1. כללי
סעיף 2 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“2. הכל כשרים להעיד
הכל כשרים להעיד בכל משפט, בכפוף לאמור בסעיפים 3 ו- 4, ואין אדם פסול להעיד מפני שהוא בעל דין בתובענה אזרחית, או מתלונן או נאשם במשפט פלילי, או מפני שהוא מעבידו, עובדו, בן זוגו או קרובו של התובע, המתלונן, הנתבע או הנאשם, או מפני שהורשע או נושא עונש על עבירה.”
נקודת המוצא היא החובה הבסיסית המוטלת על כל אדם להעיד בבית-משפט אם מזומן הוא למסור עדות. סעיף 2 לפקודת הראיות קובע את הכלל, לפיו הכל כשרים לעדות. הסעיף אף מפרט וקובע שאין אדם פסול מלהעיד מפני שהוא נאשם במשפט פלילי, למשל.
כלל זה, שהוא בסיסי בדיני הראיות בשיטת המשפט הישראלית נועד לקדם את בירור האמת בכך שהוא מאפשר הבאת כל עד שביכולתו לשפוך אור על הנסיבות והאירועים שבמרכז הדיון המשפטי. כל חריג לכלל האמור פוגע בכלי בעל חשיבות ראשונה במעלה שניתן בידי בית-המשפט לצורך ירידה לחקר האמת. לפיכך יש לקבוע את החריגים בזהירות ובקפידה.
בהתאם לסעיף 2 לפקודת הראיות הכל כשרים להעיד וזאת אף אם מדובר בעד מעוניין. אין לעובדת מעורבותו של העד השלכה לעצם מתן העדות אלא לעניין המשקל {ת”א (נת’) 57924-03-11 אגודת שער אפרים-מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע”מ נ’ אסף נמרוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
סעיף 2 לפקודת הראיות קובע בהוראה חקוקה את הכלל, לפיו הכל כשרים לעדות, אלא-אם-כן נאמר במפורש אחרת, אם בחוק ואם בפסיקה. פירוט ה”קבוצות” השונות של העדים, המצוי בסעיף 2 לפקודת הראיות, אינו מציג רשימה ממצה של אלה הכשרים לעדות, אלא בא להמחיש את הכלל שהכל כשרים לעדות ואפילו הם נגועים בפגמי מהימנות, מאפיינים את הקבוצות האמורות {י’ קדמי על הראיות, חלק ראשון, 381}.
מי שמוזמן כדין להעיד – חייב להתייצב בבית-המשפט; מי שעולה על דוכן העדים – חייב להשיב על השאלות המוצגות לו, אלא-אם-כן הוא פטור ממתן תשובה, מכוח החסיון מפני הפללה עצמית או מכוח זכות חסיון אחרת. אי-מתן תשובה, מהווה עבירה לפי סעיף 241 לחוק העונשין ובסיס לנקיטה בהליכי בזיון בית-המשפט מכוח הוראות סעיף 5 לפקודת בזיון בית-המשפט; זכות השתיקה עומדת ל”נאשם” במשפט שלו, ואינה עומדת לו – מעבר לזכות לחסיון מפני הפללה עצמית – כאשר הוא מעיד כעד במשפטו של אחר; והזכות לחסיון מפני הפללה עצמית אינה מגינה על “נאשם” המעיד במשפטו של אחר מפני חשיפת הגנתו במשפטו שלו; מי שמשיב מעל דוכן העדים – חייב להשיב תשובות אמת; כאשר הזכות לחסיון – לרבות הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית – אינה מתירה מתן תשובה כוזבת, אלא עשיית שימוש בזכות בלבד {י’ קדמי על הראיות, חלק ראשון, 381}.
פרופ’ א’ הרנון, בספרו {דיני ראיות, חלק ראשון, 60}, מפריד בצורה ברורה בין הכשרות להעיד לבין החובה להעיד. וכדבריו: “כל הכשר להעיד, אף חייב לעשות כן והינו בר-כפיה”.
נ’ זלצמן במאמרה {“הכשרות להעיד, החובה להעיד וראיות חסויות”, משפטים טז (תשמ”ו), 62} בדעה כי “החובה להעיד היא הכלל הבסיסי, המרכזי. יסודותיה נעוצים באינטרס עשיית הצדק… הפרתה של חובה זו מהווה במשפט הישראלי בזיון בית-המשפט ועבירה פלילית של סירוב להעיד”.
כלומר, קיימים הבדלים סמנטיים בין גישתו של י’ קדמי האמורה לעיל לבין גישתם של המלומדים פרופ’ א’ הרנון וד”ר נ’ זלצמן, על-אף שהלכה למעשה, הכל דנים כאילו קיימת הפרדה ברורה בין החובה להעיד לבין הכשרות להעיד.
קבילות עדותם של עדים מעוגנת בחריגים לכלל שהכל כשרים להעיד. חריגים אלה הורתם הן בפקודת הראיות והן בהלכה. כך אנו מוצאים כי פקודת הראיות אינה מתייחסת לכשרות עדויותיהם של הלקויים בנפשם או בכושרם השכלי, כגון חולי-נפש ומפגרים וכפי שנראה להלן.
2. האם קטין כשיר למתן עדות?
כאשר עסקינן בעדות של קטינים אין בדין כל הוראת פסילה. על-פי הדין גם קטין כשיר למתן עדות {ע”א (מחוזי חי’) 2322/04 א’ ס’ (קטינה על-ידי הוריה) נ’ מועצה מקומית דיר אל אסד, תק-מח 2005(1), 448, 450 (2005); ת”א (שלום ק”ש) 18042-08-10 לטיף אליאס נ’ מועצה מקומית גוש חלב, תק-של 2011(2), 182385 (2011); ת”א (צפת) 11528-08-10 ע’ א’ (קטין) נ’ עיריית קריית שמונה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
3. בעלי עניין בתוצאות הדיון
גם אלה שיש להם עניין בתוצאות הדיון או כל נגיעה אישית אחרת, כשרים להעיד וכמו בכל עדות יש לבחון את מהימנותם ומשקל עדותם {ע”פ 8279/06 גוייד עטיה נ’ מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 2666, 2675 (2010); ע”פ 725/95 מנחם מנדלברוט נ’ מדינת ישראל, תק-על 95(4), 245 (1995); ע”פ 2285/09 סולימאן אללו נ’ מדינת ישראל, תק-על 2011(2), 2281, 2285 (2011)}.
4. הלוקה בשכלו או בנפשו
גם עד הלוקה בשכלו או בנפשו, כשיר להעיד. נקודת המוצא בדיון בעדותו של לוקה בשכלו או בנפשו היא העיקרון שהכול כשרים להעיד, המעוגן בסעיף 2 לפקודת הראיות.
אין בעובדה שמוסר ההודאה היה או הינו חולה נפש כדי לפסול את הודאתו כראיה. מחלת הנפש של מוסר ההודאה אינה באה לידי ביטוי במישור הקבילות, אלא במישור המשקל שיש לייחס לאותה הודאה {דברי כב’ השופט בך ב- ע”פ 4427/95 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(2), 557, 563 (1997)}.
אין מקום לחסום על-הסף קבלת עדויות של לקויים בנפשם או בכושרם השכלי. ההתחשבות במצבו הנפשי או השכלי של העד צריכה להיעשות בשלב שבו נקבע משקלה של העדות.
כושר ההעדה, קרי, כושר תפיסת המציאות, הזיכרון והתקשורת עם הזולת, שונה מאדם לאדם ועל בית-המשפט לבחון כל עדות המובאת בפניו לגופה. כושר העדה נמוך, למשל בשל אישיות, גיל או מצב גופני, עשוי לאפיין גם עדים הנחשבים “רגילים” לחלוטין. בכל זאת אין איש מפקפק בקבילות עדותם, וההתחשבות בכושר ההעדה הנמוך שלהם נעשית במסגרת קביעת משקל העדות.
אין מקום, איפוא, להטביע סטיגמה גורפת על חולי נפש ומפגרים. הליקוי בנפשו או בכושרו השכלי של עד הינו שיקול שעל בית-המשפט להביא בחשבון בקביעת משקל העדות, וזאת בהתחשב במכלול הראיות המובאות בפניו, ובו כשלעצמו אין כדי לפסול את העדות {ע”פ 5339/98 מדינת ישראל נ’ פלוני, דינים עליון נו 924; ת”פ (חי’) 511/99 מדינת ישראל נ’ פלוני-קטין, תק-מח 2000(3), 31007 (2000)}.
נעיר כי עדותו של הלוקה בשכלו או בנפשו הינה קבילה וההתחשבות במצבו הנפשי או השכלי של העד נעשית בשלב שבו נקבע משקלה של העדות {ע”פ 5339/98 מדינת ישראל נ’ פלוני, פ”ד נו(3), 769, 776 (1999); ע”פ 2480/09 חיים פדלון נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}. הוא הדין לגבי עדותם של ילדים הלוקים בשכלם או בנפשם.
לכן, מבחני המשקל שיש ליתן לעדותם של עדים הלוקים בנפשם נקבעו בפסיקה, וכפי שנראה להלן, והם יפים גם להערכת המשקל של עדות הלוקים בשכלם {ע”פ 5339/98 מדינת ישראל נ’ פלוני, פ”ד נו(3), 769, 779 (1999); תפ”ח (מחוזי יר’) 502/08 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-מח 2010(1), 1440, 1453 (2010); תפ”ח (מחוזי ב”ש) 1053/06 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-מח 2009(1), 10701, 10720 (2009)}.
במסגרת המבחן הראשון, נבדקת התרשמותו הישירה של בית-המשפט מן העד. במסגרת המבחן השני נבחן הגיונה הפנימי של העדות ובמסגרת המבחן השלישי מוערכת העדות באמצעות קיומן של ראיות חיצוניות.
בית-המשפט עמד על-כך כי קיים הבדל הכרחי בין הערכת מהימנות עדותו של אדם בריא להערכת עדותו של הלוקה בנפשו או בכושרו השכלי, בפרט בכל האמור לשני המבחנים הראשונים.
באשר למבחן הראשון, מבחן ההתרשמות הבלתי-אמצעית, על בית-המשפט להתחשב בליקוי של העד. כך, למשל, מתן תשובה על-ידי העד רק לאחר שאלות חוזרות ונשנות עשוי לפגוע במהימנות עד מן השורה, בעוד שהתנהגות דומה של עד הלוקה בשכלו עשויה ללמד אך על קשיי תקשורת הנובעים מליקויו השכלי, ועל ניסיונו למקד את הדברים ואף לדייק בהם.
באשר למבחן השני, מבחנה הפנימי של העדות, יש לזכור כי הכלים המקובלים להערכת הגיונה הפנימי של עדות, כגון מידת הדייקנות והסתירות הפנימיות שבעדות, אינם תמיד ישימים במקרים של עד הלוקה בנפשו או בשכלו {ע”פ 7169/07 רפאל ג’רבי נ’ מדינת ישראל, תק-על 2009(1), 3172, 3176 (2009); ע”פ 3873/08 שמעון אטיאס נ’ מדינת ישראל, תק-על 2010(3), 3199, 3218 (2010)}.
באשר למבחן השלישי, מבחנה של העדות על-פי סימני אמת חיצוניים, “אשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה”. מבחן זה בא לשמש “שסתום ביטחון” לשני המבחנים הראשונים. אפילו התרשם בית-המשפט לטובה מן העד, ומצא בעדותו היגיון פנימי, עדיין קיים חשש ל”הטעיה”, שלא יוסר, אלא אם נמצא לעדות אימות מהותי ומשמעותי בראיה חיצונית” {ע”פ 800/85 ברדה נ’ מדינת ישראל, פ”ד מ(4), 266 (1986)}.
כך למשל, ב- תפ”ח (מחוזי חי’) 23471-12-09 {מדינת ישראל נ’ אהרון מושיאשווילי, תק-מח 2010(4), 1602, 1606 (2010)} בית-המשפט קיבל את עדותה של המתלוננת, הלוקה בנפשה, וקבע כי התרשם באופן בלתי-אמצעי מהמתלוננת שהעידה בפני בית-המשפט וניתן לקבוע כי היא עשתה רושם אמין בעדותה. לעיתים היא חייכה מתוך מבוכה, לעיתים היא לא הבינה את השאלה ומסרה תשובה המצביעה על חוסר הבנה, אך “גרעין עדותה” היה חד וברור. לאור הנ”ל, בית-המשפט נתן אמון מלא בגירסתה של המתלוננת.
סעיף 2 לפקודת הראיות קובע כי הכול כשרים להעיד, וזאת להוציא חריגים המפורטים בסעיפים 3 ו- 4 לפקודת הראיות. מכאן עולה לכאורה כי הלקוי בנפשו או בכושרו השכלי כשר לעדות. ואולם, על-אף האמור בפקודת הראיות אימצה פסיקת בתי-המשפט את ההסדר שהתפתח במשפט המקובל האנגלי, ואשר לפיו הותנתה קבילות עדויותיהם של לקויים בנפשם או בכושרם השכלי {כמו גם קבילות עדויותיהם של קטינים} בהבנת מהות השבועה והחובה לומר אמת.
באשר לחולי-נפש ומפגרים בלבד הותנתה הקבילות גם בכושר למסור עדות עניינית בנושא שבו נדרשו להעיד {ע”פ 5339/98 מדינת ישראל נ’ פלוני, פ”ד נו(3), 769 (1999)}.
לצד הצורך להגן על אנשים עם מוגבלויות יש צורך להקפיד על זכויות הנאשם. יצירת איזונים ראויים יכולה לסייע לבית-המשפט להגעה לחקר האמת. כך למשל, בית-המשפט רשאי לא ייחס משקל רב לסתירות מסויימות בעדותה של המתלוננת, לאחר שהוכח כי לנוכח מוגבלותה היא מתקשה בהערכת זמנים. לצד זאת, זוכה המערער מהאישומים שהתייחסו לעבירות שבוצעו במתלוננת לפני לגיל 16, ואף זאת לנוכח הקושי האמור בעדותה {דברי בית-המשפט ב- ע”פ 5382/11 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
הודאת חולה נפש קבילה כאשר מוכח לבית-המשפט כי היא ניתנה בהיעדר לחץ חיצוני {ע”פ 186/55 מיזאן נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יא 769 (1957); ע”פ 161/77 זוהר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לב(1), 327 (1977)}.
כלומר, הודאתו של חולה נפש כשרה להתקבל כראיה, והשאלה המתעוררת לגבי הודאה כזו אינה אלא שאלת המשקל שיש לייחס לה בבוא העת לשקול את ערכה. הלחצים הנפשיים בהם נתון חולה הנפש אין בהם כדי לשלול את קבילות הודאתו, אם כי יש בהם כדי להשפיע על משקלה של ההודאה.
יחד-עם-זאת, בדומה לכל נאשם המודה מחוץ לכתלי בית-המשפט, אף הודאתו של נאשם חולה נפש אינה קבילה אלא אם הייתה חופשית ומרצון, קרי, שלא הופעל על הנאשם לחץ חיצוני {להבדיל מלחץ פנימי} כדי שיודה בביצוע העבירה {ע”פ 715/78, 774/78 לוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(3), 228, 233 (1979); ע”פ 5614/92 מדינת ישראל נ’ יגאל בן חיים מסיקה, תק-על 95(2) 381 (1995)}.
ב- ת”פ (חי’) 355/01 {מדינת ישראל נ’ סאלח סעד, תק-מח 2002(2), 11670 (2002)} נדונה קבילותה של מתלוננת הסובלת משיתוק מוחין, מפיגור קל וממחלות שונות. בית-המשפט קבע כי על-אף הפיגור השכלי הגבולי הקל ממנו היא סובלת, המתלוננת מודעת לסביבתה ולמה שקורה סביבה, יודעת להבחין בין טוב ורע, ואין פגיעה בתפיסת המציאות אצלה.
5. עדויות שמסרו בעלי עבר פלילי
לגבי קבילותן ומשקלן של העדויות שמסרו בעלי עבר פלילי, אין לפסלן ככאלה. על בית-המשפט לעשות ככל יכולתו על-מנת למיין את דבריהם, לבדוק בזהירות יתר כל שנאמר על ידם, מתוך התרשמות חזותית מהעדים עצמם, מאופן מסירת עדותם, מדרך מתן תשובותיהם לפני בית-המשפט, ומתוך לקיחתה בחשבון שהמניעים למסירת הדברים הנאמרים על-ידיהם אינם מונחים דווקא על-ידי עקרונות האמת והיושר {ע”פ 2014/94 סאלח נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(2), 624 (1996)}.
כאמור, רשימת קבוצות העדים המנויים בסעיף 2 לפקודת הראיות כקבוצות כשרות להעיד אינה באה אלא להדגיש את הרישא של הסעיף, לפיו כל אדם כשר להעיד בכל משפט. אין קבוצת אנשים נפסלת מראש מלתת עדות או מלהיחשב אמינה לחלוטין.
השתייכותו של אדם לקבוצת סיכון פלונית לעניין פלוני עליה להדליק נורה אדומה, ולחייב בחינה מדוקדקת, במיוחד של אמינות העד והעדות שסופה עשוי להתבטא בהפחתת משקלה של העדות {ע”פ 566/86 חוסיין נ’ מדינת ישראל, פ”ד מב(2), 777 (1988); ע”פ 226/54 אלופי ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד ט(2), 1345 (1955)}.
6. גרירת קרובי משפחה לסכסוך בגין לשון הרע – דחיית בקשה
ב- רע”א (מרכז) 7760-07-15 {ליסה יעקובוביץ נ’ יהודה אשר שאוליאן, תק-מח 2015(3), 35455 (2015)} בדחותו את הבקשה קבע:
“1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט… אשר זו לשונה:
“מתיר זימונם של כלל העדים המבוקשים, פרט לגב’ יעל בורנשטיין, אשר איני מתיר את זימונה. נוכח החלטה זו ממילא גם מתייתרת עדותה של הגב’ הדסה יעקובוביץ, בשל היותה עדות מפי השמועה. על-כן גם אותה אין לזמן…”
החלטה זו ניתנה במסגרת תביעה שהגישו המשיבים כנגד המבקשים.
המבקש 1 שכר בית מהמשיבים ועל רקע זה הוגשה התביעה.
2. תמצית טענות המבקשים
התביעה הוגשה כנגדם בשתי עילות: עילה ראשונה, בגין הפרת הסכם שכירות וגרימת נזקים. עילה שניה – בגין פרסום אסור (לשון הרע).
המבקשים ביקשו להעיד את שתי העדות (להלן: “יעל והדסה”): יעל הינה המחותנת של המשיבים. בעוד המשיב טען כי יחסיו עם מחותניו הינם יחסי “שלום ואהבה” העדה תקעקע טענה זו על רקע מחלוקת על כספי חתונת ילדיהם של המשיבים ויעל.
הדסה הינה אחותו של המשיב והיא יודעת על יחסי יעל עם המשיבים משיחה שערכה עימה בעת מפגש אקראי.
בית-המשפט קמא שלל את האפשרות להזמין את השתיים לעדות מבלי שנימק את החלטתו.
באשר להדסה, אין מדובר בעדות שמועה, מאחר שהמבקשים אינם מעוניינים להוכיח את האמת מאחורי הדברים, אלא את השיחה עצמה.
החלטת בית-משפט קמא עומדת בניגוד להוראת סעיף 2 לפקודת הראיות כי “הכל כשרים להעיד…”.
3. תמצית טענות המשיבים
מדובר בעילת תביעה על-פי חוק לשון הרע, עובדה שהובהרה רק במהלך הדיון בבקשה להזמנת העדות, כאשר מטרת המבקשים להוכיח כי למשיבים אין שם טוב בענייני כספים.
יעל הינה מחותנת, קרובת משפחה, והיחסים של המשיבים עמה הינם יחסים משפחתיים שאינם קשורים לתביעה ואינם רלוונטיים. רצונם של המבקשים הינו לחרחר ריב משפחתי ולגרור לתביעה גם את ילדי המשיבים ובני זוגם. עדותה של הדסה הינה אכן עדות שמיעה.
4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.
אמנם, מן הראוי היה שהחלטת בית-משפט קמא תנומק כדבעי. ההחלטה, אינה מנומקת כלל.
יחד-עם-זאת, לנוכח טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בהחלטה זו.
ראשית, מדובר בהחלטה שעניינה אופן ניהול הדיון על-ידי הערכאה הדיונית, וסדר הדיון בתיק וכידוע, אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות מסוג זה, שהינן מצויות במסגרת שיקול-דעתה הרחב של הערכאה הדיונית…
שנית, וזהו הטעם העיקרי לדחיית הבקשה לגופו של עניין. העדויות המצופות מן העדות אינן רלוונטיות במיוחד להוכחת הגנתם של המבקשים בהינתן שהמבקשים רוצים להוכיח באמצעות עדות אלו כי הפרסום שפרסמו אודות המשיבים הינו נכון ואין להם שם טוב בענייני כספים. הבאה לעדות של מחותנת על-מנת להעידה על היחסים הכספיים הכרוכים בחתונת ילדיהם (של יעל והמשיבים) רב נזקה מתועלתה, ולו תותר העדות יהיה בכך כדי לפגוע הן בפרטיות המשיבים והן בפרטיותה של יעל, כמו גם בפרטיות ילדיהם שנישאו זל”ז באופן בלתי-סביר ובלתי-מידתי.
כן לא מצאתי כי נפלה שגגה בקביעה כי הדסה, שפגשה במקרה את יעל אותה לא הכירה לפני כן, ושמעה ממנה לכאורה פרטים מסויימים אודות יחסיה של יעל עם המשיבים, הינה בגדר עדות.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
