בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק

בחקיקה הראשית, העניק המחוקק לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות מיוחדת לסטות מסדרי הדין הרגילים ומכללי הראיות, מקום שבית-המשפט מוצא כי ראוי לעשות כן לשם עשיית צדק.

סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה קובע, כי בכל עניין של דיני הראיות וסדרי הדין שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה, “ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק”.

בנוסף, גם מתקין התקנות קבע בתקנה 258ב(ג) לתקסד”א, כי בית-המשפט לענייני משפחה רשאי לסטות מההוראות שבפרקים אחרים שבתקנות סדר הדין {למעט פרק כב1} “ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק”.

גמישות זו הכרחית, בשל טיבו המיוחד של הסכסוך שנדון בפני בית-המשפט לענייני משפחה, סכסוך המאופיין ברכיבים שאינם משפטיים דווקא, והם משפיעים על אופן ניהול ההליכים.
יובהר כי לא מדובר במתן “זכויות יתר” ליושב בדין בבית-המשפט לענייני משפחה ואין הכוונה להקל על היושב בדין בעשיית מלאכתו.

יחד-עם-זאת, האפשרות לסטות מסדרי הדין “הרגילים” הינה לעיתים קרובות כורח המציאות לשם עשיית הצדק, וזאת – במקום שסדרי הדין הרגילים עלולים לגרום לעיוות-דין או לאי-צדק.

סדרי הדין הינם האמצעי להגיע אל המטרה הצודקת, ואין הם המטרה עצמה. פעמים רבות שיקולים של עשיית צדק דיוני הם המנחים באופן ששיקולים של שמירה דווקנית על כללי הפרוצדורה נדחקים הצידה {ע”א 1673/93 לירל (טריידינג) בע”מ נ’ המגן, פ”ד מח(2), 697 (1994)}.

להגשמתה של גישה זו הלכה למעשה נתן המחוקק ביטוי מפורש בסעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, כשהתווה את דרך התנהלות ההליכים בערכאה הדיונית הדנה בענייני משפחה.

במקרה ומדובר, לדוגמה, בסכסוך משפחתי רב שכבות ומורכב יש לנהוג באיפוק ולהפעיל שיקול-דעת מיוחד.

פעמים לא מעטות הבחירה בהליך משפטי כזה או אחר, היא פונקציה של שיקולים אסטרטגיים וטקטיים של בני הזוג והקרובים להם במאבקם על רכוש המשפחה, בדרך להתרת קשר הנישואין ביניהם.

במקרים רבים ההליך המסויים שנבחר אינו מבטא בהכרח את הסכסוך האמיתי, והוא נבחר כדי להשיג מטרות אחרות, שעניינן במשבר המשפחתי בכללותו.

בפסיקת בית-המשפט נקבע {ע”א 1751/95 סנגבי נ’ סנגבי, פ”מ תש”ן (ב), 517 (1996)} כי כשמדובר בענייני משפחה, אין לטפל בבעיה פלונית כאילו והייתה תביעה כספית או תביעה קניינית רגילה, אלא יש לראותה כחלק ממכלול רחב, שמטרתו הכרעה בסכסוך המשפחתי הכולל. לא יהיה זה מן הראוי להשקיף על הבקשה המובאת לפני בית-המשפט בבדידותה, אלא ראוי לצפות בה כבקצה הקרחון של הקרע במשפחה, או כאחת החוליות בשרשרת המאבקים בה.

לדוגמה, ב- בר”ע (ת”א) 84/96 {שרוף נ’ שרוף, תק-מח 96(3), 3514 (1996)} אישר בית-המשפט המחוזי החלטה של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר סירב להיעתר לבקשה למתן פסק-דין בהיעדר הגנה, ובמקום זאת פסק לתובעות מזונות “טרום זמניים”.

כב’ השופט חיים פורת קבע, כי צדק בית-המשפט לענייני משפחה בעשותו שימוש בסמכותו שלפי סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה ובסטותו מתקנה 97 לתקסד”א, כשמטרתו הינה להתחקות בכך אחרי גורמי הסכסוך האמיתיים, תוך הושטת עזרה לצדדים במציאת פתרון כולל ומקיף.

ב- בש”א (משפחה ת”א) 2157/09 {א. פ. נ’ ש. א., תק-מש 2009(3), 9 (2009)} כב’ השופט אריאל בן-ארי (אטינגר) מצא לנכון חובה לסטות מסדרי הדין. במקרה דנן, כב’ השופט אריאל בן-ארי (אטינגר) הפעיל את סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה כדי לאפשר פעם נוספת לבעלת הדין “לקבל את יומה” בבית-המשפט. לגישתו, דבקות דווקנית בתקנה 97 לתקסד”א, אינה ראויה במקרה דנן.

הכלל העולה הוא, ששקילת הצורך לסטות מסדרי הדין, במקום שייתכן ויש צורך בכך, אינה בגדר רשות המוקנית לבית-המשפט לענייני משפחה, אלא היא חובה המוטלת עליו.

סטיה מסדרי הדין הרגילים על-פי הוראת סעיף 8 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה תיעשה “במשורה”. דרך המלך בה על בית-המשפט לענייני משפחה לילך ככלל היא הדרך של תקנות סדר הדין האזרחי. הדברים ברורים מהגיונם של המחוקק ומתקין התקנות {ראה ע”ר (מחוזי יר’) 28294-04-10 דוד מרסיאנו נ’ ענת מרסיאנו אלחיאני, תק-מח 2010(2), 20967, 20969 (2010)}.

נדגיש כי אין לראות בהוראת סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה כאילו התכוון המחוקק לבטל, כמו לא היו, את דיני הראיות וכללי סדרי הדין בבית-המשפט לענייני משפחה. “משפט צדק” נעשה דווקא כאשר נשמרים כללי הראיות ונשמרים סדרי הדין. כאשר בית-המשפט אכן נוהג לפי סדרי דין ולפי דיני ראיות קיימים, והכלל הוא שדינים אלה באו כדי “לחיות בהם”, כי אז נעשה גם משפט וגם צדק {דברי בית-המשפט ב- בר”ע (ת”א) 519/96 זיסמן נ’ זיסמן, פ”מ תשנ”ו(3), 45 (1996)}.

ואכן, על הצורך להקפיד על כללי הדיון ועל הקושי המושגי הטמון בהוראת סעיף 8 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה עמד ד”ר שלמה לוין בספרו {תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, תשס”ח) סעיף 119 בעמ’ 131} לפיהם “אף מתקין התקנות ואפילו המחוקק הראשי, סברו, כי ככל הנראה, שסדרי הדין מהווים, לכאורה, מכשול לעשיית הצדק והתירו בדברי חקיקה רבים, ראשיים ומשניים, לבית-המשפט שלא להיזקק לדיני הראיות או לסדרי הדין, אלא לסטות מהם, אם הדבר נראה להם דרוש לעשיית הצדק. בגישה האמורה יש משום התעלמות מהצורך החיוני לקבוע כללים ערוכים מראש בסדרי דין, שיאפשרו דיון הוגן ושוויוני, מניעת תכסיסים מיותרים, מניעת שרירות-ליבו של השופט ומתן ביטוי לזכותו החוקתית של הפרט למיצוי זכויותיו לפני הערכאות השיפוטיות. אכן, ההיבט החוקתי של הנושא מחייב דווקא קיום סדרי דין ולא התעלמות מהם; אלמלא כן עשוי ההליך להיכשל על-ידי ניהול בלתי-הוגן ובלתי-יעיל של המשפט, מרמס לתכסיסים שאינם לגיטימיים וכשהוא נתן לשרירות-ליבו של השופט”.

נמצא, כי הוראת סעיף לחוק בית-המשפט לענייני משפחה והוראת תקנה 258ב(ג) לתקסד”א אינן בגדר היתר לבית-המשפט לנהוג על-פי אמות-מידה בלתי-מוגדרות תוך התעלמות מהוראות התקנות.

בגדר כך, דרישת תקנה 528 לתקסד”א לקיומו של “טעם מיוחד”, לדוגמה, עומדת בעינה ואין ההוראה הקבועה בסעיף 8 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה מבטלת אותה {בע”מ 1224/05 מחאמיד מחמוד מפדי נ’ חאלד מופדי ג’עס, תק-על 2005(1), 2999 (2005)}.

מעיון בטענות הצדדים ובכתבי בית-הדין ב- תמ”ש (משפחה יר’) 10453/97 {פלונית נ’ אלמוני, תק-מש 2010(4), 358 (2010)}, עולה כי אומנם הדרישה לדמי שימוש לא הופיעה בכתב התביעה המקורי שהגישה התובעת, ברם עם התמשכות ההליכים, ומשהמשיך הנתבע להחזיק בדירה, עתרה התובעת לתיקון כתב התביעה להוספת הדרישה לדמי שימוש ראויים בגין המגורים בדירה.

בהחלטה מיום 30.3.00 הורה בית-המשפט על תיקון כתב התביעה כמבוקש. יצויין כי בניגוד לטענת הנתבע, התובעת אכן הגישה את כתב התביעה המתוקן במצורף לבקשה לתיקון כתב תביעה, במסגרתו עתרה מפורשות לחייב את הנתבע בשכר דירה ראוי בסך 1,000$ לחודש בגין שימושו הבלעדי בדירה.

כב’ השופט בן ציון גרינברגר קבע כי בקשתה של התובעת לתקן את כתב התביעה נעשתה במסגרת תביעת המזונות ולא במסגרת תביעת הרכוש, כפי שהתבקש בנסיבות העניין, ברם משהתיר בית-המשפט את התיקון והנתבע בחר לא להתנגד ולא להגיש כל בקשה בנדון, הרי הוא מושתק כעת, לאחר שנים, מלעשות כן.

עוד נקבע, כי הואיל ומדובר בפגם טכני, ובנסיבות האמורות דומה כי יהא זה בלתי-צודק למנוע מהתובעת לטעון טענותיה כאמור רק בשל העובדה שהתיקון הוסף בטעות לתביעת המזונות, שממילא נדונה יחד עם תביעת הרכוש, מוסמך בית-המשפט לעשות שימוש בסעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה ובתקנה 258ב(ג) לתקסד”א, המעניקים לבית-המשפט שיקול-דעת לסטות מן האמור בתקנות, במטרה לנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק.

ב- תמ”ש (משפחה ת”א) 39553-09-10 {ט.ל. נ’ ע.ה.ס., תק-מש 2010(4), 224, 227 (2010)} קבעה כב’ השופטת שפרה גליק כי חרף העובדה שאין המדובר בתעודה רפואית כהגדרתה בדין, היא מקבלת מסמך זה מטעמים של צדק וכעולה מהוראת סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.

ב- תמ”ש (משפחה טב’) 2667-10-10 {עו”ד פלוני – כונס נכסים לפי צו רשם ההוצאה לפועל נ’ פלוני ואח’, תק-מש 2010(4), 126, 129 (2010)} קבע כב’ השופט אסף זגורי לעניין צירוף המבקש כצד להליך, כי אף כאן צודק המבקש בשולי הבקשה אך שוגה במהות.

אכן דרך המלך היא להגיש התביעה רק כנגד בן משפחה כפי שזה מוגדר בהוראות החוק לענייני משפחה, ובמידת הצורך לעתור לצירוף צד ג’ שצירופו חיוני להכרעה כצד להליך כאמור בסעיף 6(ו) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.

אך משעה שניתן צו המניעה הזמני כנגד המבקש, יש לראות בכך משום החלטה שמובלעת בה גם ההחלטה בדבר צירופו של המבקש כצד להליך. זאת ועוד. אף אם היה בכך משום פגם, אין בכך פגם היורד לשורשו של עניין והגורם לנפסדות ההליך.

מדובר בפגם פרוצדוראלי הניתן לתיקון בכל עת, גם בדיעבד בהתאם לסמכותו הטבועה של בית-המשפט בכלל ובית-המשפט לענייני משפחה בפרט.

מעבר לצורך, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, נאמר כי “סכסוך בענייני משפחה איננו בגדר תביעה כספית או קניינית רגילה ויש לראותו כחלק ממכלול רחב שמטרתו הכרעה בסכסוך המשפחתי הכולל” {ש’ שוחט ו- ד’ שאוה, סדר הדין בבית-המשפט לענייני משפחה, (הוצאת מחשבות, התש”ע-2009), 225}.

מפאת כן, הותקן סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, המעניק גמישות לבית-המשפט בענייני דיני ראיות וסדרי דין. מכוח סעיף זה יכול בית-המשפט להתיר שינוי חזית גם במקרה בו קיים ספק אם הצדדים הסכימו מכללא לקיים דיון בנוגע לטענה שלא נזכרה במפורש בכתב הטענות {שם, בעמ’ 319}.

מעת שעסקינן בתביעה לאיזון משאבים אין מקום לעמוד על דיני הפרוצדורה באופן נוקשה ולהעניק יתרון לאותו הצד אשר הצליח להעלים את נכסיו במקרה הקשה, או במקרה הקל בו אחד הצדדים השמיט בטעות נכס זה או אחר. כן אין להתעלם מכך כי דרישה להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה כל אימת שמתגלה נכס חדש, תכביד ללא צורך על הדיון ותאריך את הימשכות ההליכים שלא לצורך {דברי כב’ השופט ישעיהו שנלר ב- עמ”ש (מחוזי ת”א) 1229-07 י’ ב’ ואח’ נ’ א’ ב’, תק-מח 2010(4), 12890 (2010)}.

ב- תמ”ש (משפחה ת”א) 99549/00 {ב.ק. נ’ ע.ק., תק-מש 2010(4), 142, 154 (2010)} קבעה כב’ השופטת שפרה גליק כי באופן משפטי {ולמרות אמונתם שלהם ואמונת התובעת והנתבע} לא היו בידיהם זכויות משפטיות עבירות, ואולם הם התחייבו להעניק זכות של בן ממשיך לנתבע {והלכה למעשה מתוקף כך לתובעת} בהסתמך על התחייבות זו השקיעו התובעת והנתבע בבניית ביתם ממיטב כספם, והנה מסתבר שלהבטחה אין לכאורה כל תוקף, אין זו סיבה שתאפשר חזרה אמיתית מייפוי-הכח הבלתי-חוזר, ועקב כך הנזקים שנגרמו חייבים בפיצוי, והיא מורה כך כאמור לעיל גם מטעמים למען הצדק ומכוח סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.

בתי-המשפט כבר פסקו בעבר פיצויים מטעמי צדק. ב- ע”מ (מחוזי חי’) 740/08 {פלוני נ’ פלונית, תק-מח 2008(4), 5438 (2008)} פסקה כב’ השופטת ש’ וסרקרוג לאישה מטעמי צדק פיצויים חד-פעמיים בסך 200,000 ₪ אותם כלל לא תבעה.

כאמור, את זכותה של האישה לפיצוי האמור יש לבחון שלא רק על בסיס עילת סטאטוס מכוח דיני הנישואין, אלא במקביל גם מכוח עילה חוזית על בסיס היחסים החוזיים שנוצרו בין הצדדים ואף מכוח דיני הנזיקין, וזאת בהשוואה להלכות שנקבעו ביחס למערכת יחסים שבין ידועים בציבור {ראה גם בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית, תק-על 2007(3), 3215 (2007)}.

ב- תמ”ש (משפחה טב’) 53603-08-10 {פלונית נ’ פלוני, תק-מש 2010(3), 268, 269 (2010)} קבע כב’ השופט אסף זגורי כי יש לבית-המשפט מרחב של שיקול-הדעת בדונו בבקשת העברת הדיון, אך זה אינו נרחב או מונחה על-ידי העיקרון הכללי של “עשיית הצדק” כקבוע בסעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. מדובר איפוא, בשיקול-דעת שתחומיו למעשה לא בוארו דיים במסגרת תקנה 258ג(א) סיפא לתקסד”א. יחד-עם-זאת, ומעיון בתקנה עצמה, כמו גם בפסיקה שנדרשה לה, דומה, כי מדובר בשיקול-דעת הכרוך ומונחה בטובת הקטין ומייצגיו וכי שיקולים אלה כשלעצמם עשויים לגבור על שיקולי בעל הדין שכנגד.

ב- ת”ב (משפחה ת”א) 47242-06 {ל’ ס’ נ’ ב’ ט’, תק-מש 2010(3), 152 (2010)} קבע כב’ השופט נפתלי שילה כי הינו סבור כי ניתן היה לקבל את טענת המבקשת כי יש להתחשב בשיקולי צדק ולסטות מנוקשות של מניין הימים, במיוחד לאור סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, לו הייתה המבקשת נותנת הסבר למחדלה.

אם היה מוצג הסבר כלשהו, ייתכן כי היה נוקט בית-המשפט במידת “בית הלל” ומאפשר דיון לגופו של עניין בבקשה. ואולם, לא ניתן לבקש מבית-המשפט לנקוט בדרך של “לפנים משורת הדין” כאשר המבקשת לא פירטה כלל ולו ברמז, מה הייתה הסיבה לאיחור.

משבחרה המבקשת שלא לפרט כל נימוק למחדלה, ונימוקיה עימה, אין לה להלין אלא על עצמה. לפיכך, נעתר בית-המשפט לבקשת המשיב ודחה על-הסף את בקשתה לביטול פסק-הבורר.

ב- תמ”ש (משפחה ת”א) 8827-01-10 {פלוני נ’ אלמונית, תק-מש 2010(3), 127 (2010)} קבעה כב’ הרשמת תמר סנונית פורר כי הינה סבורה כי לא ייגרם כל נזק להורים ולמשיבה 3 מהשארת העיקול על דירת המגורים. הדירה שימשה את בני הזוג עצמם מזה שנים ארוכות. ההורים לא עושים בה שימוש, ואף לא נטען אחרת.

ילדי הצדדים מתגוררים בדירה, עובדה התומכת גם היא בהשארת המצב הקיים על כנו, ובירור התובענה העיקרית ללא שייעשו שינויים הנוגעים לדירה זו.

קביעה זו ניתנת גם לאור סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה לפיו לבית-המשפט יש סמכות לסטות מסדרי הדין ולפעול “בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק”. בהקשר זה ובנסיבות העניין “משפט צדק” – משמעו השארת העיקול לגבי הדירה בלבד.

ב- ת”ע (משפחה ר”ל) 5310/08 {ה. ד. נ’ י. ל., תק-מש 2010(1), 1 (2010)} קבעה כב’ השופטת ד”ר ורדה בן שחר כי במקרה דנן הינה סבורה שאי-מתן אפשרות להמשיך לדון בבקשת ההתנגדות למתן הצו לקיום הצוואה, כאשר הבקשה מבוססת על טענות של כשירות המצווה ולאחר שכבר החלו הדיונים לגופם תגרום לעיוות הצדק.

ב- תמ”ש (משפחה נצ’) 1580/04 {ד.ע. נ’ פ.ע., תק-מש 2008(2), 12 (2008)} קבע כב’ השופט סארי ג’יוסי כי סעיף 10 לחוק המיטלטלין קובע כי פירוק השיתוף יהיה על-פי הסכם בין השותפים ובאין הסכם על-פי צו בית-המשפט. בהתאם לאותה הוראה מוסמך בית-המשפט לצוות על חלוקת המיטלטלין בעין, או על מכירתם וחלוקת הפדיון או בדרך אחרת הנראית לו יעילה יותר בנסיבות העניין.

לפיכך, הוא הורה לצדדים להגיש רשימת חלוקת מיטלטלין מוסכמת תוך 30 יום, שאם-לא-כן יידרש לשאלה כיצד יפורק השיתוף וישקל מינוי שמאי. במצב דברים זה, ומכוח סמכותו לפי סעיף 8 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, הקובעת גמישות בנושא ראיות וסדרי דין למען עשיית צדק, הוא הורה על-פירוק השיתוף במיטלטלין.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *