1. כללי
סעיף 29 לחוק הירושה קובע כי:
“29. מסירת קביעה וסמכות בחירה
אין המצווה יכול למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה מן העזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם; אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו; ואם לא קבע המצווה, או שקבע והבחירה לא נעשתה תוך זמן סביר, יבחר בית-המשפט או אדם שיקבע בית-המשפט.”
סעיף 29 לחוק הירושה מהווה המשך ישיר לרעיון הגלום בסעיף 28 לחוק הירושה.
סעיף 29 לחוק הירושה מוסיף על האמור בסעיף 28 לחוק הירושה וקובע כי גם אם המצווה ציווה בצוואתו לתת לאחר, כדי שנראה בכך מעשה אישי, את הזכות לקבוע את האדם שירש אותו או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם, פעולה זו אסורה על-פי סעיף 29 לחוק הירושה.
המצווה לא יכול למסור לאחר את הזכות לקבוע את האדם שיזכה מן העזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם.
אם כן, סעיף 29 מגלם את עיקרון-העל כי צוואה היא מעשה אישי ואין מצווה יכול למסור סמכויות כמצווה לאדם אחר.
בהקשר לסעיפים 28 ו- 29 לחוק הירושה, ראוי להזכיר את סעיף 33 לחוק הירושה.
סעיף 33 לחוק הירושה קובע כי:
“33. צוואה סתומה וכו’
הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה.”
סעיפים 28, 29 ו- 33 לחוק הירושה מגדירים כאמור כמה מתנאי-הסף לתקפותה של צוואה.
אם כן, למוריש נתונה זכות מוחלטת להורות בצוואתו מה ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והמצווה לקיים את מצוותו חולשת על דין הצוואות כולו. ואולם, כצוואה תקפה ראויה להיחשב רק צוואה המקיימת את תנאי הסף.
עניינם המרכזי של שלושת הסעיפים, 28, 29, 33 לחוק הירושה, הוא באפיונה של הצוואה כמעשהו האישי והבלתי-תלוי של המוריש.
לפי האמור בסעיפים 28(א) לחוק הירושה ו-29 רישה לחוק הירושה, ועל-פי הוראתו של סעיף 33 לחוק הירושה, צוואה שאינה קובעת, ואף אין לראות מתוכה, למי ציווה המצווה או מה ציווה, אינה ראויה להיחשב כצוואה.
למרות האמור לעיל, המחוקק סייג במעט את חובת המצווה לקבוע בצוואתו, בעצמו את הזוכים בעזבנו, וכן את חלקו או מנתו של כל אחד מהם, והתיר את האפשרות כי במקרה בו המצווה קובע קבוצה של אנשים שרק מתוכם אפשר לבחור יורש בצוואתו, אפשר שאדם שבחר בו המצווה כי הוא יבחר את היורש מתוכם, ובהתאם בנוגע לבחירת מנה מתוך נכסים שמנה המצווה.
המחוקק קבע בסיפא של סעיף 29 לחוק הירושה כי אין להתעכב בבחירה לזמן ממושך. במידה והאדם שעליו הוטלה המשימה לבחור מתעכב מעבר לזמן סביר, או אם המצווה לא קבע כלל – המחוקק קבע כי בית-המשפט עצמו יבחר או רשאי בית-המשפט למנות אדם אחר שיחליט במקום האדם שהוטלה עליו מלכתחילה המשימה על-ידי המצווה.
2. סעיף 29 לחוק הירושה וחוק הנאמנות, התשל”ט-1979
סעיף 17 לחוק הנאמנות (להלן: חוק הנאמנות), קובע כי:
“17. יצירה ותחילה של הקדש
(א) הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת (להלן: הקדש) טעונה מסמך בכתב (בחוק זה – כתב הקדש) שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו, נכסיו ותנאיו, והמסמך הוא אחד מאלה:
(1) כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון;
(2) צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל-פה;
(3) הוראת תשלום לעניין סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965.
(ב) תחילתו של הקדש היא עם העברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן.
(ג) נמצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין על כך כתב הקדש, רשאי בית-המשפט להצהיר על קיום הקדש ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו.”
סעיף 21 לחוק הנאמנות קובע כי:
“21. מינוי נאמן
(א) נאמן של הקדש יתמנה בכתב ההקדש או על פיו.
(ב) באין מינוי כאמור, וכשנבצר מנאמן למלא תפקידיו או שלא התחיל או חדל למלאם, רשאי בית-המשפט למנות נאמן לתקופה ובתנאים שייראו לו.
(ג) לא יתמנה אדם נאמן של הקדש אלא בהסכמתו.
(ד) קטין, פסול דין, פושט רגל ותאגיד שניתן עליו צו פירוק אינם כשרים להיות נאמן של הקדש.
(ה) נהנה של הקדש אינו כשר להיות נאמן שלו, זולת אם הותר הדבר בכתב ההקדש.”
על-פי סעיף 17 לחוק הנאמנות אחת מהדרכים ליצירת הקדש היא על-ידי צוואה. ברם, יש סתירה בין הקבוע בסעיף 29 לחוק הירושה לבין הקבוע בחוק הנאמנות. ההוראות שבסעיפים בחוק הנאמנות לא כוללות דרישות מן הדרישות שקבע המחוקק בסעיף 29 לחוק הירושה.
צוואה היוצרת הקדש חייבת, כמובן, לעמוד, לא רק בדרישות הצורניות הקבועות בחוק הירושה, אלא גם במבחנים לכשרותה ולתקפותה. אך צוואה היוצרת הקדש אינה נדרשת לעמוד במבחנו של סעיף 29 לחוק הירושה. פירוש הדבר, שיוצר נאמנות, על דרך יצירת הקדש בצוואה, אינו חייב להגדיר בצוואתו מי הנהנים, ודי לו בציון המטרה שלשמה יצר את ההקדש. בכך סוטה, ההסדר שבחוק הנאמנות מן ההסדר הקבוע בחוק הירושה.
סעיף 29 לחוק הירושה נדון בהרחבה ב- ע”א 4660/94[128]. שם נבחנה השאלה האם עומדת הצוואה בדרישות שקבע המחוקק בסעיף 29 לחוק הירושה.
המנוחה בטי לישיצקי ז”ל נפטרה ביום 26.4.90 (להלן: המנוחה). שלוש שנים וחצי לפני פטירתה, ביום 26.10.86, עשתה המנוחה צוואה, עליה חתמה בפני שני עדים. וזה לשון הצוואה:
“לישיצקי בטי 26.10.86
אני בטי לישיצקי, ת”ז _______ ילידת 12.07.23 מצווה בזה לתרום כל רכושי כולל תכולת הכספת בבנק לאומי סניף ככר המדינה לחייל טוב, בן-אדם, שרוצה ללמוד ואין לו אפשרות, לסייע לו ללמוד, לרכוש עבורו דירה ולקדמו בחיים.
החייל יגיד קדיש לזיכרי.
אני מדגישה כי שום דבר מחלקי לא יושאר לבעלי משה לישיצקי או לבני המאומץ זיו-אברהם לישיצקי.
אני מצהירה כי זו בקשתי ואני חותמת עליה בהכרה מליאה וצלולה.
אני מבקשת למנות את מר חורין יעקב ת”ז _______ כנאמן ומבצע צוואתי, ביחד עם עורך-דין שימונה על ידו. הנאמן ומבצע הצוואה ידאג לקבורת הגב’ לישיצקי באופן מכובד.
זו חתימתי…
עדים לחתימה…”
היועץ המשפטי לממשלה ביקש לקיים את הצוואה ואילו בעלה של המנוחה, המשיב ביקש להתנגד לקיום הצוואה.
בין שאר טעמי ההתנגדות, טען המשיב כי צוואת המנוחה אינה עומדת בדרישת הסף לתקפות צוואה שאינה כוללת הוראה בדבר זהות היורש, הקבועה בסעיף 29 לחוק הירושה, ולפיכך יש להכריז עליה כבטלה.
השאלות שעמדו להכרעה במקרה דנן: מה גדרה של ההקלה עליה מורה סעיף 29 סיפה? מה רמת הפירוט, או המסויימות, בה מוטל על המצווה להגדיר את קבוצת האנשים מהם ייבחר הזוכה, כדי להכניס את הוראתו לגדר תחולתו של סעיף 29 סיפה?
הערעור התקבל ברוב-דעות של כב’ השופטים מ’ חשין ו- ש’ לוין כנגד דעתו החולקת של כב’ השופט א’ מצא.
שלושת השופטים היו בדעה אחת כי אין הצוואה עומדת בדרישות סעיף 29 לחוק הירושה.
וכך קבע בית-המשפט:
“הקבוצה אותה הגדירה המנוחה היא כה רחבה, והקריטריונים לבחירה אותם קבעה הם כה כלליים, עד שכלל לא ניתן לייחד את המועמדים לבחירה, כקבוצה מסויימת ומוגדרת.” (פסקה 13 לפסק-הדין)
אך לפי דעת הרוב ניתן לראות בצוואה מסמך תקף לפני חוק הנאמנות ולפעול לפיו. לפי דעתו החולקת של כב’ השופט א’ מצא, שהיה כאמור בדעת מיעוט, אין להחיל על הצוואה את חוק הנאמנות מכיוון שאין המסמך מהווה צוואה.
בית-משפט העליון בחן את השאלה האם יצרה הצוואה הקדש לפי חוק הנאמנות, ומה היחס בין הוראות חוק הירושה להוראות חוק הנאמנות.
ככלל נקבע כי, כאשר הוראת חוק הירושה אינה מתיישבת עם הוראת חוק הנאמנות, ידו של חוק הנאמנות תהא על העליונה. לפיכך, אין באי-התמלאות דרישת המסויימות לפי סעיף 29 לחוק ירושה, כדי לשלול את האפשרות, כי יש בצוואה כדי ליצור הקדש לפי חוק הנאמנות.
עם זאת, בשאלה האם במקרה דנן, אכן נוצר הקדש, נחלקו דעות השופטים.
עיקר המחלוקת נגעה לשאלה האם מהצוואה עולה כוונה ליצור הקדש, כדרישת הוראת סעיף 17(א) לחוק הנאמנות.
כב’ השופט א’ מצא שהיה בדעת המיעוט קבע, כי לא עולה כוונה כזאת, אלא אך כוונה לצוות רכוש לחייל יחיד, שייבחר מקבוצה גדולה של חיילים, על-פי מבחן שהוגדר בלשון כללית מדי.
אך תוצאות פסק-הדין הוכרעו כאמור על-פי דעת הרוב, שהגיעה למסקנה אחרת, בקובעה כי אין בעובדה זו, כדי לפגוע בכך שהמנוחה אכן התכוונה ליצור הקדש לטובת אותו יחיד מאותה קבוצה. קביעה זו הולמת את העיקרון של כיבוד רצון המת.
משגם שאר התנאים ליצירת הקדש המנויים בסעיף 17(א) האמור התמלאו, קבעה דעת הרוב, כי יש בדברים האמורים בצוואה כדי יצור הקדש.
על פסק-דין זה של בית-המשפט העליון, הוגשה עתירה לדיון נוסף[129].
העותר מבקש דיון נוסף ולטענתו, מדובר בהלכה חדשנית שכן לראשונה נפסק, כי צוואה שאינה תקפה על-פי הוראות חוק הירושה ניתן למצוא לה קיום בהוראת חוק חיצונית לו. המשיב טען בתגובתו כי שאלת היחס בין הוראות חוק הירושה וחוק הנאמנות, אינה הלכה חדשה ופסק-הדין אינו סוטה מהלכה זו.
כב’ השופט א’ ברק קבע בפסק-דינו כי:
“לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. בקביעה כי אין להחיל, בנסיבות העניין, את הוראת סעיף 29 לחוק הירושה, אין כל חידוש. באשר לשאלת תחולת חוק הנאמנות בעניינו, הרי שהפסיקה דנה כבר בעבר ביחס שבין הוראות חוק הירושה והוראות חוק הנאמנות (ראו לדוגמה, ע”א 477/88 היועץ המשפטי נ’ אוניברסיטת ת”א, פ”ד מד(2) 476; ע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי, פ”ד נג(2) 817 (1999). גם שאלת היחס בין דרישת המסויימות שבסעיף 29 לחוק הירושה וסעיף 17(א) לחוק הנאמנות הוכרעה כבר בבית-משפט זה (ע”א 5825/92 עזבון מיפלד נ’ מסדר בני ברית, תק-על 94(1) 1103 (1994); וראו גם ההפניות לספרות המופיעות בסעיף 17 לפסק-דינו של השופט חשין). אכן, יישומה של ההלכה האמורה בענייננו שונה מישומה בעבר. עם זאת, דיון נוסף אינו ערעור נוסף. סעיף 30 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984 קובע, כי ניתן לקיים דיון נוסף אם ההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת או שמדובר בהלכה שחשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקים דיון נוסף.
עם זאת, הלכה היא שלצורך קיומו של דיון נוסף אין די בחשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה, אלא שנדרש כי, אלו ‘יהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון שנפלה בפסק-הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים אותם אין ההלכה משקפת’ (דנ”א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ’ מדינת ישראל, תק-על 95(2) 1446 (1995)). ההלכה שנפסקה במקרה דנן, אינה בגדר אלה או בגדר דומים להם ולפיכך אין מקום לקיים בה דיון נוסף.
… לעניין שאלת מעמדה של “צוואה שוללת”, הרי שכל הדברים שנאמרו בפסק-הדין, הם בגדר הערת אגב. דיון נוסף יינתן רק לגבי קביעות בפסק-הדין אשר יש בהן להשפיע על תוצאות הדיון לכאן או לכאן. לפיכך, אין מקום לקיים דיון נוסף בשאלה זו. לעניין הטענה, כי אין באמור בצוואה כדי להעיד על כוונה ליצור הקדש, ולפיכך לא התמלאו דרישות סעיף 17(א) לחוק הנאמנות, הרי שאין בה כדי לצאת כנגד הלכה שנתקבלה בפסק-הדין, אלא כנגד הדרך בה הוחלה ההלכה הקיימת. מכאן, שגם בה אין עילה לקיום דיון נוסף.
לאור האמור לעיל, דין העתירה להידחות.” (פסקה 7 לפסק-הדין).
מקור המאמר – abc-israel.it
[128] ע”א 4660/94 היועץ המשפטי נ’ משה לישינסקי, פ”ד נה(1) 88 (1999).
[129] דנ”א 1068/00 משה לישיצקי נ’ היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2000(2) 861 (2000).
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
