הפן הנזיקי-מהותי

1. כללי
בפן הנזיקי-מהותי מדובר במקרים, בהם הנזק הראייתי גדול במיוחד – דבר המאפשר לצד שנפגע להגיש תביעת נזיקין כנגד הצד האחר.

בתי-המשפט לערכאותיהם, נמנעו מלהכיר בנזק הראייתי כעילת תביעה נפרדת. אולם, מצאנו בפסיקה כמות מעטה של פסקי-דין, מהם ניתן לדלות ניצנים באשר לתביעת נזיקין בעילה של נזק ראייתי. ועתה נפרט.

ב- ת”א (נצ’) 4536/03 {חושאן איאד נ’ פוגי הספקת צמחי ואח’, תק-של 2006(2), 26372 (2006)}, קבעה כב’ השופטת כרמלה רוטפלד-האפט כי:

“גם באם נגרם לצד השלישי נזק ראייתי, הרי שנזק כאמור ניתן לכימות כספי.”

ב- בר”ע (ת”א-יפו) 2697/06 {ברנס משה נ’ בנק לאומי לישראל, תק-מח 2007(2), 338 (2007)}קבעה כב’ השופטת יהודית שבח כי:

“לבית-המשפט הסמכות להעריך נזק לפי אומדן, בהינתן הנסיבות המתאימות.”

בנוסף, קבעה כב’ השופטת יהודית שבח כי במקרה הנדון “הנזק הראייתי שנגרם למבקש בגין אובדן השיק הוא אכן נזק שיש לשום אותו באומדן”.

כלומר, נזק ראייתי ניתן לכימות כספי הנמדד על-ידי אומדן בית-המשפט ואפילו במקרים מסויימים נמדד על-פי נסיונו של השופט היושב בדין.

על-כן, אנו סבורים כי משניתן נזק ראייתי לכימות כספי – אין כל ספק שניתן להגיש תביעה כספית בגינו. חיזוק לדברים אלה מצאנו בדברי כב’ השופטת ב’ גילאור ב- ת”א (חי’) 1258/99 {הייב רביע נ’ משרד הביטחון – מדינת ישראל, תק-מח 2004(2), 4737 (2004)}, שם קבעה כב’ השופטת ב’ גילאור כי דוקטרינת הנזק הראייתי מקימה שתי אפשרויות למי שנפגע ממנה ואלה הם:

האחת, העברת נטל השכנוע מכתפי התובע אל כתפי הנתבע {ראו הרחבה בפרק הדן בפן הדיוני-ראייתי};
השניה, והחשובה לענייננו, כי ניתן לתבוע את הגוף שהתרשל בתביעה נזיקית ברשלנות בגין הנזק ראייתי שגרם.

בפרשת רביע שלעיל דחתה כב’ השופטת ב’ גילאור את טענת הנזק הראייתי תוך שהינה קובעת כי:

“התובע לא ביקש מהמשטרה שתשמור על המוצגים על-מנת שישמשו אותו בתביעה אזרחית, לא דרש את המוצגים, לא התעניין בהם ורק לקראת סיום הדיונים בתביעה, וכ- 6.5 שנים לאחר האירוע, ביקש בא-כוחו את המוצגים מנציגת המדינה.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 3153/98 {שרה דאנה נ’ קופת-חולים, תק-מח 2002(3), 3749 (2002)}, קבעה כב’ השופטת דרורה פלפל כי ישנם מקרים בהם רופא או מוסד רפואי חוייבו לפצות חולה שניזוק. חיוב זה נובע מן העובדה כי הרופא או המוסד הרפואי התרשלו מניהול רישומים תקינים וכתוצאה מרשלנות זו, נגרם לתובע נזק ראייתי, המונע ממנו להוכיח את תביעתו.

ב- ת”א (יר’) 5122/99 {עומר צאלח עבד נ’ מדינת ישראל, תק-של 2002(4), 144 (2002)}, טענו התובעים כי המשטרה לא חקרה, או לא חקרה כראוי, תלונה שהגישו בקשר לאירוע מיום 29.10.93, שבו “פרעה קבוצה של תושבים ישראלים במשפחה פלסטינית”.

לטענת התובעים, “רשלנות המשטרה גרמה לתובעים נזק בכך שמנעה מהם להיפרע את נזקיהם מהפורעים”, ובנוסף לכך:

“רשלנות המשטרה גרמה לתובעים נזק גם במובן זה שבטאה זלזול בזכותם לשלמות גופם, התייחסה אליהם כאל מי שהפגיעה בהם אינה טעונה בירור ופגעה בכבודם כבני אנוש.”

יוער כי טענת התובעים כלפי המשטרה אינה על כך שאיפשרה את קרות האירוע שארע להם, או לא מנעה התרחשותו {כפי שנטען, למשל, בתביעה נשוא ע”א 6970/99 אבו סמרה ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(6), 185 (2002)}, אלא, עניינה של התביעה דנן בטענות כלפי החקירה שלאחר האירוע בלבד.

בשל חשיבות הדברים נביא את דברי בית-המשפט במלואם:

“8. מקובלות עליי גם טענות התובעים (בעיקר בסעיפים 7, 9, 11 ו- 17-14 של סיכומיהם), המתבססות במידה רבה על דברים שאישר עד הנתבעת בחקירתו הנגדית, כי למשטרה היו ממצאים ונתונים לא מעטים, שאיפשרו לה להמשיך בחקירה ולהגיע לאיתור הפורעים. אני מקבל גם את הטענה, כי אילו היתה המשטרה מעוניינת בכך, יכלו להיות לה בנקל גם ממצאים ונתונים נוספים שיכלו להביא לאותה תוצאה.

מקובלת עליי, איפוא, טענת התובעים המסכמת, כי המשטרה לא ביצעה את שיכולה היתה לבצע לצורך חקירה ממצה, אשר אילו נערכה, קיימת סבירות גבוהה שהיתה מובילה ללכידת הפורעים. למעשה, עד הנתבעת מאשר זאת. כמו-כן, בסופו של דבר, את ההימנעות מהמשך החקירה הוא אינו תולה בכך שלא היו סיכויים טובים להצלחתה. הוא מסביר זאת בלחץ אירועים, שהביא לקביעת סדרי עדיפויות כאלה שלא איפשרו לחקור לגבי המקרה דנן מעבר לאותו מעט מאוד שנעשה בפועל.

9. ביום 22.11.93, כשלושה שבועות לאחר האירוע נסגר תיק החקירה ‘מחמת חוסר ראיות מספיקות’ (סעיף 16 ל- נ/4; ת/5).

10. אין מחלוקת, כי הודעה בכתב למתלוננים (התובעים) על סגירת תיק החקירה, כמתחייב לפי סעיף 63 לחסד”פ, נשלחה אל בא-כוח התובעים רק למעלה משנה לאחר ההחלטה על סגירת התיק. הודעה בעל-פה על כך נמסרה זמן קצר קודם-לכן, ב- 27.1.95 (ראו סעיף 13 לכתב התביעה וסעיף 13 לכתב ההגנה וכן ת/5).

11. במועדים הנ”ל, המשטרה לא איפשרה לתובעים או לבא-כוחם לצלם או לקבל חומר מצולם מתוך תיק החקירה. ב-ת/5 הנ”ל, שהוא מיום 13.3.95, מודיעה המשטרה לבא-כוח התובעים דאז, כי ‘אין מה לצלם מהתיק’, וכי ‘אין אישור לצלם’.

בעקבות התכתבויות נוספות נמסר החומר לבא-כוח התובעים ביום 6.8.95, כמעט שנתיים לאחר האירועים.

12. התובעים לא הגישו ערר על ההחלטה לסגור את תיק החקירה. לטענתם, לא ראו טעם בכך, לאחר שאת ההודעה על סגירת תיק החקירה קבלו זמן כה רב לאחר האירוע…

ה. תביעת נזיקין בעקבות חקירה משטרתית
20. בשורה ארוכה של פסקי-דין קבע בית-המשפט העליון כי המשטרה – בפעולות שהיא מבצעת, או במחדלים שלה מביצוע את שעליה לבצע – חשופה, בין היתר, לתביעות נזיקין מצד מי שנפגעו מדרך התנהלותה. על קצה המזלג נפנה לכמה דוגמאות מפסקי-הדין המוכרים בהקשר זה שניתנו על-ידי בית-המשפט העליון:

ע”א 337/81 בוסקילה נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(3), 337 (1984); ע”א 429/82 מדינת ישראל נ’ סוהן, פ”ד מב(3), 733 (1988); ע”א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ’ מדינת ישראל, פ”ד מד(4), 272 (1990).

21. גם אופן ביצועה של חקירה משטרתית עשוי, או עלול, להוביל לתביעת נזיקין כנגד המשטרה. אין בעצם העובדה שמדובר בחקירה משטרתית כשלעצמה כדי לחסום תביעה שכזו. כך נקבע, למשל, ב-בג”צ 64/91 חילף נ’ משטרת ישראל, פ”ד מז(5), 653.

22. אכן, באותו מקרה שבפרשת חילף, דובר בחקירה שהתנהלה במקום שבו הרושם היה שלא היה ראוי לנהלה. לעומת זאת, במקרה שלנו הטענה היא שלא התנהלה חקירה בנסיבות שבהן היה מקום לנהלה.

23. לעניין זהה לשלנו לא הופניתי לאסמכתה כלשהי מפסיקת בית- המשפט העליון. הוא הדין לגבי פסיקה של בתי-המשפט המחוזיים. האסמכתה היחידה שכן הובאה, ממקרה דומה מאוד לדידן, הוצגה על-ידי התובעים, אשר צרפו לסיכומיהם את פסק-דינו של בית-המשפט השלום בירושלים (כב’ השופטת ב’ כהנא) ב- ת”א 7808/96 בוטמה נ’ מדינת ישראל (לא פורסם; פסק-דין מיום 1.7.98; צורף כנספח ד’ לסיכומי התובעים). בפסק-הדין הנ”ל נקבעה אחריות של רשויות החקירה (שם דובר במצ”ח), בגין ניהול חקירה רשלנית, והוטל חיוב לפצות את תושבי השטחים שנפגעו מכך, באופן שעקב החקירה הרשלנית נבצר מהם לתבוע את אלה שפגעו בהם.

24. לעומת מה שהציגו התובעים, הרי שהנתבעת לא הפנתה לכל אסמכתה שהיא, אשר בה נאמר, כי חקירה משטרתית בתורת שכזו אינה עשויה לשמש מקור לתביעת נזיקין, ברוח מה שהנתבעת טוענת בסיכומיה כאן…

כאמור, המסקנה הסופית של פסק-הדין היא, כי הרשות החוקרת התרשלה, ועל-כן, הוטל עליה לפצות את אותם תושבי שטחים שנפגעו מכך.

26. ניתן להוסיף עוד רבות בעניין החבות של המשטרה בקשר לחקירה בלתי-ראויה. בנוסף למה שנאמר בפסיקה שאוזכרה, אשר יש בו להדוף את רוב טענות המשטרה, אוסיף בקצרה רק את הדברים שיובאו להלן.

ברי, כי אין לראות בחקירת משטרה עניין שהוא ציבורי גרידא, וכביכול זירת מאבק בין הריבון לעבריינים, ונושא שאין בו עניין ומעמד ליחידי הציבור. עוד לפני חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס”א-2001, ניתנו לכך כמה ביטויים בחקיקה, שהבולט שביניהם הינו האפשרות שקרבן עבירה יזכה לפיצוי במסגרת ההליך הפלילי, מכוח סעיף 77 לחוק העונשין. לאחר חקיקת חוק זכויות נפגעי עבירה, נתרחבו בהרבה הזכויות, כמפורט בחוק זה. אכן, חוק זה כשלעצמו טרם הוחק במועד האירועים דנן. עם-זאת, בקיומו של חוק זה עמנו במועד פסק-הדין, יש כדי להביא לפרשנות מרחיבה יותר גם בנוגע לעניינים שבהם עסקינן. לטעמי, לכל מה שנאמר לעיל ושייאמר להלן היה מקום להגיע גם ללא קשר לחוק זה. עם-זאת, קיומו נותן לדברים תימוכין נוספים.

27. בכל הנוגע לתביעות כנגד המשטרה בגין האופן שבו היא פועלת בהקשר של חקירה ניתן לסבור, כי, כעיקרון, פתוחה הדרך לתבוע את המשטרה בכל מקרה של הימנעות מחקירה במקום שהיה מקום לחקור, או של ניהול חקירה שלא כראוי. לפי גישה זו, לא צריך לעמוד כל מחסום בפני תביעה דוגמת התביעה דנן.

28. דומני, שבנסיבות דוגמת אלה שבמקרה דנן, הרי שגם אם יימצא מי שיחלוק על הגישה הנ”ל, או יסבור שאין לקבלה באורח כללי וגורף, עדיין, אף הוא יסכים, כי אין לחסום את התביעה דנן על-הסף. זאת על שום שבמקרה דנן מדובר במקרה שנסיבותיו מיוחדות. בענייננו מדובר במצב אשר בו המשטרה היא מעין “מונופול”, והיא היחידה שבכוחה ובאמצעיה לחקור אל נכון את האירועים דנן, ולאתר את העבריינים, בעוד שקרבנות העבירה (ערבים תושבי השטחים) לא היו מסוגלים לנהל “חקירה פרטית” של ממש (בעצמם או באמצעות חברת חקירות) לאיתור הפורעים (שהם מתנחלים תושבי יצהר)…

29. לצורך השוואה, ולביסוס האמור לעיל בסעיף 28, אפנה שוב לפסק- הדין בעניין סוהן (הנ”ל בסעיף 20). מאותו פסק-דין עולה שגישת כב’ השופט ברק שם, שאליה מצטרף גם כב’ השופט ש’ לוין, מנוסחת בדרך של הכללה.

לעומתם, כב’ השופט בך, אשר הצטרף לתוצאה בדבר חיוב המשטרה שם, הוסיף:

‘ברצוני להדגיש, כי הסכמתי זו מוגבלת לסוגיה הספציפית המתעוררת בערעור זה.’ (שם, בעמ’ 743)

בהמשך דבריו, הוא מסביר עצמו באופן הבא:

‘… רואה אני את סוג המחדל בו עסקינן בערעור זה כמיוחד במינו. אין המדובר כאן במקרה, שבו נמנעת המשטרה מלנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע ביצועה של עבירה רגילה, כגון עבירה נגד הרכוש, אשר לגביה יכול גם האזרח הנפגע לנקוט אמצעים סבירים כדי להתגונן מפניה ולמונעה. אלא שמטבע הדברים מסורים האמצעים למניעת יציאתו של אדם מן הארץ בניגוד לצו של בית-משפט או של בית-דין מוסמך כל כולם בידי המשטרה. על-כן נמסר צו כזה באופן שגרתי לידי המשטרה ומגיע לידי אנשיה במשטרת הגבולות, אשר ביכולתם ומתפקידם לבדוק את זהותו של כל אדם המתכוון לצאת מן המדינה. בדיקה זאת, המתבצעת ללא יוצא מן הכלל ביחס לכל נוסע המגיע לנמל יציאה עובר להפלגתו או להמראתו, נעשית, בין היתר למטרה הספציפית, לבחון שמא הוצא נגד אותו אדם צו האוסר על יציאתו. כאמור, המשטרה, והיא בלבד, חולשת על נושא בדיקה זו, ורק בידיה למנוע את הנזק שייגרם לאדם שביקש את הצו לאיסור היציאה, במקרה שהצו יופר.

בנסיבות אלו גם דעתי היא, כי מוטלת חובה מיוחדת על המשטרה להקפיד על בחינה מדוקדקת ויסודית של הנוסעים המתייצבים במקומות היציאה הרשמיים, ואם אכן יוכח, כי אנשיה התרשלו במילוי חובה זאת, הרי מן הדין הוא כי יוטל על המשטרה, במקרים נאותים, לפצות את מי שניזוק בשל כך.’ (שם, שם)

30. דברים אלה – בשינויים המחוייבים, ובהתאמה לנסיבות המקרה דנן – יש להחיל גם בענייננו. לדידי, נגזר מהם, כי גם הזהירים בהטלת חבות על המשטרה, אשר אני רואה עצמי כנמנה על שורותיהם, היו מטילים חבות במקרה שלנו.

31. בדברים שהובאו לעיל יש גם כדי לנטרל את טענת המשטרה (בסעיף 9 לסיכומיה), כאילו תביעה דוגמת התביעה דנן שקולה לתביעה כנגד רשויות התביעה על רשלנות בניהול משפט פלילי שבו זוכה הנאשם, בשל קשיים שיהיו לקרבן העבירה לזכות בתביעה אזרחית פוטנציאלית.

לטעמי, הדוגמה שמביאה המשטרה הינה דווקא לסיטואציה אשר בה יש כלים בידי קרבן העבירה לנהל את תביעתו האזרחית בכליו שלו, ואין לראות בתוצאת ההליך הפלילי חזות הכול. לעומת זאת, במקרה שלנו, עומדת על הפרק חקירת משטרה, בנסיבות מיוחדות וייחודיות, שבהן ברור, כי רק למשטרה הכלים והאמצעים לחקור כראוי, בעוד התובעים חסרי כל יכולת וחסרי אונים לפעול ולחקור בעצמם.

מובן, שכנגד הטענה הנ”ל של המשטרה, ייתכן לקום ולומר, באורח כללי וגורף, כי לא צריך להיות כל מחסום בפני תובענה כנגד רשויות התביעה הפלילית, במקרה של רשלנות שהביאה לזיכוי. ככלל, יש שהצביעו, תוך הבאת דוגמאות, על כך שבדיני הנזיקין שבמשפט הישראלי יש “תהליך” של “הרחבת מעגלי האחריות”, המתבטא, בין היתר, בפתיחת פתחים רחבים להליכים משפטיים שהם תולדה של אירועים והתרחשויות בהליך משפטי קודם (ראו י’ גלעד, “אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?”, עלי משפט ב (תשס”ב) 255).

הסבורים כך יוכלו להדוף בנקל את טענתה הנ”ל של המשטרה.

כשאני לעצמי, הרי שגם בהקשר של תובענה שכזו, אני סבור, שיש להיות זהירים, ולצמצם את חוג המקרים שבהם היא תהיה ראויה, ותוכל לעבור את הסף. מתוך השוואה לדברים שנאמרו עד כה, הרי שלדעתי, במקרים שבהם גורל קרבן העבירה לעניין האפשרות לזכות לפיצויים מסור כולו בידי רשויות התביעה, אכן עשויות להיות נסיבות שבהן ניתן יהיה להגיש תביעה אזרחית כנגד רשויות התביעה, בגין רשלנות שהובילה לזיכוי.

כדוגמה למצב עניינים כזה, ניתן להעלות מצב שבו אדם נפגע מעדות שקר של עד בהליך פלוני. ההלכה הפסוקה קובעת, כי במקרה כזה לא ניתן להגיש תביעה אזרחית כנגד אותו עד, וכי הדרך הפתוחה בפני אותו נפגע הינה להגיש תלונה פלילית למשטרה, שבעקבותיה יתקיימו ההליכים המתחייבים, ובסופו של דבר, עשוי הנפגע לזכות לפיצויים במסגרת ההליך הפלילי, אם יתקיים כזה כנגד עד השקר (ראו: ע”א 572/74 רויטמן נ’ בנק המזרחי, פ”ד כט(2), 57; ראו גם: א’ אלירם, “פיצויים לקרבן העבירה – הצעה לדגם חדש”, מחקרי משפט יט (תשס”ב), 205, בעמ’ 227, ה”ש 108). במקרה מיוחד כזה, שבו “שבוי” הנפגע בידי רשויות התביעה הפלילית, מבלי יכולת לפעול בעצמו ובמישרין כנגד עד השקר, ניתן להעלות על הדעת אפשרות של תביעה אזרחית כנגד רשויות התביעה, אם הללו התרשלו בניהול ההליכים הפליליים כנגד עד השקר.

בחוזרנו לענייננו, נאמר, שמכל מקום, אין בטענה הנ”ל של המשטרה, אשר ניתן להשיב עליה לגופה, כדי לשנות מן התוצאה ההולמת את המקרה דנן, שהוא, כאמור, שונה בתכלית.

32. עד כה נמצא לנו, כי, בין לדעת המרחיבים ובין לדעת המצמצמים, הרי שלא קיימים טעמים עקרוניים אשר מחמתם יש לחסום התביעה דנן על-הסף.

כיוון שכך, יהא עלינו לבחון האם המשטרה עוולה כלפי התובעים דנן, אם לאו.

ו. האם המשטרה עוולה כלפי התובעים?
33. ראינו לעיל, כי, כעיקרון, לא חסומה הדרך בפני הגשת תביעת נזיקין בעניינה של חקירה משטרתית. ממה שנאמר עד כה עולה, בין היתר, כי על המשטרה חובת זהירות מושגית בכל הנוגע לחקירות שעליה לערוך ושהיא עורכת. כמו-כן, נמצא לנו, כי קיימת גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים דנן לערוך את החקירה הספציפית שבה עסקינן, במיוחד לנוכח הנסיבות המיוחדות שבהן מדובר.

34. ראינו לעיל, כי המשטרה לא בצעה חקירה של ממש בנסיבות המקרה.

נוכחנו גם לדעת, כי אין המדובר בנסיבות שבהן לא היו למשטרה נתונים שיכלו לאפשר חקירה. אדרבא, היו גם היו נתונים כאלה (ראו לעיל, בסעיפים 6 ו- 8 של פסק-דין זה).

35. טענתה היחידה של המשטרה היא, כי מטעמים של עומס עבודה רב בתקופה הסמוכה לאירוע, וקביעת סדרי עדיפויות בהתאם, לא נחקר המקרה דנן, מעבר לפעולות החקירה הראשוניות שבוצעו, אשר נותרו חסרות כל נפקות מעשית, ללא המשך החקירה.

36. כנגד טענה זו טוענים התובעים, בצדק, כי בנסיבות המקרה אין לקבל טענה זו כמסבירה את אי-ניהול החקירה על-ידי המשטרה, ובוודאי שאין היא מצדיקה שלילת פיצויים מן התובעים שנפגעו מדרך התנהלות של המשטרה. במקרה דנן, לא הוצגו, כל הנחיות פנימיות, או נהלים כלליים, שמהם ניתן היה ללמוד כי בנסיבות כגון אלה של המקרה דנן אין להמשיך בחקירה (ראו סעיפים 31-30 לסיכומי התובעים). גם לא הוצג כל תהליך או מסמך המתעד קבלת החלטה נקודתית, מדוע לא נמשכה ומוצתה החקירה במקרה דנן. הדבר היחיד שמסר עד הנתבעת (אוחיון) הוא ציון מספר אירועים ספציפיים בימים הסמוכים לאירוע דנן, אשר בהם תלה את קולר ההימנעות מהמשך החקירה לגביו. על כך יש להשיב בכפליים:

ראשית – מה שהוצג לא הוצג בפירוט הראוי, אלא נאמרו רק דברים כלליים וכוללניים, חלף הצגת תוכנית עבודה מסודרת ונתונים לעניין סדרי עדיפויות (השוו: ע”א 862/80 עיריית חדרה נ’ זוהר, פ”ד לז(3), 757, 768;

שנית – ובכך העיקר – במכלול נסיבות המקרה, הרי, שמכל מקום, אין במה שנאמר בקשר לכך, כדי להוות הגנה וכיסוי למשטרה. הטעם העיקרי לכך הינו, שבנסיבות המקרה דנן לא מדובר במצב שבו מה שלא ניתן היה לבצע בימים הסמוכים לאירוע, שוב לא ניתן לבצעו במועד מאוחר יותר. אדרבא, ההיפך הוא הנכון. משהיו בידי המשטרה נתונים מספיקים לגבי זהות כלי הרכב שבהם מדובר, ונתונים נוספים, כמפורט לעיל, הרי שבאמצעות אותם נתונים ניתן היה דווקא להמשיך בחקירה במועד מאוחר יותר, ובתקופה של רגיעה יחסית. משלא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי במהלך כל התקופה שמאז האירוע, ולמעשה, אולי אפילו עד ימים אלה ממש, לא ניתן להמשיך בחקירה ולמצותה, אין לקבל את טענת ההגנה הנ”ל של המשטרה.

37. המסקנה היא, איפוא, כי במקרה דנן המשטרה לא מילאה את חובתה החוקית, לחקור כדבעי. במצב עניינים זה ניתן לומר עליה לפחות, כי התרשלה באופן המחייב מתן פיצוי לתובעים, ולנוכח זניחת החקירה כליל, ניתן להוסיף גם, כי עוולה כלפי התובעים באותן “עוולות חוקתיות” שעניינן פגיעה בכבודם של התובעים.

38. כפי שיוסבר להלן, ניתן לקבוע, כי מחדלי המשטרה ביחס לחקירה הנדונה הסבו לתובעים נזק כלכלי. המדובר בקטילת הפוטנציאל והסיכוי לזכות לפיצוי מן הפורעים, בעקבות תביעה אזרחית, על הנזקים שהסבו לגופם, לנפשם ולרכושם של התובעים. בין שניתן לאותו נזק פוטנציאלי את הכינוי “נזק ראייתי”, בין שנכנה אותו בשם אחר, אין כל סיבה שנזק כזה לא יהיה בר-פיצוי.

39. מן האמור עד כה עולה שנתקיימו כל יסודות עוולת הרשלנות.”

ב- רע”א 7953/99 {גלעד פילבר נ’ המרכז הרפואי שערי צדק, פ”ד נד(2), 529 (2000)}, נפסק מפי כב’ השופט א’ ריבלין:

“1. המבקשים 1 ו- 2, קטינים, ואמם המנוחה, תבעו את המשיב 1, בית-חולים, על נזקי גוף שנגרמו להם בלידתם. רשלנות המשיב 1 היא שגרמה, לטענתם, לתוצאה המזיקה (להלן: “התביעה הראשונה”).

אמם המנוחה של המבקשים 1 ו- 2 עשתה את עדותה הראשית בבית- המשפט בתצהיר, אולם קודם שהספיקה להיחקר על תצהירה היא מצאה את מותה בתאונת דרכים.

עזבונה והתלויים בה תובעים את מבטחי השימוש ברכב על הנזקים שהוסבו להם באותה תאונה. בתביעתם זו (להלן: “התביעה השניה”) הם טוענים, בין השאר, כי עשוי להיגרם להם “נזק ראייתי” בשל מות המנוחה ובשל החשש שתצהיר עדותה הראשית לא ישמש כראיה בתביעת הרשלנות שהגישו כנגד בית-החולים, או בשל שיגרע ממשקלו באין חקירה נגדית של המצהיר.

בית-המשפט המחוזי איחד את הדיון בשתי התובענות. את החלטתו זו נימק, בין השאר, כך:

‘במקרה שבפנינו אין אמנם זהות בין הנתבעים בשני התיקים, ואין אמנם זהות מלאה בעילות, אך מדובר בשתי תביעות נזיקין, בסוגיית נזק האמורה להתברר יחד ובשאלה של נזק ראייתי שעלולה להשפיע בשני התיקים.’

משהחל הדיון בתביעות המאוחדות, פנו המבקשים לבית-המשפט קמא בבקשה להגיש כראיה את תצהיר עדותה הראשית של המנוחה, הכולל תיאור של נסיבות הטיפול בה בעת לידת המבקשים 1 ו- 2. תיאור זה מלמד, לדעת המבקשים, על קיומה של רשלנות מצד המשיב 1, בית-החולים. המבקשים סבורים שאין בעובדה שהמנוחה לא נחקרה על תצהירה כדי לחסום בפניהם את הדרך להצגת תצהיר עדותה הראשית כראיה, בתביעה הראשונה, וכי מכל מקום, ראוי כי התצהיר ישמש ראיה, בתביעה השניה, להוכחת יסודות התביעה בגין “הנזק הראייתי” שנגרם להם, לטענתם.

2. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה. ביסוד החלטתו עמדה הקביעה כי לא נתקיים במקרה זה חריג מוכר לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, ומשהמנוחה לא נחקרה על תצהירה, אין התצהיר קביל כראיה. ההחלטה אינה נוגעת בשאלה אם התצהיר שעשתה המנוחה קביל כראיה במסגרת התובענה השניה.

כנגד החלטה זו עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור. הם סבורים כי בית-המשפט קמא רשאי היה לסמוך על תצהירה של המנוחה בתביעה הראשונה וכי, מכל מקום, לא היתה מניעה מלהגיש את התצהיר כראיה בתביעה השניה…

לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בבחירתו של בית-המשפט קמא, במקרה זה, שלא לקבל, את התצהיר שעשתה המנוחה טרם מותה, כראיה בתובענה שהוגשה כנגד בית-החולים. המבקשים המציאו בתביעה הראשונה, את תצהיר עדותה הראשית של המנוחה, בעת שזו היתה בחיים. המנוחה מצאה את מותה, בתאונת הדרכים נשוא התביעה השניה, עוד בטרם הוזמנה להעיד במשפט. בשל מותה לא נחקרה המנוחה בחקירה נגדית ולא עלתה על דוכן העדים אף כדי להשמיע את דבר עדותה הראשית. השלב בו שוגר התצהיר לבית-המשפט היה שלב טרומי. המצאת התצהיר, לפי הוראת בית-המשפט, כשלעצמה, אינה הופכת אותו לחלק מן הראיות (י’ זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש’ לוין), 490). עיתים מסירת התצהיר היא תנאי מוקדם להצגתו במשפט בשלב הבאת הראיות (תקנה 162 לתקנות סדרי הדין האזרחי, התשמ”ד-1984), הוא אינו נחשב “מוגש” עד לשלב הגשת הראיות ורשאי בעל דין להודיע כי אין הוא מביא את נותן התצהיר לעדות ובמקרה כזה אין התצהיר שנמסר לתיק בית-המשפט משמש כחומר ראיה (רע”א 6283/93 ד’ דני חברה לבניין בע”מ נ’ מנהל מס ערך מוסף, פ”ד מח(1), 619 מפי המשנה לנשיא ש’ לוין).

משלא עמד עושה המצהיר לחקירה נגדית ולא העיד בחקירה ראשית אין התצהיר יוצא מגדר עדות מפי השמועה ככל שהוא מובא להוכחת אמיתותו ואין הוא קביל, לפיכך, אלא אם עונה הוא על אחד מן החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה (ע”א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל נ’ חברה חזקיהו בע”מ, פ”ד מד(1), 688; רע”א 1540/91 לאה שלייפר ואח’ נ’ אליהו גבאי ואח’, תק-על 91(3), 2497 (1991) מפי השופט ת’ אור, וראו: י’ קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ”א-1991), 294).

4. אלא שדין הערעור להתקבל מטעם אחר. בית-המשפט בהחלטתו לא נתן דעתו לשאלה אם ראוי לקבל את התצהיר שעשתה המנוחה כראיה בתביעה השניה, המכוונת נגד המשיבים 2 ו- 3. עילת התביעה שם סומכת, בין השאר, על טענה בדבר קיומו של נזק ראייתי שגרמו המשיבים 2 ו- 3 למבקשים, בשל שסוכלה האפשרות שאמם המנוחה תתייצב לעדות בתובענה המתבררת כנגד המשיב 1.

על-פי דוקטרינת הנזק הראייתי, שהמבקשים אוחזים בה, מוטלת על הנתבע אחריות כלפי התובע אם מעשיו שבאו בעוולה שללו מן התובע את היכולת, או את הסיכוי, להוכיח את יסודות עילת התביעה שהפנה כלפי מי שגרם את נזקו הישיר (א’ פורת ו-א’ שטיין, “דוקטירנת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסים של אי-ודאות בגרימת נזקים”, עיוני משפט נא(2), 191). עילת התביעה תתבסס במקרים אלה, בדרך-כלל, על עוולת הרשלנות.

תביעה שמקצת עילתה “נזק ראייתי” נזכרת עוד ב- ע”א 285/86 סעדיה נגר נ’ אריה וילנסקי ואח’, פ”ד מג(3), 284. באותו עניין העיר בית- משפט זה, מפי השופט א’ גולדברג, כי המזיק הרשלן עשוי לגרום בנוסף לנזק הממשי גם נזק ראייתי:

‘רוצה לומר, שבשל רשלנותו של המזיק נמנעה מהניזוק האפשרות להוכיח איזה חלק מהנזק הסופי היה קיים טרם האירוע הרשלני ואיזה חלק התגבש בעקבותיו.’
(שם, בעמ’ 294)…

התובענה השניה, המופנית כנגד המשיבות 2, 3, סומכת, בין היתר, על הטענה כי מותה של המנוחה גרם למבקשים, נזק ראייתי – הנובע מן הגריעה מיכולתם להוכיח את רשלנות בית-החולים במסגרת התביעה הראשונה. הפגיעה עשויה לבוא, אם תצהיר עדותה של המנוחה לא יהא קביל כלל כראיה, אך היא עשויה לקום אפילו ניתן היה לקבל את התצהיר כראיה ואך משקלו היה פוחת.

5. אכן, להבדיל מן האפשרות להצביע על עצם קיומה של פגיעה, עשוי להתברר קושי של ממש, במקרה זה, להוכיח קיומה של אחריות לנזק הראייתי ולהוכיח את עוצמת הפגיעה. המזיק בתביעה השניה אינו מי שגרם, על-פי הנטען, לנזק, בתביעה הראשונה. כיוון שכך, עשויה להתעורר השאלה אם אכן חב הוא ברשלנות, בשל מעשה או מחדל הניתן לצפיה, ואם אכן צריך וניתן היה למנוע את הנזק…

6. למותר לציין כי אם אין התצהיר קביל כראיה בתביעה הראשונה, לצורך הוכחת הנזק הישיר, הנתבע על-ידי המבקשים, הרי שלא יובא במסגרת התביעה השניה, כראיה לנכונות תוכנו ולצורך הוכחת התביעה הראשונה. הוא עשוי לשמש כראיה, אם בכלל, לעניין השאלה מה היה בפי המנוחה אילו העידה במשפט ומהו הנזק שנגרם למבקשים משנמנע ממנה להעיד. לצורך זה, ראוי היה להתיר את הצגת התצהיר כראיה – בתביעה השניה. במובן זה מתקבל הערעור.”

ב- רע”א 8317/99 {שלמה שוקרון נ’ מדינת ישראל ואח’, פ”ד נו(5), 321 (2001, 2002)}, שבה נדונה שאלת הקשר הסיבתי בין מחלה בה חלה המערער לבין שירותו הצבאי במסגרת תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי”ט-1959. על רקע אי-קיומן של בדיקות שהיה צורך לבצען במהלך שירותו של המערער. אומר שם בית-המשפט, מפי כב’ השופט א’ ריבלין:

“אכן, המערער, והמומחים מטעמו, אינם יכולים להצביע היום במדוייק על מחלתו של המערער ועל גורמיה. אולם משלא בוצעו במהלך שירותו הצבאי של המערער – הגם שראוי היה לבצע – בדיקות לגילוי טיב מחלתו, ומשלא הושם תחת מעקב ופיקוח – אף שהיה צורך בכך – הרי שרופאיו הסבו לו “נזק ראייתי”. ודוק: אין מחלוקת בין המומחים, כי ביצוע בדיקות – ובעיקר ניקור כליה – עשוי היה לשפוך אור על מחלתו של המערער. לפיכך, הנטל להוכיח מהי מחלתו של המערער, והאם ניתן היה למנעה אילו היתה מתגלית מבעוד מועד – רובץ לא על שכמו של המערער, כי אם לפתחו של המשיב. בנטל זה לא עמד.”

בשל אי-קיום בדיקות ומעקב, כפי שראוי היה לקיימם, הועבר נטל השכנוע אל המשיבה-הנתבעת.

בהמשך פסק-הדין, בית-המשפט אומר דברים מהם ניתן להסיק שהוא רואה ברשלנות שנדונה שם ובנזק הרשלני שנגרם, לא רק כמעביר את נטל השכנוע, אלא גם כמקנה זכות לקבל את התגמולים, היינו, עילת תביעה נזיקית עצמאית. וכך אומר כב’ השופט א’ ריבלין:

“בנסיבות העניין, ומשרופאי המשיב שללו מן המערער את האפשרות להוכיח כי ראוי היה, במקרה זה, לאמץ את סברתם של כל המומחים מטעמו – זאת בשל היעדרם של אבחון וטיפול במהלך שירותו הצבאי – ומשבחרו, בפועל, להימנע ממעקב רפואי, להימנע מבדיקות נחוצות ולהימנע מלשקול מתן טיפול רפואי כלשהו – די באמור כדי להקים לו זכאות לתגמולים.”

2. חוסר מסמכים ודיווחים חסרים
מחדלים בתחום הדיווח, גם אם מגיעים הם בכדי “נזק ראייתי” – אינם כשלעצמם, בסיס עצמאי לפיצוי. אולם, במידה וניתן להוכיח כי עקב ה-“נזק הראייתי” נגרם נזק לרכוש וכשיעור אותו נזק – ניתן יהיה להגיש תובענה על בסיס עצמאי לפיצוי {המ’ (יר’) 1968/93 אביבה לוין נ’ עורך-דין ע’ מזובר, תק-מח 2000(1), 1309 (2000)}.

ב- תמ”ש (חי’) 34900/01 {ר’ ס’ ש’ נ’ ח’ ק’ ואח’, תק-מש 2006(4), 644 (2006)}, נדונה תובענה לפיה נתבקש בית-המשפט ליתן מספר סעדים וביניהם להורות על השבת הכספים ורכוש שקיבלה הנתבעת עבור החסויה-תובעת וכן חיוב הנתבעת בנזקים שגרמה כתוצאה מניהול כושל ורשלני של נכסי החסויה-התובעת.

התובענה הוגשה על-ידי התובעים ובשם החסויה-התובעת.

התובעים טוענים כי לאור חוסר המסכים וחוסר הדיווח של הנתבעת, על בית- המשפט לקבוע כי נטל ההוכחה עובר מכתפי התובעים לכתפי הנתבעת. כמו-כן, על הנתבעת לשאת ב”נזק הראייתי” שגרמה בסכום של 285,900 ש”ח.

הנתבעת דוחה טענות אלו של התובעים. בנוסף, לא ניתן לדרוש זכירת פרטים, כאשר עברו כ- 25 שנה, שכן, על התובעים להלין על עצמם לאור השיהוי הרב שנקטו. טענה נוספת היא, כי הנתבעת הוכיחה לבית-המשפט כי פעלה כראוי ובמסירות.

בדחותה את טענת התובעים קובעת כב’ השופטת אלה מירז:

“נטל הראיה ו”הנזק הראייתי”
48. אציין כבר כעת כי לא שוכנעתי כי התובעים עשו כל שביכולתם להגיש חוות-דעת שתוכיח את שיעור הנזק לו הם טוענים. יתרה מכך, התובעים לא הצביעו על פערי המידע בתיק האפכ”ל שמנעו הגשת חוות-דעת כזאת ואף התמידו בטענותיהם הראשוניות קודם להגשת תיק האפכ”ל הגם שבחלקם הינן משוללות כל יסוד לאור הגשת תיק האפכ”ל. הדבר בולט במיוחד לאור העובדה כי היקף השינויים הנמוך יחסית בהשקעות, ביחס לפרק הזמן המדובר, כן מאפשר הגשת חוות-דעת ולו חלקית, על השקעות הנתבעת ו/או על בחינת הוצאות החסויה. איני מקבלת את טענתם הכללית של התובעים בדבר היעדר רווח, בלא שבדקו בטענותיהם ובמסמכים שהיו מצויים בשליטתם.

49. הנתבעת צרפה כאמור את תיק האפכ”ל בהם מצויים מסמכים אותם הגישה לאפכ”ל ובהם: דו”ח מיום 19.12.80 (נספח ה’), דו”ח מחודש 10/82 (נספח ט”ו), דו”ח מחודש 12/83 (נספח י”ד), דו”ח מחודש 12/84 (נספח ט”ז), הבהרות לדו”ח מחודש 2/85 ומחודש 7/85 (נספחים כ”ג ו-כ”ה), דו”ח 10/86 (נספח ל”ג) דו”ח מיום 08.06.88 (נספח ל”ו), דו”ח משלים מיום 18.12.88 (נספח ל”ז), דו”ח מיום 04.03.90 (נספח מ”ב), דו”ח מיום 26.07.91 (נספח מ”ט), דו”ח מיום 11.12.91 (נספח נ”ג), דו”ח מיום 08.04.94 (נספח נ”ו), דו”ח מיום 24.4.94 (נספח נ”ח) בגין התקופה מיום 21.12.91 ועד ליום 17.03.94, דו”ח מיום 29.10.96 (נספח ס”ב) מיום 4/94 ועד ליום 09.09.96. מכל המקובץ לעיל היה ניתן להצביע ולו חלקית על שינויים בשווי הנכסים הכולל דבר שלא נעשה…

למרות קיומם של מסמכים בתיק האפכ”ל, התובעים “המשיכו” לעשות מלאכתם קלה (ראו לעיל דיון בסוגיית ההתיישנות) ושמו את שווי הנכסים ההתחלתי בלבד. לא מצאתי מקום להורות על היפוך נטל הראיה ולאור היות שאלת הנזק במחלוקת, אין מקום אף לקבוע קיומו של “נזק ראייתי”.”

3. הוכחת אבהות – עוולת הרשלנות
אנו סבורים כי ניתן לתבוע פלוני, אביו של קטין, בתביעת רשלנות, והמבוססת על דוקטרינת ה-“נזק הראייתי”.

4. החובה להעלות על הכתב את הטענה של “נזק ראייתי” ואימתי תידון טענה זו
תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת כי כתב תביעה חייב לכלול את העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה. על תובע לפרט בכתב תביעתו את כל העובדות הדרושות לו בכדי להקים את עילת תביעתו.

הלכה ידועה היא, כי תביעה איננה מגלה עילה, אם התובע לא יהא זכאי לקבלת הסעד המבוקש על ידו אפילו הוכיח את כל העובדות המפורטות בה {לעניין זה ראו ע”א 154/04 אמנון יצחק נ’ שרה נוימן, פדאור 2(05), 167 (2005)}.

טענת נזק ראייתי, מעבירה את נטל ההוכחה לכתפי הצד האחר. אין ספק, כי טענה זו משמעותית וחשובה שכן, נטל ההוכחה המוטל על צד למשפט – מכריע גורלות לפיו בית-המשפט מחליט באם לקבל התביעה ובאם לדחותה.

בשל חשיבות הטענה, אין גם כל ספק, כי טענה של נזק ראייתי יש להוכיח. על-כן, לעניות דעתנו, בשל חשיבותה ומשמעותה והשלכותיה של טענה זו – על תובע לפרט בכתב התביעה או נתבע בכתב ההגנה, את הטענה של נזק ראייתי ואפילו לפרטה במידת הצורך.

נציין עתה, כי טענה של נזק ראייתי, צריכה להתברר במהלך המשפט תוך כדי הבאת ראיות משני הצדדים, וכפי שנראה להלן.

אנו סבורים כי יש מקום שטענה של נזק ראייתי, תשמש כטענה מקדמית, לפיה ניתן יהיה למחוק או לדחות תובענה. המדובר במקרים קיצוניים, בהם ברור ללא כל צל של ספק, על-פי כתבי בי-דין עצמם וללא הצורך בהבאת ראיות חדשות, כי המדובר בנזק ראייתי שנגרם לנתבע {נדגיש כי לא מצאנו בפסיקת בתי-המשפט מקרה ולו אחד, בו נמחקה תובענה ב-“עילה” של “נזק ראייתי”}. רוצה לומר, המדובר במקרים, שברור כי גם אם הצדדים ינהלו את המשפט ויביאו את כל ראיותיהם, אזי, התוצאה הסופית תהיה – דחיית התובענה בשל נזק ראייתי.

לדעתנו, מחובתו של צד המעלה טענה של נזק ראייתי, להעלות טענה של נזק ראייתי, כבר בהזדמנות הראשונה שניתנת לו. בשל חשיבותה של הטענה, אל לו לתובע או לנתבע להמתין, ולהעלות הטענה באמצע המשפט או חמור יותר הוא, בסיכומיו, אחרת, ייחשב הדבר לשינוי חזית.

בהעלאת טענה זו כבר בהזדמנות הראשונה, מגלה התובע או הנתבע את עיקר טענותיו ובכך מגיעים אנו למצב בו הצדדים אינם מופתעים מטענות חדשות שמעלה צד למשפט וכל צד יכול “לכלכל” את צעדיו במשפט.

ב- ת”א (ת”א-יפו) 1026/96 {סע גל חברה להשכרת רכב בע”מ ואח’ נ’ ש.ה.ם חברה להשכרת רכב בע”מ ואח’, תק-מח 2007(4), 11708 (2007)}, טענו התובעים כי יש להפחית את הנטל ההוכחה הרובץ עליהם שכן, חובתו של רואה-החשבון, לשמור את ניירות העבודה שלו, הופרה. מנגד, הנתבעים טוענים כי המדובר בשינוי חזית ועל-כן, אין להתירה.

כב’ השופט ד”ר עמירם בנימיני בקבלו את טענת הנתבעים קובע כדלקמן:

“טענה זו איננה מופיעה בכתב התביעה. כך גם אין בכתב התביעה טענה בדבר נזק ראייתי שגרם שרוני לתובעים. לכן צודקים הנתבעים בטענתם כי מדובר ב-“הרחבת חזית” אסורה. התובעים גם לא ביקשו לתקן את כתב התביעה, לאחר קבלת חוות-דעתו של ארניה, ממנה עלה כי על-פי המסמכים שבידי הצדדים לא ניתן לאושש את טענת התובעים כי חלק מן ההון החוזר לא חולק. מכל מקום, בהיעדר כל ראיה לאי-חלוקת ההון החוזר, אין די בהפחתת הנטל…

53. לסיכום, נוכח אופי מעורבותו של שרוני בתהליך ההפרדה, לא היה זה מחובתו לבצע מעקב שוטף אחר ההון החוזר ולדאוג כי כל סכום שמחציתו הגיעה לסע-גל, אכן נכנס לחשבון המשותף וחולק בין הצדדים. מעקב שוטף שכזה היה צריך להתבצע על-ידי הנהלת החשבונות של סע-גל, כמו גם על-ידי מנהלי העסקים שלה. יש להדגיש כי לטענת התובעים נותרו שהם ובני משפחת הוכמן חייבים להם כספים בגין חלוקת ההון החוזר. אך הם הסכימו כי תביעתם נגד שהם והוכמן תידחה, בעוד שהם מצפים משרוני לשלם להם אותם סכומים שלטענתם קיבלו שהם והוכמן שלא כדין. לא מצאתי בסיס משפטי כלשהו לתיזה רעועה זו, הנשענת על טענה לא נכונה לפיה אחראי שרוני לכך שסע-גל או שריה לא קיבלו בשנת 1985 את הכספים שהגיעו להם. קשה לי להאמין ששריה, שהתגלה כאיש עסקים קפדן וקשוח, לא הבחין בכך שחסר בחשבונו סכום של מיליוני שקלים, אותו הוא תובע כיום משרוני.

יתרה מכך, בהיעדר ראיה לכך שההון החוזר לא חולק, ומששוכנעתי כי בדרך-כלל הועברו לסע-גל כל הכספים שהגיעו לה, אינני רואה מקום להניח כי היו כספים שהגיעו לסע-גל, אך לא הועברו לה, מה גם שאין בפניי כל ראיה לגובהם של סכומים אלו. בחשדם של התובעים בהקשר זה אין די כדי לבסס עילת תביעה, ומשלא נטענה בכתב התביעה טענה של נזק ראייתי, וכאשר המסמכים הדרושים לתובעים לביסוס טענתם אינם מסמכים ששרוני היה מופקד על שמירתם, לא ניתן להעביר אליו את נטל ההוכחה לעניין עצם קיומו של נזק.”

בשל חשיבותה של הטענה, והצורך להוכיחה, זקוק בית-המשפט להבאת ראיות משני הצדדים. על-כן, ישנה חובה לברר את המשפט עד תומו, ורק אז יחליט בית-המשפט באם לצד למשפט, נגרם “נזק ראייתי” {ראו גם בש”א 4959/06 עורך-דין אלישע כהן, עורך-דין עמית כהן, ככונסי נכסים נ’ חיים לחכים ואח’, אתר האינטרנט נבו (2007). שם קבע כב’ השופט עידו רוזין: “ככול שהמשיבים טוענים לנזק ראייתי שנגרם להם בשל האיחור בהגשת הבקשה, הרי שטענה כזו דינה להתברר במהלך המשפט”}.

ב- ת”א (ראשל”צ) 6010/03 {עיריית יהוד נ’ חלונות היובל בע”מ, תק-של 2008(1), 12170 (2008)}, נדונה תובענה בהליך של סדר דין מקוצר, לפיה הנתבעת נמנעה מלשלם ארנונה, מים וביוב בגין נכס המוחזק על ידה. בית-המשפט איפשר לנתבעת להתגונן במספר מצומצם של טענות ובין היתר בטענה כי יש לדחות את התביעה שהוגשה על-הסף מחמת הליכי השגה וגרימת “נזק ראייתי”.

בנוסף, הנתבעת טענה כי בשל מצב כלכלי קשה, אליו נקלעה בשל מעשי התובעת, איננה יכולה היא לשלם למומחים מטעמה אשר יחזקו את טענותיה. לבסוף, ניסתה הנתבעת לגלגל את האחריות למצבה הקשה על כתפי התובעת וזאת רק “בשל מחדלי התובעת בניהול העיר יהוד”.

בדחותה טענות אלה, קבעה כב’ השופטת ד”ר איריס סורוקר כי טענות הנתבעת סתמיות תוך שהנתבעת נמנעה מלהוכיחן.

ב- ת”א (נת’) 2604/03 {קרייזי רולר ואח’ נ’ פליישמן בוריס ואח’, תק-של 2005(3), 5541 (2005)}, נפסק מפי כב’ השופטת ד”ר רבינוביץ ברון איריס כי:

“מעבר לאמירה הכללית שנגרם בכך נזק ראייתי לנתבעים, לא הצביעו הנתבעים על נזק ראייתי קונקרטי ומכאן שלא הוכח כי נגרם נזק כתוצאה מהשיהוי הנטען.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *