מומחים בתחום הצוואות

1. מומחה לכתב יד
מקובל להניח שכתב ידו של כל אדם ייחודי ושניתן לזהות על-פי תכונותיו של אותו כתב יד את כותבו.

פעולת “הכתיבה היא תוצאה של שיתוף פעולה בין מערכות אחדות בגוף, כגון הראייה והתפיסה ועיבוד הנתונים, וכן פעולות מוטוריות של שרירים רבים. שיתוף כל אלה לפעולות שגרתיות המתבצעות מדי יום, מפתח מיומנות שהיא הבסיס לסגנון כתב היד על תכונותיו הייחודיות” {דברי רפ”ק אודי וולף, אשר שימש במרכז ההדרכה של מז”פ של משטרת ישראל, במאמרו “אימות כתבי יד ומסמכים בהליך השיפוטי”, דפי פרשת השבוע של משרד המשפטים, גליון 181}.

בעזרת זיהוי שוני בתכונות כתיבה של חתימות שונות ניתן, איפוא, לאבחן בין חותמן {ת”ע (פ”ת) 41666-07-11 מ.צ. נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב, תק-מש 2013(2), 736 (2013)}.

כאשר עולה סוגיה בה נדרש בית-המשפט להשוואת כתבי יד, ראוי כי ימנה מומחה בתחום זה על-מנת שזה יאיר את עיניו בנבכי הנדון ככל עניין הנדרש ללימוד ומומחיות.
יחד-עם-זאת, נדגיש כי בית-המשפט אינו מחוייב לקבל את מסקנות המומחה על-אף שמונה מטעמו, וההכרעה הסופית בהקשר זה הינה של בית-המשפט.

הדברים נכונים במיוחד בכל הקשור למומחיות הנוגעת לכתב יד, לגביה צויין לא אחת בפסיקת בית-המשפט כי גם לבית-המשפט יש את עינו, אבחנתו וחושיו שלו.

יפים לעניין האחרון דברי בית-המשפט ב- ע”א 5293/90 {בנק הפועלים נ’ שאול רחמים, פ”ד מז(3), 240 (1993)} לפיהם “אין להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, בכל מקרה בית-המשפט הוא המחליט אם לתת אמון בחוות-דעתו של המומחה, איזה משקל אם בכלל יש לייחס לה ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות-דעת זו עם שאר הראיות בתיק” {ראה גם ע”א 86/58 טאהר פהום נ’ א’ רוזנפלד, פ”ד יג 477 (1959)}.

ב- ת”ע (ב”ש) 1470-07 {ש. ש. נ’ הרשם לענייני ירושה ואח’, תק-מש 2011(3), 397 (2011)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, הנטל להוכיח מעל לכל ספק כי המסמך המכונה “צוואה” נכתב בכתב ידו של המנוח מוטל על האחות. נטל זה לא עלה בידה להרים.

חוות-דעתו של המומחה לכתבי יד לא סיפקה מענה לשאלה האם המסמך נכתב על-ידי המנוח. המומחה לא הצליח לקשור בין המסמכים שנחתמו בוודאות על-ידי המנוח לבין כתב היד על גבי “הצוואה”.

המומחה הסביר כי הוא לא יכול היה לקשור בין החתימות שהוצגו לו לבין כתב היד המופיע על גבי הצוואה נוכח בסיס משותף מצומצם להשוואה וכן נוכח פרק הזמן הרב שחלף בין מועד החתימות שהועברו לעיונו לבין המועד בו נערכה הצוואה, שהינו יותר משש שנים.

2. מומחה רפואי
נקודת הזמן הרלבנטית בה נבחן את כושרו של המצווה הינה מועד החתימה על הצוואה וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה {ע”א 1099/90 שילה שרוני ואח’ נ’ שאול שרוני, פ”ד מז(4), 785 (1993); ע”א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.

להוכחת מודעות המצווה במועד הרלבנטי ניתן להסתייע בעדות רפואית לזמן אמת, בחוות-דעת מומחה המתבססת על התיעוד הרפואי של המנוח, עדויות של מי שהיו בסביבתו של המנוח סובב לעשיית הצוואה, מי ערך אותה או מי שנטל חלק בעריכתה.

בכל מקרה בו עסקינן בשאלה רפואית יש להוכיחה באמצעות חוות-דעת רפואית, ועל בית-המשפט לנהוג משנה-זהירות שעה שהוא עוסק בשאלה רפואית זו שמא ימצא עצמו גולש לתחום שאינו בידיעתו השיפוטית, המצריך הוכחה בדרך המקובלת, ויסיק מסקנות בהסתמך על תיק רפואי זה או אחר, שלא באה בצידו חוות-דעת מומחה.

זאת ועוד. כאשר חוות-הדעת הרפואית אינה חד-משמעית – לא ניתן על בסיסה להכריע בשאלת כשרותו של המנוח במועד חתימת הצוואה {ראה למשל ת”ע 45676-07-10 ג’ ר’ נ’ א’ ג’, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.10.13)}.

בהעדר עדות רפואית מוסמכת, לא יסיק בית-המשפט על יסוד סמיכות הזמנים שבין מועד עריכת הצוואה בעל-פה למועד הפטירה, כי המנוח ראה עצמו מול פני המוות.

יש לזכור כי במרבית המקרים עסקינן בחוות-דעת הנסמכת על מסמכים רפואיים בלבד, מבלי שהמומחה הכיר את המנוח או ראה אותו ומשכך היא מוגבלת ויש ליתן לה משקל מתאים. בנסיבות אלה, יש בהחלט מקום לבחון את שאלת הכשרות על-פי עובדות וראיות אחרות המונחות בפני בית-המשפט.

עניין שברפואה יש להוכיח באמצעות חוות-דעת רפואית של מומחה שהרי בית-המשפט אינו מומחה רפואי. לכן, על מבקש קיום הצוואה לתמוך טענותיו בחוות-דעת רפואית ממנה עולה ברורות כי במועד שננקב ליום עשיית הצוואה בעל-פה, היה המנוח בסכנת חיים או שניתן היה להבין שקיצו קרוב.

ב- ת”ע (משפחה ת”א) 27794-11-09 {י.א, ת.ז.– נ’ א.א , ת.ז –, תק-מש 2011(4), 325, 333 (2011)} קבע בית-המשפט כי לשם הוכחת מצבו הרפואי הנטען של המנוח, ראוי וצריך היה לעתור למינוי מומחה רפואי, אשר יבחן כלל החומר הרפואי בעניינו של המנוח, ולא יובא בפני בית-המשפט אך חומר רפואי מגורמים ספציפיים חלקיים כגון מסמכים ממשרד הפנים ו/או מעתירות שהגיש המנוח ו/או הוגשו בשמו לבתי-משפט – מסמכים המתייחסים לבקשות המנוח לקבלת אישור להעסקת עובדת זרה ו/או הארכת שהותה של העובדת הזרה בארץ.

ב- ת”ע (משפחה ת”א) 106650/09 {י.ע., נ’ י.ע., תק-מש 2011(2), 700, 706 (2011)} בדחותו את ההתנגדות קבע בית-המשפט כי הנתבעים נפגעו כי הצוואה נערכה רק לטובת אחותם, ועדותם לא עלתה בקנה אחד עם המסמכים האובייקטיביים ועם עדות עו”ד לנצ’נר שאינו בעל עניין בצוואה, ולכן העדיף הוא את גרסת התובעת.

עוד נקבע כי ממילא הנתבעים כשלו מלספק עדות מומחה רפואי שצדיק טיעונים בדבר “היעדר רצייה” או שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *