1. מטרות המינוי והקניית הסמכויות לכונס
סמכות כונס על-פי דיני החברות נובעת מהמטרה לשמה מונה – אכיפת השיעבוד כזרועו הארוכה של בית-המשפט, כפי שקבע כב’ הנשיא א’ ברק ב- ע”א 1034/92[1]:
“כונס הנכסים שנתמנה על-ידי בית-משפט פועל מטעם בית-המשפט כעושה דברו
(COURT OFFICER OF THE), ואינו סוכנו או שליחו של הנושה אשר הציע או ביקש את מנויו.
על הכונס להניח דעתו של בית-המשפט שפעל כדין (ע”א 141/74 פפרבוים נ’ שיריזלי, פ”ד ל(1) 20, 26) ולטובת הכינוס.
מוטלת עליו חובת אובייקטיביות במלוי תפקידו ואין הוא צריך לקדם את האינטרסים של הגורם אשר מטעמו הוצע ככונס, שהרי אחרת תהיה בכך פגיעה באינטרסים של נכסי הכינוס או של נושים אחרים (המ’ (י-ם) 1454/67 שור נ’ אושין, פ”מ סא 132, 135).”
הכונס ממונה לצורך הנזכר ואין בינו לבין החייב או מבקש מינויו כל זהות.
כך נקבע על-ידי כב’ השופט א’ מקובר ב- ת”א (פ”ת) 6575/01[2].
במקרה הנדון המדובר בתביעה לחיוב הנתבעים – עורך-דין וכונסי נכסים, בפיצוי מוסכם על-פי חוזה, השבת שכר-טרחה ששולם, והשבת סכום של 550$ ששולם ביתר בגין דירת מגורים שרכשו התובעים.
התובעים חתמו על הסכם, לפיו רכשו את זכויות החכירה בדירת מגורים, עם המוכרים, שעל-פי חוזה החכירה הם כונסי הנכסים מטעם בית-המשפט. הכונסים התחייבו להעביר את הזכויות הרשומות בדירה על-שם התובעים כשהיא פנויה מכל שיעבוד או זכות תוך 6 חודשים ממסירת החזקה.
התובעים שילמו את מלוא התמורה על-פי ההסכם, אך בפועל, עד היום, כ – 7.5 שנים לאחר המועד שנקבע בהסכם לרישום הדירה על-שם התובעים, טרם נרשמו הזכויות בדירה על שמם.
לטענת התובעים, הכונסים הפרו חובתם להעביר את רישום הדירה על שמם, ועוד דרשו מהם תוספת שכר-טרחה, בנוסף לשכר שנקבע ושולם לנתבעים על-פי ההסכם, לצורך רישום הזכויות.
כונסי הנכסים הנתבעים טענו כטענה מקדמית כי אין ביניהם יריבות משפטית כיוון שלא הם מוכרי הדירה. לטענתם, ככונסים, הם שימשו ככונסי נכסים על-פי מינוי בית-המשפט, וכי פעלו על-פי הוראות המינוי. ועל-כן יש לדחות את ערעור התובעים.
כב’ השופט א’ מקובר דחה את הערעור וקבע לעניין היריבות המשפטית, כי הדין עם הנתבעים. כונסי הנכסים, כך נקבע, אינם מוכרי הדירה וכן:
“גם אם נרשמו הכונסים בהסכם בתור “המוכר”, ברור שרישום כזה הינו פורמלי בלבד, ונעשה לצורך ביצוע פעולת המכירה עבור המוכר או בשם המוכר. רישום זה אינו הופך את הכונסים למוכרים בעצמם. הכונסים אינם בעלי הדירה, הם אינם מקבלים את תמורת הדירה לכיסם והם אינם יכולים להחשב כאילו הם הצד המוכר באופן אישי… ב- ע”א 424/91 עורך-הדין ש’ תוסייה-כהן וזאב קס, בתורת כונסי הכנסים של המנוחים אבא ומשה מזרחי ז”ל נ’ מנהל מס’ שבח מקרקעין, פ”ד מז(3) 710, 714 ג, נאמר מפי כב’ הנשיא (דאז) שמגר:
‘למערערים (הכונסים – א.מ) היה תפקיד בייזום המכירה ובהוצאתה לפועל, אך בשום שלב לא הועברו הזכויות במגרש מן האחים מזרחי אליהם… המינוי האמור נעשה, ככל הנראה, על-פי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי… כפי שציינו, מבחינת הוראות החוק, אין כל נפקות בדין לאירוע של מינוי המערערים ככונסי נכסים. המינוי אינו מהווה מכירה של זכות במקרקעין, ומשום כך כונסי הנכסים אינם בגדר המוכרים בעת העברת הזכות לצד שלישי… שני הנתבעים מונו ככונסי נכסים על-ידי בית-המשפט, לצורך ביצוע מכירת הדירה. מתוקף תפקידם זה הם משמשים פקידי בית-המשפט, ואחראים בפניו על ביצוע תפקידם. הם אינם צד לעסקה. גם אם כתבו עצמם בהסכם כ”מוכר”, הם לא הפכו בכך להיות באמת המוכר. כתיבה כזו הינה אך טעות ואינה הופכת להיות מהותית רק בגלל שכך נכתב… הצדדים האמיתיים להסכם, שהם אלה שחייבים האחד כלפי השני בחיובי ההסכם, הינם התובעים-הרוכשים – מצד אחד, והמוכרים – בעלי הדירה – מצד שני. לא הכונסים. הפרת ההסכם גופו יכולה להיות אך ורק על-ידי אחד משני צדדים אלו.’
זאת ועוד, הכונס מתמנה על-פי בקשת נושה, וכשהוא חוזר בו מבקשתו למינוי הכונס, גם בית-המשפט ייענה לבקשת ביטול המינוי וכל נושה אחר, לא יכול לטעון כי אין לבטל את המינוי.
כך לדוגמה היה המקרה הנדון ב- ע”א 607/68[3].
במקרה הנדון ניתן פסק-דין לזכות המשיב השני נגד המשיבה הראשונה על סכום של 20,000 ל”י. לגביית החוב הגיש בא-כוח המשיב השני נגד המשיבה הראשונה בקשה למנוי כונס נכסים על עסק בית מריטה לעופות המנוהל על-ידי המערער.
בית-המשפט מינה כונס נכסים בהסכמת המשיבה הראשונה. לאחר מספר ימים ביקש המערער את ביטול מינויים של כונסי הנכסים והמשיב השני הסכים לביטול הצו ואילו המשיבה הראשונה התנגדה לכך בטענה כי אלמלא הוגשה הבקשה למינוי כונס הנכסים היתה היא עושה זאת. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול מינוי כונס נכסים בציינו כי נראה לו שנעשתה יד אחת בין המשיב השני לבין המערער שלא כדין ואין הוא מוכן להשתית כל החלטה על מעשה כגון זה.
אולם ערעור על החלטת המחוזי התקבל, ובית-משפט העליון קבע כי מינוי כונס נכסים נעשה על-פי בקשת הנושה, הוא המשיב השני, וכשהוא מסכים לבטל את המינוי אין להשאיר את המינוי בתקפו. אם למשיבה 1 זכויות כלשהן ביחס לנכס, רשאית היא גם עכשיו לבקש מינוי כונס נכסים
על-אף שכאמור, הכונס מתמנה על-פי בקשת נושה, הרי שמבחינת סמכויותיו וחובותיו כלפי החברה, הוא אינו רשאי לדאוג רק לתביעותיו של המבקש את מינויו אלא, לכלל נושי החברה כפי שקבע כב’ הנשיא א’ ברק ב- ע”א 1034/92[4]:
“על הכונס להניח-דעתו של בית-המשפט שפעל כדין (ע”א 141/74 פפרבוים נ’ שיריזלי, פ”ד ל(1) 20, 26 ולטובת הכינוס מוטלת עליו חובת אובייקטיביות במילוי תפקידו ואין הוא צריך לקדם את האינטרסים של הגורם אשר מטעמו הוצע ככונס, שהרי אחרת תהיה בכך פגיעה באינטרסים של נכסי הכינוס או של נושים אחרים (המ’ (י-ם) 1454/67 שור נ’ אושין, פ”מ סא 132, 135)”.
2. סמכויות הכונס הלכה למעשה
סמכות הכונס לא הוגדרה במפורש ובמסודר בפקודת החברות או בתקנותיה, כך למשל לא הוגדרה סמכותו של הכונס לבדוק תביעות חוב.
על-כן בית-המשפט ונוהל חיי העסקים פיתחו, מעבר להוראות החוק המעטות, שבהן נדון בהמשך, מספר עקרונות בהקשר לסמכותו של הכונס וכפי שנראה להלן.
3. הקריטריונים לסמכות הכונס
ראשית נקבע[5] כי עמידתו של הכונס בסמכותו נקבעת על-פי הקריטריונים שלהלן:
“(א) עריכת העסקה כשלעצמה התחייבה בזמן שאומצה, לאור נסיבות הזמן ושלבי הכינוס.
(ב) כי העסקה היא בגדר עסקה ראויה לטובת הכינוס.
(ג) כי היא הטובה מבין החלופות שהיו פתוחות בפני הכונס.”
4. תנאי אגרת החוב
כמו-כן, על-פי נוהג, סמכויות הכונס מפורטות בתנאי איגרות החוב, והכונס מתמנה על-פי המוסכם כפי שלדוגמה נקבע ב- פש”ר (ת”א-יפו) 1397/02[6]:
“הנני ממנה את עורך-דין אלקס הרטמן לתפקיד כונס נכסים קבוע לחברת זאבי תקשורת…
סמכויותיו: לאכוף את אגרת החוב בכפוף לכל דין ועל-פי תנאי אגרת החוב.”
על-פי-רוב נכללות באגרות החוב הסמכויות על פיהן הכונס מקבל את הרכוש המשועבד לפי אגרת החוב לידיו של הכונס, מנהל את עסקי החברה ומוכר את הרכוש המשועבד, אלא-אם-כן המדובר ברכוש קבוע של החברה, ואז נדרש למכירתו אישור בית-המשפט[7].
כב’ השופטת ו’ אלשייך סיכמה עניין זה וקבעה[8]:
“כאשר בדיון בסמכויות כונס נכסים עסקינן, יש לבדוק ראשית כל אלו נכסים תפס במינויו, ואילו נכסים נותרו מחוץ לאגרת החוב. ככל שבנסיבות המקרה ימצא בית-המשפט כי מינוי הכונס מוגבל יותר למסגרתם של נכסים ספציפיים, אשר מותירים נכסים אחרים ופעילות אפשרית של החברה מחוצה לו, כך יטה יותר לפסוק כי על הכונס להצטמצם במסגרת הנכסים עליהם מונה, ולא להתערב בפעילות החברה.
מאידך גיסא, ככל שיראה בית-המשפט כי הכונס תפס, מכוח איגרת החוב את עיקר נכסי החברה ופעילותה, כשהוא מותיר מחוץ לאיגרת החוב אך ורק ישות משפטית ערטילאית לחלוטין ונטולת נכסים או יכולת פעולה עצמאית, כך יטה בית-המשפט לקבוע כי “הנכסים הספציפיים” עליהם מונה הכונס כוללים בתוכם גם את ניהול החברה עצמה, משל “השלם שווה לסכום חלקיו”, וזאת במקום האורגנים המוסמכים שפעלו קודם להליך הכינוס. זאת, שכן הישות הנפרדת של החברה הפכה, בנסיבות המקרה, למושכלה משפטית תאורטית גרידא.”
5. מתן סמכויות לכונס בצו המינוי
ניתן לומר כי סמכויות הכונס יבחנו על-ידי בית-המשפט, בכל מקרה לגופו, על-פי מצב החברה.
כך למשל ב- פש”ר (ת”א-יפו) 1187/02[9], שחררה כב’ השופטת ו’ אלשייך את כונסת הנכסים של חברת ניו-פל טקסטיל 2000 בע”מ, מחוזה שכירות שהוגדר על-ידי הכונסת כנכס מכביד, וזאת על-אף שהחוק אינו מתייחס במישרין לסמכותו של הכונס להשתחרר מחוזה, או לוותר על נכס מכביד (התייחסות החוק היא לגבי מפרק בסעיף 360 לפקודת החברות).
במקרה הנדון החברה בכינוס התחייבה בחוזה שכירות למשכיר למשך שנתיים, ועל-אף שבמהלך תקופה זו, החברה נשארה ללא נכסים והפסיקה פעילותה, היא המשיכה לשלם את דמי השכירות הגבוהים על-פי החוזה.
לטענת הכונסת היצמדות לחוזה זה הוא נכס מכביד (אין בו רווח ואינו מועיל מאחר שהחברה הפסיקה פעילותה) ולכן יש לאפשר לה לוותר עליו.
לטענת המשכיר, לא הוסמכה הכונסת לוותר על נכס מכביד.
כב’ השופטת ו’ אלשייך קיבלה את טענת הכונסת והורתה כי יושבו לקופת הכינוס דמי השכירות מיום פינוי הנכס על-ידי החברה. לדבריה:
“לעניין מעמדו של כונס נכסים כלפי נכסי החברה, התייחסתי בעבר בהרחבה בהחלטתי ב- פש”ר 1378/00, בש”א 17986/01 טיטן-בנץ בע”מ נ’ ארליך, שם הוסבר כי כאשר “תפסה” אגרת החוב (ובעקבותיה הכונס) את כל פעילות החברה, הרי שגדר סמכותו רחבה מאד. זאת, באשר מחוץ לכינוס לא נותרה אלא ישות משפטית ערטילאית וחסרת משמעות בחיי המעשה. יוצא, כי מעמדו של כונס כזה כלפי החברה דומה למדי לשל מפרק …
כאשר עסקינן בחוזה חסר ערך, היוצר הוצאות כינוס ו/או נשיה מובטחת. במצב זה, יש טעם רב בגישה אשר אימץ בית-המשפט העליון, המאפשר לכונס להשתחרר, בתנאים מסויימים (אשר רב הדמיון בינם לבין שחרור מנכס מכביד) מחוזים אלו, אשר אין הוא מפיק מהם כל תועלת, ואין בהם אלא דלדול בלתי-הוגן של הכספים השייכים לנושה המובטח…
הרי שהכונס יכול, בתנאים מסויימים, להשתחרר מהם. זאת, בין אם יכונה מהלך זה “ויתור על נכס מכביד”, ובין אם לאו. אלא, שכמו ויתור על נכס מכביד, הרי שמהלך זה של הכונס איננו בגדר מובן מאליו, קל וחומר שאין הוא נגרם באופן אוטומטי מכניסת החברה לכינוס נכסים. על הכונס להגיש בקשה מנומקת בעניין זה לבית-המשפט, ובית-המשפט יפעיל בעניין את שיקול-דעתו, באופן דומה לשיקוליו כאשר מגיש מפרק בקשה לפי סעיף 360 לפקודת החברות. בין יתר שיקוליו, מתחשב בית-המשפט בעקרונות של תועלת כלכלית, הגינות ומאזן נזקים בין הצדדים.”
הכונס מכוח מינויו ובאישור בית-המשפט, רשאי, כפי שרשאי בעל מניות בחברה, למנות דירקטורים לחברה בכינוס.
ב- פש”ר (ת”א-יפו) 2133/03[10] נקבע כי:
“נמצא, כי עם מינוי כונס נכסים על-פי סעיף 194 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ”ג-1983, מוקנות לו כל הסמכויות המנויות באיגרת החוב. מכאן, כי לכונס הנכסים מוקנית הסמכות לקבל לרשותו את כל הרכוש המשועבד, ולה נלווית הסמכות לעקוב אחר נכסים משועבדים, לאתרם ולתופסם. לכונס הנכסים גם סמכות לתפוס נכסים, החשודים כנכסים ש”הוברחו” מהחברה בתרמית, לאחר קבלת אישור מבית-המשפט בהליך של בקשת למתן הוראות (ראה ע”א 635/71 שיווק מוצרי אוטוקרס בע”מ ואח’ נ’ מרגולס ואח’, פ”ד כו(1) 682, שם אושרו הוראות בית-המשפט המחוזי, המתירות לכונסי נכסים לתפוס מלאי אביזרי רכב, שהוצא מן החברה שבכינוס לרשותה של חברה “אחות” זמן קצר לפני מינוי כונסי הנכסים, וזאת על-פי חוזה שנחשד כפיקטיבי). תפקידו של הכונס הוא לאסוף את נכסי החברה, אף באמצעות הגשת תביעות נגד מי שמחזיק בנכס שלה או חב לה סכום כסף (ש’ לרנר, שיעבוד נכסי חברה (תל-אביב, התשנ”ז-1996, להלן: “לרנר”) 139).”
על-אף שלעיתים פורטו סמכויות רחבות בצו המינוי, הרי שנוהגים הכונסים לפנות לבית-המשפט בבקשה למתן הוראות על-מנת לכסות עצמם מתביעות רשלנות או נזיקין.
כאמור, הוראות החוק המקנות סמכות לכונס אינן ממצות את צרכיו של הכונס במילוי תפקידו, בית-המשפט פעל לתיקון מצב זה על-ידי הרחבת הסמכויות בצווי המינוי ובפסיקה שפורטה לעיל.
6. סמכויות הכונס על-פי חוק
בסעיפים 195-199 לפקודת החברות נחקקו מספר הוראות הנוגעות לעניין סמכותו של הכונס, בהם נדון להלן, כמו-כן, יש לציין את סעיף 353 לפקודת החברות, על פיו: “בחברה חדלת פרעון ינהגו על-פי דיני פשיטת רגל החלים על נכסיו של מי שהוכרז פושט רגל, בכל הנוגע לזכויותיהם של נושים מובטחים ושאינם מובטחים, לחובות הניתנים לתביעה, לשומת שוויין של אנונות ושל התחייבויות עתידות או מותנות, ולקבלת דיבידנד.”
באמצעות סעיף זה משווה בית-המשפט את סמכויותיהם של כונסי הנכסים לסמכויות המפרקים ונותן מענה לצורך הכונס לפעול במסגרת ולמטרת תפקידו, ומאפשר לו, מעבר לתפיסת הנכסים ומעקב אחריהם, גם את מימוש הנכסים, וחלוקת תמורת המימוש.
סעיף 195 לפקודת החברות עניינו חובות בדין קדימה באכיפת שיעבוד צף, על פיו: “נתמנה לחברה רשומה בישראל כונס מטעם בעלי איגרות חוב מובטחות בשיעבוד צף, או שהם או נציגיהם נטלו את ההחזקה בנכסים הכלולים בשיעבוד צף או שהשיעבוד חל עליהם, והחברה אינה עומדת אותה שעה בפירוק – ייפרעו החובות, שלפי חיקוק יש להם בכל פירוק דין קדימה, מתוך הנכסים שהגיעו לידי הכונס או לידי המחזיק כאמור, לפני כל תביעה לקרן או לריבית של איגרות החוב; התשלומים לפי סעיף זה ייגבו, ככל האפשר, מנכסי החברה הזמינים לתשלום חובות של נושים כלליים.”
סעיף זה קובע את חובת הכונס לפרוע חובות בדין קדימה לפני כל תביעה לקרן או ריבית של בעלי אגרות חוב המובטחות בשיעבוד צף, כשהחברה אינה בפירוק.
כאמור, כשהחברה אינה בפירוק, ולא התמנה לה מפרק, פקודת החברות אינה מפרשת מי הוא המוסמך לקבוע אילו חובות הם בדין קדימה, אולם בדרך-כלל תביעות החוב מוגשות לכונס, והוא שקובע את סדר הקדימויות בחובות וכשקיימת מחלוקת על החלטתו, מוגשת בקשה למתן הוראות בעניין.
א’ וולובסקי בספרו[11], מבקר דרך פעולה זו, שהינה ביצוע תפקיד שיפוטי על-ידי הכונס ללא הסמכת המחוקק או בית-המשפט, ומציע שהמחוקק יעניק לכונס הנכסים סמכויות הדומות לסמכויות המפרק בנוגע לתביעות החוב, והראשון שמתמנה יהיה זה הנושא באחריות לטיפול בסוגיה זו.
הצעתו זו, מהווה גם פתרון לחלוקת תשלום לנושים הרגילים על-ידי הכונס, באם לא פורקה החברה.
סמכותו של הכונס לחלוקת תשלום החובות, אוצרת בתוכה את הסמכות לקבל לרשותו את הנכסים, לממשם ולחלק את תמורתם.
[1] ע”א 1034/92 רמות זיכרון בע”מ (בכינוס) נ’ ד”ר אליעזר וולף, תק-על 93(1) 84.[2] ת”א (פ”ת) 6575/01 פלח דוד ואח’ נ’ עורך-דין שילה יאיר, תק-של 2003(2) 208.
[3] ע”א 607/68 יצחק עקיבא נ’ שרה בסובי ואברהם שאול, פ”ד כג(1) 178.
[4] ע”א 1034/92 רמות זיכרון בע”מ (בכינוס) נ’ ד”ר אליעזר וולף, תק-על 93(1) 84, 86.
[5] ע”א 1034/92, שם, בעמ’ 86.
[6] פש”ר (ת”א-יפו) 1397/02 בנק הפועלים ואח’ נ’ זאבי תקשורת – מימון וניהול בע”מ, תק-מח 2002(3) 65535.
[7] וולובסקי א’, כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, התשס”ד-2004, ירושלים) 157.
[8] בש”א (ת”א-יפו) 3551/02 בניהו לאבל נ’ ע.ב.ר.ב. בניין, תק-מח 2002(2) 8962, 8971, בה ציטטה מ- פש”ר 1378/00, בש”א 17986/01 טיטן בנץ נ’ ארליך (טרם פורסם).
[9] פש”ר (ת”א-יפו) 1187/02 עורך-דין חנית נוב נ’ אחים שרבט, תק-מח 2003(1) 190.
[10] פש”ר (ת”א-יפו) 2133/03 אוקספורד ישראל ציוד רפואי בע”מ ואח’ נ’ עורך-דין ירון כהן – כונס נכסים זמני לנכסי אוקספורד ישראל ציוד רפואי בע”מ ואח’, תק-מח 2004(2) 355, 362.
[11] וולובסקי א’, כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, התשס”ד-2004, ירושלים) 160.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
