מדי יום מוגשות בבית-המשפט תביעות ותביעות שכנגד בעניין תאונות דרכים בהן טוען כל אחד מהצדדים שהאחריות לתאונה נופלת על כתפיו של הצד האחר.
במקרים רבים, הגרסאות העובדתיות נוגדות, כמו במקרה של צומת מרומזר, או, כדוגמה נוספת, מקרה בו כל אחד מהנהגים טוען כי הנהג האחר סטה מנתיבו.
יתר-על-כן, בחלק ניכר מהמקרים, מוסכם כי ההכרעה תתבצע על יסוד סעיף 79א לחוק בתי-המשפט ונקבעת “חלוקת אשם”, המתקבלת על-ידי שני הצדדים.
ב- ת”ק (תביעות קטנות ר”ל) 14386-08-11 {ניר משה רפופורט נ’ כרמלה גולן, תק-של 2011(4), 47222, 47223 (2011)} בית-המשפט מצא מקום לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10%, מכיוון שהתובע הבחין ברכבה של הנתבעת, נוסע לכיוון נתיבו והעיד שחשב שהיא תעצור ולכן המשיך, אבל היא לא עצרה. אילו היה נזהר יותר וצופה כי הנתבעת תמשיך בנסיעתה יכול היה למנוע את התאונה.
ב- ת”ק (תביעות קטנות חד’) 10335-09-11 {מוחמד עומר מואסי נ’ אחמד עויסאת, תק-של 2011(4), 47087 (2011)} העדיף בית-המשפט את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע בקובעו כי עיקר האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, שרכבו היה במקום על הכביש שמסכן את התנועה שבאה ממול, אך גם לתובע “אשם תורם”. היה עליו להבחין ברכב הנתבע שחסם את דרכו.
את האחריות לתאונה חילק בית-המשפט באופן שלתובע אשם תורם של שליש ולנתבע 2/3 מהאחריות.
ב- תא”מ (שלום עכ’) 19536-05-11 {דוד ברון נ’ שירותי אוטובוסים מאוחדים נצרת בע”מ, תק-של 2011(4), 42015, 42019 (2011)} קבע בית-המשפט:
“על-כן, הריני לקבוע כי נהג האוטובוס גרם, ברשלנותו, לקרות התאונה.
יחד-עם-זאת, מצאתי אשם תורם דבק בתובע. שכן, התובע, שהוכיח כי הוא נכנס לצומת לאחר שווידא כי היא פנויה, וכי רכבו נכבה במפתיע בשטח הצומת, כאמור, לא הסביר פשר שהיית רכבו בשטח הצומת, למשך זמן בלתי-סביר, מבלי לסלקו משם. התובע העיד כי לאחר שרכבו נכבה, בנסיבות שתוארו, הוא היה עסוק בהתנעתו, וכי לאחר “זמן קצר”, כהגדרתו, הייתה ההתנגשות בין כלי הרכב. לא שוכנעתי כי התובע התניע את רכבו תוך זמן סביר, הדרוש לשם כך, על-מנת לפנות את שטח הצומת, ודבריו, לפיהם, הפגיעה ברכבו הייתה לאחר זמן קצר מרגע שזה נכבה, נותרו מעורפלים ולא מבהירים את משך הזמן שחלף מאז העצירה ועד להתנגשות הרכבים. על-כן, מצאתי כי התובע נהג ברשלנות ובחוסר זהירות שעה שלא התניע את רכבו, מייד לאחר שנכבה, ולא פינה את שטח הצומת, אלא שהשתהה בכך לזמן בלתי-סביר, ובמחדלו זה הוא גרם לכך שרכבו, הכבוי למשך פרק זמן בלתי-סביר, כאמור, חסם את דרכו של האוטובוס, ועקב כך, ועקב רשלנותו של נהג האוטובוס, כמתואר מעלה, נגרמה התאונה. הריני לקבוע כי רשלנותו התורמת של התובע הגיעה עד לכדי 40% .”
ב- ת”ק (תביעות קטנות רמ’) 22136-03-11 {מאיר פוני נ’ עליזה בלישה, תק-של 2011(4), 27969, 27970 (2011)} קבע בית-המשפט:
“11. עם-זאת, נסיבות התאונה מצביעות על אשם תורם מצד התובע. מיקום הנזק ברכב הנתבעת מעלה כי הנתבע נכנס לצומת והספיק להפנות את רכבו שמאלה. העובדה שההתנגשות ברכב הנתבעת היא בחלקו האחורי, מצביעה כי רכב התובע הגיע לצומת במהירות גבוהה שלא תאמה את תנאי הדרך. אילו היה התובע מצוי במהירות התואמת נסיעה בעיר לפני צומת, היה מספיק לראות את רכב הנתבעת נכנס למרכז הכביש ובולם למניעת התנגשות. לאור האמור, יש מקום להקטין את הפיצויים שיש לחייב בהם את הנתבעים. לאור מכלול נסיבות המקרה יהיה זה צודק להקטין את הפיצויים ב- 40% ולחייב את הנתבעים לפצות את התובע ב- 60% מנזקו.”
ב- ת”ק (תביעות קטנות חי’) 43484-05-11 {טראס גודז נ’ טל ממן, תק-של 2011(4), 26765, 26767 (2011)} קבע בית-המשפט:
“יחד-עם-זאת, שוכנעתי כי יש מקום להשתת אשם תורם מסוים על התובעת. התובעת ידעה וראתה כי רכבים יוצאים ממתחם תחנת הדלק אל כיוון הכביש והיה עליה לנהוג בזהירות גבוהה יותר ולשים את ליבה לכלל המתרחש בכביש, ולא רק לרכבים בנתיב נסיעתה, ובין היתר, היה על התובעת לדאוג להאטת מהירות נסיעתה לקראת התקרבותה לאזור היציאה ממתחם תחנת הדלק, שכן היה עליה לצפות יציאת רכבים משם בפתאומיות. בנסיבות, הנני קובעת כי אשמה התורם של התובעת היה בשיעור 25%.”
ב- ת”א (שלום חד’) 49261-02-11 {הכשרת הישוב חברה לביטוח נ’ י.ש.ע תכנון תנאים סוציאליים 1988, תק-של 2011(4), 22624, 22631 (2011)} קבע בית-המשפט:
“31. המבוטח נהג בכביש חד-סטרי, באחד ממסלולי הנסיעה. הוכח כי בכביש זה חונים רכבים, גוררים וגרורים באופן קבוע במסלול הימני, הוא סטה לכיוון הגרור והתנגש בו, מבלי שקיבלנו הסבר לכך (לאור הגרסה בה דבק הנהג ואשר לא התקבלה). נראה, כי לאור נסיבות העניין והעובדה כי הנהג הוא שסטה לכיוון רכב חונה, אני זוקף לחובתו אשם תורם בשיעור 80%.”
ב- ת”ק (תביעות קטנות טב’) 32537-04-11 {רפיק אליאס נ’ עוקבה נחלה, תק-של 2011(4), 9099, 9100 (2011)} קבע בית-המשפט:
“8. יחד-עם-זאת, ועל-אף האמור לעיל, אני מוצאת לנכון להטיל אשם תורם מסוים על הנהג, בכך שנסע עם הטרקטור תוך כדי העמסת סל שנראה בתמונות, הסל הוא גדול ולרוחב הטרקטור, כך שיש ממש בטענת נציג הנתבעת שאותו סל הסתיר מן הסתם את מחזירי האור שהודבקו על הטרקטור מאחור, וזה יכול להסביר מדוע הנתבע לא הבחין בטרקטור מבעוד מועד, ולא בלם לפני התאונה.
9. בנסיבות אלו, יש להטיל על הנהג אשם תורם בשיעור 25%.”
ב- ת”ק (תביעות קטנות עפ’) 16733-03-11 {אלה פלק נ’ מחמוד זועבי, תק-של 2011(4), 4850, 4851 (2011)} קבע בית-המשפט:
“לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התאונה התרחשה תוך כדי נסיעתו לאחור של רכב הנתבע ופגיעה ברכב התובעת שחלף בכביש. עם-זאת, רואה אני לנכון להשית על כתפי התובעת אשם תורם להתרחשות התאונה בשיעור 15%. התאונה ארעה, כאמור, במתחם חנייה, וככזה הייתה התובעת צריכה לצפות ליציאת רכבים ממקומות חנייה, ולכן היה עליה לנהוג במשנה-זהירות ולהיות ערנית למתרחש בכביש. גם מיקום הפגיעה ברכב התובעת בצד הקדמי השמאלי יש בו כדי להעיד על-כך שהתובעת יכולה הייתה להבחין ברכב הנתבע, ובכך למנוע את התרחשות התאונה.”
ב- ת”ק (תביעות קטנות טב’) 14335-04-11 {מרדכי מלכי נ’ אורן ישראל פז, תק-של 2011(3), 62605, 62606 (2011)} קבע בית-המשפט:
“6. על-אף האמור לעיל, יש לתובעת אשם תורם בשיעור מסוים. גם אם נתבע מס’ 1 לא ציית לתמרור האט שבכיוון נסיעתו, והתפרץ לכביש, הרי היה לתובעת מספיק זמן ושדה ראייה להבחין ברכבו של נתבע מס’ 1 מתקרב לנתיב נסיעתה, הרי הוא חצה את הנתיב הימני, ונכנס לנתיב השמאלי. אילו התובעת שמה-לב למתרחש בכביש, או הייתה מגיבה במועד, הייתה יכולה אולי למנוע את התרחשות התאונה, על-ידי בלימה ועצירה, לפני ההתנגשות בין שני הרכבים.
בנסיבות אלו, אני מטילה על התובעת אשם תורם בשיעור של 20%.”
ב- ת”א (שלום ת”א) 40672-06 {מנורה חברה לביטוח בע”מ נ’ מיכה טל עבודות עפר בע”מ (שולחת הודעת צדדי ג’ 1), תק-של 2011(3), 61947, 61955 (2011)} קבע בית-המשפט:
“אשם תורם של מבוטח התובעת
… לטענת הנתבעים למבוטח התובעת אשם תורם בשיעור של 100% לקרות התאונה.
35. לטענתם, בנסיבות בהן אין מחלוקת כי הוצבו קונוסים המתריעים על ביצוע העבודות בכביש וחסמו את הנתיב השמאלי לתנועה, כאשר מבוטח התובעת הבחין בהם עובר למועד קרות אירוע התאונה, כשהוצב במקום עמוד תמרור הנושא פסים אדום לבן, משתאורת הרחוב פעלה במקום, כאשר כל הנתיבים לימינו של מבוטח התובעת פנויים אף לטענתו, המסקנה היא כי מבוטח התובעת נסע במהירות מופרזת שאינה תואמת את תנאי השטח. אילו מבוטח התובעת היה נוסע במהירות 40 קמ”ש כטענתו, הוא היה מצליח לבלום את רכבו מבלי להתנגש בטרקטור. מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי מבוטח התובעת נסע תחת השפעת אלכוהול, תוך שהוא מדבר בפלאפון במהלך נסיעתו.
36. לאחר בחינת הראיות שהובאו בפני על-ידי הצדדים, לרבות שמיעת העדויות, באתי לכלל מסקנה כי אין לייחס למבוטח התובעת אשם תורם במקרה דנן, ואפרט:
37. ראשית, אין ספק שלא היו אמצעי הזהירות והבטיחות הנדרשים בכביש, בעת ביצוע העבודות.
38. בוחן התנועה, מר שמשון נגר (להלן:”מר נגר”), הגיע למסקנה, בהתאם לחומר החקירה אשר היה מונח בפניו, כי קבלן העבודה לא עמד בחובותיו ולא מלא אחר נהלי הבטיחות והוא אשר גרם לתאונה.
כאמור בדו”ח התנועה מיום 23.4.11, במקום התאונה לא היו תמרורים ואמצעי שילוט המציינים כי מתבצעות עבודות בכביש, כאשר הנתיב היה סגור לתנועה. לדברי מר נגר, נמצאו במקום 4 קונוסים בלבד, אשר אינם עונים על דרישות היתר העבודות לסגירת כל הנתיב השמאלי. כמו-כן, לא הייתה אבטחה שתסגור את הכביש ולא הייתה עגלת חץ מואר במקום, אשר-על-כן, אין ספק כי תנאי ההיתר לביצוע עבודות התשתית, לא בוצעו על-ידי קבלן העבודה.
39. גם לדברי השוטרת, גב’ אורלי שמש (להלן: “גב’ שמש”) (בהודעת המשטרה מטעמה מיום 23.11.04), אשר הייתה במקום בעת התאונה, היו במקום קונוסים ונצנצים בלבד. לדבריה, לא ידעה כי צריך לסגור את נתיב הכביש עם עגלת חץ מואר.
יצויין, כי בחקירתו העיד בן עזרא (פרוטוקול מיום 3.6.10, עמ’ 7, שורות 14-13) כי למיטב זכרונו לא נעשו שינויים בשטח עד להגעת הבוחן, כך גם העידה, גב’ שמש (פרוטוקול דיון מיום 10.5.09, עמ’ 18, שורות 12-11).
(בהערת שוליים אציין, כי תמוהה בעיניי עדותה של גב’ שמש באשר להימצאות של עמוד תמרור פסים אדום לבן במקום התאונה, לאור העובדה כי לא היא ולא מר נגר ציינו את הימצאותו עת נתנו דו”ח ביום התאונה).
40. אוסיף ואציין כי בחקירתו של מר מיכה חיון ( פרוטוקול מיום 10.5.09, עמ’ 24, שורות 29-28, עמ’ 25, שורות 22-1), אישר מר חיון את הודעתו במשטרה כי עובר למועד התאונה, בזמן שבוצעו עבודות חפירה בכביש, לא הוזמנה חברת אבטחה.
41. בנוסף להיעדרם של אמצעי הזהירות והבטיחות בכביש, לא שוכנעתי כי אורותיו הקדמיים של הטרקטור דלקו, עת פגעה הכף הקדמית של הטרקטור ברכבו של מבוטח התובעת.
בן עזרא מעיד כי היה בשטח בעת התאונה.
בעוד שבסעיף 6 לתצהירו בן עזרא מצהיר כי מר דעוס, נהג הטרקטור, לא הפעיל את אורות הטרקטור ולא נהג על-פי הנחיותיו, הוא חזר בו בעדותו (פרוטוקול דיון מיום ,3.6.10 עמ’ 12, שורות 18-16, עמ’ 15, שורות 6-4) וגרס כי אורות הטרקטור דלקו מאחורה, כאשר את האורות מקדימה לא היה באפשרותו לראות.
בעניין זה, העיד מר דעוס כי אורות הטרקטור דלקו בוודאות, הן מאחר ונזקק להם לצורכי חפירה והן לאור העובדה כי בן עזרא עמד לצד המחפרון בכל עת ביצוע העבודות והוא פעל בהתאם להנחיותיו.
לאור העובדה כי מר דעוס הצהיר כי השתמש בעת התאונה בכף האחורית לצורכי החפירה, ולאור העובדה כי בן עזרא אשר נכח במקום נתן גרסאות שונות באשר לאורות הטרקטור, כאשר גם לאחר ששינה את גרסתו עדיין טען כי לא ראה אם אורות הטרקטור הקדמיים דלקו, שוכנעתי כי בשעה שהתרחשה התאונה, נפגע הרכב המבוטח על-ידי הכף הקדמית של הטרקטור אשר בלטה אל מחוץ לנתיב השמאלי, כאשר האורות שנדרשו לצורכי חפירה היו האורות האחוריים בטרקטור. טענת בוחן התנועה, מר נגר, אשר לא נסתרה, היא כי לא נראו סימני בלימה וחיכוכי צמיגים על הכביש, מכאן סביר יותר כי אורותיו הקדמיים של הטרקטור לא דלקו, דבר שהקשה על מבוטח התובעת, מר פראוין, לראות את כף הטרקטור, מה גם שלא היו מצויים במקום התמרורים והשלטים המתאימים כאמור בהיתר, ועל-כן מר פראוין לא הבחין בכף הטרקטור ולא הספיק לבלום ולמנוע את התאונה.
42. גם טענות הנתבעים כי מבוטח התובעת נהג תחת אלכוהול ודבר בפלאפון במהלך נסיעתו, לא הוכחו בפניי.
בבדיקת דם אשר נעשתה למבוטח התובעת, מר פראוין ביום 23.11.04 במכון לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית בבי”ח תל השומר, נמצא אלכוהול בריכוז של 20 מיליגרם לכל 100 מ”ל.
לפי סעיף 169 לתקנות התעבורה, תשמ”ב, אסורה נהיגה ברכב כאשר רמת ריכוז האלכוהול בדם עולה על 50 מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם, משמע כי מר פראוין לא חרג מרמת האלכוהול המותרת לנהיגה.
מעבר לכך, בחקירתה הנגדית העידה גב’ שמש (פרוטוקול דיון מיום 10.5.09, עמ’ 18, שורות 23-20) כי על-אף שעוברי אורח מסרו לה כי הריחו ריח של אלכוהול ממבוטח התובעת, היא לא הריחה דבר ואם הייתה מריחה הייתה מציינת זאת בדו”ח שרשמה.
בנוגע לשיחת הטלפון מעידה גב’ שמש (פרוטוקול דיון מיום 10.5.09, עמ’ 20, שורות 17-14) כי היא לא זוכרת שראתה את מר פראוין מדבר בפלאפון.
43. לאור הנאמר לעיל, נראה כי אף אם נתיבי הכביש בצידו הימני של מר פראוין היו פנויים עובר למועד התאונה, מר פראוין לא יכול היה להבחין מבעוד מועד בכף הטרקטור אשר בלטה אל תוך נתיבו, משלא היו כל סימונים, אמצעי שילוט או התראות כנדרש באזור העבודה בכביש ובהתאם לא הצליח אף לבלום ולמנוע את התנגשות רכבו בכף הטרקטור הקדמית.
אשר-על-כן, לא מצאתי כי יש להשית על מבוטח התובעת אשם תורם, כלל.”
ב- ת”ק (תביעות קטנות קר’) 24499-01-11 {רון ורונית הדר נ’ חב’ קשר רנט א קאר בע”מ, תק-של 2011(3), 61030, 61031 (2011)} קבע בית-המשפט:
“אשם תורם האומנם?
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה מצאתי כי נסיבות תיק זה מלמדות שכל האחריות נופלת על שכמו של הנתבע מס’ 2 ואין להטיל אשם תורם על התובעת. התובעת יצאה מבית החולים במהירות איטית, הנתבע נדרש לתת זכות קדימה, והתובעת המשיכה בנסיעה בכיוון ולא נפל כל רבב בנהיגתה.”
ב- תא”מ (שלום הר’) 46213-07-10 {דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע”מ נ’ שלמה אלמקייס, תק-של 2011(3), 53631, 53632 (2011)} קבע בית-המשפט:
“לאחר ששמעתי עדויות הצדדים אני מקבלת את התביעה וקובעת כי הנתבע נסע בניגוד למופע אור אדום בכיוון נסיעתו. מאידך יש לייחס אשם תורם לנהג התובעת וזאת בהתאם להלכה הידועה בעניין חנחן {ע”א 553/73 שלמה אליהו נ’ סלם חנחן ואח’, פ”ד כט(2), 341 (1975)}. אייחס לתובעת אשם תורם בסך 25% הואיל והודה בעדותו כי ראה את הנתבע מגיע ממרחק ומתקרב לצומת אך נכנס לצומת בכל זאת.”
ב- תא”מ (שלום הר’) 39165-02-11 {יעקב אלוני נ’ שי גוטמן, תק-של 2011(3), 39736, 39737 (2011)} קבע בית-המשפט:
“7. על-פי תקנה 80 לתקנות התעבורה, על אדם הפותח דלת לנקוט בכל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי הדרך ועל-כן האחריות מוטלת לפתחם של הנתבעים. יחד-עם-זאת, לתובע אשם תורם שאני מעריך את שיעורו ב- 25%. נחזה כי התובע יכול היה למנוע את התאונה לפחות בחלקה אילו היה נוסע במרחק מתאים מרכב שעמד בצד ימין של הנתיב.”
ב- תא”מ (שלום חי’) 28916-01-11 {הכשרת היישוב חברה לביטוח בע”מ נ’ שומרה חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2011(3), 36477, 36478 (2011)} קבע בית-המשפט:
“מאידך, לאנג’לה אשם תורם משמעותי באירוע התאונה, שכן תיאור הפגיעות בשני הרכבים מעיד על-כך שהפגיעה ברכב הנתבעת לא הייתה בתחילת הסטייה לנתיב הימני, אלא בשלב מתקדם ביותר ולאחר שרכב הנתבעת הספיק להשתלב בנתיב הימני. בנסיבות אלה מוטלת על אנג’לה החובה להבחין ברכב הנתבעת בטרם הפגיעה ולהתאים את נהיגתה לתנאים שנוצרו.”
ב- תא”מ (שלום רמ’) 14374-11-10 {אסף אנקונינה נ’ ענת קצב, תק-של 2011(3), 16956, 16957 (2011)} קבע בית-המשפט:
“הנתבעים לא חלקו על אחריותם לקרות התאונה אך טענו כי חל על התובע אשם תורם וזאת למרות העובדה שהנתבעת 1 הפרה את החובה למתן זכות קדימה לרכב הבא ממול בעת שביצעה פנייה שמאלה. לטענת הנתבעים לתובע אשם תורם בשל כך שבמהלך נסיעתו ישר לא וידא כי הדרך פנויה והתנגש ברכבה של הנתבעת 1.
בפסיקה נקבע כי נהג המגיע לצומת חייב לוודא שהדרך פנויה לנסיעתו ישר, וזאת גם אם ניתן לו אור ירוק ברמזור. על הנהג לשים-לב לנעשה בצומת ובצדדיו ולוודא שהוא יכול לעבור בו ללא הפרעה וללא תקלה. (ע”א 553/73 שלמה אליהו נ’ חנחן, פ”ד כט(2), 341, 342 – 343 (1975), כאן חולקה האחריות 20% על הנהג שנסע ישר ו- %80 על האחר שחצה את הצומת בעת ביצוע פנייה ללא מתן זכות קדימה; ע”א 586/84 מקלף נ’ זילברברג פ”ד מג(1), 137, 141 – 145 (1989)).
מעיון בדו”ח הבוחן אשר בתיק החקירה של המשטרה (נ/1) עולה כי ביום האירוע היה יום גשום והראות בכביש הייתה טובה. כמו-כן, בכיוון נסיעתו של האופנוע היו שני נתיבים. התובע נסע בנתיב הימני ביותר, כך שרכב הנתבעת 1 הספיק כבר לחצות את הנתיב שמשמאלו של התובע. ההתנגשות הייתה בדלת האחורית של רכב הנתבעת (ראו התמונות של רכב הנתבעים שבתיק החקירה, נ/1). בעדותו במשטרה התובע טען שבמהלך נסיעתו “מישהו עשה לי קיר”, וכי “לא זוכר אם ראיתי את הרכב לפני שנכנס לפניה”. במילים אחרות, אמנם האשם רובץ בעיקרו לפתחה של הנתבעת 1, אך לא ניתן להתעלם מכך שחלה אחריות מסויימת גם על התובע.
לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי האחריות לגרימת התאונה מתחלקת כך ש- %80 מהאחריות רובצת לפתחה של הנתבעת ולתובע אשם תורם בשיעור של 20%. יובהר כי גובה הנזק לא היה במחלוקת.”
ב- תא”מ (שלום הר’) 46652-10-10 {זאב צרפתי נ’ דגש מדחת מוחמד, תק-של 2011(3), 15847 (2011)} קבע בית-המשפט:
“אני סבורה, כי יש להטיל אשם תורם כלשהו על נהג שעומד בשול הדרך בכביש מהיר לצורך שיחת טלפון, שולי הדרך נועדו לעצירה או עקיפה במצבים מסוכנים ולא לצורך שיחת טלפון. התובע עצמו העיד כי עצר לאחר מפרץ חנייה של אוטובוסים וכי עצר לאחר המפרץ כי אוטובוס חנה במפרץ באותה עת.”
ב- ת”ק (תביעות קטנות כ”ס) 22868-10-10 {מירב כהן נ’ אהוד סיבוני, תק-של 2011(3), 9742 (2011)} קבע בית-המשפט:
“לאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה שקיימת לגב’ כהן אחריות לאירוע התאונה. עם-זאת, קיים אשם תורם של סיבוני.
בין אם גב’ כהן יצאה מחניה ובין אם ביצעה פניית פרסה, הרי בשני המקרים קיימת לגב’ כהן האחריות לבצע את הדברים תוך מתן זכות קדימה לרכבים שבדרך. פניית פרסה, כפי גרסת גב’ כהן, היא פנייה מורכבת שאין לבצעה אם התנאים בדרך אינם מאפשרים זאת. לא כל שכן כאשר במרחק מסויים קיימת כיכר, וניתן לבצע את הפנייה בצורה בטוחה.
מהצד השני, עיינתי בתמונה נ/1, וממנה עולה שרכבה של גב’ כהן היה באמצע הכביש בעת התרחשות התאונה. לא זו אף זו, הפגיעה ברכבה של גב’ כהן הייתה בחלק הקדמי ימני. עובדות אלה מעידות על-כך שניתן היה לראות את גב’ כהן מבעוד מועד. הפסיקה חזרה ושנתה כי גם מי שזכות הקדימה בידו, צריך להתאים את נהיגתו לתנאי הדרך.
לפיכך, בנסיבות העניין, מצאתי לנכון להטיל על מר סיבוני אשם תורם בשיעור 25%.”
ב- ת”א (שלום יר’) 3549/07 {כהן מרדכי נ’ שלומי לוי, תק-של 2011(3), 42824, 42832 (2011)} קבע בית-המשפט:
“אשם תורם
31. כאמור, סבורני שבנסיבות המקרה דנן יש להטיל את מלוא האשם לאירוע התאונה באופן בלעדי על ענאני. להלן אפרט את טעמיי.
32. בנסיבות התאונה כפי שנקבע לעיל, ניתן היה לצפות משלמה לנקוט בשני צעדים שיכולים היו למנוע את התאונה, או להפחית את נזקיה. האחד – להסיט את רכבו ימינה לכיוון השוליים על-מנת לברוח מרכב האופל ולהתחמק מהתנגשות בו, או לסטות שמאלה אל תוך נתיב הנסיעה הנגדי כדי להתחמק מהאופל, במידה ונתיב זה פנוי. השני – במידה והדבר אינו אפשרי, להאט את רכבו בצורה המרבית, עד כדי עצירה.
שלמה מסר בעדותו כי הוא לא יכול היה להסיט את רכבו ימינה משום שקיימת תעלה בצד הכביש. עיון בתמונות מעלה כי יש צדק בדבריו. שלמה אף מסר כי הוא לא היה יכול להסיט את רכבו שמאלה אל תוך נתיב נסיעתו של ענאני עקב נסיעתם של רכבים בכיוון הנגדי, והוא עלול היה להתנגש בהם חזיתית אם היה סוטה לאותו נתיב. גם נימוק זה מסתבר והגיוני.
אשר לצעד השני: כפי שצויין לעיל, הוכח והדבר אף אומץ על-ידי בא-כוחם של ענאני והראל, כי שלמה האט את רכבו עד שהגיע לעצירה מוחלטת בעת ההתנגשות.
יוצא, איפוא, כי שלמה נקט בכל אמצעי הזהירות המצופים מנהג סביר לנהוג בנסיבותיה של התאונה דנן, ולפיכך לא ניתן להטיל עליו כל אשם תורם בגין התרחשות התאונה.”
ב- תא”מ (שלום קר’) 35582-05-10 {ליאוניד ליכטנשטיין נ’ דניאל אלגרסי, תק-של 2011(2), 58340, 58345 (2011)} קבע בית-המשפט:
“יחד-עם-זאת לתובע אשם תורם שאני מעמדיו על 25%. להיקש ממקרה דומה של נהג הנכנס לצומת ראו: ע”א 553/73 שלמה אליהו נ’ סלים חנחן, פ”ד כט(2), 341 (1975); ע”א 586/84 מקלף נ’ זילברברג, פ”ד מג(1), 137 (1989); ע”א 267/58 לקריץ נ’ ולטר, פ”ד יג 1250 (1959).
במקרה של לקריץ, הוטל אשם תורם בשיעור של 20% על נהג שהיה בעל זכות קדימה, מאחר וראה משאית ברחוב החוצה את דרכו, במרחק של 10-12 מ’ מהצומת. נקבע כי זכות קדימה כזאת אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, וכדברי השופט גוייטין – ‘אין להשתמש בה “בעיניים עצומות”. נהג על-אף היותו בעל זכות דרך, צריך להיות ער לנעשה בכביש'”.
במקרנו יש לזקוף אשם תורם מעבר ל- 20% בשל העובדה כי בכיוון נסיעתו עומדת תמרור ב-36.”
ב- ת”ק (תביעות קטנות נת’) 7555-01-10 {מורן לוי נ’ הרץ חברת השכרת רכב בע”מ, תק-של 2010(4), 99427, 99428 (2010)} קבע בית-המשפט:
“8. יחד-עם-זאת, ראיתי לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 10% בשים-לב לאמור שכן בנסיבות העניין משהבחינה ברכב הנתבעים מצד ימין היה עליה לגלות משנה-זהירות, ולהאט את נסיעתה באופן משמעותי, דבר אשר לא נעשה.
9. לאור הנ”ל, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובעת בתוך 30 יום מהיום, את הנזקים שהוכחו בסך 1,824 ₪ בניכוי 10% אשם תורם, ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.”
ב- תא”מ (שלום כ”ס) 3556-09 {הכשרת היישוב, חברה לביטוח בע”מ נ’ דוד אוחנה, תק-של 2010(3), 74486, 74487 (2010)} קבע בית-המשפט:
“הפסיקה כידוע קבעה שניתן להטיל אשם תורם גם במקרה של כניסה לצומת מרומזר, לא כל שכן לצומת שאינו מרומזר, כפי המקרה שלפניי.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
