוח הצו האמור לבית-המשפט לענייני משפחה, באשר טרם הוחל בשמיעת ראיות בה, קל וחומר כי משהוגשה הבקשה כ-9 שנים לאחר הקמת בית-המשפט לענייני משפחה, מחייבים השכל הישר והמנהל התקין, כי תידון בפני בית-משפט זה.
ד. עלול אמנם להיווצר מצב בו יאלץ בית-המשפט לענייני משפחה לשנות צו שיצא מלפני בית-המשפט המחוזי (או אף בית-המשפט העליון, כבענייננו), אולם גם בכך אין למצוא כל פגם, שהרי סמכותו של כב’ בית-המשפט המחוזי לדון בענייני ירושות הועתקה והועברה כולה ובשלמותה לבית-המשפט לענייני משפחה.
הסמכות שהועברה כללה בחובה אף את הסמכות לתיקונם של צווים, שמוקנית היתה לבית-המשפט המחוזי, ומכאן, כי בעת תיקונו של צו פועל למעשה בית-המשפט לענייני משפחה כשהוא בנעליו של בית-המשפט המחוזי.

ה. בעקבות השינוי בהלכה המשפטית וכחלוף השנים, צפויות בשנים שתבואנה בקשות רבות נוספות להכנסת תיקונים בצווי-ירושה, בהם הותרו חלקי עזבונות נכבדים בניהולו של המשיב, כנאמנם של יורשים בלתי-ידועים.
נראה, כי יהא זה בלתי-מעשי ובלתי-יעיל להפנות תיקים אלה כולם לבתי-המשפט המחוזיים, אשר אינם עוסקים עוד מזה שנים רבות בענייני ירושות (כערכאה ראשונה).
קיום סמכות השיפוט בנושאים אלה בידי בית-המשפט לענייני משפחה ישרת היטב את מטרת וכוונת המחוקק בעת הקמת בית-המשפט לענייני משפחה, ויזרז את סיום והשלמת תהליך העברת סמכויות השיפוט בענייני ירושה מבית-המשפט המחוזי לבית-המשפט לענייני משפחה.”
בית-המשפט ישלח עותק מן הבקשה בדואר רשום לכל מי שצויין בצו כיורש, ויזמינו להשיב לבקשה בתוך ארבעה-עשר ימים מיום המצאת ההזמנה.

הבקשה תידון בפני בית-המשפט או הרשם לענייני ירושה, לפי העניין, אולם אם הוגשה הבקשה לרשם לענייני ירושה, והוא ראה כי נתקיים אחד מן התנאים הקבועים בסעיף
67א(א) לחוק הירושה או אם ראה שלא להיזקק לבקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, יעביר את הבקשה לבית-המשפט כדי שידון בה.

אם הועברה הבקשה לבית-המשפט, יראו את מגיש הבקשה כתובע ואת היורש כנתבע בתובענה.

הבקשה תידון בפני בית-המשפט או הרשם לענייני ירושה, לפי העניין, ובית-המשפט רשאי שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה.

המטפל בבקשת התיקון רשאי להורות על עיכוב ביצוע של כל החלטה שנתן בקשר לעזבון.

אם החליט בית-המשפט או הרשם לענייני ירושה לתקן או לבטל את הצו, ייתן צו מתוקן וישלח הודעה על כך לכל אחד מהצדדים.

הודעה על תיקון הצו או ביטולו תישלח למרשם הארצי[295].

אם טרם שינוי הצו, רכש אדם זכות בתום-לב ובתמורה, בסמכו על צו ירושה או על צו קיום שהיה בר-תוקף אותה שעה, או אם קיים אדם חיוב בתום-לב בסמכו כאמור, אין לבטל זכותו או לחייבו שנית אף אם הצו תוקן או בוטל לאחר מכן[296].

14. המצאה ליועץ המשפטי לממשלה

תקנה 14 לתקנות הירושה קובעת כי בקשת צו ירושה או צו קיום או בקשת שניהם כאחד תוגש בשני עותקים, ערוכה לפי טופס 1 או 2. אם היה מי מן היורשים קטין, חסוי או נעדר – יציין זאת המבקש בראש הבקשה ובגופה, על-פי הטופס.

תקנה 54 לתקנות הירושה קובעת כי:

“העתק מכל בקשה או תובענה לצו ירושה, לצו קיום, להוכחת צוואה, להוכחת מותו של אדם וזמן מיתתו, למינוי מנהל עזבון למתן הוראות למנהל עזבון, לקביעת שכר-טרחה והוצאות של מנהל עזבון ואישור על סיום תפקידו, לרבות קביעת שכר ביניים וכן תיקון או ביטול של צו ירושה או צו קיום המוגשים לבית-משפט, לבית-דין דתי או לרשם לענייני ירושה, יומצא לבא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, במשרד האפוטרופוס הכללי שבאזור פעולתו של הרשם לענייני ירושה המוסמך.”
אם הודיע היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו בתוך 45 ימים מיום שהומצא לו העתק כאמור, שברצונו להתייצב או לטעון בעניין – יקבע בית-המשפט מועד לדיון ויזמין אליו את היועץ המשפטי או את בא-כוחו. בית-המשפט רשאי להאריך את המועדים מטעמים מיוחדים שיירשמו ועל-פי בקשת היועץ[297].

15. העתקים בהגשת התנגדות

על-פי תקנה 19 לתקנות הירושה:

“(א) הרוצה להגיש התנגדות לבקשה יגיש לרשם לענייני ירושה כתב התנגדות במספר עותקים מספיק עבור בית-המשפט ובעלי הדין, יפרט בה את נושא התנגדותו ונימוקיה, ויצרף אליה את כל המסמכים שעליהם היא מתבססת.”

16. העתקים בבקשה לצו קיום צוואה – מבוא

תקנה 14 לתקנות הירושה קובעת כי יש להגיש את הבקשה לצווים בשני עותקים, לפי טופס 1 או 2 (לפי העניין).

16.1 תצהיר

בבקשה לצו ירושה או צו קיום צוואה[298], בהתנגדות לבקשה בענייני ירושה[299], או התנגדות למינוי מנהל עזבון[300] ובהודעת הסתלקות[301] העובדות הנטענות בכתב ההתנגדות יאומתו בתצהיר.

תקנה 53 לתקנות הירושה קובעת כי בבדיקת בקשה לצו ירושה או לצו קיום רשאי בית-המשפט, לברר את העובדות המצויינות בתצהירים ורשאי הוא להזמין את המצהירים ולחקרם.

תקנה 15 לתקנות הירושה קובעת כי בקשה להוכחת עובדת מותו של אדם וזמן מותו, תוגש לרשם או לבית-המשפט כשהעניין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק, ותלווה בתצהירים של המבקש ושל אדם אחר, שבהם יפורטו נסיבות המוות וזמנו והטעמים המיוחדים לאי-המצאת תעודת הפטירה או הצהרת מוות.

בבדיקת הבקשה רשאי הרשם לענייני ירושה או בית-המשפט, לפי העניין, לברר את העובדות המצויינות בתצהירים ורשאי הוא להזמין את המצהירים ולחקרם.

16.2 צירוף מסמכים מיוחדים לבקשה לצו קיום צוואה

תקנה 14 לתקנות הירושה קובעת כי לא תקובל בקשה לצו ירושה או לצו קיום אלא-אם-כן צורפו המסמכים הבאים:

1. תעודת פטירה או הצהרת מוות לאימות פטירתו של המוריש ושל כל אדם אחר שיש להוכיח את פטירתו וזמן מותו, מאושרת כדין,
או
בקשה להוכיח באופן אחר את עובדת מותו וזמן מותו של המוריש או של כל אדם כאמור, לפי סעיף 68(א) לחוק,
או
2. החלטה שנתן בית-המשפט בבקשה כאמור.
3. בבקשה לצו קיום – צורפה הצוואה המקורית
או
בקשה להתיר את הוכחת הצוואה לפי סעיף 68(ב) לחוק או החלטה שנתן בית-משפט בבקשה.
4. אם הופקדה או נמסרה צוואה לרשם לענייני ירושה, יציין זאת המבקש בבקשתו ויצרף העתק הימנה.
5. אישור על משלוח ההודעה בדואר רשום ליורשים על-פי דין, שפורטו בבקשה לצו ירושה, או לזוכים על-פי הצוואה, לפי העניין,
או
תצהיר של המבקש או של אדם אחר, כי הוא מסר, אישית, את ההודעה לידי היורשים או הזוכים או מי מהם.
6. צורף העתק מהודעה שנערכה לפי טופס 3 או טופס 3א לפי העניין.
7. אם היה המבקש מיוצג על-ידי עורך-דין – צורף לבקשה ייפוי-כוח.
8. אישור על תשלום האגרה שנקבעה והוצאות הפרסום כאמור בתקנה 17 לתקנות הירושה[302].
9. אם המבקש רוצה לזכות בחלקו של יורש שנפטר אחרי מות המוריש יצרף לבקשתו צו ירושה או צו קיום מאושר כדין, לגבי אותו יורש.
10. תצהיר של המבקש לאימות העובדות בבקשה.

16.3 צירוף מסמכים מיוחדים להתנגדות לבקשה בענייני ירושה

1. כל המסמכים שעליהם מתבססת ההתנגדות;
2. תצהיר לאימות העובדות;
3. קבלה המעידה על תשלום האגרה שנקבעה;
4. ייפוי-כוח – אם המתנגד מיוצג על-ידי עורך-דין;
5. טופס פתיחת הליך לפי תקנה 7א לתקסד”א.

מקור המאמר – abc-israel.it


[273] סעיף 65א לחוק הירושה.
[274] תקנה 3 לתקנות הירושה, התשנ”ח-1998 קובעת את סמכויותיו ותפקידיו של הממונה הארצי, ביניהם הרלבנטים לענייננו:
“(1) הקמת לשכות רשמים לענייני ירושה בכל איזורי פעולתם; …
(2) קביעת נוהלי עבודת הרשמים לענייני ירושה לרבות נוהלי העברת תיקים מרשם לרשם …
(4) קביעת נהלים להעברת תיקים ומסמכים לבית-המשפט וקבלתם ממנו, בהתייעצות עם מנהל בתי-המשפט…”
[275] כך גם קיים בסעיף סייג למניעת ניגוד עניינים בביצוע תפקידו של הרשם, הקובע כי רשם לענייני ירושה לא ישמש כבא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין שבו טיפל בכל הליך משפטי לפי חוק זה.
[276] סעיף 22 לחוק הירושה.
[277] וכן המפקיד זכרון-דברים, של צוואה בעל-פה כפי שהיא קבועה בסעיף 23(ב) לחוק, ובלבד שעל המעטפה יצויין גם שמם ומענם של העדים.
[278] תקנה 6(ו) לתקנות הירושה.
[279] סעיף 72 לחוק הירושה.
[280] ראה גם סעיף 39 לחוק הירושה קובע כי על-מנת שהיורשים יקבלו את חלקם על-פי צוואה עליהם לקבל קודם לכן צו קיום צוואה.
[281] ע”א 3706/91 יוסף שאולוב נ’ פרייקה שאולוב, פ”ד מז(2) 865, 865-873 (1993).
[282] סעיף 75 לחוק הירושה קובע כי מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לענייני ירושה מייד לאחר שנודע לו על מות המצווה. עוד קובע הסעיף כי מפר הוראה זו – דינו מאסר שלושה חודשים.
[283] סעיף 73ד לחוק הירושה קובע כי:
“הממונה הארצי ינהל מרשם ארצי של צווי ירושה וצווי קיום, של בקשות לצווי ירושה ולצווי קיום ושל צוואות שהופקדו לפי סעיף 21(שעניינו צוואה בעל-פה).”
[284] תקנה 10 לתקנות הירושה.
[285] סעיף 67 לחוק הירושה.
[286] רע”א 3154/94 הילאנה כמאל עאסי נ’ חביב עאסי, פ”ד מט(2) 250, 250-255 (1995).
[287] תקנה 22 לתקנות הירושה, התשנ”ח-1998 קובעת כי אם:
“הועברה בקשה לצו ירושה או לצו קיום לבית-משפט, ולאחר מכן נמסרה צוואה לרשם לענייני ירושה, ישלח הרשם הודעה, בדואר רשום, על דבר קיומה של הצוואה לזוכים על פיה; בהודעה יצויין כי הזוכים רשאים להגיש כתב התנגדות לבקשה לבית-המשפט שאליו הועברה הבקשה, בתוך ארבעה-עשר ימים מיום המצאת ההודעה; העתק מההודעה ואישור על מסירתה יישלחו לבית-המשפט.”
[288] ויראו את השלמת ההמצאה לאחר 10 ימים מיום משלוח ההודעה, אם נשלחה על-פי הכתובת במשרד הפנים.
[289] תקנה 54א לתקנות הירושה קובעת כי אם:
“היה מסמך המוגש לרשם לענייני ירושה או לבית-המשפט כתוב בשפה זרה, למעט השפה האנגלית, יצורף לו תרגום לעברית או לערבית, מאושר בידי נוטריון. ואולם רשאי הרשם או בית-המשפט להורות על צירוף תרגום גם למסמך הכתוב בשפה האנגלית.”
[290] תקנה 24 לתקנות הירושה קובעת כי:
“(א) צו ירושה ייערך לפי טופס 4 וצו קיום לפי טופס 5.
(א1) נתמנה מנהל עזבון במועד מתן צו ירושה או צו קיום צוואה או עד לאותו מועד, יצויין הדבר בצו.
(ב) צו קיום יצהיר על תוקפה של הצוואה שהעתק מאושר ממנה מצורף לו; ביטל או תיקן בית-המשפט הוראה מהוראות הצוואה יציין זאת בצו; הוראה זו תחול גם על רשם לענייני ירושה לעניין צוואה שתיקן.
(ג) ציווה המוריש חלק מנכסיו, רשאי הרשם לענייני ירושה או בית-המשפט לכלול בצו אחד צו ירושה וצו קיום לפי טופס 6, ויחולו הוראות תקנת-משנה (ב).
(ד) היה המנוח נספה כמשמעותו בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש”י-1950, יצויין בצו הירושה או בצו הקיום “נפל” במקום “נפטר”.”
[291] תקנה 25 לתקנות הירושה.
[292] סעיף 71 לחוק הירושה.
[293] על-פי תקנה 27(ד) אם הועברה הבקשה לבית-המשפט, יראו את מגיש הבקשה כתובע ואת היורש כנתבע בתובענה.
[294] עז’ (כ”ס) 2450/03 עזבון המנוחה גולדה זימן ז”ל נ’ האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2004(3) 250
(2004).
[295] תקנה 27(ה) לתקנות הירושה.
[296] סעיף 73 לחוק הירושה.
[297] תקנה 54(ב) ו- (ג) לתקנות הירושה.
[298] תקנה 14 לתקנות הירושה קובעת כי העובדות הכלולות בבקשה למתן הצו יאומתו בתצהיר של המבקש ושל אדם אחר, אם קיימות עובדות הכלולות בבקשה שאינן בידיעתו האישית של המבקש.
[299] תקנה 19 לתקנות הירושה.
[300] תקנה 33 לתקנות הירושה.
[301] תקנה 16 לתקנות הירושה.
[302] תקנה 17 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 קובעת כי:
“הודעה על הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום תפורסם בעיתון יומי אחד וכן ברשומות; ההודעה בעיתון היומי תכלול הזמנה להגשת כתב בתוך תקופה של שבועיים מיום הפרסום בעיתון היומי או תקופה ארוכה יותר, לפי קביעת הרשם לענייני ירושה; הוצאות הפרסום יחולו על המבקש.”


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


הצורך בצו קיום צוואה

סעיף 39 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 קובע כדלקמן:

“39. הצורך בצו קיום צוואה
אין לתבוע זכויות על-פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו קיום לפי הוראות הפרק החמישי.”

כאשר עסקינן בירושה על-פי צוואה, על התובע, בעת הגשת תביעתו, להצתייד בצו קיום צוואה מרשם לענייני ירושה או בית-המשפט לענייני משפחה שכן, הסעיף קובע כי “אין לתבוע זכויות על-פי צוואה”, ללא צו קיום.

זהו תנאי סף, בלעדיו אין לתובע ישר עילת תביעה, דבר שיביא למחיקת תביעתו לכשתוגש ללא צו קיום צוואה. צו קיום צוואה איננו צו דקלרטיבי, שניתן לתבוע זכויות בהיעדרו[263].

על-פי הוראות סעיף 39 לחוק הירושה, לא ניתן לתבוע זכויות על-פי צוואה, אלא אם בית-המשפט לענייני משפחה או הרשם לענייני משפחה, נתן צו לקיומה. הוראת סעיף 39 לחוק הירושה קובעת את התוצאה המשפטית המתלוות לקבלת צו קיום הצוואה ואת הצורך בצו זה.

ממקרא הסעיף, עולה כי צו קיום צוואה נדרש כתנאי מוקדם לתביעת זכויות או להיזקקות למסמך כצוואה”[264].

ב- תמ”ש (ת”א) 91412/98[265] נפסק מפי כב’ השופט שאול שוחט כי:

“הלכה היא שלא ניתן לתבוע זכויות על-פי צוואה אלא אם ניתן צו לקיומה… היעלה על הדעת שבית-משפט יאשר קיומה של צוואה כמימצא עובדתי ויאפשר לזוכה על פיה לטעון לזכויות מכוחה, ולו גם תוך שימוש בה כראיה לקבלת אותן זכויות? מעבר למכשול המשפטי עליו הצבעתי אקשה ואשאל – מדוע לא פעלה כ’ לקיומה של הצוואה…” (פסקה 11ב. לפסק-הדין)
ב- בש”א (ראשל”צ) 5026/07[266] נדונה בקשה למתן צו מניעה כנגד המשיב שימנע פינויים מביתם. בדחותו את הבקשה קובע כב’ השופט שורץ אורן כי לא הוצג בפניו צו קיום צוואה, “המאשר את הורשת הזכויות, אפילו היו ניתנות להורשה”. משכך, ולאור סעיף 39 לחוק הירושה, “אין בידי המבקש 2 זכות ברת-תביעה”.

ב- בש”א (נצ’) 3297/02[267] נפסק מפי כב’ השופט השופט זיאד הווארי:

“נראה לי, כי לאור טענותיו שהעלה בא-כוח המבקש בבקשה לעניין תקפות זכות הדברים הנ”ל, ומכיוון שטרם ניתן צו ירושה אודות עזבון “המנוח”, יהא צודק והוגן בנסיבות העניין להקפיא את הדיון עד להוצאת צו ירושה או קיום הצוואה הנ”ל, דבר אשר עלול לייתר את הדיון בתיק זה.
7. אשר-על-כן ולאור כל האמור לעיל, אני מבטל את המועד שנקבע ליום 08.01.03 וקובע את התיק לעיון פנימי ללא זימון הצדדים ליום 12.03.03, עד אז הצדדים יודיעו לבית-המשפט על התקדמות ההליכים בעניין הוצאת צו ירושה או צו לקיום צוואה.”
על-פי סעיף 39 לחוק הירושה, אין להיזקק לצוואה כצוואה וכן אין לתבוע זכויות על פיה – אלא אם בית-המשפט נתן צו-קיום צוואה. על-כן, “החלופה הראשונה שהעלו המבקשים, בדבר היות היום הקובע לעניין תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות הוא יום פטירת המצווה, דינה להידחות”[268].

ש’ שילה גורס בספרו[269] כי:

“על סמך האמור בסעיף 1 לחוק, זכותו של יורש בנכסי המוריש באה לעולם אוטומטית עם מות המוריש. ואולם, זכות זו נשארת במהותה זכות ערטילאית, כיוון שכל עוד לא קויימה הצוואה, אין בכוחו של היורש לממש את זכותו ולנהוג בנכסי העזבון מנהג בעלים. סעיף 39 קובע דברים אלה במפורש. לאור לשון הסעיף אין, למשל, זכות ליורש על-פי צוואה לקבל מהבנק את כספי המוריש שנשארו בחשבונו, אפילו אם הוא מביא לבנק את צוואת המוריש. ‘אין לתבוע זכויות על-פי צוואה’ בשלב זה לפני הקיום. על הבנק מוטלת החובה לא למסור ליורש את כספי המוריש, כאמור בסעיף 39 – ‘אין להיזקק לה כצוואה’.”
ב- בש”א (י-ם) 5568/99[270] נפסק מפי כב’ השופט יחזקאל ברקאי:

“9. כמו-כן, גם לו הייתי מקבל את הצוואה כראיה קבילה הרי שעל-פי סעיף 39 לחוק הירושה לא יכול היה המבקש להיזקק לירושה או להתבסס עליה שכן לא הוצא לה צו קיום. ודוק, גם לו הוצא לצוואה צו קיום בקנדה, עדיין צריך היה המבקש להוציא לצוואה צו קיום גם בישראל.”[271]

מקור המאמר – abc-israel.it


[263] ת”א (אש’) 10990/02 אייל סודאי, עו”ד, כונס נכסים נ’ שייחי אברהם ואח’, תק-של 2005(4) 25267 (2005).
[264] ראה גם ע”א 2622/90 2663/90 שני נ’ לרמר ומדינת ישראל, פ”ד מז(1) 191 (1993); ת”א (ת”א) 768/91 ברץ נ’ ברץ, תק-מח 91(3) 92 (1991).
[265] תמ”ש (ת”א) 91412/98 ט.צ. ואח’ נ’ מ.פ. ואח’, תק-מש 2003(3) 520 (2003).
[266] בש”א (ראשל”צ) 5026/07 ירדנה צור ואח’ נ’ מינהל מקרקעי ישראל (מדינת ישראל), תק-של 2007(4) 23754 (2007).
[267] בש”א (נצ’) 3297/02 צדוק חרבי נ’ עז’ המנוח עבד אלכרים שמסי ואח’, תק-מח 2003(1) 36679
(2003).
[268] ת”א (ת”א) 768/91 גרגוריו ברץ נ’ ד”ר ריקרדו ברץ, תק-מח 91(3) 928 (1991).
[269] ש’ שילה פירוש לחוק הירושה – התשכ”ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 355.
[270] בש”א (י-ם) 5568/99 טליו אברהם נ’ אברהם סניור נעים ואח’, תק-של 2001(2) 13080 (2001).
[271] ראה גם, ש’ שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (נבו הוצאה לאור) 356.


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.