סעיפים 45 ו- 46 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 קובעים כדלקמן:
“45. מינוי אפוטרופוסים אחרים
בית-המשפט רשאי, אם ראה סיבה מיוחדת לכך, למנות לחסוי יותר מאפוסרופוס אחד; משעשה כן, יחליט בית-המשפט אם להטיל את תפקידי האפוטרופסות על האפוטרופסים במשותף או לחלקם ביניהם.
46. דין אפוטרופסים משותפים
הטיל בית-המשפט תפקידי אפוטרופסות על שני אפוטרופסים או יותר במשותף, יחולו ההוראות הבאות, זולת אם הורה בית-המשפט אחרת:
(1) האפוטרופסים חייבים לפעול תוך הסכמה; בעניין שדעותיהם חלוקות, יפעלו כפי שיחליט בית-המשפט;
(2) פעולה של אחד או של אחדים מן האפוטרופסים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית-המשפט, מראש או למפרע;
(3) בעניין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אדם מהאפוטרופסים לפעול על דעת עצמו;
(4) האפוטרופסים אחראים לחסוי יחד ולחוד;
(5) נתפנה מקומו של אחד מן האפוטרופסים או שחדל לפעול, זמנית או לצמיתות, חייבים האחרים להודיע על כך מייד לבית-המשפט, והם חייבים ומוסמכים להמשיך בתפקידיהם כל עוד לא קבע בית-המשפט אחרת.”
ביום 11.04.16 פורסם תיקון מס’ 18 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות {ספר חוקים, חוברת מס’ 2550, ג’ בניסן התשע”ו} ובמסגרתו תוקנו סעיפים הנ”ל ונוסחם החדש יהיה כדלקמן:
“45. מינוי אפוטרופסים אחדים (תיקון התשע”ו (מס’ 18))
בית-המשפט רשאי אם ראה סיבה מיוחדת לכך, למנות לאדם יותר מאפוטרופוס אחד; משעשה כן, יחליט בית-המשפט אם להטיל את תפקידי האפוטרופסות על האפוטרופסים במשותף או לחלקם ביניהם.”
46. דין אפוטרופסים משותפים (תיקון תשע”ו (מס’ 18))
הטיל בית-המשפט תפקידי אפוטרופסות על שני אפוטרופסים או יותר במשותף, יחולו ההוראות הבאות זולת אם הורה בית-המשפט אחרת:
(1) האפוטרופסים חייבים לפעול תוך הסכמה; בעניין שדעותיהם חלוקות, יפעלו כפי שיחליט בית-המשפט;
(2) פעולה של אחד או של אחדים מן האפוטרופסים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית-המשפט, מראש או למפרע;
(3) בעניין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מהאפוטרופסים לפעול על דעת עצמו;
(4) האפוטרופסים אחראים לאדם יחד ולחוד;
(5) נתפנה מקומו של אחד מן האפוטרופסים או שחדל לפעול, זמנית או לצמיתות, חייבים האחרים להודיע על כך מיד לבית-המשפט, והם חייבים ומוסמכים להמשיך בתפקידיהם כל עוד לא קבע בית-המשפט אחרת.”
הערה: תיקון מס’ 18 ייכנס לתוקפו בתוך שישה חודשים מיום פרסומו.
סעיף 45 לחוק הכשרות עוסק במינוי אפוטרופסים אחדים. על-פי סעיף הנ”ל, בית-המשפט רשאי אם ראה סיבה מיוחדת לכך, למנות לחסוי יותר מאפוטרופוס אחד. משעשה כן, יחליט בית-המשפט אם להטיל את תפקידי האפוטרופסות על האפוטרופסים במשותף או לחלקם ביניהם, והכל על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט ובהתאם לנסיבות המקרה שבפניו.
כפי שנראה להלן, סעיף 93 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 כמעט זהה לסעיף 46 לחוק הכשרות, בשינויים המחוייבים. סעיף 93 לחוק הירושה קובע כדלקמן:
“93. מנהלים אחדים (תיקון התשנ”ח)
מינה בית-המשפט או הרשם לענייני ירושה שני מנהלי עזבון או יותר, יחולו ההוראות הבאות, זולת אם הורה בית-המשפט אחרת:
(1) מנהלי העזבון חייבים לפעול תוך הסכמה; בעניין שדעותיהם חלוקות, יפעלו כפי שיחליט בית-המשפט;
(2) פעולה של אחד או של אחדים ממנהלי העזבון טעונה הסכמת האחרים או אישור בית-המשפט, מראש או למפרע;
(3) בעניין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד ממנהלי העזבון לפעול על דעת עצמו;
(4) כל מנהל עזבון אחראי לפעולת חבריו זולת אם התנגד לה או לא ידע עליה;
(5) נתפנה מקומו של אחד ממנהלי העזבון או שחדל לפעול, זמנית או לצמיתות, חייבים אחרים להודיע על כך מיד לבית-המשפט, והם חייבים ומוסמכים להמשיך בתפקידיהם כל עוד לא הורה בית-המשפט אחרת.”
להלן, נסקור את פרשנותו של סעיף 93 לחוק הירושה. אנו סבורים כי הדברים הנאמרים לעניין סעיף 93 לחוק הירושה, יפים הם, אף לפרשנותו של סעיף 46 לחוק הכשרות, כמובן, בשינויים המחוייבים.
סעיף 93 לחוק הירושה קובע כי בסמכותו של בית-המשפט למנות שני מנהלי עזבון או יותר. כך גם סעיף 46 לחוק הכשרות קובע כי בסמכותו של בית-המשפט למנות אפוטרופוס או יותר. זאת ועוד. סיפת סעיף 46 לחוק הירושה קובע כי לבית-המשפט הסמכות והכוח להורות בניגוד לקבוע בסעיפים 1 עד 5 שבסעיף, והכל לפי שיקול-דעתו.
סעיף 93(1) לחוק הירושה קובע כי מנהלי העזבון חייבים לפעול תוך הסכמה ביניהם. אנו סבורים כי כוונת המחוקק בסעיף זה, כי ההסכמה תהיה מוחלטת. ונסביר. במקרה ויש שני מנהלים או יותר, על ההחלטות להתקבל פה אחד. באם קיימים חילוקי דיעות, על מנעלי העזבון לפנות לבית-המשפט, על-מנת שזה יכריע במחלוקת שנוצרה.
מנהלי עזבון, אינם רשאים להיפטר מניהול של ממש וזאת על-ידי העברת העבודה למנהל עזבון אחר, שיעשה את העבודה במקומם. בעשותם כן, יוצרים הם פיקציה של מינוי כמה מנהלי עזבונות, כאשר הניהול בפועל של העזבון נעשה על-ידי מנהל אחד {עז’ (ת”א) 5650/99 עזבון בת שבע דה רוטשילד נ’ עמותת בת דור, תק-מש 99(2), 69 (1999)}.
נציין כי:
“אין המנהלים רשאים להיפטר מניהול ממשי של העזבון על-ידי העברתו לידי חלק מהם. אין לומר כאן ששלוחו של אדם כמותו. המחוקק מעוניין בפעילות משותפת ממשית ואין להערים על כוונתו.” {ש’ שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 חלק שלישי (נבו הוצאה לאור, התשס”ב-2002), 191}.
כמו-כן:
“אין להעביר פעילות בצורה גורפת לאחד ממנהלי העזבון האחרים, ומקל וחומר שאין להעביר פעילות כזו לאדם שלישי שאינו בין מנהלי העזבון. עם-זאת, לעיתים אין מנוס מלהעביר פעילויות ספציפיות לביצוע על-ידי אנשים מסויימים, לרבו מומחים, הפועלים כשלוחים של המנהלים, כגון ראוי חשבון ועורכי-דין.”
סעיף 93(2) לחוק הירושה קובע כי ההסכמה לגבי עשיית פעולה, יכולה להתקבל, מראש או למפרע (לאחר ביצוע הפעולה). אנו סבורים, ועל-אף הקושי שבדבר, כי על ההסכמה להינתן מראש לפני עשייתה של הפעולה.
באם תינתן הסכמה מראש, ייתכן ונצליח לחסוך מהצדדים את הפניה לבית-המשפט שיצטרך ליתן פרשנותו ל”הסכמה” שניתנה. כך גם נחסוך מבית-המשפט ומהצדדים עצמם את הפרשנות באשר לשאלה האם ניתנה בכלל הסכמה מראש ואם לאו.
במקרה ואחד ממנהלי העזבון לא ידע על הפעולה או התנגד לה, ולאחר ביצוע הפעולה, אישר הפעולה בדיעבד, אזי, כמוה כהסכמה ומנהל עזבון זה לא יוכל, לטעון בעתיד, כי התנגד או לא ידע על הפעולה שנעשתה.
כמו “שיש לראות אישור למפרע כדבר ההופך פעולה חד-צדדית לפעולה שנעשתה בהסכמה, כן יש לראות אותו אישור כגורם גם לאחריותו של המנהל שנתן את האישור לחברו. יש לראות את הפעילות כאילו נעשתה בהסכמת שני המנהלים בעקבות האישור למפרע ולכן האחריות לפעולה תיפול על שניהם” {ש’ שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 חלק שלישי (נבו הוצאה לאור, התשס”ב-2002), 196}.
סעיף 93(3) לחוק הירושה קובע כי:
“בעניין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד ממנהלי העזבון לפעול על דעת עצמו.”
ש’ שילה גורס בספרו {פירוש לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 חלק שלישי (נבו הוצאה לאור, התשס”ב-2002), 193} כי:
“לעיתים הצורך בהסכמת כל המנהלים יכול להכביד על ביצוע נאות של פעילות זו או אחרת, שכן לא תמיד קל להשיג את מי מנהלי העזבון האחרים, ואף אם מגיעים אליו צריך להסביר לו במה מדובר. כשצריך לבצע פעולה תוך זמן קצר כי העניין אינו סובל דיחוי, עמידה על הכלל שהפעולה תהיה בהסכמה עלולה לגרום נזק לעזבון. לכן המחוקק קבע שבמקרים כגון אלה מנהל אחד רשאי לפעול על דעת עצמו ללא צורך בהסכמת מנהל עזבון אחר.”
וכן השימוש במילה “רשאי”, בא:
“ככל הנראה, להגן על אפשרות של תביעה נגד מנהל העזבון שלא פעל כשורה כשעשה משהו על דעת עצמו בלי להיוועץ עם שותפיו לניהול העזבון. אבל ייתכן שהכוונה לא רק שיש למנהל העזבון רשות לעשות כך (“רשאי”) אלא אף חובה עליו לפעול כך. נדמה שאם מנהל עזבון ער לסיטואציה שיש להגדירה כסיטואציה שאיננה סובלת דיחוי, והוא לא יפעל על דעת עצמו, יש לראותו כמועל בתפקידו והוא יהיה אחראי לנזקים שייגרמו לעזבון בגין היעדר המעש מצידו. לפיכך במקרים כגון דא, אף שהכתיב הוא “רשאי”, הקרי הוא “חייב”. פירוש דווקני למונח “רשאי”, כאילו יש למנהל העזבון שיקול-דעת אם לפעול ולא לחדול, איננו מתקבל על הדעת.”
סעיף 93(4) לחוק הירושה קובע כי פעולתו של מנהל עזבון תחייב את חבריו המנהלים. יחד-עם-זאת, אם אחד מן המנהלים התנגד לפעולה או לא ידע עליה, הוא לא יחוייב באחריות לאותה פעולה שנעשתה ללא ידיעתו או שהתנגד לה.
אם יוכח בסופו-של-יום כי מנהל העזבון לא התנגד או ידע על הפעולה שנעשתה ושגרמה את הנזק, ניתן יהא לחייבו בפיצויים שכן התרשל בתפקידו.
זאת ועוד. מנהל עזבון “שהיה צריך לדעת או מקום שאדם סביר היה מגיע למסקנה שהפעולה עמודת להתבצע, דינם כלא ידע והמחוקק פטר אותם מאחריות” {ש’ שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 חלק שלישי (נבו הוצאה לאור, התשס”ב-2002), 195}.
כך גם נקבע כשהיתה למנהל העזבון התנגדות מלעשות פעולה. מחובתו של מנהל העזבון להתנגד לעשייתה של פעולה באם מגיע למסקנה כי איננה צריכה להתבצע או שיש לעשות בדרך אחרת אם בכלל.
ממקרא סעיף 93(4) לחוק הירושה, לא ניתן להבין באיזו צורה, על מנהל העזבון להביע את התנגדותו. אנו סבורים, כי על מנהל עזבון, המעוניין להתנגד, להביע את התנגדותו בכל צורה שהיא העומדת לרשותו לרבות שליחת מכתב, שיחה טלפונית או ישירה, יידוע היורשים, נהנים ונושים ואף במידת הצורך, פניה לבית-המשפט. על מנהל העזבון לדאוג לכך כי התנגדותו לפעולה כזו או אחרת, תהיה ברורה, כנה וישירה ללא רמזים, שכן, אחרי הכל, וברוב המקרים, מדובר באחריותו המקצועית של עורך-הדין.
כמובן שבית-המשפט, בעת הצורך, הוא זה שיקבע האם בהתנגדותו של מנהל העזבון, כאמור, היה בה די, שכן, ייתכנו מקרים כי לא די בשליחת מכתב או שיחה ישירה לדוגמה. בית-המשפט ידון בכל מקרה לגופו ועל-פי הנתונים, כפי שיובאו בפניו.
סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 קובע כי:
“שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד.”
אנו סבורים כי יש להחיל את הוראת סעיף 54 לחוק החוזים, על מנהלי עזבון ולקבוע כי מנהלי עזבון אחראים אישית ביחד וכל אחד לחוד. סעיף 93 לחוק הירושה לא אומר את דברו בעניין זה. חוק הירושה מדגיש כי אם יימצא כי מנהלי העזבון התרשלו בתפקידם ולא פעלו כדבעי, יחוייבו באחריות אישית וניתן יהא להפעיל סנקציות הקבועות בחוק הירושה.
סעיף 93(5) לחוק הירושה קובע כי במקרה ונתפנה מקומו של אחד ממנהלי העזבון או שאחד ממנהלי העזבון חדל לפעול, זמנית או לצמיתות, מחובתו של מנהל העזבון ש”נשאר” להודיע על כך, באופן מידי, לבית-המשפט.
“אפילו מותו של מנהל איננו פוטר את המנהלים האחרים מלפנות לבית-המשפט כדי לקבל הוראות והנחיות ממנו” {ש’ שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 חלק שלישי (נבו הוצאה לאור, התשס”ב-2002), 197}.
מרגע ההודעה ועד למתן החלטת בית-המשפט בעניין זה, שאר מנהלי העזבון רשאים להמשיך ולנהל את העזבון. כך גם כאשר “מדובר בהפסקה זמנית של פעילות אותו מנהל, כגון מפאת מחלה”.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
