ניהול בתי הכלא מסור לשיקול-דעתו של שירות בתי הסוהר (שב”ס), כאמור בסעיף 76(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל”ב-1971 (להלן: “פקודת בתי הסוהר” או “הפקודה”) המורה כי “שירות בתי הסוהר יעסוק בניהול בתי הסוהר, בהבטחת אסירים וכל הכרוך בכך”.
מכוח הסמכות הנ”ל מוסמך נציב שירות בתי הסוהר, באישור השר לביטחון פנים, להוציא “הוראות כלליות שיקבעו עקרונות לעניין ארגון השירות, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בו והבטחת פעולתו התקינה”, כאמור בסעיף 80א(א) לפקודה. מכוח הוראות אילו מוסמך הנציב להוציא “פקודות כלליות שיקבעו פרטים בנושאים האמורים בסעיף-קטן (א)”, כאמור בסעיף 80א(ב) לפקודה, הלא הן פקודות נציבות בתי הסוהר.
הביקורת השיפוטית על החלטות שב”ס, המתגבשת באמצעות הכרעה בעתירות אסירים, מתנהלת על-פי כללי המשפט המינהלי. בית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, בוחן את התנהלות השב”ס והגורמים הכפופים לו וממקד את ביקורתו בשמירה על הניהול התקין של ההליך המינהלי, בחינת הראיות המינהליות ובחינת הפעלת שיקול-הדעת על-ידי הגורם המוסמך.
מטרת הבחינה היא להבטיח את שמירת זכויותיו של האסיר. ודוק, לא מדובר בהליך ערעור, הבוחן את הראיות ואת ההחלטה, אלא, בהליך הבוחן את תקינות ההליך וקבלת ההחלטה, סמכות קבלת ההחלטה וסבירותה. מטבע הדברים, ביקורת מסוג זה הינה מצומצמת ושמורה רק למקרים חריגים[7].
הלכה ידועה היא כי “תפקידו של שופט בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של הרשות המבצעת. ביסודה של ביקורת זו עומדת השאלה, אם רשות ציבורית סבירה רשאית היתה להגיע להחלטה אליה הגיע. ביסודה של ביקורת זו אינה עומדת השאלה כיצד היה השופט, אילו עטה איצטלה של איש ביצוע, מחליט. אכן, על השופט לשאול עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את כל השיקולים הרלבנטיים, ואיזנו ביניהם בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל-לו לשופט להחליף את שיקול-דעת השלטונות בשיקול-דעתו שלו, גם אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזון ראוי אחר”[8].
הביקורת השיפוטית על שלטונות בתי הסוהר נועדה להבטיח את קיום החוק ואת השמירה על זכויות האדם של האסירים[9]. “זכויות האדם של האסיר, להבדיל מחפצים אישיים שהוא נאלץ להשאיר מאחור, נכנסות עם האסיר אל תאו בבית הסוהר, ככל שלא נשללו על-ידי החוק, ושירות בתי הסוהר חייב לקיים ולכבד אותן”[10]. “ניהול בתי הסוהר שונה מניהול יחידה מינהלית רגילה… מפאת סוג האוכלוסיה שבבתי הסוהר, ומחמת הצרכים והבעיות הכרוכים בקיום שליטה גורפת על חיי היומיום של האסירים, מוקנים לנציב בתי הסוהר בהכרח מתחם סבירות ומתחם מידתיות רחבים באופן יחסי… בתוך המתחם יש לאפשר לנציב לנהל את בתי הסוהר, תוך התחשבות בזכויות האסירים, לפי שיקול-דעתו”[11].
ב- רע”ב 2416/05[12] קבע בית-המשפט כי “תחום ההתערבות של בית-המשפט בנוהלי נציב שירות בתי הסוהר הוא צר. שיקול-הדעת המקצועי בקביעת הנהלים להפעלת בתי הסוהר, ובאשר לאופן יישומם הפרטני, נתון לגורמים המקצועיים המופקדים על שירות בתי הסוהר. בית-המשפט לא יתערב בשיקול-דעת זה, אלא במקרים חריגים בהם קמה עילה לכך על-פי כללי המשפט הציבורי, כגון במצב של שרירות, חוסר תום-לב, או אי-סבירות קיצונית”[13].
ב- עע”א (י-ם) 426/06[14] קבע בית-המשפט מפי כב’ השופט צבי זילברטל כי:
“לעניין זה לא למותר לציין כי במסגרת עתירת אסיר אין בית-המשפט אמור לשים עצמו במקום בעל הסמכות ואינו מחליף את שיקול-דעתו של זה האחרון. בית-המשפט בודק את סבירות ההחלטה המינהלית (רע”ב 1663/98 בנימין יאיר נ’ נציב שירות בתי הסוהר, תק-על 98(2) 322 (1998)). במקרה דנן התקבלה החלטת המשיב על יסוד ראיות מינהליות שהיו לפניו ואשר כללו, בראש ובראשונה, את הרישום שנערך במשטרת ירושלים, ואשר העותר לא סתר אותו בראיות בעלות משקל. כידוע, ‘ראיות מינהליות הן ראיות שאדם סביר – ורשות סבירה – היו מסתמכים עליהן ורואים אותן כבעלות ערך הוכחתי ומספיק בנסיבות המקרה’ (בג”צ 394/99 מקסימוב נ’ משרד הפנים, תק-על 2003(4) 497 (2003) בסעיף 9 לפסק-הדין). במקרה דנן, בהתחשב בראיות המינהליות שהיו לפני המשיב, הוא הפעיל כראוי את שיקול-דעתו. כאמור, מעבר לנדרש, שהרי אין זה מחובתו של בית-המשפט הדן בעתירה מכגון דא לערוך בעצמו בירור עובדתי (עע”מ 9018/04 סאלם נ’ משרד הפנים, תק-על 2005(2) 3248, בסעיף 13 לפסק-הדין), נבחנו הראיות פעם נוספת על-ידי בית-המשפט, והמסקנה האמורה נותרה בעינה.”
ב- רע”ב 603/06[15] קבע בית-המשפט כי “כידוע, התערבות בית-המשפט בהחלטות שירות בתי הסוהר, כבכל החלטה של רשות מינהלית, תיעשה בזהירות רבה ובצמצום, מקום בו חרגה החלטת הרשות ממתחם הסבירות”[16].
[8] דברי כב’ השופט א’ ברק ב- רע”פ 2410/93 מדינת ישראל נ’ לוי, פ”ד מז(3) 802 (1993).
[9] דברי כב’ השופטת ד’ בייניש ב- עע”א 5537/02 מדינת ישראל נ’ סמיר סאלח סרסאוי, תק-על 2003(3) 382 (2003).
[10] דברי כב’ השופט י’ זמיר ב- עע”א 7440/97 מדינת ישראל נ’ גולן, פ”ד נב(1) 1
(1998).
[11] דברי כב’ השופט י’ זמיר ב- רע”ב 6561/97 מדינת ישראל נ’ מנדלסון ואח’, פ”ד נב(5) 849 (1997); וראה גם דברי כב’ השופט מ’ חשין ב- עע”א 4463/94 גולן נ’ שירות בתי הסוהר, פ”ד נ(4) 136 (1996).
[12] רע”ב 2416/05 פלוני ז”ל נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(3) 2870
(2007).
[13] ראה גם רע”ב 2529/97 מדינת ישראל נ’ אוזן, תק-על 97(2) 456 (1997); רע”ב 6172/97 מדינת ישראל נ’ גולן, פ”ד נב(1) 1 (1998); רע”ב 6495/05 עמיר נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2006(1) 3312 (2006); רע”ב 6545/97 מדינת ישראל נ’ מחאג’נה, תק-על 97(3) 58 (1997).
[14] עע”א (י-ם) 426/06 מוחמד אלמטור נ’ נציב שירות בתי הסוהר, תק-מח 2006(4) 5617 (2006).
[15] רע”ב 603/06 עופר שמעון נ’ מדינת ישראל (שב”ס), תק-על 2006(3) 2577
(2006).
[16] ראו גם רע”ב 6172/97 מדינת ישראל נ’ אבי גולן, פ”ד נב(1) 1 (1998); רע”ב 6531/97 איתן קהלני נ’ בית סוהר איילון, תק-על 98(1) 167 (1998).
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
