סעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 קובע כדלקמן:
“47. סמכויות האפוטרופוס ואישור בית-המשפט (תיקון התש”ל)
האפוטרופוס מוסמך לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו; בפעולות המנויות להלן אין הוא מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית-המשפט אישרן מראש:
(1) העברה, שעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה;
(2) השכרה שחוקי הגנת הדייר חלים עליה;
(3) פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על-פי חוק;
(4) נתינת מתנות זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין;
(5) נתינת ערבות;
(6) פעולה אחרת שבית-המשפט קבע, בצו-המינוי או לאחר מכן, כטעונה אישור כאמור.”
ביום 11.04.16 פורסם תיקון מס’ 18 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות {ספר חוקים, חוברת מס’ 2550, ג’ בניסן התשע”ו} ובמסגרתו תוקן סעיף הנ”ל ונוסחו החדש יהיה כדלקמן:
“47. סמכויות האפוטרופוס ואישור בית-המשפט (תיקונים: התש”ל, התשע”ו (מס’ 18))
(א) האפוטרופוס מוסמך לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו; בפעולות המנויות להלן אין הוא מוסמך לייצג את האדם שהוא רפוטרופסו מבלי שבית-המשפט אישרן מראש:
(1) העברה, שיעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה;
(2) עסקה במקרקעין, למעט השכרה של נכס לתקופה שאינו עולה על חמש שנים שהוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל”ב-1972, לא חלות עליה;
(3) המחאה או שעבוד של זכות לקבלת זכות במקרקעין;
(4) השכרה שהוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל”ב-1972, חלות עליה;
(5) הסתלקות מחלק או ממנה בעזבון או העברה או שעבוד של חלק או מנה בעזבון.
(5א) מתן תרומה בכום העולה על הסכום שנקבע בהנחיות המקדימות לפי סעיף 35א (בסעיף זה: “הנחיות מקדימות”) או בסכום העולה במצטבר על 100,000 ש”ח, לפי הנמוך, והכל ובלבד שניתנה הסמכה מפורשת בהנחיות המקדימות;
(5ב) מתן מתנה שאינה נהוגה בנסיבות העניין, ואם ניתנה הסמכה מפורשת בהנחיות מקדימות – בסכום העולה על הסכום שנקבע בהנחיות המקדימות או בסכום העולה במצטבר על 100,00 ש”ח, לפי הנמוך;
(5ג) פעולה משפטית אחרת, ובכלל זה כמה פעולות הקשורות בעסקה אחת, ששוויין עולה על 100,000 ש”ח, אלא-אם-כן ניתנה הסמכה מפורשת בהנחיות מקדימות; ניתנה הסמכה מפורשת כאמור, תובא לאישור בית-המשפט פעולה משפטית כאמור ששווייה עולה על 500,000 ש”ח;
(5ד) משיכת כספים מקופת גמל בניגוד להוראות לפי סעיף 23 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס”ה-2005, כמשמעותם בסעיף 87(א)(2) לפקודת מס הכנסה, העברתם לאחר, שעבודם או עיקולם לפי סעיף 25 לחוק האמור;
(5ה) מתן ערבות או מתן הלוואה; ואם ניתנה הסמכה מפורשת למתן הלוואה – בסכום העולה על הסכום שנקבע בהנחיות המקדימות או בסכום העולה על 100,000 ש”ח, לפי הנמוך;
(5ו) התחייבות לביצוע פעולה מהפעולות המנויות בספקאות (1) עד (5ה).
(ב) היתה דחיפות בביצוע פעולה לשם שמירת ענייניו של אדם, רשאי האפוטרופוס, במקרים מיוחדים, לבקש מבית-המשפט אישור בדיעבד.”
הערה: תיקון מס’ 18 ייכנס לתוקפו בתוך שישה חודשים מיום פרסומו.
ההיגיון המונח ביסודו של סעיף 47 לחוק הכשרות הוא שבעסקאות בעלות משמעות מוגדרת, אין די בשיקול-דעתו הבלעדי של האפוטרופוס, והמחוקק הטיל על בית-המשפט לשקול באופן אובייקטיבי את נסיבות העסקה, ולהחליט אם טובת החסוי מתיישבת עם ביצועה הדרישה מבוססת בין היתר כדי להגן על החסוי ולבחון בכל עסקה רצונית הנכרתת בשמו של החסוי, אם היא משרתת את טובת החסוי.
במכירה לא רצונית מכוח הליכי ההוצאה לפועל, לדוגמה, אין שאלה של טובת החסוי ואין מקום לשקול טובת חסוי, כי בכל מקרה מכירת נכס בהליכי הוצאה לפועל אינה משרתת את טובת החסוי, ובהיעדר מרכיב של טובת החסוי, הרי אין כל צורך באישורו של בית-המשפט.
גם אם תובא בקשה כזו לפתחו של בית-המשפט כיצד הוא יעריך את טובת החסוי!!! שעה שדבר לא נבע מעסקה רצונית אלא מאולצת, אין מקום שבית-המשפט יכריע לפי עיקרון טובת החסוי, הרי ברור שהמכירה הכפויה אינה עולה בקנה אחד עם טובת החסוי, היש בכך כדי למנוע ירידה לנכסי חייב שהוא אפוטרופוס? התשובה לכך ברורה, אין מקום לאישור בית-המשפט מקום שהמכירה היא מכירה מכוח הליכי ההוצאה לפועל ואינה בהסכמת החייב-החסוי {תמ”ש (משפחה קר’) 250/08 ס’ ג’ נ’ ס’ ה’, תק-מש 2008(3), 635 (2008)}.
סעיף 47 לחוק הכשרות מסמיך את האפוטרופוס לעשות כל פעולה הדרושה לו למילוי תפקידו כדבעי למעט פעולות המנויות בסעיף הנ”ל, בהן, נדרש אישורו של בית-המשפט לביצוע הפעולות כאמור.
כך, לדוגמה, סעיף 47(1) לחוק הכשרות קובע כי פעולה מסוג, העברה, שיעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר או של דירה, דרושה את אישורו של בית-המשפט {א”פ (משפחה נצ’) 874-07-092 סבטלנה וייסמן (לשעבר קורנייביץ) נ’ אנסטסיה קורנייביץ (קטינה), תק-מש 2009(3), 332 (2009)}.
ב- בש”א (שלום ת”א) 159541/08 {אירית גולדין נ’ בית ברחוב אבן גבירול 60 בע”מ, תק-של 2008(2), 9310 (2008)} נדונה בקשה לביטולו של פסק-הדין וכן בקשה לעיכוב ביצוע.
כב’ השופטת יעל אחימן בדחותה את הבקשה לביטולו של פסק-הדין קבעה כי:
“אכן לכאורה קיים צורך באישור מסוג זה כל אימת שמדובר בסוג של פעולות שבהם אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית-המשפט אישר את הדברים מראש. דא עקא, שבעניין זה, היינו הגנת האינטרסים של המשיבה הפורמאלית, אין למבקשת כל מעמד ולכל היותר רשאית זו להפנות את תשומת-ליבו של האפוטרופוס הכללי הוא האחראי על תקינות פעילותם של אפוטרופוסים ממונים למהלך שנעשה על-ידי האפוטרופוס כאן. חזקה על האפוטרופוס הכללי כי זה ישקול את העניין, יערוך את הבדיקות הנדרשות ואם אכן יסבור כי יש דברים בגו הוא זה הרשאי ליזום מהלך מסוג זה שיזמה המבקשת.”
ב- בש”א (מחוזי חי’) 16267/05 {שלומית בר-דרור נ’ שוודיה חברה לבניין והשקעות בע”מ, תק-מח 2006(2), 7364 (2006)} קבעה כב’ השופטת ב’ גילאור כי אין לקבל את טענתה המקדמית של החברה לפיה דין בקשת הפירוק של המבקשים להידחות על-הסף משום היעדר אישור בית-המשפט המוסמך להגשת הבקשה על-ידי המבקש מס’ 2 שהינו פסול-דין.
עוד נקבע כי בעניין זה מקובלת טענת המבקשים לפיה סעיף 47 לחוק הכשרות אינו מחייב את נציגיו של מבקש מס’ 2 לקבל אישור מבית-משפט כתנאי להגשת בקשת הפירוק בשמו. במידה ונציגיו של מבקש מס’ 2 מוגבלים בהגשת בקשה מהסוג דנן, הרי יש למצוא הגבלה זו במקום אחר, כגון בצו המינוי שלהם כאפוטרופסים, והחברה לא הביאה על כך ראיה כלשהי {ראו גם סעיף 47(6) לחוק הכשרות וכן סימן ג’ לפרק ד’ לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984}.
ב- ת”א (שלום פ”ת) 1292/04 {לוקוב דוד נ’ קיבוץ נען, תק-של 2006(2), 26507 (2006)} קבע כב’ השופט אהרן מקובר כי במקרה הנדון, הודעת התובע על עזיבת המנוחה את הקיבוץ, הינה למעשה חיסול זכויותיה של המנוחה בדירה בקיבוץ.
בין אם נאמר שלמנוחה היו זכויות בדירת מגוריה, ולו אף זכות חזקה ושימוש, מאחר שההחלטה בדבר שיוך הדירות לחברי הקיבוץ טרם התקבלה באותו זמן ובין אם נאמר שלמנוחה היתה זכות של דיור קבע במרכז הסעודי, כך או כך, ברור כי עזיבתו של חבר את הקיבוץ מהווה חיסול של זכויותיו ביחידת הדיור שהיתה לו בקיבוץ בעת שעזב.
פעולה דרסטית כזו של עזיבת קיבוץ, מהווה אקט סופי ומתן “גט כריתות” לקיבוץ, והיא אינה דבר של מה בכך. יש בה משום סיום של זכויות שונות של התובעת בקיבוץ, ובראש וראשונה זכויות בעניין מקום מגוריה.
בעקבות הודעה כזו, המנוחה אינה יכולה יותר לחזור לדירת מגוריה ולא לדירת הקבע שלה. כוונת סעיף 47(1) לחוק הכשרות, המדבר על “חיסולה של דירה”, הינה לחיסול זכויות בדירה, שהרי אי-אפשר “לחסל דירה” ממש. לפיכך, ניתן בהחלט לראות בהודעת התובע לקיבוץ על עזיבת המנוחה את הקיבוץ, כנכנסת וחוסה תחת כנפי סעיף זה.
פעולה כאמור, מחייבת אישור של בית-המשפט מראש. האפוטרופוס אינו מוסמך לייצג את החסוי ולבצע פעולה כזו, על-פי סעיף 47(1) לחוק הכשרות.
לאור האמור לעיל, קבע כב’ השופט אהרן מקובר כי אין תוקף להודעת התובע לקיבוץ מיום 17.7.02, כאפוטרופוס, על עזיבת המנוחה את הקיבוץ.
ב- תמ”א 7746/94 {היועץ המשפטי לממשלה ואח’ נ’ פלונית, כאפוטרופא על חסוי, פ”מ נה(ב), 177} קבע בית-המשפט כי:
“סעיפים 47 ו- 48 (לחוק הכשרות המשפטית – א’ מ’) מגבילים את סמכות הייצוג של האפוטורופוס כאפוטרופוס… אולם יש תחולה לסעיף 13ה לחוק הנאמנות שתוצאתה שווה לתוצאה המתחייבת מסעיפים 7 עם 47 ו- 48, היינו, הפעולה בטלה בהיעדר אישור מראש של בית-המשפט.”
כלומר, פעולה של אפוטרופוס שנעשתה שלא על-פי סעיף 47 לחוק הכשרות, בטלה, בהיעדר אישור של בית-המשפט.
ב- ת”פ (מחוזי חי’) 277/01 {עיסאם זידאן נ’ ג’ולייט עיסא חאג, תק-מח 2006(2), 3392 (2006)} קבע כב’ השופט יצחק עמית כי :
“כאשר נחתם ההסכם בין התובעים לבין סרחאן ביום 22.9.01 וביום 27.9.01, סרחאן כבר לא היה שלוח של ג’ולייט, שביטלה את יפוי-הכוח אם במפורש ואם מכוח התנהגותה, או שיפוי-הכוח בוטל עם מינוי אפוטרופוס, ששלל את כוחה של ג’ולייט לעשות עסקאות במקרקעין – וראה סעיפים 9 ו- 47(3) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962. במקרה שלפנינו, אפילו היינו רואים את סרחאן כנציג של ג’ולייט, הרי שגם בדיעבד לא נתקבל אישור בית-המשפט לעסקה.”
ב- ע”מ (מחוזי ת”א) 1062/01 {פלוני נ’ אלמוני, תק-מח 2001(4), 1229 (2001)} קבעה כב’ השופטת יהודית שטופמן כי נוסחו של סעיף 47(3) לחוק הכשרות מחייב אישורו של בית-המשפט לכל פעולה אשר תוצאתה רישום, כמו גם מחיקת רישום, בפנקס המתנהל על-פי דין, וכמובן שגם תביעה כמו זו שהגיש המערער, אשר תוקף תוצאותיה תלוי בשינוי רישום בפנקס רישום המקרקעין, מחייבת אישור בית-המשפט מראש {ראו גם בש”א (שלום יר’) 2907/03 אלי שולמית נ’ דוגה חמה, תק-של 2003(2), 12811 (2003)}.
ב- ע”א (מחוזי חי’) 4149/96, ע”א (חי’) 4221/96 {עורך-דין מרצל קדם (המערער והמשיב שכנגד ב- ע”א 4149/96) נ’ יעקב זייבלד, תק-מח 98(1), 841 (1998)} נדונה השאלה מהי המשמעות המשפטית של הסכם המכר, ללא אישור של בית-המשפט.
כב’ השופט דן ביין קבע כי אין חולק שהעברת זכויות במקרקעין שהיא פעולה התלויה ברישום בפנקס המתנהל על-פי חוק, אינה רק פעולה הדורשת קבלת אישור בדיעבד של בית-המשפט, אלא מלכתחילה הן פעולות שאין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין, מבלי שבית-המשפט אישרם מראש {ראו לעניין זה סעיף 20 וסעיף 47 לחוק הכשרות}.
בנסיבות אלה, האינטרס הראשוני שעל בית-המשפט לקחת בחשבון הוא טובתו של הקטין ועל-פי האמור בסעיף 47 לחוק הכשרות, נקודת המוצא של המחוקק היא, כי יהיה זה דווקא בית-המשפט אשר ידאג בצורה הטובה ביותר לטובת הקטין {ראו ע”א 614/84 דניאל ספיר ואח’ נ’ דוד אשד, עורך-דין ואח’, פ”ד מא(2), 225 (1987)}.
זאת ועוד. על-פי ע”א 112/79, 226/79 {ישראל שרף ואח’ נ’ מנחם ומרסל אבער, פ”ד לד(3), 178 (1980)} פעולה משפטית כגון זו שנעשתה על-ידי גב’ רייס, כהורה של הקטין, למכור זכויות של קטינים במקרקעין, מבלי לקבל את אישור בית-המשפט מראש, לאותה פעולת מכירה ספציפית, בטלה.
מכאן, שהתקשרות חוזית בין אפוטרופוס לבין צד אחר לגבי עסקה של מקרקעין, משמעותה היא כי האפוטרופוס נוטל על עצמו את ההתחייבות לפנות לבית-המשפט תוך זמן סביר, כדי להחליט אם העסקה היא לטובת הקטין. ולעניין הצד האחר, כל ציפייתו היא, שאכן תהיה פניה כזו בזמן סביר, כאשר המחוייבות שלו עצמו היא, לשמור על הצעתו ולא לחזור ממנה עד להחלטה של בית-המשפט, הכל כמובן כפוף לכך שהפניה לבית-המשפט תעשה תוך זמן סביר.
התוצאה מן האמור לעיל, שמי שמתקשר בעסקה עם אפוטרופוס אשר סעיף 47 לחוק הכשרות חל עליו, יודע מראש שאין כל ביטחון שהעסקה תקויים וכי זו תלויה באישורו של בית-המשפט, ואין די בשיקול-דעתו של האפוטרופוס.
מכאן, שבהיעדר אישור של בית-המשפט, גם אם מדובר בחוזה על תנאי, לא היתה יכולה להיות לו כל תוצאה אופרטיבית, אלא לאחר קבלת האישור על-ידי בית-המשפט.
ב- ע”א 763/88 {ערן פילובסקי ואח’ נ’ רואה-חשבון עובדיה גלס ואח’, פ”ד מה(4), 521 (1981)} וב- ע”א 393/82 {חיים חיים נ’ גדי אביוב ואח’, פ”ד מא(1), 716 (1987)} קבע בית-המשפט כי זכרון-דברים שלא אושר על-ידי בית-משפט, אין לו תוקף כלפי החסוי.
ב- ה”פ (מחוזי ת”א) 1886/84 {לאה שוייצר נ’ שלמה הוכאוזר, תק-מח 96(3), 3570 (1996)} קבעה כב’ השופטת ר’ שטרנברג-אליעז כי מאחר ולא ניתן לוותר בהסכם על הגנת הוראה מהוראות חוק הכשרות המשפטית יש לקבוע כי לאור סעיף 47(3), לחוק הכשרות לא היתה לאפוטרופוס סמכות לייצג את החסוי, ולחייבו לברר את המחלוקת בבוררות.
ב- רע”א 106/87 {עזרא דוידי נ’ יהודה דוידי, תק-על 87(3), 710 (1987)} עסקינן במכירת נכס של חסוי ללא אישורו של בית-המשפט המחוזי (דאז). בית-המשפט קבע בעניין זה, כי לפעולות המפורטות בהסכם הפשרה ולפשרה גופה לא קיבל האפוטרופוס אישורו של בית-המשפט, כמצוות סעיף 47 לחוק הכשרות וכמצויין במפורש בכתב המינוי.
יוער כי הסכם הפשרה אמנם אושר על-ידי בית-משפט השלום, אך בית-המשפט המוסמך לדון בעניינו של חסוי, לפי סעיף 78 לחוק הכשרות, הוא בית-המשפט המחוזי {כיום בית-המשפט לענייני משפחה}.
מכאן, שאישור ההסכם, כדי שתהיה לו נפקות לצורך קיום ההוראה בסעיף 47 לחוק הכשרות, חייב להינתן על-ידי בית-המשפט המחוזי {כיום בית-המשפט לענייני משפחה}, כך שתוקפו של האישור שנתן בית-משפט השלום הוא למטרה זו חסר כל נפקות. מבחינה זו יש, איפוא, לראותו כאין וכאפס ועל-כן לא היה צורך לערער עליו וניתן להעלות את טענת היעדר תוקפו בכל ערכאה שיפוטית שהיא וזו מצווה להתעלם מעצם קיומו {ראו גם ע”א 322/81 ינאי נ’ יחיא, פ”ד לו(4), 365 (1982)}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
