חקירה ראשית

1. כללי
חקירה ראשית הינה הליך בו צד מעיד את עדיו במסגרת הבאת ראיותיו לביסוס עילת תביעתו (משפט האזרחי) או את העובדות לביסוס אשמת הנאשם (במשפט הפלילי) – והפרכת גירסת הצד שכנגד.

מדובר בעדות העולה בקנה אחד עם עקרונות בהם דנו לעיל, על-פיהם על העדות להיות לגבי עובדות רלוונטיות לשאלות שבמחלוקת. למותר לציין, כי החקירה בפני עצמה דורשת אמנות ומהימנות, ניסיון רב והכנה מעמיקה.

מקורמיק, בספרו {על הראיות}, מצביע על הדילמות העומדות בפני בעל הדין בבואו להחליט על הדרך בה ישאל את העד שאלות בחקירה הראשית, וכדבריו, אחת הדילמות היא האם לשאול את העד מספר רב של שאלות המתייחסות לפרטים שונים ואירועים שונים או להסתפק בשאלה כללית אחת.

במקרה האחרון, השאלה שתישאל תהא אם העד נכח באירוע ולאחר-מכן לשאול את השאלה הכללית. במקרה שכזה, אין כל הדרכה של עורך-הדין.

במקרה והעד בעל זיכרון בריא ובעל יכולת דיבור, עדותו הספונטנית וללא כל הדרכה, תהא בעלת אפקט חזק יותר על בית-המשפט – במקרה שכזה, על עורך-הדין להיות מוכן להפריע במהלך החקירה על-מנת לברר פרטים שונים אליהם לא התייחס העד.
בתי-המשפט היו ערים לכך שהמכשול במתן עדות כללית, ולא על דרך של שאלות רבות וקצרות, הינו שהעד עלול להעיד עדות מפי השמועה, למשל, או עדות בלתי-קבילה אחרת, אליה לא יהא סיפק להתנגד במועד ולפני שהעדות הושמעה לאוזני בית-המשפט.

כך או אחרת, בכל דרך שיבחר עורך-הדין לנהל את החקירה הראשית, בית-המשפט יפקח על מהלך העדות.

עד גם יכול ליתן עדות ראשית, על דרך לפיה יאשר את האמור במסמך כזה או אחר, ובוודאי אם יאשר תצהיר שנתן.

נעיר כי:

“אין בכך פסול שעד עומד על דוכן העדים ואומר שכל העובדות המפורטות במסמך פלוני הנמצא בפני בית-המשפט הן נכונות ובכך מסיים את החקירה הראשית; ובלבד שקיימת לצד השני האפשרות לחוקרו בחקירה נגדית אם ירצה בכך.”
{ע”א 166/90 מרדכי (מוטי) אזולאי נ’ א”ב, פ”ד מו(5), 344, 351-350 (1992)}

לעניות-דעתנו קיימים חמישה כללים שיחולו על החקירה הראשית. ואלה הם: האחד, אין להציג לעד שאלות מדריכות; השני, העדות ניתנת בעל-פה אך ניתן לרענן זכרונו של עד מן הכתב; השלישי, אין לתקוף את מהימנותו של העד, גם אם נתן עדות שלא לרוחו של בעל הדין, אלא אם העד הוכרז עד עויין; הרביעי, אין להסתמך על הצהרות קודמות של העד שאינן עולות בקנה אחד עם עדותו; החמישי, ניתן להגיש תצהיר עדות בחקירה ראשית. ולהלן נפרט.

2. אין להציג לעד שאלות מדריכות
שאלה מדריכה הינה שאלה המציעה בתוכה לעד את התשובה אותה מעוניין החוקר לקבל. שאלה מדריכה יכולה להיות שכזו על-פי צורתה ואופן השאלה, אך יכולה להיות מדריכה אפילו לפי המילים בהם משתמש החוקר. מילים כגון: “DID HE NOT” כשלעצמן מעידות על הדרכה.

ניתן ללמוד על כיוון של הדרכה אף משאלות שקדמו לשאלה ה- “מדריכה”.

נדגיש כי:

“ההדרכה אסורה מחשש של סוגסטיה, היינו, שהשאלה המדריכה תשפיע על עד להסכים לגירסת השואל, אף אם ההתרשמות העד מן האירוע הייתה שונה.”
{א’ הרנון דיני ראיות, חלק ראשון, 93}

הדרך הנכונה, לדעתנו, שבה צריך לנקוט פרקליט מנוסה, במטרה שלא להיקלע למצב שבו ייאלץ לשאול שאלות מדריכות, הינה, הכנה יסודית של העד טרם העדות ולנסות עד כמה שאפשר להכיר את העד ובטח ובטח להכיר את עדותו הצפויה.

להכנה כאמור יתרונות וחסרונות. היתרון הוא שעד זה יעמוד בסבירות טובה יותר בחקירה הנגדית אליה לא יוכל העד להתכונן יחד עם מי שהזמינו להעיד. החיסרון הוא במניעת אלמנט ה-“ספונטניות” שיש בו כדי להעיד במקרים רבים על מהימנות העד.
לדעתנו, דווקא העובדה שיש בידי החוקר להכין את העד, הרי יש חשיבות לאיסור בדבר העמדת שאלות מדריכות לעד.

י’ קדמי כותב בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי (תשס”ג-2003), 1131} כי:

“השאלות המוצגות לעד חייבות, איפוא, להצטמצם לשאלות “מובילות” ו- “מנחות”, שתכליתן לכוון את העד לנושא ולהקפיד שלא יחרוג מתחומי העניין.”

זאת ועוד. לגישתו של י’ קדמי:

” “הדרכה פסולה” יכול שתבוא לכלל ביטוי לא רק בנוסח השאלות המוצגות לעד, אלא גם בצורה אחרת, כגון: הערות “מקדימות” לשאלות, הערות ביניים, התייחסות להודעה שנמסרה במשטרה, התייחסות למסמכים וכיוצא בזה. גם הדרכה בדרך זו הינה אסורה ונקיטה בה עלולה לפגוע פגיעה חמורה במשקל הראייתי שיינתן לדברי העד.”
{י’ קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי (תשס”ג-2003), 1131}

במרבית המקרים בהם נכחתי, בתי-המשפט התירו לעד לעיין בתצהירו במהלך החקירה. הרשאה כאמור, ניתנת בפרט במקרים בהם העדות מבוססת על חישובים ו/או עובדות ו/או נתונים שאין זה סביר שהנתונים כאמור יישמרו בזכרונו של העד.

ב- ת”פ (יר’) 3383/07 {מדינת ישראל נ’ סודי נאיל, תק-של 2008(1), 29877 (2008)} קבעה כב’ השופטת אילתה זיסקינד כי חוסר אמינותו של הנאשם נבע, בין היתר, מן הסיבה כי עדותו הייתה מאולצת תוך ניסיון להדריכו בחקירתו הראשית. עוד נקבע כי:

“במהלך החקירה הנגדית הסניגור הנחה את הנאשם בשאלות מדריכות וברמזים פעמים רבות ובכך לא איפשר מסירת עדות ישירה ובהירה מפי הנאשם… לרבות הניסיון להדריך את הנאשם בחקירה חוזרת ולומר שאת המצית הוא לקח מהנהג.”

ב- ת”פ (חד’) 1317/04 {מדינת ישראל – תביעות חדרה נ’ חסן עתאמנה ואח’, תק-של 2007(3), 9727 (2007) קבע כב’ השופט אהוד קפלן כי:

“בעדותו במשפט תיאר המתלונן את הישיבה ולא הזכיר את האיום. רק לאחר שאלה מדריכה (ממש כך!) של התובע, הוא אמר:

‘ירדנו למטה והוא קילל אותי. שכחתי לומר דבר חשוב: כשהיינו למעלה הוא התפרץ. הוא איים שיהרוג את הילדים שלי…’

האיום הוא האירוע החשוד היחידי שקרה בחדר הישיבות. כיצד לא זכר להעיד עליו בעצמו?.”

ב- עב’ (ת”א-יפו) 9139/04 {טואזון לוליטה נ’ והב יחיא ואח’, תק-עב 2007(3), 241 (2007)}קבע בית-הדין, מפי כב’ השופטת נטע רות, כי איננו נותן אמון:

“אמון בגירסתה של התובעת כי היא הודיעה למי מהנתבעים חודשיים או שלושה לפני סיום עבודתה על כך שהיא מתכוונת להפסיק לעבוד בשל כאבי גב ומאחר והנתבע 1 כבד מידי. זאת, בשים-לב לכך שהתובעת עצמה ציינה כי היא הפסיקה לעבוד לא בשל כאבי גב וגם לא בשל כך שהיא נדרשה להרים את הנתבע שהיה לטענתה כבד מידי, אלא – בשל הכעס שכעס עליה בנו של הנתבע. כעס שנבע מכך שהיא עזבה את אביו לבדו כאשר אימו מאושפזת בבית-החולים. מעבר לזאת, גירסה זו בדבר מתן הודעה מוקדמת של חודשיים שלושה על כוונה להפסיק את העבודה עקב כאבי גב אין לה זכר בכתב התביעה שהוגש בעת שהתובעת הייתה מיוצגת. גירסה זו הועלתה לראשונה רק במסגרת חקירה חוזרת ובעקבות שאלה מדריכה של בא-כוחה של התובעת. עוד יאמר כי גם משעלתה לראשונה הגירסה הנ”ל היא הועלתה בצורה מעורפלת, תוך שהתובעת נמנעת מלציין מתי בדיוק הודיעה שהיא תפסיק לעבוד אצל הנתבע 1 בשל כאבי גב ולמי אימרה זאת.”

ב- ת”פ (יר’) 3471/99 {מדינת ישראל נ’ ב.י.ב, תק-של 2006(1), 15590 (2006)} טען הסניגור כי במקרה דנן הילדים הונחו מעצם הסיפור שאמרה האם בנוכחותם לפסיכולוג בתחילת המפגש. בדחותה את הטענה קבעה כב’ השופטת אילתה זיסקינד, כי:

“מהדו”ח ת/4 לא עולה כי הילדים הונחו בשאלות. נהפוך עולה ממנו כי השאלות לא כיוונו את למקומות הנגיעה בהם, אלא הם התבקשו להצביע היכן נגעו בהם… ושוב לאורך הדו”ח עולה וחוזרת השאלה “היכן” שהיא אינה שאלה מנחה או מדריכה, אלה מאפשרת לילד להראות את המקום שהוא בוחר להראות כמקום הנגיעה.”

ב- ע”פ (ת”א-יפו) 71835/02 {משה בן אלכסנדר שוב (המערער והמשיב 1 ב-ע”פ 71850/02) ואח’ נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2005(1), 6008 (2005)} קבע בית-המשפט, בפני כב’ השופטים ד’ ברלינר, סג”נ ואב”ד ז’ המר, כי:

“ההתמודדות היחידה של ההגנה עם משמעות הדברים הכתובים ב- ת/43-ת/45 הייתה בהצגת השאלה הבאה לרואה-החשבון עצמון:

‘ש. הציגו לך מסמכים שחלקם גם בכתב-ידך, ת/43-ת/45, תאשר לי שהכל היה ברמה של חילופי רעיונות של איזה שהם תכנונים עתידיים שום דבר לא יצא לפועל?
ת. נכון… ברור שלדבר דיברנו, היה מחשבות. בפועל היה חשש מהביצוע.’
(עמ’ 36 פרוטוקול מיום 15.11.00, שורות 28-25)

מדובר בתשובה מאולצת, לשאלה מדריכה מאוד, שאינה מספקת כל הסבר.”

ב- ב”ש (ב”ש) 21274/03 {מדינת ישראל נ’ סלימאן אלאטרש ואח’, תק-מח 2004(1), 12535 (2004)} קבעה כב’ השופטת שרה דברת כי:

“קיימות די ראיות הקושרות המשיבים לעבירה המיוחסת להם. ראשית, טענת בא-כוח המשיבים שהגששים לא בדקו העקבות בסמוך לרכב אלא רק את “המשך העקבות” ורק בעקבות שאלה מדריכה של החוקר השיבו שעשו כן מהרכב, אינה מדוייקת, שכן הגשש דיין מזרוב בעדותו מיום 26.9.03 מציין:

‘נפגשתי עם מתנדב משטרה בשם נדים, הראה לי את המשך העקבות של החשודים בשטח. עשיתי אימות עקבות עם העקבות בשטח שבדרך עם העקבות ליד הרכב הנטוש ומצאתי שהעקבות תואמים.’
(שורות 8-5)

רק לאחר שאימתו שהעקבות תואמים פתחו במרדף רגלי על העקבות. כך שלא מדובר בהדרכה אלא דברי הגשש עצמו. בסוף החקירה הוא נשאל אם בדק את נעלי המשיבים ואם אלה תואמים לעקבות שהובילו מהרכב ועל כך השיב בחיוב. משאישר הגשש מלכתחילה שהעקבות שבדק זהים לעקבות מהרכב אין כל הדרכה בשאלה אם הנעליים תואמות לעקבות אלה. די בעדות זו כדי להקים תשתית ראייתית לכאורה כנגד המשיבים.”

ב- ת”א (ראשל”צ) 6960/01 {“דן” אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע”מ נ’ טייב חיים, תק-של 2002(2), 10139 (2002)}, נפסק מפי כב’ השופטת יעקובוביץ’ שלומית:

“10. הנתבע בסיכומיו מציין כי מגירסתו המבולבלת, רצופת הסתירות והבלתי-עקבית של נהג האוטובוס, מר הייזלר, עולה המסקנה המתבקשת, לפיה לא ראה את תנאי הדרך כהלכה, טרם שהחל בנסיעתו לכשיצא מתחנת האוטובוס.

10.1 בדעה אחת אני עם הנתבע לפיה, מעיון בפרוטוקול אכן צפות סתירות בעדותו לעניין המצב בו ראה את הדלת עובר לתאונה:

‘אבל הדלת לא הייתה לא סגורה ולא פתוחה אלא בשלב פתיחה באלכסון…’
(עמ’ 5 לפרוטוקול, שורה 4)

‘כשעברתי שם באותו שלב הדלת הייתה כנראה בתחילת הפתיחה. לא הייתה פתוחה.’
(עמ’ 5 לפרוטוקול, שורה 8)

‘היות שהאוטובוס בא ונתן מכה לדלת שהייתה באלכסון…’
(עמ’ 7 לפרוטוקול, שורה 7)

עדות זו של נהג האוטובוס לפיה ראה את הדלת פתוחה באלכסון אינה מתיישבת בכפיפה אחת עם הנטען על-ידי התובעת בסיכומיה, כי נהג האוטובוס הבחין, מבעוד מועד, ברכב הפרטי כשהוא חונה לצד המדרכה ודלתותיו סגורות.

עוד ובנוסף, אף לשאלת בית-המשפט השיב נהג האוטובוס כשנשאל, האם בעיניך ראית את הדלת כשהיא פתוחה באלכסון:

‘לא ראיתי.’
(עמ’ 7, שורה 13)

10.2 על-כן, אין חולק עם טענת הנתבע לגבי הסתירות העולות מעדותו, אך דומני כי אין בכך כדי להביא למסקנה אליה הגיע הנתבע לפיה נהג האוטובוס לא ראה את הדרך כהלכה.

מעיון בפרוטוקול ובעדותו של מר הייזלר, בפרט, נהיר הוא כי עדותו בעניין מצב הדלת כשהיא באלכסון הינה עדות סברה שהעלה הנהג ותו לא, אשר ככזו אין לייחס לה כל משקל.

חיזוק לכך מצאתי בתשובתו לשאלת בית-המשפט, לאחר שהשיב כי לא ראה את הדלת פתוחה באלכסון ונשאל מדוע בעדותו תיאר מצב בו הדלת הייתה פתוחה באלכסון:

‘לפי מצב שהאוטובוס נתן מכה לדלת אני רואה שכתוצאה מהנזק שנגרם אז הדלת הייתה באלכסון.’

10.3 סבורתני, כי בתשובתו זו מחזק נהג האוטובוס את המסקנה, לפיה תשובתו ניתנה כסברה, זאת בכדי ליתן הסבר לאופי הנזק אשר נגרם לרכב הפרטי ואין המדובר במה שראה נהג האוטובוס.

בחקירתו החוזרת של מר הייזלר, השיב מפורשות כי ראה שהדלת הייתה סגורה כאשר “חלף” במקביל לרכב הפרטי של הנתבע.

10.4 באשר לשאלה, שנשאלה על-ידי בא-כוח התובעת בחקירה החוזרת של מר הייזלר, נהג האוטובוס, טען הנתבע כי בא-כוח התובעת מילא את פיו של העד.

בעניין זה ראה ספרו של י’ קדמי:

‘ “שאלה מדריכה” בהקשר זה, היא שאלה הטומנת בחובה – אם במישרין ואם בעקיפין – את התשובה הרצויה לשואל, בעיקרון שאלה כזו אסורה. ברם, אין זה מן הדברים הקלים להימנע לחלוטין משאלה הלוקה “בהדרכה” והאמת ניתנת להאמר שהלכה למעשה, אין מנוס מגילוי גמישות בעניין זה, הכל על-פי העניין ועל-פי אשיותו של העד.’

משכך, בנסיבות העניין אין מקום, לטעמי, לקבוע כי השאלה שהציג בא-כוח התובעת מטרתה להוביל ולהנחות את העד, בעוד, כל תכילתה הוא לכוון את העד לנושא ולהקפיד שלא יחרוג מתחומי העניין, כפי שעשה בחקירתו הנגדית, כאמור לעיל.”

3. ריענון זיכרון
חריג לעיקרון בדבר איסור הדרכת העד הינו מצב שבו מתקיימות נסיבות בהן מותר לרענן את זכרונו של עד באמצעות מסמך בכתב או חלקים מן המסמך או באמצעות הודעתו במשטרה או קטעים הימנה.

בעניין זה יש שוני בין כללי המשפט האנגלי, לבין המשפט האמריקאי. בעוד שכללי המשפט האנגלי עומדים על קיומם של שני תנאים (האחד, המסמך באמצעותו רוצים לרענן את זכרונו של העד נערך סמוך לאירוע או בעת האירוע עצמו. השני, המסמך נערך על-ידי העד עצמו, על-ידי אדם אחר תחת פיקוחו של העד, או מסמך שהעד קרא והאמין בנכונותו שעה שזכרונו היה טרי) {א’ הרנון דיני ראיות, חלק ראשון, 95} החייבים להתקיים קומולטיבית על-מנת שניתן יהיה ל- “רענן” זכרונו של עד, כללי המשפט האמריקאי, גמישים יותר, ועל-פיהם “אין חשיבות מכרעת לשאלה, מתי או על-ידי מי נערך המסמך, ובלבד שהצליח להחיות את זכרונו של העד, שהרי עדותו בעל-פה עיקר ולא הכתב” {א’ הרנון, שם, 195}.

ריענון זיכרון הינו כלי נחוץ כאשר העד הרלוונטי טוען כי אינו זוכר פרטיו של הדבר, לגביו נדרש הוא להעיד. אין זה מן הרצוי ככלל, כי עד ירענן זכרונו על-סמך הודעות ומסמכים קודמים מטעמו, כדבר שבשגרה, ובית-המשפט יביא הדבר בחשבון עת יידרש לבחון משקלה הראייתי של העדות, שהרי כושר “הזכירה” של העד הינו גורם מרכזי בשיקוליו של בית-המשפט בנדון וקשיי זכירה למיניהם מעוררים תמיהות, המחייבות בבחינה ובהערכה.

יחד-עם-זאת, אין בריענון זיכרון כדי להטיל “פגם” כלשהו בהליך או להעיב על מידת מהימנותה של העדות אם ריענון כאמור הינו מחוייב המציאות.

י’ קדמי כותב בספרו {על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי (תשס”ג-2003), 1131}, כי:

“על-אף האיסור של הדרכת עד באמצעות הודעה שמסר מחוץ למסגרת הדיון – כגון: במסגרת חקירת המשטרה, יש נסיבות שבהן מותר לרענן את זכרונו של העד בחקירה הראשית בעזרת “קטעים” מתוך הודעה כזו, כדלקמן:

1. כאשר העד טוען כי “אינו זוכר” את פרטי “הדבר” נושא השאלה המוצגת לו, והעיון מכוון “לעורר” את הזיכרון.

2. כאשר העד מתחמק מלהשיב או מוסר עדות סותרת, והצד שקרא לו להעיד מתכוון לבקש מבית-המשפט להכריז עליו כ-“עד עויין”.”

לדעתנו, בית-המשפט בבואו לשקול את המשקל לראיות שהונחו בפניו, חייב לקחת בחשבון את העובדה כי העדות שבפניו “עברה” ריענון במהלך גבייתה.

ב- ע”פ (יר’) 2210/08 {אברהם גבאי נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2008(3), 11263 (2008)}, קבע כב’ השופט עוני חבש כי:

“אין לצפות משוטר, הנדרש להעיד אודות אירוע כלשהו, לזכור פרטיו לדיוקם שהרי יש להניח, כי מתוקף תפקידו תיעד השוטר אירועים רבים אחרים וערך דו”חות נוספים למכביר, בעניינים נפרדים ובנסיבות שונות. משכך, אין לדרוש משוטר לזכור, באופן עצמאי וללא תלות ברישומי עזר כלשהם, כל מקרה גביו הגיש דו”ח – יהא הזמן שחלף מעת הגשתו אשר יהא וביתר שאת אמורים הדברים בחלוף פרק זמן משמעותי, ובענייננו: עשרה חודשים למן קרות האירוע ועד אשר ניתנה העדות בנדון.”
{ראה גם ע”פ 154/71 אלבז נ’ מדינת ישראל, פ”ד כה(2), 26 (1971)}

עוד נקבע כי:

“משבחן בית-המשפט פרטי עדותו של השוטר בדקדוק וסייע למערער בחקירתו הנגדית את השוטר, אין כל מניעה בקבלת העדות כהווייתה. אין מקום גם לטענותיו של בא-כוח המערער בדבר עמימות חומר הראיות, אשר היווה בסיס לריענון זכרונו של השוטר. הרי כבר בתום חקירתו הראשית, לאחר שציין השוטר כי ערך דו”ח פנימי מטעמו, הוגש הדו”ח וסומן ת/1 (ראו עמ’ 2, שורה 3). ברי, כי היה זה הדו”ח אשר שימש בסיס לריענון זכרונו של השוטר מה גם שהיה זה המסמך היחיד שנערך על ידו. כן ידוע, כי דו”ח הנערך על-ידי שוטר, במסגרתו נרשמים פרטיו האישיים של הנהג המעוכב על-ידיו ופרטי האירוע נשוא העיכוב, יכול לשמש בריענון זכרונו בגדר רישום שנעשה בזמן קרוב למועד האירוע המתואר בו.”
{ראה גם רע”פ 10683/04 וינברג נ’ מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 3495 (2004)}

לעניין מעמדו של המשפט הישראלי כותב פרופ’ א’ הרנון, בספרו {שם, 96} כי:

“בארץ נתקבלו תחילה כללי ריענון הזיכרון של המשפט האנגלי ועליהם הורכבו דינים גמישים יותר כמקובל בארצות הברית. כשם שבשעת ראיון העד לפני המשפט מותר לבעל דין להראות לעד הצהרה קודמת שנתן כדי שירענן את זכרונו לקראת המשפט, כך אין מניעה להראות לעד מסמך דומה בזמן מתן עדותו, לאחר שמתברר כי פרטי האירוע אינם זכורים לו ללא עזרה כזאת. בראשונה הייתה ההנחה, כי למסמך כזה תפקיד עזר בלבד, כאמצעי מרענן, אך שהוא אינו יכול לשמש ראיה קבילה להוכחת הפלוגתות, שהרי בדרך-כלל יהווה המסמך הצהרה קודמת שיצאה מפי העד מחוץ לבית-המשפט בלא שבועה ובלא שתהיה לצד שכנגד האפשרות לחקור את העד חקירה שכנגד, הינו עדות שמיעה. אולם בעניין גרינוולד {ע”פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ’ גרינוולד, פ”ד יב(3), 2017 (1958)}, החליט בית- המשפט העליון לקבל כראיה מסמכים שנערכו על-ידי העדים בזמן שהמאורעות המתוארים בהם היו עוד “טריים למדי” בזכרונם. למסקנה זו הגיע בית-המשפט בעקבות ההבחנה – אשר פותחה בארצות הברית, כפי שנתבאר לעיל – בין מקרים של “ראיה המביאה לידי זכירה” לבין מקרים של “הקפאת הזכירה בעבר”. לגבי מקרים מן הסוג האחרון קיים הצורך במסמך כראיה, הואיל והוא לעיתים העדות הטובה ביותר אם לא היחידה, על פרטי האירוע.”

בית-המשפט התייחס לשאלה של “אותו מסמך” ונסיבות עריכתו תוך התייחסות לכלל בדבר “ראיה המביאה לידי זכירה” וכן לכלל של “הקפאת הזכירה בעבר”.

ב- ד”נ 23/85 {מדינת ישראל נ’ דוד טובול, פ”ד מב(4), 309, 352-351 (1988)}, קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופט מ’ שמגר:

“מתעוררת כאן, כאמור, השאלה מהו מרווח הזמן בתוכו ניתן לנוע כדי שיראו את הרישום ככזה שנערך בזמן האמירה או בסמוך לה.

כדוגמה קיצונית שבאה להביא את התיזה AD ABSURDUM, אזכרו בעת הטיעון בבית-משפט זה, את האפשרות שאיש משטרה יערוך את התרשומת רק בבוקרו של יום המשפט, עובר להשמעת עדותו של העד בפני בית-המשפט, כדי ליצור בשלב מאוחר זה אימרה בכתב או כדי להשלימה. מערכת הנסיבות העובדתית המתוארת בדוגמה האמורה, איננה מקובלת עלי כי היא מעוותת מהותו ומטרתו של סעיף 10א. הזיקה בין הכתב לבין האימרה חייבת להיות קרובה, כדי שתתמלא דרישת המחוקק בדבר אימרה בכתב. דחיית הדרישה בדבר בו-זמניות של האימרה והכתיבה והתרת רישום בסמוך לאחר האמירה מתבקשת ממהותו של העניין, היינו ממגוון האפשרויות הסבירות והמקובלות בתחום גביית האימרות, ולכן היא מן ההכרח שאין לגנותו. התרת סטיה קלה מן החפיפה בין שתי הפעולות כדי לאפשר השלמת החסר באימרה שנרשמה בו-זמנית, או כדי לאפשר רישום שלא בנוכחות מוסר האימרה, אין משמעותה פריקתה של כל מסגרת סבירה, היינו אין מקום למסקנה שניתן לנתק באופן קיצוני בין האמירה לבין הכתיבה. הדבר נוגד את נוסחו של סעיף 10א, וכן את ניסיון החיים וההגיון באשר למהימנות ולדיוק האפשריים של תוכן הרישום. לשון אחר, כדי שהרישום יהיה בגדר אימרה בכתב המגלמת את דברי הנחקר, אין להתיר ניתוק מהותי מבחינת הזמן בין שתי הפעולות בהן מדובר כאן, היינו זו של השמעת הדברים וזו של הרישום. כמו בכל התחומים הקרובים והדומים לנושא שבפנינו, הנדונים בדיני הראיות, המדובר ברישום בזמן הדיבור או בזמן סמוך אליו: זהו, למשל, הכלל המיושם לעניין סעיף 9 לפקודת הראיות (ראה, ע”פ 171/81 פיטוסי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(1), 15 (1981), וזהו גם הקו המנחה שיושם לצורך הפעלת הכלל בדבר ריענון הזיכרון…

הוא הדין בעניין הקפאת הזיכרון, וראה לעניין זה ע”פ 869/81 שניר ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(4), 169 (שם, 218 (1984)), המתייחס לרישום שנעשה בזמן האירוע או בסמוך אליו.

יש ליישב בין המגמות השונות: אנו יוצאים מתוך ההנחה כי הכלל הראייתי בו אנו דנים, מביא בחשבון את הקושי האובייקטיבי לקיים בכל הנסיבות רישום בו-זמני. מאידך גיסא, שריר וקיים החשש שמא הכתוב לא ישקף כהווייתו את אשר נכלל באימרה, היינו כי הכתב יהא נטול זיקה למה שנאמר. מכאן האיזון הרצוי המתיר רישום שאינו בו- זמני, אך אשר נערך כאשר הנושא עדיין רענן בזכרונו של הרושם. התנאי לטריות הזיכרון הוא שהרישום יהיה צמוד במידת האפשר מבחינת הזמן להשמעתם של הדברים, ויבטא בכך את היסוד הענייני של אמינות ודיוק ואת היסוד הפורמלי של הזיקה בין האימרה לבין הכתב. הכתב אינו בגדר מלאכה הנוצרת כמחשבה שניה אחרי שחלף זמן, אלא השלמה, בעת שהדברים עדיין טריים, של מה שהוחסר מעיקרו בעת אמירת הדברים.

39. (א) כאשר אין מנוס מרישום מאוחר יותר ממועד השמעת הדברים, והרישום נערך תוך הסתמכות על הזיכרון, חייב הרושם לרשום את מילותיו של האומר בשפת הדובר ובסגנונו ואם ספק בידו באשר לביטוי או משפט מסויים, יציין אף את זאת בתרשומתו. אך, השאלה היא תמיד האם ובאיזו מידה משקף זכרון-הדברים את תוכנו של מה שנאמר. המענה לקושיה אם זכרון-הדברים, הדו”ח או התמצית משקפים את תוכן האימרה היא שאלה שבעובדה, הנבדקת בכל מקרה לגופה. בית-המשפט צריך להשתכנע שלא נפלה טעות, בין בתום-לב ובין במזיד, בהבנת הדברים, וכי הם נרשמו כהווייתם, וללא תוספות.

(ב) בעניין זה ניתן להסתייע בתנאים הנוהגים בתחום אחר שאף עניינו אחד החריגים לאיסור עדות השמיעה, היינו הכללים בקשר לקבלת תמצית כתובה שנערכה מתוך הקלטה, כאשר זו מהווה את הראיה היחידה שנותרה לגבי תוכנה של אותה ההקלטה. אלו המבחנים שהותוו ב- ע”פ 869/81 הנ”ל (פרשת שניר), בעמ’ 221:

(1) יכולת ההבנה של המקור;

(2) הדיוק בשימור העיקר;

(3) אובייקטיביות בתיאורו של העיקר;

(4) אמינות כפשוטה. תנאים אלו, היפים להעברה מהקלטה אל הכתב, יפים גם להעברה משמיעת נותן האימרה אל הנוסח הכתוב.

(ג) הגישה המתוארת מצאה גם ביטוי בסוגיות דומות המתייחסות לדיוק הנדרש בהעברת דברים אל הכתב, כאשר המדובר באימרת נאשם שנרשמה בתמצית, כזכרון-דברים, ומתקבלת להשלמת העדות על אותה אימרה, במסגרת כלל הקפאת הזכירה שבעבר (ראה ע”פ 251/63 אברניל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יח(1), 253, 260 (1964); ע”פ 476/79, המ’ 658/80 בולוס נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(1), 785 (1980); על כך נאמר, למשל, ב- ע”פ 869/81, 220:

‘אם בוחנים את העניין על-פי פסיקתו של בית-משפט זה, הרי המסקנה היא, כי אין לגלות שוני עקרוני בין רישום של זכרון-דברים, המביא תמצית של אירוע או תמצית הודאה של נאשם (ע”פ 251/63) או תמצית של האזנה (ע”פ 476/79, המ’ 658/80, בעמ’ 810), וכפי שקבילה הראשונה – למרות היותה נשענת על זכירה של העד שהועלתה על הכתב במועד קרוב לשמיעת הדברים – כך גם דין השניה.’

(ד) הדיוק בשימור העיקר מתחזק בענייננו, במידה רבה, על-ידי האישור לעצם מסירת הדברים שניתן על-ידי טיטי, וכן על-ידי האפשרות להשוות את הרישומים שערכו שני השוטרים בנפרד. הוא הדין כאן בנושא האובייקטיביות והאמינות.

40. חברי הנכבד השופט ברק שם את הדגש על האבחנה בין קבילות לבין משקל, ואינו רואה סיבה לאי-קבלתה של אימרה רק בשל כך שנרשמה זמן רב אחרי השמעת הדברים. כפי שעולה מדבריו, תהיה האימרה קבילה בכל מקרה, אולם משקלה יכול ויהיה אפסי אם יסתבר שנרשמה זמן רב אחרי השמעת הדברים.

גישה זו איננה מקובלת עלי בהקשר שבפנינו. לו היה המדובר אך ורק על פרשנות המבקשת להתמודד עם מובנו של מרכיב ה- “כתב” בעומדו בגפו, ייתכן והייתי נכון לקבל אבחנותיו של חברי הנכבד. דא עקא, השאלה העולה בפנינו היא מהי “אימרה בכתב שנתן עד” ולא מהו כתב אותו ערך שוטר. במילים אחרות, המחוקק קבע במילותיו זיקה שבדין בין האימרה שנתן עד לבין הכתב. הקבילות הוענקה לאימרה שהכתב הוא מתכונתה; המחוקק לא התיר הוכחתה של כל אמירה של עד אלא רק של זו שהועלתה על הכתב. השאלה הניצבת בפנינו היא, על-כן, אימתי המדובר עדיין באימרה שהועלתה על הכתב. כפי שפרטנו והסברנו, אין חובה ברישום בו-זמני או סטנוגרפי, אך חייבת להישמר זיקה שבהגיון הכורכת את שלב האמירה עם שלב הכתיבה.

אם יוכל שוטר לרשום בבוקרו של יום המשפט, המתקיים חודשים לאחר האמירה, את מה שהוא זוכר משיחתו עם העד ולהגיש רישום כזה כראיה, הרי השאלה שתתעורר לא תהא רק שאלת המשקל אלא שאלת המהות: אם מותרת העלאת האימרה על הכתב עובר לעדותו של השוטר, אין להבין מדוע לא יורשה השוטר להעיד בעל-פה על מה שהוא זוכר לגבי אמירתו של העד, שהרי הזיכרון הוא זהה ורישומו על גבי כתב כלשהו ביום המשפט, אינו מוסיף ואינו גורע. אולם המחוקק לא התיר עדות בעל-פה על אימרה שנתן עד ותו לא, כפי שהדבר עולה, למשל, מסעיף 11 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971, לגבי הודיה. אכן נכון כי לגבי הודיה ריחוקם של התמצית או זכרון-הדברים מדיוק מילולי הוא עניין שבמשקל ולא בקבילות (ראה ע”פ 48/54 אירשיד נ’ היועץ המשפטי, פ”ד ח(1), 690 (1954); ע”פ 875/76 בור ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לא(2), 785 (1977); ע”פ 556/80 מוחמד עלי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(3), 169, 175 (1983)). אולם, שם לא קבע המחוקק שהכתב הוא תנאי לקבילותה של הודיה. לא כן בנושא שבפנינו: החוק קבע קבילותה של אימרה בכתב ונוסח זה והמטרה הטמונה בו מחייבים סמיכות במועד כדי שתקויים זיקה בין האמירה לבין העלאתה על הכתב.

סיכומה של נקודה זו, הכתיבה הרחוקה בזמן אינו יוצרת אימרה בכתב אלא תרשומת של שוטר. אגב, רישום כזה, המרוחק ממועד האירוע, לא היה מתקבל כיום לו רצה השוטר להיעזר בו לריענון הזיכרון או להקפאת הזיכרון, והדברים דומים.

“המגמה של מעבר מקבילות למשקל היא רצויה, אך היא צריכה להתבצע תוך הקפדה על כללי מינימום המקיימים את התחומים שנקבעו בחוק…”

ובהמשך הדברים אומר בית-המשפט כי:

“כלל ריענון הזיכרון וכלל הקפאת הזכירה שבעבר, הם כולם חריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה (לפחות מקובל לראותם ככאלה) ומקורם בנסיבות מיוחדות המקנות מהימנות א-פריורית לתוכן אימרות ניתנו בנסיבות אלו, או שהן בגדר ביטוי להכרח בל-יגונה…

מקצתם של חריגים אחרים מבוסס, כאמור, על שיקולים פרגמטיים, כגון במקרה של חקירת קטין בעבירות מין באמצעות חוקר נוער, אך אלו אינם לענייננו, והם בבחינת חריג המעיד על הכלל.

25. כאמור, סעיף 10א מהווה אף הוא חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. חריג זה הוא, מבחינת צורתו, ייחודי למשפט שלנו, ולפי מהותו אין חריג זה שונה בהגיונו מן החריגים האחרים. בסעיף 10א נקבעו מספר תנאים שתפקידם להבטיח את מהימנותה של האימרה. תנאי מרכזי הוא מתן האפשרות לחקירה נגדית של נותן האימרה. יש הבדל בין חקירה נגדית לאחר מתן האימרה, לבין חקירה נגדית במועד מאוחר יותר, במהלך המשפט, לפחות באשר למעבר הזמן, שאינו מיטיב עם זכרונו של העד. אולם, כל עוד העד ניצב על דוכן העדים, וניתן לנסות ולרענן את זכרונו ולבקש שיסביר את אימרתו, אין סיבה שתיפגע הזכות לחקירה נגדית. גם כשמדובר בעד הנחקר על עדותו – חקירתו הנגדית אינה נערכת בהכרח.”

ב- בר”ע (יר’) 295/95 {האוניברסיטה העברית נ’ סלון סיני, תק-מח 96(1), 188, 192 (1996)}, נקבע מפי כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה, כי:

“עם-זאת, בא-כוח המבקשת הצביע על קיומה של הלכה אנגלית על פיה אם צד שכנגד במהלך חקירה נגדית, מבקש לעיין במסמך שברשות הצד הנחקר, עליו להגישו כראיה, באם הוא נדרש לכך.

בא-כוח המבקשת הסתפק לצורך טענתו בהבאת שני פסקי-דין אנגליים ולא הוסיף על כך בסיכומיו ולא העמיק חקר בשאלה מהי מהותו האמיתית וגבולותיו של כלל ראייתי זה, והאם אמנם נשתרש במשפטנו והאם קיים רציונל המצדיק את החלתו כאן.

נתייחס בקצרה לסוגיה זו.

לכלל האנגלי אליו התייחס בא-כוח המבקשת שני פנים, הפן הכללי והפן המיוחד: בפן הכללי, אכן נקבע בפסיקה אנגלית עתיקה, כי אם צד במשפט מבקש לבחון מסמך המוחזק על-ידי הצד שכנגד, הוא חייב להציגו כראיה אם הוא נדרש לכך על-ידי הצד האחר…

הפן המיוחד נוגע להחלתו של הכלל בהקשר לריענון זיכרון. ואשר לכך, קובעת ההלכה האנגלית כי כאשר נעשה שימוש במסמך לצורך ריענון זיכרון של עד, הצד החוקר נגדית רשאי לדרוש לעיין בו כדי לבדוק אותו בלא הפיכתו לראיה. הוא גם רשאי לחקור נגדית על המסמך בלא הפיכתו לראיה ובלבד שהחקירה תצטמצם לאותם חלקים הנדרשים לצורך ריענון הזיכרון, ולא מעבר לכך…

בהקשר שלפנינו, איננו נדרשים לפן המיוחד של הכלל בהקשר לריענון זיכרון, אלא לפן הכללי של הכלל, ואת האחר נשאיר לעת מצוא.

בפסיקה מאוחרת יותר וכן בספרות המשפטית האנגלית והאמריקאית זכה עיקרון זה בהיבטו הכללי לביקורת נוקבת. הטעם לביקורת נעוץ בגורמים אלה:

1. מקובל בדרך-כלל כנקודת מוצא כי ניתן להציג לעד מסמך שאינו קביל לצורך קבלת התייחסותו וחקירה עליו, ודבר זה לכשעצמו אינו הופך את המסמך לקביל כראיה, אם הוא אינו ממלא אחר תנאי הקבילות מבחינות אחרות.

2. כאשר מדובר במסמך שהצד שכנגד דורש לעיין בו במהלך החקירה הנגדית של עד, סטו מנקודת המוצא האמורה, וזאת על רקע סדרי הדין שנהגו באותה תקופה, ואשר לפיהם לא היה בעל דין זכאי לדעת מהן הראיות שבידי חברו בטרם החל המשפט. נוכח סדרי דין אלה, עלה החשש שאם בעל דין יבקש במהלך משפט לעיין במסמך של הצד שכנגד ויסרב אחר-כך להגשתו כראיה משיראה כי הדבר אינו נוח לו כי אז עשוי הדבר לעודד נקיטה בשיטה של “דייג ראיות” תחת כסות של דרישה להצגת ראיה. כדי למנוע שימוש לרעה בזכות העיון במהלך המשפט, בא כלל זה וקבע כי אם צד דורש הסרת החסיון מראיות חברו במהלך המשפט, כי אז עליו לקחת את הסיכון שיצטרך להציג את המסמך כראיה אם יידרש לכך על-ידי הצד השני גם אם הדבר אינו נוח לו. סיכון זה אמור היה להביא לכך שבעלי דין יגבילו בקשתם רק לעיון במסמכים שתוכנם פחות או יותר ידוע להם ואשר לא יהססו להציגם כראיה, ובדרך זו נמנעה שיטת “דייג הראיות” שלא נראתה בעין יפה על-ידי המשפט.

(ראה Wigmore, On Evidence Vol.7 (1978) p. 688).

הכלל האמור על רקע הטעמים המיוחדים לו אבדו במידה רבה את משמעותם כיום.

ראשית, נקודת המוצא בדיני הראיות לפיה צד צריך להיות שרוי באפלה לגבי הראיות שבידי חברו שוב איננה מכוונת את ניהול המשפט, וההליך הנרחב של גילוי מסמכים ועיון בהם לפני המשפט יוכיח. מכאן, כי הרציונל של “הענשת” הצד הפוגע בחסיון ראיותיו של הצד האחר בדרך של חיובו להציג ראיה שביקש לעיין בה – בין אם היא טובה ובין אם היא רעה לעניינו שוב אינו קיים משהחסיון שוב איננו העיקרון השולט.

שנית, משבטל הרציונל האמור לעיל, ראוי לחזור להפעלת הכלל הרגיל לפיו אין להגיש כראיה מסמך שאינו עונה לתנאי הקבילות, ואין הצדקה להתיר לצד שברשותו מסמך בלתי-קביל להגשה לגרום להגשתו רק משום שהצד שכנגד ביקש לעיין בו…

הנה-כי-כן, נוכח ניתוח זה של הדברים, אין פלא כי לא נמצא בנקל אסמכתא במשפטנו המקומי ממנה ניתן ללמוד כי כלל ראייתי זה אכן נקלט במקומנו. יתר-על-כן, לאור הרציונל לכלל, מתבקשת המסקנה כי הוא עשוי להיות נטע זר בשיטתנו, הבנויה על קונספציה של גילוי הדדי מירבי של מכלול הראיות בין בעלי הדין עוד בטרם המשפט, ולפיכך “הסנקציה” על דרישת גילוי במהלך המשפט שוב אין לה מקום ואין בה הגיון או צורך דיוני.

בנסיבות אלה, אני רואה לאשר את החלטת בית-משפט קמא בעניין זה בה סירב לחייב את בא-כוח המשיבים להגיש את המסמך שברשות עד המבקשת רק על שום בקשתו לעיין במסמך במהלך חקירת העד בחקירה נגדית.”

ב- ת”א (חי’) 4037/06 {ג’ ש’ (קטין) ואח’ נ’ המאגר הישראל לביטוח רכב “הפול” ואח’, תק-של 2008(1), 4874 (2008)}קבע כב’ השופט י’ פרידמן כי “לא ניתן להתעלם מחשיבות דו”ח מד”א, כאשר הצוות הרפואי אינו בעל עניין כספי או אחר בעניין, ודיווחיו הם בסמיכות למועד התאונה. אין סיבה שהצוות הרפואי ירשום דברים שלא היו ולא נבראו, כגון שהותקף או שאין סיפור של אובדן הכרה. יפה עשוי הצדדים משהסכימו ביוזמתם להגשת תיק המשטרה והתיעוד הרפואי ללא סייגים: ממילא לגבי תוכן דו”ח מד”א ניתן היה לזמן הפראמדיק והרופא ממד”א, ובמידת הצורך לרענן זכרונם באמצעות המסמך, או אף להגיש הדו”ח ככל שהדבר נצרך באמצעות כלל הקפאת זכירה שבעבר (ראה קדמי על הראיות, חלק שני (תשס”ד-2003), 687-684). מה שמאפשרים דיני הראיות לעשות בדרך הארוכה, ראוי שהצדדים יסכימו לעשות בדרך הקצרה, כאשר מדובר בעדות של מי שאינו בעל עניין בתיק, והעדות מתייחסת “לזמן אמת” שבתכוף לאחר התאונה”.

ב- ת”פ (כ”ס) 1129/07 {האוניברסיטה העברית נ’ סלון סיני, תק-מח 96(1), 188, 192 (1996)} קבעה כב’ השופטת נאוה בכור כי “האיומים שפורטו בהודעתה – נמסרו בעדותה רק לאחר ריענון זכרונה – באופן המעצים את הספק מדבריה”.

ב- ב”ל (יר’) 10095/06 {חלאיפה אמינת נ’ המוסד חביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 10244 (2008) קבע בית-הדין כי “בשים-לב לכך שמקומות המגורים של אדם, הינם עובדות פשוטות יחסית הנמצאות בידיעתו של אדם ניתן לצפות שהתובעת תעשה מאמצים לרענן זכרונה ולהציג בפנינו פרטים מדוייקים יותר מכפי שהציגה”.

ב- ת”פ (אי’) 1843/07 {מדינת ישראל נ’ אלמליח אברהם, תק-של 2008(3), 14900 (2008)} כב’ השופט א’ יקואל לא מצא לנכון “למעט מגירסתם של עדי המאשימה רק משום שהם נזקקו לריענון זיכרון ביחס לדברים שכתבו במזכרים ובדו”חות פעולה מטעמם. השוטרים מבצעים פעולות תכופות ושוטפות הדומות לאלו נשוא הדיון ואין פגם מהותי בכך שנדרשו לריענון זכרונם באמצעות המסמכים שכתבו בזמן אמת, לאחר שלא זכרו את מכלול הפריטים הנדרש לעדותם”.

ב- ת”פ (נצ’) 1014/07 {מדינת ישראל – משרד המסחר, התעסוקה והתעשיה נ’ קשת – מושב שיתופי להתיישבות ואח’, תק-עב 2008(3), 4813 (2008)} נפסק מפי כב’ השופטת אורית יעקבס:

“ב. באשר לאפשרות לריענון זכרונו של עד במהלך עדותו באמצעות “קטעים” מהודעה שמסר מחוץ למסגרת הדיון. אכן חל איסור להדרכתו של עד במסגרת חקירה ראשית אך ישנן נסיבות בהם יותר הדבר, כפי שעמד על כך יעקב קדמי בספרו סדר הדין בפלילים, חלק שלישי (תשס”ג-2003), עמ’ 1133 וכפי שעמד על כך יעקב בשן בספרו ההליך הפלילי (עדכון 1.11.97, פרק 15), 284-281, עת ציין כי:

‘מותר לרענן זכרונו של עד, על-ידי שמראים לו הודעה שמסר או מסמך שערך בקשר לעדותו. גם במהלך מתן העדות, מותר לרענן זכרונו של עד, לגבי פרט שאינו זוכר.

תנאי ראשוני לריענון הזיכרון הוא, כי החומר שבו העד מעיין, נערך בסמוך לאירוע, שעה שהדברים היו “טריים” בזכרונו, העד יכול גם לאשר, כי על-אף שביום העדות אינו יכול להיזכר בפרטים (גם לאחר העיון בחומר), הרי שבשעתו מסר דברים מדוייקים ואמיתיים. עדות כזאת קבילה, וההודעה עצמה קבילה כראיה לכך, שאותם דברים אמנם נמסרו בשעת מעשה.

באותה דרך, ניתן לרענן זיכרון על-ידי עיון בתרשומות שעדים ערכו לעצמם, בשעת מעשה או בסמוך לו. בכלל זה, גם דו”חות פעולה, דו”חות מעצר ושאר מסמכים ששוטרים עורכים שבשעת מעשה, כך היו הדברים.’

מכאן שדרך המלך היא, כי העד יעיד ממיטב זכרונו יחד-עם-זאת, אין בעובדה שבמקרה שלפנינו נעזר העד ו/או ביקש להעזר בתאור המקרה ו/או ברשימת העובדים כדי להוביל למסקנה שאין לאשר הגשת מסמכים אלו, אלא, לכל היותר, אולי, כדי להשליך על משקלם.

במקרה שלפנינו, הטעם לריענון נעוץ בשניים, האחד בעובדה שאין ביכולתו של פקח או שוטר הרושם דו”חות רבים במהלך יום עבודתו הרגיל, לזכור כלשונם וככתובם, את מהלך האירועים אותם תיעד. בדיוק לצורך כך הוסדר הנוהל, לתעד בכתב בזמן אמת ועד כמה שניתן סמוך לאירוע, את מהלך האירוע. והשני נעוץ בעובדה, כי מר לוי, עצמו העיד לפניי, כי: ‘אני לא זוכר את מה שקרה ב- 2003′ (עמ’ 3, שורה 12 לפרוטוקול) ובהמשך ‘אני מסוגל להעיד מבלי לראות את המסמך. אם רוצים להגיע לצדק אני אסתכל במסמך. אני אומר שוב אני רשמתי את ההודעה.’ (עמ’ 5, שורות 17-16 לפרוטוקול). מעדותו של מר לוי, עלה כי אין הוא זוכר את פרטי האירוע לאשורם, ומכאן הטעם לריענון זכרונו.

יש לציין כי אני ערה לכך ש-“ריענון זכרונו” של מר לוי לא נעשה לפי “הכללים” ובכל זאת לא מצאתי שיש בכך כדי לפסול עדותו או אימרתו או בכדי למנוע הגשת המסמכים כשברי כי בא-כוח הנאשמים יוכל לטעון בסיכומיו לגבי משקל עדותו של עד זה.

במאמר מוסגר יצויין, כי להבא, טוב תעשה המאשימה אם תקפיד, הקפדה יתירה על על האופן בו היא “מרעננת” זכרונו של עד מטעמה.”

ב- ב”ל (חי’) 376/06 {גבארין מרוות נ’ המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 1316 (2008)} קבע בית-הדין, מפי כב’ השופטת מהא סמיר-עמר:

“בעקבות זאת, פנה החוקר ירון שדה ביום 7.7.05 לשכונת עין גראר. בחקירה סביבתית נמסר כי התובעת מוכרת כמי שמתגוררת עם גבר שבבעלות רכב אמריקאי. מה שתמוה במיוחד הוא שכאשר ניגש החוקר לדפוק בדלת הדירה, מסר השכן מקומה 2 שהם לא בבית כי הרכב לא נמצא. עוד עולה מהדו”ח שהשכן הזה לא ידע לומר תחילה מה שמה של התובעת או של הגבר שלטענתו גר עמה, וכי רק לאחר שהחוקר ציין בפניו את השמות הוא אישר את שמו של מר עארף אך לא זכר את שמה של התובעת. הצורך בריענון זכרונו של השכן בשמות שכניו הנטענים, מעורר יותר מאשר תהיות בנסיבות העניין.”

4. אישור מסמך המצוי בפני בית-המשפט
ב- ע”א 166/90 {מרדכי (מוטי) אזולאי נ’ א”ב, פ”ד מו(5), 344 (1992)} קבע כב’ השופט י’ מלץ כי לגישתו “אין בכך פסול שעד עומד על דוכן העדים ואומר שכל העובדות המפורטות במסמך פלוני הנמצא בפני בית-המשפט הן נכונות ובכך מסיים את החקירה הראשית; ובלבד שקיימת לצד השני האפשרות לחוקרו בחקירה נגדית אם ירצה בכך. יתכן שאין זה רצוי ויתכן שצד הנוהג כך מסתכן בכך שהעובדות המפורטות באותו מסמך לא די בהן כדי להוכיח את אשר עליו להוכיח. אך מבחינה טכנית-דיונית לא הייתי רואה בכך פסול”.

5. פגישת עורך-דין-לקוח טרם עדותו של הלקוח בבית-המשפט
תכליתה של פגישת עורך-דין-לקוח היא לרענן את זכרונו של העד ביחס לדברים שנמסרו על ידו. מטרת הריענון היא להתגבר על פערי הזמן בין מועד מסירת הדברים על-ידי העד לבין המועד שבו העד מוזמן להעיד לפני בית- המשפט.

דוגמה נוספת היא, כאשר עד, במשפט פלילי, מוסר את הודעתו תוך שהוא מוזמן לעדות לפני בית-המשפט לאחר תקופה ממושכת, הינו זקוק לריענון עדותו ובמקרים מאין אלה, מוזמן אותו עד על-ידי התביעה ל- “ראיון”, בו מרעננים את זכרונו.

יחד-עם-זאת, לריענון כאמור מטרות נוספות. לדוגמה, הריענון מאפשר לעורך-הדין למלא את חובתו המקצועית ולעמוד באופן בלתי-אמצעי על טיב עדיו ועל תרומתם לבירור האמת במשפט. בנוסף, הריענון מאפשר לעורך-הדין להכין את עדיו לקראת הצפוי להם במשפט ובכדי להבטיח כי בעלותם על דוכן העדים ימסרו עדויות אמת מלאות ומפורטות.

ל- “מוסד” הריענון גם חסרונות. לדוגמה, בעקבות הריענון המוקדם עשוי להתעורר החשש, שמא בעטיו של הריענון יתקשה בית-המשפט לעמוד על אמיתות עדותו של העד, בין היתר, בשל הספק עד כמה נבעה עדות העד מזכרונו החי ולא מכוחה של הדרכה מוקדמת.

ב- ע”פ 4855/02 {מדינת ישראל נ’ ד”ר איתמר בורוביץ, פ”ד נט(6), 776 (2005)}קבע בית-המשפט כי במקרה הנדון “יהיה זה נכון לקבוע כללים נוקשים בדבר האופן שבו מוטל על תובע לנהל את הראיונות עם עדיו. די שנאמר כי מחובתו של תובע לשקול ולקבוע, לאור נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון, את גבול המותר והאסור בראיונות שיקיים עם עדיו; תוך שיקפיד להגביל את עצמו לגדר התכליות הלגיטימיות של מוסד הראיון ויישמר מפני יצירת חשש לפגיעה בהליך בירור האמת במשפט ובהגנת הנאשם. בקביעת גבול המותר בכל ראיון מוטל על התובע להתחשב, בין היתר, באופיו של העד, בתוכן גירסתו ובחשיבותה לצורך בירור המשפט, במידת החידוש שיש בגירסתו ביחס לאשר מסר בשלב החקירה וכן בשאלה כיצד תשפענה השאלות שתוצגנה לעד בראיון על תוכן תשובותיו במסגרת עדותו במשפט”.

עוד נקבע כי “על התובע להישמר מפני הדרכת העד ביחס לתוכן גירסתו, וחלילה לו מלשים דברים בפיו. כן שומה עליו להיזהר מפני הרחבת מסגרתו של הראיון מריענון זיכרון לכדי “השלמת חקירה” יזומה; ואם העד מוסיף בראיון, מיוזמתו, פרטים עובדתיים חדשים, העשויים להיות רלוונטיים לכתב האישום ומהותיים, בין לחיזוק עמדת התביעה ובין לתמיכה בהגנת הנאשם, מוטל על התובע לשקול אם בנסיבות העניין מן הראוי להפנות את העד להשלמת חקירה. מכל מקום, מוטל על התובע לתעד את אותם פרטים נוספים ומהותיים שמוסר העד בראיונו, ולהעבירם, מבעוד מועד, לידיעת הסניגוריה”.

ב- ע”פ 685/81 {אהרוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(1), 673 (1983)} עמד כב’ השופט מ’ שמגר על הבעייתיות שבסוגיה המתלווה לראיונות של עדים או למפגש איתם. לדבריו:

“מן המוסכמות הוא, כי צד רשאי לשוחח עם העד, אשר אותו הוא מזמין לשם תמיכה בגירסתו, עובר לכניסתו של העד לתא העדים. דיני העונשין קובעים ברורות כי הצד אינו רשאי לנסות ו והשפיע על הדברים שימסרו בעדות, אך המקובל והמוכר הוא, שהצד מראה לעד מה הדברים אותם מסר בהודעה או באימרה, או מציג לפניו מראש רישומים אחרים שיאמרו בעדותו.”

עוד נקבע כי “שיחה בעת ההפסקה בין שני שלבים של מסירת העדות יוצרת את הסיכון, שהעד יוכן לעדותו לא רק על-ידי ריענון לגיטימי של זכרונו באמצעות עיון חוזר בהודעות, אותן מסר בעבר, או עיון ברישומים אחרים, אלא גם ידריכוהו, יאלפוהו ויאמנוהו, איך להשיב לשאלות, עליהן לא היה לו מענה מספיק ומשכנע בשלב הראשון של עדותו. מובן שסכנה כזאת קטנה יותר, כאשר החקירה הנגדית טרם החלה, היינו כאשר מדובר על הפסקה בין החקירה הראשית לבין החקירה הנגדית (כפי שאירע כאן) וכאשר טרם הייתה לעד הזדמנות לדעת מה הוא ישאל על-ידי הצד שכנגד”.

ב- ת”פ (יר’) 1095/01 {מדינת ישראל נ’ רפי בן יצחק סיטון ואח’, תק-מח 2002(1), 67214 (2002)} קבע כב’ השופט עזרא קמא כי “הזמן שחלף בין יום העדות הראשון של עד התביעה לבין היום שנועד להמשך עדותו, אינו רב. מדובר בשלושה שבועות בלבד, ואין להניח כי דברים שעיין בהם או שלמד אותם בעקבות הראיון עם הפרקליט, נעלמו לו או נמחקו מזכרונו. ניתן להניח, כפי שהתרשמתי גם במהלך עדותו, כי הוא זוכר דברים היטב, כי הוא מחזיק בפנקס אישי שבו רשם מועדים בעיתם “דבר יום ביומו”, ולא נעלם מעיניו דבר, כך התרשמתי עד כה. אילו היה חולף זמן רב או משמעותי בין ישיבת העדות הקודמת לזו שקבועה אחריה, לא הייתי מהסס ליתן הנחיות לתובע לעניין אופן עריכת הראיון, ולא הייתי פוסל את העדות אך מחמת שהתקיים ראיון בין שני שלבי העדות של העד”.

ב- ת”פ (ב”ש) 951/98 {מדינת ישראל נ’ אסולין רפאל, תק-מח 2001(1), 5814 (2001)} נפסק מפי כב’ השופט י’ פלפל:

“לבית-המשפט העליון בישראל היו מספר הזדמנויות להביע את דעתו בסוגיה זו. ב- ע”פ 226/54 משה אלופי ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה וערעור נגדי, פ”ד ט 1345, 1348 (1975) כתב כב’ המשנה לנשיא (חשין) המנוח כי:

‘אסור כמובן לשים דברים בפי העד ולהורות את אשר ואמר. נוהג פסול הוא לחלוטין.’

והוסיף כי:

‘חייבים להביע את תמהוננו הרב על הנוהג שנהג בא-כוח הקטיגוריה, בקראו במעמד העדים, או בתתו להם לקרוא, את עדותו של כל אחד מהם. אמנם, לעולם אין ביטחון, כי קודם למשפט לא החליפו ביניהם העדים דעות על מסיבות המקרה ולא סיפרו זה לזה על הרשמים שנתרשמו ועל הגרסאות שהעלו. אך דבר זה אין למנעו, ואין הוא, כשלעצמו, פוגם בעדות, כל עוד אין הוכחה משכנעת שהעד האחד אמנם הושפע מדברי עד אחר.’

ואם בכל זאת היה תיאום עדויות, האם תיאום זה פוסל מניה וביה את העדות? על כך משיב המשנה לנשיא כי:

‘עם כל זה, אין בידינו לומר, שהעדים עצמם פסולים הם משום כך להעיד והוכחותיהם כלא היו. פקודת העדות (דרייטון א, פרק נד) מונה סוגי בני-אדם הפסולים לעדות. ואת הדברים הפסולים כחומר ראיות (ראה ביחוד סעיפים 3 ו- 9), אך בין אלה לא נזכרו סוג העדים או סוג ההוכחות הנדונים כאן. בא-כוח אלופי מביא ראיה מויגמור על עדות (מהדורה ג), כרך 6, עמ’ 352. אך המדובר שם בעדים המאזינים לדבריהם של עדים אחרים, שעה שאלה האחרונים מעידים בבית- המשפט גופו, וגם אז אין ההלכה מורה כי העדים פסולים וכי דבריהם בטלים. לכל היותר אפשר לומר על עדים כאלה, כי לדבריהם יש לייחס משקל קטן יותר, ובנסיבות מסויימות גם אפסי, אך עצם קבלת עדותם אינה פוגמת בסדרי הדין.’
(שם, 1349)

על הלכה זו חזר המשנה לנשיא ב- ע”פ 216/56 ג’ניה יתום נ’ היועץ המשפטי לממשלה וערעור נגדי, פ”ד יא 596 (1957).

פרופ’ הרנון, בספרו דיני ראיות, חלק ראשון, 55 מסכם את ההלכה באומרו כי פסילת העדות במקרה של תיאום אינה אוטומטית וכי ‘קונפרונטציה כזאת היא עובדה שעל בית-המשפט המקורי להביאה בחשבון שיקוליו במסגרת הערכת מהימנות העדים’.

לאחר ששמעתי את חוקרות הילדים, ואת כל העדים שהעידו בסוגיה זו ועיינתי בתמלילי החקירות לא נראה לי שיש במעשיה של ג’קלין כדי לאיין את עדויות המתלוננות באישומים 1 ו- 3. ולא הוכח שבפועל הקטינות העלילו על הנאשם כתוצאה מפעולותיה של ג’קלין – אני סומך בנדון על התרשמות חוקרות הילדים שהילדות העידו עדות אמת מתוך נסיונן האישי עם הנאשם ולא מסרו לחוקרות הילדים מה שג’קלין בקשה מהן, אם בקשה למסור. וזאת מן הנימוקים המפורטים בסעיפים 5 ו- 6 לעיל.”

ב- ת”א (יר’) 4481/90 {יהודית מיכאלי נ’ איגוד ערים איזור, תק-של 96(1), 895 (1996)} קבע כב’ השופט ד’ פרנקל כי התרשם מעדויות השכנים בבית-המשפט כי הן היו מגמתיות שכל מטרתן הייתה להיטיב את מצבם של שכניהם. עוד נפסק:

“13. … בעיה מהותית שעולה מדברי השכנים הייתה בכך שהיה מפגש עדים עם עורכי-הדין בבית משפחת מיכאלי כפי שעולה מעדותם של עת/3 (בעמ’ 17) שאמר כי היה מפגש של כל העדים וכל אחד אמר את גירסתו.

עת/4 אומרת בעמ’ 7-5 לפרוטוקול מיום 3.6.92):

‘נפגשתי במושב עם שכנים שהיה איזשהו מפגש אצל מיכאלי.

ש. טלפיר היה שם?

ת. כן וגם אורון, כל השכנים סביב הבית, וגם תלם ועוד שכנים.’

בעמ’ 8 הוסיפה בעניין זה:
‘ישבנו על הדשא מחוץ למגורון משפ’ מיכאלי והחלפנו רשמים… נכון שראיתי שם איזה אנשים זרים.’

התובעת, גם היא בעדותה בעמ’ 52 מעידה על המפגש:

‘בפגישה השתתפו: הזוג אורון, גב’ נאור, הזוג טלפיר, הזוג תלם, הזוג סלומון בעלי ואני. בשלב מסויים הצטרפו עורכי-הדין.’

על מפגשים מסוג זה נפסק על-ידי השופט חשין ב- ע”פ 226/54 משה אלופי נ’ היועץ המשפטי, פ”ד ט 1349-1348 (1975):

‘תפקידו של הקטיגור לדעת מבעוד מועד מה עדות יגידו העדים שלו, אך אין תפקידו מעמיס עליו את החובה לדאוג לכך שהוכחותיו יהיו תואמות אלה את אלה, מעשה פסיפס שאין בו יוצא-דופן… תכסיסיו של בא-כוח הקטיגוריה במקרה דנן, לתאם את ההוכחות על-ידי קונפרונטציה של העדים, יש בהם משום הדרכה והכוונה, ולפיכך פסולים הם לחלוטין.

עם כל זה, אין בידינו לומר, שהעדים עצמם פסולים הם משום כך להעיד והוכחותיהם כלא היו… לכל היותר אפשר לומר על עדים כאלה, כי לדבריהם יש לייחס משקל קטן יותר, ובנסיבות מסויימות גם אפסי, אך עצם קבלת עדותם אינה פוגמת בסדרי הדין.’

מכאן שיש לייחס משקל קטן יותר לעדויותיהם של השכנים במיוחד ל אור העובדה כי הם אינם עדים ניטראליים וכל רצונם הוא להיטיב את מצבם של התובעים.

בהקשר זה לא מותר לציין שהיו גם עדויות על תיאום גרסאות בין עדי התביעה במהלך הנסיעות הארוכות מרישפון לירושלים לצורך מתן עדות במשפט זה.”

ב- ע”פ 191/82 {יוסף נאמן נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(1), 615 (1983)} קבע כב’ השופט א’ שינבויים כי “העד ריענן את זכרונו על-ידי עיון בהודעתו במשטרה. שאלה זו נדונה בבית-משפט זה כבר ב- ע”פ 288/58 שמעון כהן נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יג 85 (1959), ושם נאמר, כי אין הדבר רצוי, אלא-אם-כן יש סיבה המצדיקה אותו, במקרה דנן הייתה סיבה מצדיקה. העד אמר בגילוי לב שזכרונו נחלש. כאשר נשאל, אם קרא את הודעתו במשטרה עובר למתן עדותו, הוא ענה, שרק העיף בה עין אך לא הספיק לקרוא אותה. כידוע, קריאת ההודעה לפני מתן העדות הינה נוהג, שאושר בבית-משפט זה ב- ע”פ 226/54 משה אלופי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד ט 1345 (1955). השופט המלומד נוכח, כי לאחר העיון בהודעתו במשטרה אכן נזכר העד בדברים כהווייתם, והוא אמר ‘עכשיו לאחר עיון בהודעתי הנ”ל אני שומע עכשיו את האיומים כאילו יצאו עכשיו מפי הנאשם’. כאשר דברים אלו זכו לאמונו של השופט, אין למצוא כל דופי בכך שסמך על עדות זו”.
ב- ע”פ 1242/97 {גרינברג ליאור ואח’ נ’ מדינת ישראל, תק-על 98(1), 81 (1998)} נפסק מפי כב’ השופט י’ קדמי:

“ג. טענת האליבי בית-המשפט המחוזי דחה את טענת האליבי שהעלה דרור – ואשר מטבע הדברים יש לה השלכה גם לעניינו של ליאור – בשל חוסר היכולת לסמוך בהקשר זה על העדים שהציגו בפניו את גירסת ה- “נוכחות במסיבה”, העומדת בבסיסה של הטענה; ואנכי לא מצאתי טעם להתערב במסקנתו של בית-המשפט בעניין זה.

חולשתה של גירסת האליבי נעוצה בשניים:

ראשית – בשלב המאוחר עד למאוד שבו “התגלתה”, ובנסיבות שהביאו לכך שהעדים “נזכרו” בנוכחותו של דרור במסיבה;

ושנית – במסקנת “ריענון הזיכרון הקולקטיבי”, העולה כפורחת מן הניתוח וההשוואה שערך בית-המשפט המחוזי בין תשובותיהם של העדים, שנקראו לתמוך בגירסת האליבי, בדבר “נוכחותם” של דרור ועירית במסיבה מצד אחד, לבין תשובותיהם לשאלות בנושאים אחרים מצד שני.

בהגינותם, מסרו העדים – וכך למדנו גם מפי בא-כוחם של המערערים – כי הם השתתפו בפגישה שנערכה במשרדו של הסניגור ואשר במהלכה שוחחו המשתתפים אודות טענת האליבי, כאשר כל אחד מהם “זורק משפט” אודות אירועי המסיבה וחלקו של דרור בה. במצב דברים זה, העדות שמסר כל אחד מעדי האליבי אינה נעוצה בזכרונו שלו, אלא מבטאת “זיכרון קולקטיבי”, שלא ניתן להעמידו במבחן; ועל זה – לא ניתן לסמוך מימצא בהליך שיפוטי.

טענת אליבי המבוססת על תשתית ראייתית אשר כזו, חייבת לסגת מפני כוחן הראייתי המשולב של ההודעות שמסרה עירית במשטרה ושל העובדות האוביקטיביות המתיישבות עמה ותומכות בה.

ואין אני שוכח בהקשר זה, את עניין “שיחת הביניים” הטלפונית, שהתקיימה במהלכו של ביצוע השוד מדירתה של עירית לדירה שבה התקיימה המסיבה, עליה מבוססת טענת האליבי. כאמור, אין בחומר הראיה כדי לקבוע, מי היו המשוחחים ומה היה תוכנה של השיחה. בא-כוח המערערים רואה בשיחה זו תמיכה בטענת האליבי, כאשר לשיטתו, סבתה של עירית – שכנראה הייתה באותה תקופה בארץ והתגוררה בדירתה של עירית – שוחחה בשיחה זו עם עירית שהייתה במסיבה.

מאידך גיסא, רואה בא-כוח התביעה בשיחה זו גורם הסותר את טענת האליבי, משום שבנסיבות העניין אין ספק – לשיטתו – שעירית היא זו שקיימה את השיחה, לאחר שלא הגיעה יחד עם דרור למסיבה.

לשיטתי, בהיעדר ראיה לסתור, מכתיבים השכל הישר וניסיון החיים – על רקע ההודעה שמסרה עירית במשטרה והראיות האוביקטיביות הניצבות לצידה ותומכות במהימנות תוכנה – שעירית היא שקיימה את השיחה. ברם, בהיעדר ראיה ישירה לכך ולנוכח העמימות שנותרה בהקשר זה, החלטתי שלא לייחס לשיחה זו משקל כלשהו לעניין ההכרעה בגורלה של גירסת האליבי; והנני מאמץ את דחייתה של טענת האליבי מכוח הנמקתו של בית-המשפט המחוזי, אשר ראה את עדי האליבי על דוכן העדים והתרשם מהם ישירות.”

6. תוקפה של פגישה יזומה בין עדים
ב- ע”פ 406/78 {דב יוסף בשירי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לד(3), 393 (1980)} נפסק מפי כב’ השופט מ’ שמגר:

“(ה) עורך-דין עינב חזר והעלה בטענותיו את הליקויים בפעולתה של המשטרה בעטיים נפגעו, לטענתו, זכויותיהם של המערערים, כגון הכישלון בפיענוח ההקלטה והסתרת העובדה שנעשה פיענוח חלקי וכן עניין הכליאה בצוותא של העדים. בעניין ההקלטה דנו כבר לעיל. יש רק להוסיף, כי אין לומר כי הסניגוריה לא הועמדה על האפשרות לנסות ולפענח את ההקלטה ביוזמתה היא. במכתב מיום 18.2.1977 שהופנה אל כל אחד מן הסניגורים הסב התובע את תשומת-ליבם לקיומו של סרט ההקלטה וסרטי הקלטה נוספים וציין כי טיב ההקלטות גרוע ומומחי המשטרה לא הצליחו לערוך תמליל. הוא הוסיף כי:

‘אם ברצונך לראות את הנ”ל או כל מוצג שהוא לפני המשפט מתבקשים הסניגורים להודיע על תאריך נוח להם, לאחר תיאום ביניהם.’

הווה אומר, לא הייתה מניעה לכך שההקלטה תימסר לבדיקת מומחה אחר מטעם הסניגוריה והא ראיה שדווקא אחד מן המערערים, ציון עמיאל, הוא שפרץ את הדרך לראשונה, בעצמו ובכוחו, והצליח במקום בו נכשלו מומחי המשטרה, אשר מחדלם בנושא זה אכן ראוי לכל ביקורת; אך לא התחוור לנו איך יכול להיות בכך כדי להשפיע על הכרעת-הדין. אין גם לומר שלא קויימו הוראותיו של סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ”ה-1965, כי אין בכך ממש.

לנושא הכליאה בצוותא התייחסנו כבר לעיל, אך לאור החקירה היסודית שנערכה לכל אחד מן העדים ולאור הבדיקה הקפדנית של העדויות על-ידי בית-משפט קמא, אין לומר כלל ועיקר כי נגרם בשל כך עיוות-דין במידה המצדיקה התערבותו של בית-משפט שלערעור. מאחר שהסניגור המלומד התייחס בהקשר זה, בין היתר, לדברים שנאמרו על-ידי בית-משפט זה ב- ע”פ 216/56 (ג’ניה יתום נ’ היועץ המשפטי לממשלה, וערעור נגדי היועץ המשפטי לממשלה נ’ ג’ניה יתום, פ”ד יא 592, 595 (1957); פ”ע כח 259), בעמ’ 595, מן הנכון להוסיף הבהרה למה שנאמר שם. ב- ע”פ 216/56 הנ”ל צויין בעניין זה כדלהלן:

‘בטענותיו בשאלות חוק התאונן בא-כוח המערערת על כך, שעדי הקטיגוריה התאספו בצוותא לפני בואם להעיד, והחליפו ביניהם דעות ורשמים. אחד העדים הסביר ואמר, כי אחרי החקירה הפלילית המוקדמת, משראו העדים מה טיבה של חקירה בבית-המשפט, ומה שאלות נשאלים בה עדים, נפגשו כמה מהם ושוחחו על המקרה, כדי לרענן את זכרונם בפרטים מסויימים, על עניין מעין זה נאמר ב- ע”פ (226/54 משה אלופי והלל בוייר נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל, וערעור נגדי היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ’ משה אלופי והלל בוייר, פ”ד ט 1345, 1348 (1955); פ”ע כ 148), עמ’ 1348:

‘…לעולם אין ביטחון, כי קודם למשפט לא החליפו ביניהם העדים דעות על מסיבות המקרה ולא סיפרו זה לזה על הרשמים שנתרשמו ועל הגרסאות שהעלו. אך דבר זה אין למנעו, ואין הוא, כשלעצמו, פוגם בעדות, כל עוד אין הוכחה משכנעת שהעד האחד אמנם הושפע מדברי עד אחר.’
במקרה דנן לא כיוונה יד אחת את הפגישות בין העדים, ואין כל הוכחה על הדרכה שהודרכו העדים. יתר-על-כן, הנשיא התורן המלומד לא התעלם מפגישות העדים לפני המשפט, ומשיחותיהם זה עם זה על פרטי המקרה, ונתן דעתו על כך, בבואו לשקול את מהימנות העדים. במסיבות אלה אין אנו רואים כל טעם בקובלנתו של בא-כוח המערערת.’

אין להסיק מן האמור לעיל כי הפגשה מכוונת של נחקרים היא שיטה אשר לעולם אין לנקוט אותה. בשלב בו מתנהלת חקירה לגילוי מבצעי העבירה, יש לא אחת תועלת בכך שתתאפשר למעורבים בעניין פגישה בה יחליפו ביניהם דברים, מבלי לדעת שיש מי שמאזין להם. מאידך גיסא, אין להביא במכוון
לידי כך שעדים העומדים להעיד במשפט ייפגשו זה עם זה כדי להחליף ביניהם מידע. יתרה-מזאת, הפגשת עדים אף אם איננה תוצאה של מעשה מכוון עלולה להשפיע על המשקל אותו יהיה בית-המשפט מוכן לייחס לעדות. במילים אחרות, אין ללמוד מן הדברים שנאמרו ב- ע”פ 216/56 הנ”ל כאילו היעדרה של יד מכוונת יש בה כדי להסיר לעולם כל פסול מן הפגישה בין העדים, ומן הראוי שבית-המשפט יתן דעתו לעובדה כגון זו המתבררת במשפט, גם אם לא הוכחו הכוונה או זדון, כדי להכריע אם היה בה כדי להשפיע על תוכנה של העדות או על טיבה. כך גם נהג בית-המשפט במקרה דנן, ועניין קביעתה של ההודעה נ/7 כאמת-מידה נוקשה, יוכיח.”

מקור המאמר – abc-israel.it