ירושה עפ”י צוואה

“המצווה הוא השליט על צוואתו ואל לנו לשפוט את תבונת הציווי והגיונו[1]”.
“כוח זה הניתן ביד המצווה משמש לו לעיתים נשק יעיל ביותר כלפי העולם הסובב אותו, ובייחוד כלפי קרוביו, ידידיו ואנשי ביתו. והמצווה היודע ומכיר כוחו זה, עושה בו שימוש יעיל ביותר, וגומל טובה תחת טובה ורע תחת רעה.”[2] בני האדם לאו דווקא מותירים צוואות המורות רק מה ייעשה ברכושם לאחר מותם. לעיתים בני האדם מותירים אחריהם צוואות בעלות תוקף מוסרי או רוחני.

בתי-המשפט לא יתעניינו בצוואות מוסריות, רוחניות, פוליטיות או בצוואות המותירות הוראות בדבר התנהגותם של בני אדם (אלא-אם-כן מדובר במקרה שהמת הותיר אחריו הוראה בצוואתו בדבר התנהגות של אדם פלוני שתהווה תנאי לזכיה).

בתי-המשפט מתעסקים בצוואות שבהן המת הותיר הוראות בצוואתו בדבר קניינו, שניתן למלא אותן ושניתן לכפות את ביצוען.

בחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: חוק הירושה) אין הגדרה למונח צוואה.

בית-המשפט[3] נדרש לשאלת מהותה של צוואה והגיע למסקנה כי על יסוד ניתוח המגמה העולה מהוראות חוק הירושה ולאור ההיסטוריה החקיקתית שלו, הצוואה צריכה לשקף כוונה לתת או להעניק זכויות בעזבון. משמעותה של צוואה הינה הענקת זכות בעזבון למי שאינה מוקנית לו מכוח הדין. צוואה כזו, צריכה להיעשות באופן ובצורה כפי שקבע המחוקק בחוק הירושה.

ב- ע”א 1978/05[4] כב’ השופט ס’ ג’ובראן פסק לעניין הגדרה למונח צוואה כי:

“בחוק הירושה לא מופיעה הגדרה מפורשת למונח “צוואה”. בעבר, צוואה הוגדרה על-ידי המחוקק כ ‘הצהרה חוקית בכתב שבה מגלה המצווה את רצונו כדת מה לעשות ברכושו לאחר מותו…’ (סעיף 2 לפקודת הירושה, 1923; ראו גם ע”א 311/81 באומן נ’ נתן, פ”ד לח(4) 320). במקום אחר בו נדונה ההגדרה של צוואה, נפסק כי היא חייבת לכלול יסוד כלשהו של הענקה – בין אם מפורשת ובין אם משתמעת – של זכויות בעזבון. מסקנה זו התבססה, בין היתר, על ניתוח המגמה העולה מהוראות חוק הירושה ומן ההיסטוריה החקיקתית של החוק (ע”א 122/86 שפיר נ’ קלובנסקי, פ”ד מד(1) 738; אעיר, כי באותו מקרה נדונה שאלה סבוכה שאינה מענייננו הנוגעת למעמד של “צוואה שוללת”, שכל מהותה הדרת יורשים מירושה; כן ראו, ע”א 2622/90 שני נ’ לרמר, פ”ד מז(1) 191). מכל מקום נדמה, כי אין חולק על כך שצוואה מהווה מסמך אשר בא להסדיר חלוקת רכושו של אדם בעקבות מותו (ע”א 7210/96 עזבון המנוח משה גרינברג נ’ גרינברג, פ”ד נב(4) 49 (1998)) ולפיכך על מסמך זה לכלול הוראת הנחלה, או למצער פירוט כלשהו לגבי מה ייעשה (ואולי גם לא ייעשה) ברכושו של אדם עם מותו.” (פסקה 10 לפסק-הדין)
סעיף 1 לחוק הירושה קובע כי:

“1. הירושה
במות אדם עובר עזבונו ליורשיו.”

סעיף 2 לחוק הירושה קובע כי:

“2. היורשים
היורשים הם יורשים על-פי דין או זוכים על-פי צוואה; הירושה היא על-פי דין זולת במידה שהיא על-פי צוואה.”

עזבונו של המת יעבור ליורשיו על-פי דין. אם המת השאיר צוואה, העזבון יחולק בהתאם להוראות שבצוואה. במקרה בו כלל המוריש בצוואתו את כל רכושו לא תהיה ליורשים על-פי דין זכות כלשהי ברכושו של המת. אך אם המוריש הותיר הוראות בצוואתו רק לגבי חלק מרכושו, הנהנים על-פי הצוואה יתחלקו ברכוש בהתאם להוראות הצוואה, ושאר הרכוש שלא נכלל בצוואה יחולק ליורשים על-פי הדין.

המחוקק הותיר בידי המת את האפשרות לקבוע מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, בכך המת מבטא את רצונו שלו, המצווה הוא השליט על צוואתו. אך הצוואה חייבת למלא אחר ההוראות הצורניות והמהותיות שבחוק הירושה על-מנת שתחשב כצוואה תקפה מהבחינה המשפטית.

ב- עז’ (כ”ס) 2351/05[5] נפסק כי הרהורים ומחשבות בלב איש לא ילמדו על גמירות-דעתו של אדם לעשות צוואה, אלא רק מעשה מוגמר של עשיית צוואה אפשר שיקויים.

וכלשון בית-המשפט:

“אפשר שיהרהר אדם אודות הנוסח הראוי לצוואתו, פעם יחשוב שיש להוסיף ולהטיב עם אחד ופעם לגרוע מחלקו של האחר, ואולם עד אשר לא יתיישב אדם בדעתו וייתקן צוואתו בדרך ובטכס הראויים לכך לא עשה ולא כלום. יותר מכך, מטבעם של דברים אנו יודעים כי לא פעם יאמר אדם לחברו את אשר חברו חפץ לשמוע מבלי שיש לאומר כוונה לפעול בדרך זו… העובדה כי אמר אדם לחברו כי הוא רוצה לתקן צוואתו אין בא ללמד על גמירות-דעתו לעשות כן עד אשר יתקנה ממש. כאמור, רבות מחשבות בלב איש אך רק המעשה המוגמר אפשר שיקויים ויקבל את גושפנקת הערכאת השיפוטית שאם לא תאמר כך הרי שאין לדבר סוף.” (פסקה 17 לפסק-הדין)
אם כן, הצוואה, היא כלי משפטי בידו של המת הקובע מה ייעשה בקניינו לאחר מותו.

כיבוד רצונו האחרון של המת הוא עיקרון יסוד במשפטינו. עיקרון זה שאוב מדיני הירושה במשפט העברי[6].

עיקרון יסוד זה בדיני צוואות עומד לנגד עיניהם של השופטים הרואים בו מקור לחובה המוטלת עליהם בבואם לבחון קיומה של צוואה. כיבוד רצונו של המת הגם שאינו מופיע בחוק עצמו מוזכר הוא בפסיקה רבות[7].

יפים דבריו של כב’ השופט מ’ חשין לעניין זה ב- ע”א 1212/91[8]:

“עיקרון-יסוד הוא במשפט הצוואות – והוא ראשון ונעלה בין נעלים – כי ‘מצווה לקיים דברי המת’. מכירים אנו בזכותו של אדם – ואדם הוא כל אחד מאיתנו – לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר-מות, וכי על פיו יישק דבר.” (פסקה 36 לפסק-הדין)
עיקרון זה שגור היטב בבתי-המשפט בישראל. על השופטים בישראל מוטלת החובה להוציא לפועל את רצונו האמיתי והאחרון של המצווה.

כב’ השופט י’ מלץ ב- ע”א 724/87[9] פוסק לעניין הכלל כי מצווה לקיים את דברי המת כי:

“כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה בצידו את שאלת “כבוד המת”, השלוב בעיקרון הכללי של “כבוד האדם”, אשר היה לעקרון-על במשפטנו עם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית-משפט זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריו, שזורה כחוט השני העמדה, לפיה: בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על-פי הכלל הגדול הנקוט בידינו כי ‘מצווה לקיים דברי המת’ (כתובות סט, ב’; גיטין, יד, ב).” (פסקה 5 לפסק-הדין)
כב’ השופט ח’ כהן בפרשת בריל נ’ היועץ המשפטי[10]:

“כללו של דבר: קו יסוד של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דברי המת: כשרצונו של המוריש בדבר מה שיעשה בירושתו אחריו בא לידי ביטוי בצוואה (כמשמעותה בסעיף 18 לחוק) ואין ספק באמיתותה של צוואה זו כי אז אומדין דעתו של המצווה כדי שיקויים כל מה שהיה בדעתו וברצונו (סעיף 54 לחוק).”
פרופ’ א’ ברק בספרו[11] כותב כי:

“אכן, ביסוד דיני הצוואות מונח העיקרון הבסיסי לפיו יש לקיים דבר המת.”
פרופ’ א’ ברק מסביר את מקורותיו של העיקרון:

“זהו עיקרון ידוע של המשפט העברי, ולפיו מצווה לקיים דברי המת. הוא מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית. הוא נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה חלק מהזכות החוקתית בדבר כבוד האדם. הוא מתבקש מזכות הקניין, שזכתה להגנה חוקתית בישראל. על הפרשן לשקף חשיבות חוקתית זו של הצוואה. עליו לעשות כל מאמץ לקיים את הוראות הצוואה ולא להביא לביטולן, עליו לנקוט את כל האמצעים כדי להביא הגשמת רצונו האמיתי של המצווה.”[12] ב- ע”א 4377/04[13] פסקה כב’ השופטת ע’ ארבל כי:

“בבסיסן של הוראות החוק שעניינן גורל רכושו של אדם לאחר מותו ניצבת ‘ההכרה בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מותו’… עיקרון היסוד המתווה הסדרים אלה הוא לפיכך כי ‘מצווה לקיים דבר המת’ והוא בבחינת מנחה ומורה דרך בדיני הירושה, גם אם אינו היחיד שיש להביא בחשבון לעת בחינתה של צוואה… כיבוד מצוותו האחרונה של הנפטר אינו נובע אך מהכבוד למת, אלא גם מפאת שהוא מקפל בתוכו ערכים שהם בבחינת יסוד מוסד, זכויות חוקתיות בשיטתנו – עיקרון האוטונומיה של הפרט, כבוד האדם שלו וזכותו החוקתית על קניינו… בתי-המשפט הלכו לאורו של עיקרון זה ולמען קיומו נכונים היו לדלג מעל מהמורות ומשוכות על-מנת להימנע ממצבים בהם מחמת פגמים שאינם נעוצים ברצונו של המצווה יסוכל רצונו זה. כך אירע בעיקר כאשר נפלו בצוואה פגמים צורניים כאלה ואחרים.” (פסקה 13 לפסק-הדין)
מול עיקרון-על זה, של כיבוד רצונו האחרון של המת, ועיקרון החופש לצוות, המחוקק הציב שורה של הגבלות בדין המגבילות את המוריש בבואו לקבוע בצוואתו מה יעלה בדבר רכושו לאחר מותו.

על כך כב’ השופט י’ מלץ פוסק ב- ע”א 724/87[14]:

“המחוקק הישראלי לא התיר חירות בלתי-מוגבלת של הורשה וקבע מספר הגבלות בדין כדוגמת סעיף 34 (צוואה בלתי-חוקית) או סעיף 38 (תנאי בלתי-חוקי בצוואה) אשר על פיהן עשוי חופש הצוואה של מי שעבר מן העולם להשקל על כפות המאזניים מול אינטרסים אחרים המשמשים את החיים כמו תקנת הציבור, כיבוד חוק וכיו”ב. וכך נמצא איזון בין “כבוד המת” ו”כבוד החיים”… מכל מקום, בבואנו לבחון צוואתו של מי שעבר מן העולם, מחוייבים אנו בבחינה זהירה של צעדינו, שכן מצויים אנו ב”טריטוריה” שחוק היסוד פורש עליה את צילו, ולכן מחוייבים אנו להימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הצוואה. כמצוות סעיף 8 לחוק היסוד: ‘אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד: זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש’ (ל”ערכיה של מדינת ישראל” ראה סעיף 1 לחוק). הוראה מנחה זו משתלבת היטב עם שורת הוראות ארוכה בחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: החוק), אשר מנחה להעדיף קיום צוואה על ביטולה (ראה למשל סעיפים 30(ב), 31(ב), 32, 38 ו- 54(ב)), והכל תוך בחינת העניין כולו באספקלריית אומד-דעתו של המצווה (סעיף 54(א)).” (פסקה 6 לפסק-הדין)
כמו-כן נפסק ב- ע”א 4377/04[15] כי “החשיבות שיש לייחס למימוש רצונו של המצווה אין משמעה כי החופש לצוות בלתי-מוגבל. חוק הירושה מטיל מגבלות שונות על זכותו של אדם לצוות את רכושו”.

הנה כי כן, כאשר בית-המשפט נאלץ להכריע בדיון, בעניין קיום דבר המת בצוואתו, או פסילתה של הצוואה, מתבקשת הליכה זהירה ודקדקנית. בד-בבד על השופט לשמור על האיזון העדין של כפות המאזניים בין כבוד המת וכבודם של החיים.

מקור המאמר – abc-israel.it

---

[1] עז’ (כ”ס) 2351/05 א. מ. ואח’ נ’ א. א. ואח’, תק-מש 2008(1) 221 (2008).
[2] השופט ז”ש חשין דמויות מבית המשפט (תשי”ג) 239.
[3] ע”א 122/86 שפיר נ’ קליבנסקי, פ”ד מד(1) 738 (1990); ראה גם: ע”א 2663, 2622/90 אברהם שני נ’ איסר לרמר ואח’, פ”ד מז(1) 191 (1993).
[4] ע”א 1978/05 אדית קרביס נ’ יהודית קרביס ואח’, תק-על 2007(1) 538 (2007).
[5] עז’ (כ”ס) 2351/05 א. מ. ואח’ נ’ א. א. ואח’, תק-מש 2008(1) 221 (2008).
[6] “מתוך שרצונו של אדם – כבודו ומתוך שאנו מבקשים לקיים רצונו האחרון של אדם כל עוד הייתה הנשמה באפו אנו מצוּוִים לקיים צוואתו מעת שנסתלק מן העולם, ובלבד שהוכח לנו כי את רצונו ביטא המצווה בצוואתו ולא את רצון זולתו. מכאן הורונו חכמים “מצווה לקיים דברי המת”, גיטין, יד, עמ’ ב.
[7] עניין זה נדון רבות בפסיקה במהלך השנים, להלן: רשימה של חלק מפסקי הדין בהם נדון העניין: ע”א 869/75 רבקה בריל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לב(1) 98 (1977); ע”א 65/67 דניתה קורץ ואח’ נ’ קירשן, פ”ד כא(2) 20 (1967); ע”א 493/83 אבו סנינא נ’ טהא, פ”ד לט(4) 639, 641 (1985); ע”א 765/87 צ’סלר נ’ עזבון המנוח מנדל ישראל, פ”ד מג(3) 81 (1989); בג”צ 6126/94 גיורא סנש ו- 4 אח’ נ’ יו”ר רשות השידור, תק-על 99(2) 806 (1999); 724/87 כלפה נ’ גולד, פ”ד מח(1) 22, 28 (1993); רע”א 5103/95 טובה דשת נ’ שלום אליהו ו-4 אח’, פ”ד נג(3) 97 (1999).
[8] ע”א 1212/91 קרן לב”י ואח’ נ’ פליציה בינשטוק ו-4 אח’, פ”ד מח(3) 705 (1994).
[9] ע”א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ’ תמר גולד, פ”ד מח(1) 22 (1989, 1993).
[10] ע”א 869/75 רבקה בריל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לב(1) 98, 102 (1977).
[11] אהרון ברק פרשנות במשפט כרך חמישי פרשנות הצוואה (נבו הוצאה לאור) 58.
[12] אהרון ברק פרשנות במשפט כרך חמישי פרשנות הצוואה (נבו הוצאה לאור) 58-59.
[13] ע”א 4377/04 גל גורן-הולצברג ואח’ נ’ אביבה מירז ואח’, תק-על 2007(3) 848 (2007).
[14] ע”א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ’ תמר גולד, פ”ד מח(1) 22 (1989, 1993).
[15] ע”א 4377/04 גל גורן-הולצברג ואח’ נ’ אביבה מירז ואח’, תק-על 2007(3) 848 (2007).