צמחים הגדלים סמוך למיצר – סעיף 51 לחוק המקרקעין

1. הדין
סעיף 51 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע:

"51. צמחים הגדלים סמוך למיצר
עצים או צמחים אחרים הגדלים סמוך למיצר וענפיהם או שורשיהם מתפשטים לתוך מקרקעין שכנים, אין בעל המקרקעין השכנים או המחזיק בהם (להלן: "השכן") רשאי לדרוש סילוק הענפים או השרשים, אלא אם יש בהם כדי להזיק למקרקעין או להפריע לו במידה בלתי-סבירה בהנאה מן המקרקעין; דרש השכן מבעל הצמחים לסלק ענפים או שרשים כאלה ולא סולקו תוך זמן סביר, רשאי הוא לסלקם בעצמו על חשבון בעל הצמחים."

2. כללי
סעיף 51 לחוק המקרקעין, עוסק במצב בו ענפים או שורשים של עצים הגדלים בסמוך למיצר מפריעים לשימוש במקרקעין השכנים. במקרה כזה, ככל שאותם ענפים או שורשים גורמים להיזק למקרקעין או להפרעה במידה בלתי-סבירה מההנאה בהם, רשאי השכן לדרוש את סילוקם של אותם ענפים וככל שהדבר לא בוצע רשאי הוא לסלקם על חשבון בעל העצים.

לדעתו של פרופ' ויסמן השיקול המנחה במסגרת סעיף זה הוא איזון סביר בין אינטרסים מתנגשים. אין בעצם חדירת השורשים או הענפים כדי להוות הסגת גבול אסורה. יחד-עם-זאת, ככל שאותה חדירה למקרקעי השכן יוצרת הפרעה בלתי-סבירה, רשאי בעל המקרקעין השכנים לתבוע את סילוק השורשים והענפים (יהושע וייסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים), תשל"ז-1997, 62).

המבחן שיערך לצורך האיזון הנדרש הוא מבחן דיני המטרדים: לא בכל מצב ראוי לאסור חדירה אל מקרקעי הזולת ויש לוודא האם החדירה היא סבירה במאזן שבין ההנאה המופקת מכך לבין הנזק הנגרם על ידה (דוד קרצ'מר דיני הנזיקין – העוולות השונות: מטרדים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי ומיכאל סאקר, תש"ם), 61). בעניין זה נקבע שאדם גורם מטרד ליחיד כאשר הוא פוגע במידה מהותית בשימוש הסביר של שכנו ונכסיו, בהפקת הנאה סבירה מהם וכל זאת בהתחשב בטיבה ומקום הימצאותם של הנכסים (ע"א 436/60 עזרי נ' קליין, פ"ד טו(2), 1177, 1188 (1961)). מבחן ההפרעה לשימוש הוא מבחן אובייקטיבי שאיננו מושפע מרגשיות מיוחדות של התובע או מפעילויות שהוא מנהל במקרקעין (ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3), 785, 795 (1976)) {ת"א (רשל"צ) 2165-08 – נאוה שמלה נ' יעקב שפט, תק-של 2012(3), 76271 (16.07.2012)}.

העובדה שמדובר במגרשים שכנים, וכן כי הקיר בנוי בסמוך לקו הגבול, אין בה כדי לבסס את הטענה כי מדובר במחוברים שמיצר. חזקת הבעלות המשותפת על מחוברים שבמיצר חלה רק כאשר מחוברים נמצאים "על המיצר", בשונה ממצב בו הם נמצאים בסמוך למיצר, וראה בספרו של פרופ' וייסמן בעלות ושיתוף, 174: "המחוקק מבחין בין "מחוברים שבמיצר" לבין "מחוברים שבסמוך למיצר", כפי שעולה מהשוואת סעיף 49 לסעיפים 50 ו- 51 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. כאשר המחובר נמצא בסמוך לגבול שבין שתי חלקות אדמה, אך לא על הגבול עצמו, דהיינו כאשר הוא מצוי כולו בחלקה אחת, בסמוך לגבול, ספק אם תחול עליו ההוראה שבסעיף 49 לחוק המקרקעין. במקרה זה יראו, כנראה, את המחובר כשייך לבעל הקרקע שעליה נמצא המחובר, כפי שעולה מסעיף 51 סיפא של החוק, ויחול אז סעיף 12 לחוק המקרקעין שלפיו הבעלות במחובר היא, בהכרח, לבעל הקרקע שבה מצוי המחובר, ואין הצדדים בני חורין להתנות על כך" {תא"מ (צפת) 35277-04-10 יוסי דהן ואח' נ' שלום טרמצ'י ואח', תק-של 2012(4), 12465 (28.10.2012)}.

ב- תא"מ (עכו) 29702-10-11 {נציגות הבית המשותף מרח' אחד העם 5, נהריה נ' וילהלם ביטרמן ואח', תק-של 2013(2), 50689 (29.05.2013)} נקבע:

"התובעת טוענת, כי ענפים של עצים גולשים מגינת הנתבעים אל עבר חצר החניה של הבניין עליו אחראית התובעת כנציגה. עקב מחדלי הנתבעים, נאלצה התובעת להזמין גנן אשר גזם את הענפים ושילמה לו תמורה בסך של 1,000 ש"ח. סכום זה בתוספת סכום נוסף של 5,000 ש"ח עבור עוגמת נפש, הוא סכום התביעה הכספית שבפניי.

הנתבעים כופרים בחבותם המשפטית ו/או באחריות לשלם סכום כלשהו לתובעת, שכן גינתם מטופלת כיאות ואם קיים ענף אחד או שניים שגולשים אל עבר חלקת השכנים, הרי מדובר בעניין זניח שאינו מזכה בפיצוי כלשהו.

חרף "ממדי התיק" לא הסכימו הנתבעים לכל דרך דיונית ועמדו על ניהול הוכחות. התובעת הסכימה לטעון על דרך הפשרה ובהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי-המשפט, ואילו ב"כ הנתבעים הודיע כי מרשיו אינם מסכימים, שכן הנתבע מס' 1 הוא "אדם בעל עקרונות" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 10.12.12 שורה 2).

זה עתה סיימתי לשמוע את ראיות הצדדים. מטעם התובעת העיד מר שאול רזקן, שהוא גזבר התובעת. מטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 1. מותר לציין, כי לא היו הרבה שאלות שניתן להפנות בחקירה נגדית, שכן המחלוקת מצומצמת.

בטרם אכריע במחלוקת אעיר, כי תיק זה ראוי מכל ההיבטים להתדיין במסגרת "תביעה קטנה", אך הדין אינו מתיר זאת במסגרת תביעות קטנות. משהוגשה תביעה כספית ונתנה התובעת הסכמתה לטעון על דרך הפשרה, ראוי היה כי גם הנתבעים יסכימו לכך.
מהתמונות שצורפו על-ידי התביעה (מוצג ת/1, שלוש תמונות) ניתן לראות ענפים אשר גולשים מהמתחם של גינת הנתבעים ומפריעים לחניה בחצר של בניין התובעת. תמונות אחרות שצירף הנתבע 1 לתצהירו מלמדות אף הן על גלישה, אם כי גלישה יותר קטנה שכנראה איננה מפריעה לחניה. מותר לציין, שהעץ החי ימשיך לגדול ולהתרחב, וראוי כי גם יחסי השכנות יגדלו בכיוון החיובי ויהיו רחבים דיים ללמוד איך לחיות יחדיו בשכנות טובה. אם כל ענף שגולש מגינת שכן אל חצרי שכנו יביא להתדיינות משפטית, כי אז יוצפו בתי-המשפט בתביעות שעניינן כמעט עונה על סעיף 4 לפקודת הנזיקין (הכלל "עניין של מה בכך").

לאחר שהנציגות פנתה לאגודה לתרבות הדיור, שיגרה האחרונה מכתב אל הנתבעים והפנתה לטענות התובעת לפיה, הענפים מגיעים על לחניית הרכבים המשותפת ומהווים מטרד של ממש ועל-כן, התבקשו הנתבעים לגזום את הגדר החי והעצים הגולשים. הנתבע מס' 1 הודה בחקירתו הנגדית כי קיבל את המכתב הנ"ל וכי פעל בכך שפנה אל הגננים אשר עובדים אצלו אחת לשבועיים, וביקש כי יטפלו בעניין. הנתבע מס' 1 נשאל מדוע לא עקב אחרי הגננים ובדק שהם בפועל לא גזמו את הענפים הוא ענה "אני לא כופר את החובה (צ"ל), בחובה) שלי לגזום את הענפים שלו שגובלים עם חצר הוועד. הגיזום לוקח 3-2 דקות". ובהמשך לכך נשאל הנתבע מדוע לא נגזמו הענפים ואז הוא השיב כי "יכול להיות שהגננים לא שמו לב".

מהראיות ששמעתי והתמונות שהוגשו, אני קובע כי התביעה מבוססת. התובעת עמדה בנטל הדרוש במשפט אזרחי והוכיחה, כי הענפים של העצים ו/או השיחים בגינת הנתבעים גולשים אל מתחם החניה של הבניין עליו אחראית התובעת, וכן מהווים הפרעה של ממש לחניה ועונים על הכלל הקבוע בסעיף 51 לחוק המקרקעין.

לעניין הנזק: התובעת צירפה קבלה על-סך של 1,000 ש"ח בגין עבודת גינון שביצע קבלן עבורה. כמו-כן, ביקשה התובעת 5,000 ש"ח נוספים עבור עוגמת נפש. הסכום של עלות גיזום הענפים הוכח ויש לפסוק אותו במלואו. הפיצוי הנטען בגין עוגמת נפש בסך של 5,000 ש"ח אינו מידתי ובמידה מסויימת הוא הגדיל את סכום התביעה שלא בצדק. אני פוסק בגין כך סך של 750 ש"ח בלבד.

אשר-על-כן: אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים הדדית לשלם לתובעת את הסך של 1,750 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 01.10.11 ועד התשלום המלא בפועל."

ראה גם: תא"מ (רמ') 25234-02-10 נחמה כהן נ' יוסף אסרף, תק-של 2012(2), 34504 (2012); ת"א (חי') 8482-08-08 עודד עמית נ' כרפיס בניה וייזום בעתלית בע"מ ואח', תק-של 2009(2), 24337 (2009); ת"א (נת') 9695/01 גנאח יעקב ואח' נ' קויפמן צבי ואח', תק-של 2005(1), 31100 (2005); בש"א (בית-שאן) 261/04 פרת נפסו ואח' נ' רסמיה סאלח חאח'ו ואח', תק-של 2004(2), 23616 (2004); ת"ק (יר') 3951/02 צפרירי ליאור נ' מילמן מרדכי, תק-של 2003(1), 14956 (2003); ת"א (יר') 8709/96 ה ר ואח' נ' אביטל מלי ואח', תק-של 2001(4), 11283 (2001).

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *