1. כללי
סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 קובע כדלקמן:
“8. הכרזת פסלות
אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, רשאי בית-המשפט, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין.”
בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק הכשרות, רשאי בית-משפט להכריז על פסלות אדם מלהיות כשר לפעולה משפטית, רק אם השתכנע כי מצבו של אותו אדם אינו מאפשר לו לדאוג לעניינו, מפאת מחלת נפש או ליקוי שכלי.
תכליתו של סעיף 8 לחוק הכשרות, הינה ליתן לבית-המשפט את האפשרות להתרשם, באופן בלתי-אמצעי, ממצבו של האדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו, מבקשים בן זוגו או בא-כוחו לדאוג לו למחסורו, לטובתו של החסוי ולא לטובתם האישית, ובית-המשפט מוסמך לאשר מינוי אפוטרופוס לצרכים אלה, לאחר שווידא כי בכך יימלאו צרכיו של אותו חסוי שאינו מסוגל עוד לדאוג לענייניו וזקוק לסיועו התומך של צד שלישי שידאג לכל מחסורו.
בענייני אפוטרופסות:
“מתפקידו של בית-המשפט, הממנה את האפוטרופוס והמפקח על פעולותיו, לדאוג לטובת החסוי, היינו לא רק לרכושו אלא גם לטובתו הגופנית והנפשית. חזקה על בית-המשפט שמינה את המשיב שקיים את הוראות סעף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962, ושמע את החסויה לפני שהכריז עליה כפסולת-דין וכי קיים את הוראת סעיף 36 לאותו חוק לגבי החובה לשמוע את דעת החסוי אם הוא מסוגל להבין כדבר, לפני מינוי האפוטרופוס.”
{ע”א 14/74 ישראל ספיר נ’ דוד אשר, עורך-דין אפוטרופוס על החסויה פנינה ספיר, פ”ד כח(2), 153 (1974)}
2. ההבדל בין פסול-דין לחסוי
פסול-דין הוא מי שהוכרז ככזה על-ידי בית-המשפט בהתאם לסעיפים 8 עד 10 לחוק הכשרות וכידוע “חסוי” אינו בהכרח פסול-דין {ת”ע (משפחה ת”א) 108470/08 מ’ ל’ נ’ האפוטרופוס הכללי – תל-אביב, תק-מש 2010(2), 3 (2010)}.
הפסיקה הדגישה כי מעמדו של החסוי שונה ממעמדו של פסול-הדין:
“חסוי הוא שם תואר. אין הוא פסול-דין. שאין הוא פסול-דין אתה למד אפילו מכך שאותו אדם, אשר לגביו מתבקש מינוי האפוטרופוס, יכול לתת יפוי-כוח לפלוני לנהל את נכסיו, ואז לא ימונה לו אפוטרופוס.”
{ע”א 445/81 סיברוק נ’ צוקר, פ”ד לז(3), 440 (1983)}
השוני ביניהם מתבטא בכך שהוראות סעיפים 4 עד 7 לחוק הכשרות, החלות על מי שהוכרז פסול-דין (סעיף 9 לחוק הכשרות המשפטית), ובין היתר ההוראה בסעיף 7 הקובעת, כי “פעולה משפטית של קטין טעונה אישור בית-המשפט אם היתה טעונה אישור כזה אילו נעשתה בידי נציגו; ואין תוקף לפעולה כל עוד לא בא עליה אישור בית-המשפט”, אינן חלות על חסוי. כלומר, להבדיל מפסול-דין, מינוי אפוטרופוס לחסוי אינו מונע ביצוע פעולות על-ידי החסוי, ואינו פוגם בכשרות פעולותיו {תמ”ש (משפחה יר’) 19361/98 החסויה ש’ ב’ נ’ מ’ ס’, תק-מש 2006(3), 709 (2006)}.
3. הכרזת פסלות פועלת מכאן ולהבא
הוראות הנוגעות לאדם שהוכרז פסול-דין מצויות בחוקים רבים. בחינת הוראות אלה מלמדת שהן נקבעו על-סמך הנחה שההכרזה על פסלות-הדין היא מכאן ולהבא ולא למפרע, שכן פרשנות שלפיה מדובר על הכרזה רטרואקטיבית יוצרת מצבים מורכבים ובעיות משפטיות ואחרות {דברי כב’ השופטת חנה בן עמי ב- תמ”ש (משפחה יר’) 10560/97 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 98(2), 24 (1998) וכפי שיובאו להלן}.
אמנם חוק הכשרות נחקק קודם לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפי סעיף 10 לחוק היסוד אין בו כדי לפגוע בתוקפם של חוקים שהיו קיימים ערב תחילתו, דא עקא, על-פי הפסיקה פרשנותם של חוקים קיימים צריכה להיעשות ברוח הוראות חוק היסוד, שכן אף שסעיף 10 לחוק היסוד, שמר על תוקפה של החקיקה הישנה, אין הוא בהכרח משמר את מובנה {רע”א 5222/93 גוש 1999 בניין בע”מ נ’ חברת חלקה 168, תק-על 94(2), 1458 (1994); בג”צ 3914/92 לב נ’ בית-הדין האזורי, פ”ד מח(2), 491 (1992); בש”פ 537/95 גנימאת נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(3), 355 (1995)}. על-פי הפסיקה, יש לעשות כל מאמץ פרשני כדי שמובנו של חוק יתיישב עם חוקי היסוד, זאת כדי להבטיח הרמוניה נורמטיבית בשיטת המשפט {פרשת גנימאת, שם, בעמ’ 412}.
לפי סעיף 8 לחוק היסוד, ניתן לפגוע בזכויות שהוקנו בחוק היסוד רק בחוק “ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש”. לפי הפסיקה גם חקיקה הקודמת לחוק היסוד יש לפרש לאור סעיף זה. על-כן, יש לבחון, איפוא, את עניין ההכרזה הרטרואקטיבית בהתייחס לסעיף זה.
אם כן, מטרת ההכרזה הרטרואקטיבית על פסלות-דין הינה הגנה על פסול-דין ונכסיו. זאת בוודאי תכלית ראויה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל, אלא שכאשר ניתן להשיג את מטרת החוק על-ידי אמצעים אשר פגיעתם בזכות היסוד פחותה, הרי שהשגת המטרה בדרך הפוגעת בזכות היסוד במידה רבה יותר היא פגיעה במידה העולה על הנדרש {בג”צ 1255/94 “בזק” נ’ שרת התקשורת, פ”ד מט(3), 661 (1994)}.
ניתן להשיג את אותה תכלית של הגנה על פסול-הדין בדרך שתפגע בצורה פחותה בזכות הקניין של אנשים אחרים ובכבוד האדם של פסול-הדין עצמו. הדרך האלטרנטיבית, אם כן, היא בדיקת כל פעולה משפטית שעשה האדם עליו מבקשים להכריז כפסול-דין רטרואקטיבית לגופה, לפי העקרונות המשפטיים שחלים על אותה פעולה.
כלומר, אם עסקינן במעשה פלילי, יש לבחון אותו לפי דיני העונשין והעקרונות שבהם לעניין הגנה על אדם שנטען שהוא לא שפוי בשעת ביצוע המעשה. כאשר עסקינן בפעולה חוזית, יש לבחון אותה לפי עקרונות חוק החוזים כגון עושק, טעות, הטעיה וכך גם לגבי יתר פעולותיו של אדם שבדיקתן הראויה הינה לעניין מצבו הנפשי בזמן הרלוונטי.
הפרשנות לפיה “הכרזה” על פסול-דין הינה הכרזה מכאן ולהבא בלבד מתיישבת לא רק עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא גם עם עיקרון הוודאות המסחרית; עיקרון שלפי הפסיקה על בית-המשפט להתחשב בו בבואו לפרש חוקים {ע”א 403/80 סאסי נ’ קיקאון, פ”ד לו(1), 762 (1981)}.
יצויין כי הפסיקה כבר דחתה בעבר פרשנויות לפיהן חלות הוראות חיקוק באופן רטרואקטיבי, במיוחד כאשר מדובר היה בפגיעה בזכות הקניין. כך, לדוגמה, ב- ע”א 5209/91 {מדינת ישראל נ’ רמיד את בנימין בע”מ, פ”ד מט(4), 830 (1996)} נקבע כי פירוש כזה:
“אינו מתיישב עם הפרשנות הראויה של תחיקה הפוגעת בזכויות יסוד של האדם, ובענייננו בזכות הקניין. זכות הקניין היא זכות יסוד של האדם. היום היא מעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המושג “קניין” בהקשר להגנה חוקתית אינו מצטמצם לזכויות קניין במשפט הפרטי, המוגדרות, בדרך-כלל, כזכויות חפציות, אלא הוא כולל כל זכות בעלת ערך כלכלי.”
כמו-כן, ראוי לציין כי הפסיקה מסייגת פרשנות חוקים לאור חוק היסוד בסייג שלפיו הפירוש יכול להיעשות רק במסגרת כללי הפרשנות הרגילים והמקובלים של החקיקה, על-פי לשון החוק ותכליתו. כאשר שתי הפרשנויות יכולות לעמוד מבחינת לשון החוק, יש לבחור את הפירוש המתיישב עם חוק היסוד, שלפיו הכרזה אינה יכולה להיות רטרואקטיבית.
ב- ע”א 566/71 {פייג נ’ שפיצקופף, פ”ד כז(1), 355 (1973)}, הועלתה הטענה כי המשיבה אינה כשרה לפעולות משפטיות בשל היותה מאושפזת בבית-חולים לחולי נפש. טענה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט תוך שנקבע כי כל עוד לא הוכרז אדם כפסול-דין הרי הוא בחזקת כשר לפעילות משפטית.
י’ אנגלרד בספרו {חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, 67} דוחה אפשרות של הכרזה רטרואקטיבית. גם במאמרו “פעולותיו המשפטיות של פסול-הדין בטרם הוכרז ככזה” הוא מזכיר פתרונות שונים ביחס לפעולות משפטיות שנעשו על-ידי פסול-הדין בטרם הוכרז, ואינו כולל ביניהם פתרון של הכרזה רטרואקטיבית.
ב- תמ”ש (משפחה יר’) 10560/97 {פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 98(2), 24 (1998)} קבעה כב’ השופטת חנה בן עמי כי מכל מקום הפתרון לבעיתיות אינו יכול להיות במתן אפשרות להכרזה רטרואקטיבית על פסלות-דין, פתרון שכאמור לעיל אינו תואם את חוקי היסוד והחוקים האחרים בהם יש התייחסות לפסול-דין.
חוק הכשרות לא קבע הוראות כלשהן לגבי פעולות הלקוי בנפשו שטרם הוכרז פסול-דין, ולעניין זה אין בנמצא הסדר סטטוטורי כולל העוסק בהיבט הכשרות המשפטית {דברי כב’ השופטת איילה פרוקצ’יה ב- ת”א (מחוזי יר’) 869/93 יהודה כהן נ’ ברוך כהן, תק-מח 2000(1), 1300 (2000)}.
יצויין, כי הכרזת פסלות, בהיותה מעשה קונסטיטוטיבי, פועלת מכאן ולהבא, ואינה גורעת בדיעבד מכשרותו המשפטית של אדם, ממנה נהנה עד לפסילתו. כל פעולותיו עד לרגע הכרזתו תקפות וכשרות מבחינה משפטית, על-אף האפשרות, כי כל התנאים לפסלותו היו כבר קיימים בשעת עשייתן (מחלת נפש או ליקוי בשכלו) {ראו פרופ’ י’ אנגלרד פירוש לחוקי החוזים, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, מהדורה שניה), 151; ע”א 1101/99 ברקוביץ’ נ’ ברקוביץ’, תק-על 99(2), 362 (1999); תמ”ש (משפחה יר’) 19361/98 החסויה ש’ ב’ נ’ מ’ ס’, תק-מש 2006(3), 709 (2006)}.
יפים לעניין זה, דבריהם של פרופ’ ד’ פרידמן ופרופ’ נ’ כהן {דיני חוזים, כרך ב’, 1014} לפיהם:
“חוק הכשרות אינו דן בחוזים שנעשו על-ידי פסול-דין קודם להכרזתו כפסול-דין. הכרזתו של אדם כפסול-דין היא קונסטיטוטיבית. אין היא פועלת למפרע. החוזים שעשה קודם להכרזה אינה חוזים של פסול-דין, ולכן אין הם כפופים למשטרו של חוק הכשרות אלא לזה של חוק החוזים.”
זאת ועוד:
“קיימים מצבים אחרים שעשויים לפגום, לעיתים באופן זמני לעיתים באופן קבוע, בכושרו הנפשי או השכלי של אדם. חוק הכשרות המשפטית אינו עוסק בהם. מדובר בפגמים הנגרמים עקב זקנה, מחלה גופנית או נפשית, תאונה, נטילת סמים או שתיית משקאות משכרים. מתקשרים שלוקים בחלק מן הפגמים מהסוג הנדון עשויים להיות מוכרזים פסולי-דין. אך ודאי אין הצדקה להכריז על אדם פסול-דין, אם מדובר בפגם חולף. במקרה כזה, כמו במקרה של עסקה שנעשתה טרם יוכרז אדם פסול-דין, יחול חוק החוזים… במקרים קיצוניים של אובדן כושר הבנה ושיפוט, עשוי החוזה להיות בטל לחלוטין, ומנקודת ראותו של אותו אדם ‘לא נעשה דבר’ (Non est Factum). במקרים אחרים עשויים לחול העילות הכלליות של הפגמים ברצון, כשהעילה הטיפוסית היא כאמור עושק.”
{שם, 1015-1014}
ב- בש”א (מחוזי ב”ש) 4400/03 {דנטס אברמוב נ’ בוזנח דוד, תק-מח 2003(2), 34059 (2003)} קבעה כב’ השופטת חני סלוטקי כי גם אם ימונה אפוטרופוס למשיבים, לא יהיה בכך כדי להועיל למשיבים שכן, ההלכה היא כי הכרזה על אדם כפסול-דין לפי סעיף 8 לחוק הכשרות הינה קונסטיטוטיבית ופועלה מכאן ולהבא וכי:
“מבחינת הכשרות המשפטית לפעולות, כל פעולותיו הקודמות (של מי שהוכרז כפסול-דין), תקפות, למרות האפשרות, כי כל התנאים לפסילתו היו כבר קיימים בשעת עשייתן (מחלת נפש או ליקוי בשכלו).”
{כדברי כב’ השופט מ’ שמגר ב- ע”א 682/88 מתיל מנצור עבדו נ’ רמזי חורי, תק-על 91(2), 1073 (1991)}
אף יפים הם, דברי כב’ השופט י’ אנגלרד ב- ע”א 1101/99 {אליעזר ברקוביץ נ’ חנה מושקוביץ ואח’, דינים עליון נו, 409} לפיהם:
“כידוע, הכרזת פסלות אינה פועלת למפרע. בשל העובדה כי אין הוראות מיוחדות בדיני החוזים לפעולה משפטית, שנערכה על-ידי אדם בעת שהיה חולה נפש או סבל מליקוי שכלי, יש לבחון את תוקפה על-פי הכללים הרגילים של פגמי רצון, כפי שנקבעו בחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973.”
המסקנה מן האמור לעיל, היא, כי מקום שאדם הוכרז כפסול-דין, יבחנו מעשיו הקודמים, בתקופה בה סבורים המומחים הרפואיים כי הוא היה פסול-דין, על-פי הכללים הרגילים של פגמי רצון.
4. חולשה שכלית או גופנית
אדם הנמצא בחולשה שכלית או גופנית, אינו יכול להיות מוכרז כפסול-דין, שכן אין הוא “חולה נפש” או “לקוי בשכלו” כהגדרת סעיף 8 לחוק הכשרות {תמ”ש (משפחה חד’) 3920/06 ק’ א’ ת’ ז’ נ’ ק’ מ’ ת’ ז’, תק-מש 2008(1), 186 (2008)}. יפים לעניין זה אף דברי של עורך-דין ב’ קראוס {בספרו כשרות משפטית ואפוטרופסות (הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה), 85} לפיהם:
“במקרים שאדם אינו בהכרה צלולה או דעתו אינה מיושבת עליו, אמנם יש פגמים בהתקשרות המשפטית שלו, פגמים אשר יכולים לעלות לו להצדקת עילת העושק לדוגמה, אולם אין בפגמים אלה כדי שמומו פוסל אותו ומזכהו בהגדרת פסול-דין.”
{ראה גם ע”א 403/80 חי סאסי ואח’ נ’ נעימה קיקאון, פ”ד לו(1), 762 (1981) והשוו למול ע”א 10/81 להלן}
ב- ע”א 10/81 {חיים כהן ושות’ חברה קבלנית לבניין בע”מ נ’ עובדיה גדע, פ”ד לז(4), 635 (1983)} קבע כב’ השופט ת’ אור כשאדם לקוי בשכלו ומחמת זאת אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ניתן להכריזו פסול-דין על-פי סעיף 8 לחוק הכשרות. אך גם אם לא הגיע למצב, בו יש מקום להכריזו פסול-דין, עדיין ייתכן שתוכח “חולשה שכלית” שלו, שבעקבותיה, תעמוד לו הזכות לבטל את החוזה. במקרה הנדון, ועל-פי חומר הראיות, היה יסוד לקביעה, שהאלמנה סבלה מחולשה שכלית, אשר, כפי שנקבע, גרמה לכך שלא הבינה את משמעותה המלאה של העסקה.
5. האם אדם שמונה לו אפוטרופוס בהתאם לסעיף 33 לחוק הכשרות, הינו פסול-דין?
ב- ע”ז (משפחה חי’) 3990/02 {עזבון המנוחה ס’ ש’ ז”ל נ’ מ’ פ’, תק-מש 2007(3), 238 (2007)} טענו המתנגדים כי המנוחה נכנסת לגדר פסולת-דין מאחר ומונה לה אפוטרופוס לדין, כחודש וחצי טרם כתיבת הצוואה. במקרה דנן, נשאלה השאלה האם אדם שמונה לו אפוטרופוס בהתאם לסעיף 33 לחוק הכשרות, הינו בהכרח פסול-דין?
כב’ השופטת אלה מירז קבעה כי הכרזת אדם כפסול-דין הופכת אותו לחסר כשרות משפטית עצמאית וככזה חסר הוא הכושר לצוות. במקרה הנדון, לא הוכח כי המנוחה הוכרזה לפסולת-דין בהתאם לסעיף 8 לחוק הכשרות.
זאת ועוד. עיון בסעיף 33 לחוק הכשרות, מעלה כי פסול-דין הינו רק אחד המקרים בהם ניתן למנות לאדם אפוטרופוס בהתאם לסעיף 33(3) לחוק הכשרות. מאידך, סעיף 33(4) לחוק הכשרות מאפשר מינוי אפוטרופוס לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו, כולם או מקצתם ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו. אדם כזה רשאי לערוך צוואה וצוואתו, צוואה היא, בכפוף למגבלות אחרות הקבועות בחוק הירושה {לעניין זה ראה על”א 2156/93 פלוני נ’ ועד לשכת עורכי-הדין, פ”ד מח(2), 177, 180 (1994)}.
לבסוף נקבע כי למנוחה מונה אפוטרופוס לדין בהתאם לסעיף 33(4) לחוק הכשרות ואין בכך כדי לפגוע בכשרותה של המנוחה לערוך צוואה וצוואתה צוואה היא בכפוף למגבלות האחרות כמצויין לעיל.
6. חובת ההוכחה
ב- ע”ב (אזורי ת”א) 3471/05 {נחמן כהן – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע”מ (בניהול מיוחד), תק-עב 2007(2), 10222 (2007)} קבעה כב’ השופטת דינה אפרתי כי בחומר הראיות שהוצג בפני בית-הדין, לא הובאה כל ראיה לכך שהמבוטח הינו פסול-דין או שיש להכריז עליו כפסול-דין. לפיכך, בהיעדר ראיות מספיקות לניהול התובענה באמצעות עורך-דין מאירי, הורה בית-הדין על הפסקת התובענה, אך לא על סילוקה על-הסף.
ב- תמ”ש (משפחה ת”א) 48240/00 {ק’ א’ נ’ ק’ י’, תק-מש 2003(4), 265 (2003)} קבעה כב’ השופטת פלאוט ורדה כי הנתבעת שבפניה לא הוכרזה מעולם כ”פסולת-דין” כאמור בסעיף 8 לחוק הכשרות, וכשרותה לא נשללה או הוגבלה על-פי חוק או בפסק-דין. כל מי שטוען אחרת היה עליו לפנות לבית-המשפט בבקשה מתאימה על-פי חוק הכשרות והליך שכזה לא ננקט מעולם.
במקרה דנן, בית-המשפט, התרשם בעצמו מהנתבעת, בעת שהעידה בפניו. מהתרשמות זו עלה כי בעת עדות הנתבעת לא התעורר כל ספק בעניין כשירותה של הנתבעת, או צלילות דעתה.
ב- תמ”ש (משפחה יר’) 22322/01 {ס’ א’ נ’ ס’ א’, תק-מש 2002(3), 349 (2002)} דחה כב’ השופט פיליפ מרכוס את הטענה המתבססת על תקנה 34 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 וזאת מן הסיבה כי בא-כוח התובע, לא טען, ולו בחצי מילה, כי יש להכריז על מרשו שהוא פסול-דין, על-פי סעיף 8 לחוק הכשרות.
ב- ע”א 226/87 {אחמד זועבי נ’ עבוד ניקולא, פ”ד מג(1), 714 (1989)} קבע כב’ השופט ג’ בך כי אינו מוצא כל פסול בהחלטתו של בית-משפט קמא. לא כל הפרעה בשיפוט ובשיקול-דעת שוללת את כושרו של הנוגע בדבר להתקשר בחוזים, ורשאי היה השופט להסיק מחוות-הדעת של המומחים את המסקנה אליה הגיע. מן הראוי גם לציין, כי נטל ההוכחה בנקודה זו רבץ על המערער, והרמת עול זה היתה קשה במיוחד לאור הזמן הרב שעבר מאז נערך ההסכם.
7. תרדמת
ב- בש”א (שלום נצ’) 3408/01 {כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ יולי יודילביץ, תק-של 2002(3), 15475 (2002)} קבע כב’ השופט סוהיל יוסף כי אדם שנכנס לתרדמת עוד בטרם הגיעו לגיל הבגרות, אשר מצב תודעתו והכרתו הרבה יותר נחותים מאלה של חולה נפש, ראוי להכריז עליו כפסול-דין על-פי סעיף 8 לחוק הכשרות משום שמחמת ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
