הפן הדיוני-ראייתי

הפן הדיוני-ראייתי קובע כי במקרה והנתבע פוגע ביכולתו של התובע להוכיח טענותיו, וזאת על-ידי הסתרת ראיות/עובדות, לדוגמה, בית-המשפט, במקרים מאין אלה, עלול להעביר את נטל ההוכחה, מכתפי התובע לכתפי הנתבע.

במקרה זה, על הנתבע לשכנע את בית-המשפט, כי הראיה, ש-“כביכול” הסתיר או מנע – איננה נכונה.

פסיקות בתי-המשפט “הולידו” את דוקטרינת ה-“נזק הראייתי” לפיה בית-המשפט מטיל אחריות על אותו צד, המונע בהתנהגות שאיננה ראויה לרבות הסתרת מידע רלוונטי או סיכול האפשרות להצגת המידע שנדרש, את גילויין של עובדות הנדרשות על-ידי צד, להוכיח טענותיו.

כל מטרתה של דוקטרינת ה-“נזק הראייתי” מכוונת לכך שאותו צד המחזיק במידע הרלוונטי ו/או שיש לו גישה לאותו מידע רלוונטי – יגלהו בהזדמנות הראשונה שיש בידיו ולא יסתירו מן הצד האחר.

על-פי דוקטרינה זו, צד יהיה אחראי ל-“נזק ראייתי” אם פעולותיו ו/או מחדליו פגעו ביכולת של הצד השני ו/או הקטינו את סיכוייו של הצד השני לבסס את העובדות הדרושות להוכחת גרסתו שלו.

בנוסף, על-פי דוקטרינה זו, נטל השכנוע והראיה עובר לצד השני, ועליו להוכיח כי לא התרשל ו/או לא הסתיר ו/או לא מנע מהצד האחר, לברר את העובדות שחשובות היו לו להוכיחן.

במקרה והנתבע, בהתנהגותו הרשלנית, גורם נזק ראייתי לראיות התובע ופוגע ביכולתו של התובע, להשתמש בראיות, לכאורה, לטובתו, עשוי בית-המשפט להעביר את נטל ההוכחה לכתפיו של הנתבע.

המלומדים א’ פורת ו-א’ שטיין גורסים במאמרם {“דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים” עיוני משפט כא (תשנ”ח), 191, 254-241} כי הלכה זו, מבוססת בעיקר על שיקולי צדק. קרי, מטרתה העיקרית של דוקטרינת ה-“נזק הראייתי” היא להרתיע נתבעים מפני איבוד ראיות, כדבריהם, וזאת על-ידי אי-הצגתם או הסתרתם.
אם כן, מהו הפן הדיוני-ראייתי?

פן זה, מקים חזקה עובדתית לפיה במקרה והנתבע “אשם” בחסרונן של ראיות, אזי, קובע בית-המשפט כי הראיות ה-“חסרות”, באם היו מובאות בפני בית-המשפט, היו תומכות בגרסתו של התובע ולמעשה “באות” לטובתו ביחס לעובדה השנויה במחלוקת.

יודגש, כי בתי-המשפט משתמשים בחזקה זו, כאשר קיים “תיקו ראייתי”, כהגדרת המלומדים א’ פורת ו-א’ שטיין, ביחס לטענה השנויה במחלוקת {ראו גם ע”א 5373/02 נבון נ’ קופת-חולים כללית, פ”ד נז(5), 35 (2003)}.

אריאל פורת ואלכס שטיין במאמרם {“דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים”, עיוני משפט כא (תשנ”ח), 191; א’ פורת, א’ שטיין, “דוקטרינת הנזק הראייתי: תגובה לביקורת”, משפטים ל (תש”ס), 349}, מסבירים את מהותה של דוקטרינת הנזק הראייתי:

“על-פי דוקטרינת הנזק הראייתי, מוטלת על הנתבע אחריות כלפי התובע אם התנהגותו העוולתית שללה מן התובע את היכולת או את הסיכוי להוכיח את המרכיבים של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק. שלילת יכולת או סיכוי הוכחה היא “הנזק הראייתי” שנגרם לתובע, והוא נבדל מן הנזק הישיר שגרמה ההתנהגות העוולתית של הנתבע או של אדם אחר (או של קבוצת בני-אדם) כמשמעותה המוכרת בדיני הנזיקין.”

בהמשך המאמר מוסיפים המחברים, בהתייחסם לפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי, כי:

“דוקטרינת הנזק הראייתי עשויה להביא לידי כך שנטל השכנוע יועתק מכתפיו של התובע לכתפיו של הנתבע, כך שאם כפות המאזניים ייוותרו מעויינות בסוף המשפט, יזכה התובע בתביעתו בגין הנזק הישיר… אולם לעיתים קרובות, העברת נטל השכנוע לא תהווה פתרון ראוי.

ראשית, טכניקה זו מתאפשרת רק במקרים בהם מי שגרם לנזק הראייתי הוא גם הנתבע בגין הנזק הישיר. כאשר גורם הנזק הראייתי וגורם הנזק הישיר אינם זהים, העברת נטל השכנוע לגורם הנזק הישיר לא תהא מוצדקת.
שנית, יהיו מקרים רבים בהם העברת נטל השכנוע לא תסייע לתובע כלל: גרם נזק ראייתי ישלול מהתובע, לעיתים, את הסיכוי להצליח בתביעתו בגין הנזק הישיר אפילו כאשר נטל השכנוע רובץ על כתפיו של הנתבע. כך, למשל, ייתכן שבסוף המשפט במקרה הגזזת יתברר כי הסיכוי שמחלתו של התובע נגרמה עקב הטיפולים שעבר פחות מ-50%.

שלישית, העברת נטל השכנוע תביא לעיתים לידי פיצוי יתר של התובע; למשל, כאשר ברור לחלוטין שחלק מנזקו אינו תוצאה של מעשה עוולה, אולם הנתבע אינו יכול לבודד חלק זה מתוך הנזק הכולל. במקרה כזה תעמיד העברת נטל השכנוע את התובע במצב טוב יותר מהמצב בו היה עומד אלמלא היה נגרם לו הנזק הראייתי. ייתכן שאלמלא נזק זה היה התובע זוכה בפיצוי חלקי בגין נזקו הישיר או לא היה זוכה בפיצוי כלל, אך הוא יזכה בפיצוי מלא עקב העברת נטל השכנוע מכוחה של דוקטרינת הנזק הראייתי.”

בהתייחס להצדקותיה של הדוקטרינה גורסים המחברים כלהלן:

“הצדקותיה של הדוקטרינה עשויות לנבוע מעקרונות ההרתעה וכן מעקרונות הצדק המתקן. מובן שאף ניתן לנסות להצדיק אותה מן ההיבט של צדק חלוקתי, בהעדיפה במקרים רבים את הניזוק החף על המזיק האשם. מהיבט ההרתעה, דוקטרינת הנזק הראייתי מוצדקת בכך שהיא מביאה לידי הקצאה אופטימאלית של הנזקים הישירים בנתון קיומו של הנזק הראייתי, וכן שהיא תורמת להמעטת הנזקים הראייתיים עצמם כשלב ביניים להקצאה יעילה יותר של הנזקים הישירים. מבחינת הצדק המתקן, דוקטרינת הנזק הראייתי מוצדקת בכך שהיא מביאה לידי הטלת אחריות נזיקית על מי שיצר סיכון באשם, וגרם בדרך זו לנזקיו הראייתיים של התובע. במקרים רבים היא מוצדקת גם עקב כך שהיא מביאה לידי הקצאת הנזקים הישירים למי שגרמם באשמו.”

לעומת זאת, ישראל גלעד במאמרו {“דוקטרינת הנזק הראייתי: האם הורם נטל השכנוע?”, משפטים ל (תש”ס), 317}, מצביע על חולשותיה של הדוקטרינה כלהלן:

“בחינה פרטנית של קבוצות המצבים השונות המחישה את חולשותיה של דוקטרינת הנזק הראייתי שעליהן הצביע הדיון הכללי.

בקבוצה הראשונה, במקרים של חוסר יכולת לזהות את האשם שגרם לנזק, אין לדוקטרינה יתרון ממשי על פני החלופות הראייתיות של העברת נטל ההוכחה או על פני החלופות המהותיות של אחריות שילוחית ואחריות מוסדית. בפוטנציאל ההרחבה שבה טמון סיכון של פריצת גדרי האחריות הראויה;

בקבוצה השניה, במקרים של חוסר יכולת לזהות את הניזוק שלו נגרם הנזק, אין כלל מקום להתערבות דיני הנזיקין. הפעלת הדוקטרינה באופן שיפצה בעיקר את מי שלא ניזוק מעוררת בעיות של צדק, הרתעה וריבוי תביעות;

בקבוצה השלישית, במקרים של חוסר יכולת לדעת האם אשם נתון גרם לנזק נתון, מביאה הדוקטרינה הלכה למעשה, אם גם בעקיפין, להטלת אחריות על בסיס של יצירת סיכון ואובדן סיכוי. בכך מתאפשרת הרחבה בעייתית של האחריות בנזיקין מעל ומעבר להרחבה המוגבלת, השנויה אף היא במחלוקת, של “אובדן סיכויי החלמה”;

בקבוצה הרביעית, במקרים של קושי בחלוקת נזק נתון בין מעוולים נפרדים, פוגעת דוקטרינת הנזק הראייתי בגמישות הקיימת כיום אשר מאפשרת בחירה בין אחריות יחד ולחוד לבין אחריות נפרדת. הדוקטרינה אינה מכירה באחריות יחד ולחוד, למעט אולי במקרים שבהם המעוולים הם שניים ולא יותר;

בקבוצה החמישית, במקרים של נזק שחלקו נגרם בעוולה וחלקו שלא בעוולה, אשר מאפשרת אמנם הדוקטרינה צמצום ראוי של האחריות שהוכרה במשפטנו, אך לאותה תוצאה ניתן להגיע בנקל, וביתר גמישות, באמצעות אימוץ דין מהותי המכיר במבחני חלוקה נוחים יותר.

במבט כולל נראה, כי חולשותיה של הדוקטרינה נובעות דווקא ממה שמוצג כיתרונה הגדול – היותה ‘שיטה כוללת וקוהרנטית לפתרון בעיות של אי-ודאות בגרימת נזק’. הרצון להציע פתרון אחד וכולל למצבים שונים ומגוונים מחייב מטבעו הצבת בסיס אחריות רחב וגורף. מכאן צומחת הסכנה של פריצה בלתי-מבוקרת של גדרי האחריות על תוצאותיה הקשות (המדרון החלקלק). כלליותה של הדוקטרינה היא גם הגורם לנחיתותה היחסית בהשוואה לפתרונות האלטרנטיביים, פתרונות ה-“אד הוק” הראייתיים והמהותיים. עדיף להתאים לבעיה קונקרטית פתרון קונקרטי, מאשר לנסות ולפתרה בפתרון שדווקא בשל כלליותו עלול שלא להתאים לקושי המסויים. החתירה לפתרון כולל היא זו שהצריכה יצירת משבצת חדשה של אחריות ברשלנות, על כל הבעייתיות הכרוכה בהוכחת התרשלות עצמאית, צפיות עצמאית, והתנגשות אפשרית בין התביעה הישירה (נזק ישיר) לתביעת הגיבוי (נזק ראייתי). ואכן, משנתקל בית-המשפט העליון בבעיה של נזק ראייתי (למשל, היעדר רישומים רפואיים), העדיף לטפל בה לא בדרך של הסדר האחריות נפרד אלא בדרך המסורתית, והראויה, של העברת נטל ההוכחה או שימוש בהנחות עובדתיות.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *