דוקטרינת הנזק הראייתי

כפתרון לבעיית סיבתיות העמומה, הציעו המלומדים א’ פורת ו- א’ שטיין במאמרם {“דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים” עיוני משפט כא(2), 190-189}, להכיר בדוקטרינה משפטית חדשה שהועלתה ונידונה בספרות המשפטית וגם בפסיקה והיא דוקטרינת ה”נזק הראייתי”.

על-פי דוקטרינת זו, על הנתבע מוטלת האחריות כלפי התובע אם התנהגותו העוולתית שללה מן התובע את היכולת או את הסיכוי להוכיח את המרכיבים של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק.

שלילת יכולת או שלילת סיכויי הוכחה – היא הנזק הראייתי שנגרם לתובע, והוא נבדל מן הנזק הישיר שנגרם על-ידי התנהגות העוולתית של הנתבע או של אדם אחר {או קבוצת בני-אדם}, כמשמעותה המוכרת בדיני הנזיקין.

קיומה של אחריות משפטית בגין נזק ראייתי עשוי להוליד אחת משתי תוצאות: האחת, העברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפי הנתבע. השנייה, חיובו של הנתבע בפיצוי נזיקי בגין הנזק הראייתי שנגרם.

א’ שטיין, גורס כי יישומה של הדוקטרינה ראויה ליישום במצבים שונים כגון אלה {“כיצד נפתור את בעיית הסיבתיות העמומה במשפטי רשלנות רפואית” עיוני משפט כג(3) (יוני 2000), 774}: גרימת נזק על-ידי מעשה עוולה כאשר לא ניתן לקבוע את זהות המעוול; גרימת נזק על-ידי מעשה עוולה כאשר לא ניתן לקבוע את זהות הניזוק; גרימת נזק בנסיבות שלא ניתן לקבוע בהן אם הנזק נגרם על-ידי העוולה שהוכחה כדבעי; גרימת נזק על-ידי מעוולים שפעלו בנפרד, כאשר לא ניתן לקבוע איזה חלק מהנזק גרם כל מעוול; גרימת נזק, חלקו בעוולה וחלקו שלא בעוולה, כאשר לא ניתן לקבוע איזה חלק מהנזק גרם המעוול ואיזה חלק נגרם על-ידי הגורם הלא עוולתי.

התומכים בדוקטרינת הנזק הראייתי מעלים שתי הצדקות עיקריות לאימוץ הדוקטרינה:

הראשונה, עיקרון הצדק המתקן שבבסיס עיקרון זה הינו חובת השבת המצב לקדמותו, כפי שהיה עוד בטרם הופרה חובת הזהירות. נקודת ההשקה של עיקרון הצדק המתקן עם דוקטרינת הנזק הראייתי היא במקרים של התנהגות או מחדל בני אשם של אדם א’ שגרם לאדם ב’ לנזק, ובהתנהגות או במחדל זה הפר אדם א’ את חובתו כלפי אדם ב’. יש להדגיש כי במקרים של התנהגות או מחדל של אדם א’ שאין בהם אשמה לא ניתן להטיל אחריות מטעמי צדק מתקן.

השניה, עיקרון ההרתעה, רעיון ההרתעה הוא השאיפה שסך נזקי התאונות ומניעתן יהיה נמוך ככל האפשר. את ההרתעה האופיטמאלית ניתן להשיג על-ידי הטלת האחריות על מונע הנזק הזול ביותר. אלו התומכים בדוקטרינת הנזק הראייתי סוברים כי הטלת האחריות על מונע הנזק הזול ביותר, שגרם לנזקים הישירים, מביאה לידי הרתעה אופטימאלית. דוקטרינת הנזק הראייתי אכן משיגה הרתעה יעילה והיא גורמת לכך שהמזיק הפוטנציאלי ישמור על מידע {מסמכים רפואיים, כל מסמך מידע אחר} ובכך לצמצם את הנזקים הראייתים הגורמים לחוסר היכולת להוכיח קשר סיבתי.

דוקטרינת הנזק הראייתי נידונה, באורח ביקורתי בספרות המשפטית. בראש המבקרים עומד המלומד ישראל גלעד ובמאמרו {“דוקטרינת הנזק הראייתי: האם הורם נטל השכנוע?” משפטים ל (התש”ס), 317} הוא מנתח באופן ביקורתי את דוקטרינת הנזק הראייתי ומציין במאמרו כי עיקר הביקורת היא בהיבט המהותי של הדוקטרינה, הפן הנזיקי, ובמידה פחותה בהיבט הראייתי.

לדידו הוא גורס כי דוקטרינת הנזק הראייתי באה לפתור בעיות של אי-ודאות בזיהוי הגורם העובדתי לנזק נתון על-ידי הפיכת אי-הוודאות עצמה לנזק בר-פיצוי בעוולת הרשלנות. בבחינה של ההצדקות של התומכים בדוקטרינת הנזק הראייתי שהוזכרו לעיל הנשענים על עיקרון הצדק המתקן ועל שיקולי ההרתעה גורס המלומד ישראל גלעד כי שילובם בשיקולי עלות חברתית ופיזור, מראים כי אימוץ הדוקטרינה עלולה להביא להרחבת יתר של תחומי האחריות בנזיקין משום שהיא מציעה בסיס נורמטיבי לאחריות, שעלולה להגדיל את זרם התביעות {ביניהם תביעות סרק ותביעות סחטניות} ובכך תביא להצפת ולסתימת מערכת בתי-המשפט שכבר היום כורעים תחת נטל כבד מנשוא ולעלות מינהלית גבוהה.

לגישתו, הדוקטרינה גורמת להרתעת יתר משום שהיא מעלה את רמת הזהירות שחייב בה המזיק מעל לרמה הרצויה, לרמת יתר, ומקטינה, איפוא, את היקף פעילותו מתחת לרמה האופטימאלית. הרתעת יתר עלולה להיות יותר גרועה מהרתעה חסרה או מהעדר הרתעה כלשהי.

זאת ועוד. בדוקטרינה המוצעת נפקד מקומה של חובת הזהירות, על-פי הדוקטרינה היא מתעלמת מהצורך לבסס את חובת הזהירות ומניחה את קיומה כמובן מאליו. ובכך היא זונחת את תפקידה של חובת הזהירות שהיא לצמצם בזבוז של משאבים חברתיים וחסם מפני סתימת בתי-המשפט.

כמו-כן, לגישתו, הנזק הראייתי הוא בעצם נזק כלכלי טהור, שהקושי הוא בכך שהכרה באחריות בשל סוג נזק זה מרחיבה את מעגל התובעים ואת האחריות בנזיקין והדבר יביא לתוצאות בלתי-רצויות – בזבוז משאבים, הרתעת יתר, אי-צדק וסתימת מערכת בתי-המשפט.

וכן, הדוקטרינה מגמישה את דרישת הצפיות יתר על המידה או אף מוותרת עליה. בעצם, לפי הדוקטרינה אין צורך להוכיח את צפיות גרימת הנזק הראייתי, היות ולפי הדוקטרינה מי שצריך לצפות שהתנהגותו הרשלנית תגרום נזק ישיר צריך לצפות לאפשרות כי התובע יתקשה להוכיח את הנזק, ולכן הדבר מביא לידי הטלת אחריות חמורה על הגורם נזק ראייתי, אחריות חמורה זו חורגת מבסיס שיקולי הצדק המתקן ושיקולי ההרתעה שעומדים ביסודה, אותו בסיס בעצם משמש את אלו התומכים בדוקטרינה להצדקת השימוש בה, נשמט אם-כן עקב הגמשת יתר.

בתגובה למאמרו המוזכר לעיל של המלומד ישראל גלעד המנתח באופן ביקורתי את הדוקטרינה השיבו המלומדים א’ פורת ו- א’ שטיין במאמרם {“דוקטרינת הנזק הראייתי: תגובה לביקורת” משפטים ל (תש”ס), 349} לביקורת זו שנמתחה. המאמר מציג את יתרונותיה של הדוקטרינה ככלי משפטי אשר מביא לתוצאות רצויות במשפטי נזיקין, וזאת לאור המטרות המקובלות של דיני הנזיקין, צדק מתקן והרתעה יעילה.

המלומדים א’ פורת ו-א’ שטיין במאמרם גורסים כי הפעלתה של הדוקטרינה, כתמריץ לשמירת מידע העשוי להיות רלוונטי במשפט, גם תמזער את הנזקים הראייתיים גופם. דבר זה ישמש לעזר בידי בתי-המשפט בקביעת ממצאים עובדתיים במשפטי נזיקין.

לעניין הטענה כי נזק ראייתי הוא נזק כלכלי טהור, נאמר שם כי נזק ראייתי, בהיותו מוצמד לנזק הישיר איננו נזק כלכלי טהור. האחריות לנזק ראייתי משרתת את מטרת ההרתעה ומגשימה את עיקרון הצדק המתקן ביחס לנזקים הישירים. זאת ועוד. דוקטרינת הנזק הראייתי מביאה להפחתת הנזקים הראייתיים עצמם.

עוד גורסים המלומדים א’ פורת ו- א’ שטיין, כי הנזק הראייתי צפוי מראש כנובע במישרין מההתרשלות. מה שנמצא במתחם הצפיות הסבירה של אדם הוא לא רק הנזק הישיר גופו, אלא גם המנגנון הסיבתי העמום שלו, שאינו ניתן להבהרה ראייתית. הם מכנים תופעה זו, “נזק ללא כתובת”, וטוענים כי במקום שאדם גורם ל-“נזק ללא כתובת” מן הראוי לחייבו בנזיקין.

זאת ועוד, רואים המלומדים א’ פורת ו- א’ שטיין, במוסד הצפיות כיצירה נורמטיבית, גם כלי להרחבתו של מתחם הצפיות הקיים בפועל במידה שתימצא ראויה על-פי המטרות של דיני הנזיקין. צפיות בת-קיימא איננה, לדעתם, בגדר קולר שעליו יש לתלות את כללי האחריות בנזיקין. לדעתם, הקולר שעליו יש לתלות את כללי האחריות בנזיקין – ועמם את עיקרון הצפיות הנורמטיבית – ראוי שיהא בנוי משיקולים נורמטיביים כמו צדק מתקן והרתעה.

הדוקטרינה לא תביא לעליה ניכרת במספרם של משפטי נזיקין. דוקטרינה זו עתידה לפעול במשפטים שייפתחו ממילא ללא קשר אם הדוקטרינה תוכר כבת קיימא או האם לאו. הדוקטרינה עלולה רק לחזק את הרצון לתבוע, הקיים ממילא, במקרים שבהם ספג התובע נזק ראייתי מצד הנתבע. וכך סוברים המלומדים כי ניתן בשל כך לייחס לדוקטרינה אחריות להעלאה מצומצמת במספר ההתדיינויות, אולם בשום אופן לא ניתן להאשימה בפריצת סכרים שלפריצתם אחראים גורמים אחרים.

יתרה-מזו, הדוקטרינה המוצעת תצמצם, כך סבורים המלומדים, את היקפם של משפטי נזיקין במצבים הטיפוסיים על-ידי העמדת פתרון קוהרנטי אחיד לבעיה משפטית סבוכה. מעבר לכך הפתרון האחיד גם יגדיל את מספרן של הפשרות. פתרון אחיד זה כשהוא משולב עם הכלל “השתק פלוגתא” אשר חל על כל בעלי דין שהיה לו יומו במשפט מגדיל את מחירו של הסיכון להפסיד במשפט אצל נתבע מוסדי שהוא כמובן הנתבע הטיפוסי במשפטי נזיקין.

לעת הזו, הפן האחד של הדוקטרינה, הפן הראייתי-הדיוני, שניתן למצוא לו סימוכין בפסיקה הוא העברת נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפי הנתבע שנמצא אחראי לנזק הראייתי.

הפן האחר של הדוקטרינה, הפן נזיקי-מהותי, מכיר בעילת תביעה נזיקית עצמאית בגין הנזק הראייתי שנגרם – עדיין לא אומץ במלואו בפסיקה ונדון בקומץ מקרים ובשים-לב, כי ב- רע”א 7953/99 {גלעד פילבר נ’ המרכז הרפואי שערי צדק, פ”ד נד(2), 529 (2000)} כב’ השופט א’ ריבלין מביע הכרה, אך לא הגיע בסוגיה לידי הכרעה, בעילת תביעה נזיקית עצמאית בגין הנזק הראייתי שנגרם.

לדוקטרינת ה-“נזק הראייתי” שני פנים:
האחד, הפן הדיוני-ראייתי;

השני, הפן הנזיקי-מהותי.

המלומד י’ קדמי גורס בספרו {על הראיות, חלק שלישי (מהדורה 2003), 1582}, כי:

“אדם נחשב כסובל “נזק ראייתי”, במקרה שבו יריבו לא קיים את חובתו לתעד פרטי טיפול שנתן לו, וכתוצאה מכך נפגעה יכולתו להוכיח רשלנות בטיפול שניתן לו ושגרמה לו נזק. לאי-קיום חובת התיעוד – המתרחבת וחלה גם על שמירת התיעוד – יש השלכה ראייתית בהתדיינות שבין המטופל שניזוק לבין נותן הטיפול הנתבע לדין בשל גרימת הנזק והיא: האחראי לנזק (הנתבע) עשוי לשאת בנטל השכנוע שלא היתה מצידו רשלנות בטיפול; כאשר במקום שלא קיים נזק ראייתי – המטופל שניזוק הוא הנושא בנטל השכנוע שהמטפל אחראי לנזק שנגרם לו (שהרי הוא ה-“מוציא מחברו”).”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *