סעדים זמניים וערבות בנקאית

1. צו מניעה זמני וערבות בנקאית
ראה המ’ (חי’) 32245/96 בני בנימין לקרץ נ’ חשיבון חליל, תק-מח 99(1), 401.

2. צו מניעה זמני האוסר לחלט ו/או לדרוש מימוש כתב ערבות בנקאית
ראה רע”א 6183/98 ברשות השניה לטלוויזיה ורדיו נ’ יעקב בולוס, תק-על 98(4), 92.

3. צו מניעה זמני נגד חילוט ערבויות בנקאיות. ביטולו של צו כזה. ניתוק בין עסקת היסוד וזכותו של צד לחילוט ערבויות כאמור
ראה רע”א 73/00 ams technicalsystems inc נ’ בזק החברה, תק-על 2000(2), 182.

4. צו מניעה לפרעון ערבות בנקאית
ראה בש”א (חי’) 145052/01 פריצקר יזמות בע”מ נ’ סעדון יצחק, תק-של 2001(3), 589.

5. צו מניעה זמני לאסור פרעונה של ערבות בנקאית – מהותו ומשמעותו
ראה המר’ (חי’) 5626/86, ת”א (חי’) 1818/86 חברת החשמל לישראל בע”מ נ’ א’ לוי קבלני בניין בע”מ ואח’, פ”מ תשמ”ז(ב), 485.

6. המקרים בהם תעוכב העברת כספים על-פי מכתב אשראי דוקומנטרי הינם נדירים ביותר, כגון מרמה וכיוצא בזה
ראה ת”א (חי’) 1594/84, המר’ (חי’) 4174/85 שוקחה ואח’ נ’ בנק לאומי, פ”מ תשמ”ו(ג), 258; המר’ (ת”א) 21765/91, ת”א 35176/91 א.ד.ש. עבודות עפר ופיתוח בע”מ נ’ קרדנל יהודה ואח’, פ”מ תשנ”א(ג), 255.

7. ערבות בנקאית, מהותה ומידת ההתערבות במימושה על-ידי בית-המשפט
ראה ת”א (ת”א) 1633/89 בנק הבניה לישראל בע”מ נ’ פרח זוהיר ואח’, פ”מ תשנ”ב (א), 480.

8. צו מניעה זמני למימוש ערבות בנקאית. אי-קיומם של החריגים המאפשרים מתן סעד זה
ראה בש”א (ת”א) 130980/02 דמארי אמציה נ’ מכון, תק-של 2002(3), 677.

9. צו מניעה זמני נגד מימוש ערבות בנקאית.
ראה בש”א (כ”ס) 4295/03 אדמוב פרוייקטים נ’ אלקו התקנות, תק-של 2003(3), 1637.

10. עיכוב מימושה של ערבות בנקאית אוטונומית צריך להיות בגדר חריג לכלל ויש צורך בקיומן של נסיבות מיוחדות במינן להוצאת צו מניעה זמני בעניין זה
ראה רע”א 222/87 פיתוח כוכב יאיר אגודה שיתופית בע”מ נ’ דביר בע”מ ואח’, פ”ד מא(4), 430.

11. בקשה למתן צו מניעה זמני שיימנע מימוש ערבות בנקאית – אין באי-גילוי עובדות חשובות כדי לפגוע בעיקרון העצמאות המונח בבסיסה של ערבות בנקאית אוטונומית
ראה רע”א 5387/98 חברת המזח הצפון בע”מ נ’ אריה רונה ואח’, תק-על 98(3), 1465.

12. ערבות בנקאית במסגרת הסכם שכירות ומימושה
ב- בש”א (ת”א) 177223/05 {פרג’ון משה נ’ האגודה האורטודוקסית לצדקה ביפו, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.05)} המבקש עתר למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבה 1 לממש את הערבות הבנקאית שהנפיק המשיב 2 {בסך 75,000 שקלים} שנמסרה למשיבה במסגרת הסכם שכירות.

בית-משפט הגיע לכלל מסקנה שלא ניתן לומר שהתקיימו נסיבות שכוחן עימן בכדי להצדיק את קבלת הבקשה.

הטעמים שהביא המבקש להצדקת עיכוב מימושה של הערבות הבנקאית, לא עלו כדי נסיבות מיוחדות כדרישת ההלכה הפסוקה. המדובר לכל היותר במחלוקת חוזית בין המשיבה לבין החברה {ואולי אף בין המשיבה לבין המבקש}. מחלוקת זו מתמצה בשאלה אם אכן נכרת חוזה בין המשיבה לבין החברה. אם אכן נכרת חוזה כטענת המבקש, היה תוקפו עד 30.11.05 {וממילא לא הפר המבקש את חיוביו החוזיים כלפי המשיבה בכך שלא פינה הנכס עד תחילת חודש ספטמבר 05}. נקבע, כי אין בכוחה של המחלוקת החוזית לשמש מסד לעיכוב מימושה של ערבות בנקאית {ע”א 3130/99 שובל הנדסה ובניין (1988) נ’ י.ש.מ.פ. חברה קבלנית לבניין בע”מ, פ”ד נח(3), 118 (2004)}.

13. מתן צו מניעה למימוש ערבות בנקאית
ב- רע”א (יר’) 23796-03-14 {רשות מקרקעי ישראל – נ’ דניאלה נעימי, תק-מח 2014(2), 11185 (2014)} נפסק מפי כב’ השופט ארנון דראל:

“1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בירושלים (כב’ השופטת א’ שניידר) מיום 12.02.14 ב- ת”א 24897-11-13 בגדרה קיבל בית-משפט קמא את בקשת המשיבים למתן צו מניעה זמני.

2. המשיבים פנו לבית-משפט קמא בבקשה למתן צו מניעה זמני שעניינו מימוש כתב ערבות בנקאית, שהוצא על-ידי המשיב הפורמאלי, בנק לאומי לישראל בע”מ (להלן: “הבנק”), וזאת בסכום של 20,000 ש”ח.
בית-המשפט התבקש להורות למבקשת לבקש מהבנק להאריך את תוקפה של הערבות עד למתן הכרעה בתביעה העיקרית.

3. כמצויין בהחלטת בית-משפט קמא הרקע לבקשה ולמתן כתב הערבות הוא התחייבות שניתנה על-ידי המשיבים למבקשת לפנות מתוך שטח הנמצא מעבר לכביש מול נחלה 87 בישוב בית זית קרוואן או כל תוספת בניה אחת וזאת בתוך 60 יום ממועד מתן ההתחייבות (19.11.12). נוסח ההתחייבות היה כדלקמן…

4. אין חולק כי המשיבים לא פינו את הקרוואן ובחלוף כשנה וסמוך לפני מועד פקיעת הערבות פנתה המבקשת אל הבנק בבקשה לממש אותה.

5. בית-משפט קמא קיבל את בקשת המשיבים למתן צו מניעה וזאת לאחר שהגיע לכלל מסקנה כי מאזן הנוחות נוטה לכיוון קבלת הבקשה. בית-משפט קמא כתב בהחלטתו את הדברים הבאים:

“אכן נכון, כי מדובר בערבות בנקאית אוטונומית, אשר על-פי הפסיקה, כפי שצוטטה בסעיפים 4-1 לסיכומי המנהל, מעוכבת רק מקרים קיצוניים וחריגים או בנסיבות של מרמה, אשר לא התקיימו במקרה דנן.
עם-זאת, יש לזכור כי הערבות ניתנה למעשה לצורך קיום התחייבות על של המבקשים לפינוי הקרוואן שבו הם מתגוררים כיום.
משלא פונה הקרוואן במועד שנקבע בהתחייבות, נוצרה אמנם עילה לפירעון הערבות, אולם, משהוגשה התביעה לבית-המשפט המחוזי ב- ת”א 12853-12-13, אשר במסגרתה אמורות להתברר זכויותיהם של הצדדים בשטח נשוא המחלוקת ומשנמנע המנהל מלממש את הערבות במשך כשנה… נראה כי הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה מדחיית הבקשה וממימוש הערבות באופן מיידי, יעלה על הנזק שייגרם למנהל, ככל שייגרם, כתוצאה מקבלת הבקשה והארכת תוקף הערבות עד לסיום ההליך העיקרי.”

6. לטענת המבקשת החלטת בית-משפט קמא מוטעית ועומדת בסתירה להלכות שניתנו בבית-המשפט העליון בדבר מעמדה העצמאי של ערבות בנקאית. מכל מקום על-פי התחייבות המשיבים כלפי המבקשת היה עליהם לפנות את הקרוואן בתוך 60 יום מתאריך ההתחייבות ומשלא עשו כן קמה למנהל הזכות למימוש כתב הערבות.
ההסדרה התכנונית או הקניינית לשטח הנדון אינה מאיינת את תוקף הערבות ואינה יכולה לעכב את מימושה. המבקשת אף חולקת על הקביעה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים ומכל מקום אין כל קשר בין התביעה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי, שעיינה סעד הצהרתי, לבין ההתחייבות והערבות.

7. המשיבים מבקשים לקיים את החלטת בית-משפט קמא. הם הסכימו לכך שהבקשה תידון כערעור אך ביקשו כי ייקבע דיון. מכל מקום עמדתם היא כי בדיון שהתקיים בתביעה העיקרית בבית-משפט זה ביום 27.03.14 הסכימה המבקשת למתווה שיאפשר את פינוי הקרוואן במסגרת הבקשה להיתר ולא כפי שנקבע בהתחייבות. בשל כך סבורים המשיבים כי הבקשה מתייתרת.
בנוסף הועלו טענות שונות שעניינן השיהוי בבקשה למימוש הערבות, הימנעות המבקשת מלהביא לעדות את יועציה המשפטיים, פעילות המבקשת במחטף, והיות הערבות – מותנית. עוד נטען לקיום נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא לממש את הערבות הבנקאית.
המשיבים מדגישים כי החלטת בית-משפט קמא אינה מבטלת את הערבות אלא מאריכה את תוקפה עד למתן פסק-דין ועל-כן מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

8. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, ובהיעדר התנגדות, החלטתי לדון בבקשה כבערעור. דין הערעור להתקבל.

9. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת כי…

10. בית-המשפט רשאי איפוא לקבוע סעד זמני אם שוכנע בקיומה של עילת תובענה, ולאחר שנתן משקל ראוי למאזן הנוחות בין הצדדים, לתום-הלב של המבקשים ולמידת הצדק שיש במתן הסעד הזמני (רע”א 1896/12 מטרת מיזוג חברות בע”מ נ’ אולטרא שייפ מדיקל, פסקה 10 (05.04.12)).
בבוא בית-המשפט לדון בבקשה למתן סעד זמני עליו לשקול שני שיקולים עיקריים: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. לצד שני אלו, על בית-המשפט לבחון גם שיקולי יושר (רע”א 4783/13 עורך-דין יוסי כהן נ’ יואב יצחק, פסקה 5 (07.07.13)).
שיקולים אלו מקיימים ביניהם יחסי גומלין של “מקבילית כוחות”, כך שככל שעולה עוצמתו של אחד מהם, ניתן ליחס לשיקול השני חשיבות מועטה יותר (רע”א 5711/12 נ’ מצה בע”מ נ’ דלק חברת הדלק הישראלית בע”מ, פסקה 5 (25.02.13); רע”א 560/13 חברת נמל אשדוד בע”מ נ’ שטיין שירותי תברואה בע”מ, פסקה 6 (12.02.13); רע”א 10509/05 בנק לאומי לישראל נ’ ביאטריס בגס, פסקה 4 (25.12.05)).

11. כפי שקבע בית-משפט קמא עצמו בהחלטתו מדובר בכתב ערבות בנקאית אוטונומית – שאין לעכב את מימושו. עוד קבע בית-משפט קמא באופן ברור ומפורש כי נוצרה עילה לפירעון הערבות על רקע הימנעות המשיבים מלפנות את הקרוואן במועד.
משכך, לא קמה למשיבים עילת תביעה, המצדיקה את מימוש כתב הערבות, ודי היה בכך כדי לדחות את בקשתם. איני סבור כי ניתן לקרוא לתוך כתב ההתחייבות את הפרשנות שמבקשים המשיבים להוסיף לו.

12. לא-זו-אף-זו, אף הקביעה בדבר מאזן הנוחות אינה מבוססת על תשתית עובדתית. עיון בבקשת המשיבים ובתצהיר התומך בה מעלה כי אין בהם כל התייחסות לנזק שייגרם להם כתוצאה ממימוש הערבות, ומדוע, ככל שעמדתם תתקבל או כי ימצא בשלב משלבי ההליכים בינם לבין המבקשת, כי המימוש היה שלא כדין לא יוכלו לקבל פיצוי כספי חלף סכום הערבות (20,000 ש”ח).
לפיכך, לא הונח בסיס מספיק לקבוע כי הנזק שיגרם למשיבים אם תמומש הערבות עולה על זה שיגרם למבקשת אם לא תמומש. נוכח האמור לעיל לעניין עילת התביעה בוודאי שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המשיבים במידה כזו שיש בה להצדיק מתן סעד זמני.

חלוף הזמן וכך גם האפשרות להסדרת מעמד הקרוואן בעתיד, שספק אם ניתן ללמוד עליה, כפי שטוענים המשיבים מתוך פרוטוקול הדיון והמסמכים שצורפו, אינם יכולים למנוע מימוש כתב ערבות בנקאית אוטונומית ומשקלם במסגרת מכלול השיקולים אף הוא אינו יכול להטות את הכף לטובת מתן צו מניעה במקרה זה.

13. הערעור מתקבל. החלטת בית-משפט קמא מיום 09.02.14 למתן צו מניעה – מבוטלת. המשיבים יישלמו למבקשת שכר-טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש”ח וכן ישיבו לה את הוצאות המשפט.”

14. דחיית בקשה למניעת חיחלוט ערבויות
ב- רע”א 2502/13 {האחים שגראוי ייזום ובניה בע”מ נ’ גינדי החזקות דירות יוקרה בע”מ, תק-על 2013(2), 1724 (2013)} נפסק מפי כב’ השופט י’ דנציגר:

“החלטה
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש’ אלמגור) ב- הפ”ב 19107-03-13, מיום 08.04.13, במסגרתה נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבות 2-1 (להלן: “המשיבות”) לחלט או לממש ערבות בנקאית עד להכרעה בתובענה שהגישה נגדן המבקשת. בד-בבד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה למתן צו לעיכוב ביצוע החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים
1. המבקשת, חברה קבלנית, התקשרה עם המשיבות, יזמיות נדל”ן, בחוזים לביצוע עבודות בשני פרוייקטים למגורים בעיר פתח תקווה (להלן: “חוזי הביצוע ו- הפרוייקטים” בהתאמה”). לימים, נתגלע בין הצדדים סכסוך בנוגע לליקויים שכנטען נפלו בעבודות הבניה שביצעה המבקשת. ביום 16.02.12 חתמו המבקשת ומשיבה 1 על הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-בוררות (השופט בדימוס ב’ אוקון), בו התחייבה המבקשת לתקן את ליקויי הבניה כמפורט בהסכם ועל-פי לוחות הזמנים שהוגדרו בו, בתמורה לסכום של 5.5 מיליון ש”ח. בהסכם הפשרה נקבע כי מתוך סכום התמורה, סך של 1.5 מיליון ש”ח יופקד בנאמנות ויועבר באופן הדרגתי למבקשת עם השלמת הביצוע;

2. והיתרה, בסך 4 מיליון ש”ח, תועבר למבקשת כנגד המצאת אישור מתאים בדבר הגדלת הערבויות שהעניקה למשיבות בסך של 137,500 ש”ח נוספים וכן כנגד המצאת ערבות בנקאית אוטונומית, צמודת מדד תשומות בניה נוספות, בסך של 750,000 ש”ח, בתוספת מע”מ. על-פי הסכם הפשרה במידה והמבקשת לא תעמוד בהתחייבויותיה תהא המשיבה 1 רשאית לבצע את התיקונים הנדרשים על חשבונה ולהיפרע מכספי הפיקדון, וככל שלא יהא בהם די, גם מן הערבויות.
ביום 06.03.13 פנו המשיבות בבקשה לחלט חלק מכספי כתבי הערבויות שהעמידה המבקשת לטובת המשיבה 1, באמצעות המשיבה 3, בסך כולל של כ- 870,000 ש”ח (נוסף על שני מיליון ש”ח שכבר חולטו), וזאת לטענתן נוכח הפרות של הסכם הפשרה וחוזי הביצוע בגינן נאלצו המשיבות להתקשר עם קבלנים וספקים אחרים לשם ביצוע התיקונים בסכום העולה על סכום הפיקדון. משכך, הגישה המבקשת את הבקשה שבנדון.
ביום 11.03.13 החליט בית-המשפט המחוזי ליתן במעמד צד אחד צו ארעי האוסר על מימוש הערבויות, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית צמודה על-סך 500,000 ש”ח. ביום 21.3.2013 נערך דיון לפני בית-המשפט המחוזי בו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים וכן נתקבלה תגובתה של המשיבה 3 לפיה היא אינה נוקטת כל עמדה במחלוקת בין הצדדים.

החלטת בית-המשפט המחוזי
3. בית-המשפט המחוזי דחה כאמור את הבקשה למתן צו מניעה זמני. בית-המשפט הטעים כי מנוסח כתבי הערבות עולה באופן חד-משמעי כי עסקינן בערבויות אוטונומיות וכי מסקנה זו עולה גם מהסכם הפשרה וחוזי הביצוע. בית-המשפט הוסיף כי העובדה שצויין בכתבי הערבות כי הערבויות ניתנות “בקשר לטיב העבודה בפרוייקט” אינה שוללת את אופיין האוטונומי. בית-המשפט המחוזי עמד על תכליתו של עיקרון האוטונומיה של הערבות הבנקאית ועל ההלכה לפיה ההתערבות בעיקרון זה תיעשה רק במקרים של מרמה או נסיבות מיוחדות אחרות. בהמשך, דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המבקשת לקיומן של נסיבות מיוחדות כאמור. בפרט, נדחתה טענת המבקשת כי המשיבות דרשו לחלט את הערבויות ללא סיבה נראית לעין, ללא תימוכין בחוות-דעת מומחה ובאופן שעומד בסתירה לאמור בהסכם הפשרה ובחוזי הביצוע.
במסגרת זו, קבע בית-המשפט המחוזי כי מחומר הראיות עולה לכאורה שנפלו פגמים מרובים בבניינים שבנתה המבקשת בפרוייקטים, כך שלא ניתן לומר שהדרישה לחילוט ערבויות “הגיעה מן החלל הריק”. בית-המשפט המחוזי סמך את החלטתו על “הודעה בדבר מבנה מסוכן (30 יום)” בנוגע לאחד הבניינים בפרוייקטים, לה צורף דו”ח מהנדס, ממנו עלה כי מקירות הבניין החיצוניים נפלו אריחי שיש. כן הפנה בית-המשפט לחוות-דעת מומחה לפיה חיפוי האבן בבניין נעשה באופן לקוי ולמכתבי תלונה של דיירי הפרוייקטים מהמועדים הרלבנטיים. בית-המשפט המחוזי קבע עוד כי טענת המבקשת בדבר הפסקה חד-צדדית של עבודתה לא הוכחה, שכן נראה שהמשיבות סילקו את ידיה של המבקשת מהפרוייקטים רק לאחר ששבו והתרו בה כי עליה לבצע את התיקונים הנדרשים. כמו-כן, נקבע כי הראיות שהציגה המבקשת כתמיכה לטענתה בדבר הסדר חדש שנכרת בין הצדדים (סיכום דברים וטיוטת הסכם לא חתומה) אינם מלמדים לכאורה על קיומו של הסכם מחייב.
בית-המשפט המשיך והתייחס לטענת המבקשת לפיה המשיבות כבר חילטו כספים בסכומים העולים על עלות התיקון של חיפוי האבן באחד משני הפרוייקטים, כפי שהוערכו על-ידי מומחה מטעמה (כ- 980,000 ש”ח), בהטעימו כי חילוט הערבות נתבקש גם בשל טענותיהן להפרות נוספות. כן צויין כי בתובענה שהגישה המבקשת נגד חברת הביטוח בקשר לפרוייקטים
נטען על ידה כי עלויות התיקון של חיפוי האבן בפרוייקטים היו גבוהות ביותר (כ- 7 מיליון ש”ח). לבסוף, העיר בית-המשפט כי בניגוד לטענות המבקשת אין בהוראת הסכם הפשרה המסדירה את הפחתת ערבות הבדק כדי לשלול את זכות המשיבות להיפרע מן הערבויות עד למתן פסק-בוררות. כמו-כן, קבע בית-המשפט כי היה על המבקשת לגלות במסגרת הבקשה כי היא טרם שילמה את אגרת בית-המשפט בתובענה שהגישה נגד המשיבות. אשר-על-כן, נדחתה הבקשה למתן צו מניעה זמני והושתו על המבקשת הוצאות בסך 40,000 ש”ח.

נימוקי הבקשה
4. המבקשת גורסת כי בית-המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על קביעות עובדתיות שלא נתמכו בראיות כנדרש. לטענת המבקשת המצהיר מטעם המשיבות לא גילה את הבקיאות הנדרשת בעובדות המקרה, וזאת בפרט ביחס לנסיבות הפסקת ההתקשרות עם המשיבות ולהוצאות שכנטען הוציאו לשם תיקון הערבות. כמו-כן, טוענת המבקשת כי בית-המשפט המחוזי שגה כאשר סמך את החלטתו על ההודעה בדבר מבנה מסוכן שהציגו המשיבות, תוך התעלמות מחוות-הדעת שהוצגה על-ידי המבקשת לפיה עבודות תיקון חיפוי האבן הושלמו באותו מועד. כן נטען כי הודעת החילוט ככל שהיא מתייחסת

5. לתיקון חיפוי האבן הוגשה בשיהוי ניכר. כמו-כן טוענת המבקשת כי בית-המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי לא נכרת הסדר חדש בין הצדדים לנוכח הראיות שהוצגו לפניו (סיכום דברים וטיוטת הסכם לא חתומה עם הערות). עוד נטען כי המשיבות לא הוכיחו שקיים קשר בין דרישת החילוט לעילת הערבות. לבסוף, טוענת המבקשת כי בית-המשפט המחוזי לא נדרש לשאלת מאזן הנוחות בין הצדדים והתעלם מתניית הבוררות שבחוזי הביצוע כמו גם מטענתה לשיהוי בדרישת החילוט.

דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבות.

7. הלכה היא כי בית-משפט זה בשבתו כערכאת ערעור ככלל אינו נוהג להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית שעניינן מתן סעד זמני (ראו למשל, רע”א 3041/12 מגנזי תשתיות בע”מ נ’ החברה הכלכלית לפיתוח בית אריה, פסקה 12 (14.06.12); רע”א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע”מ נ’ מסגרית האחים אבו בע”מ, פ”ד נה(2), 307, 310 (2000)). גם בעניין שלפני איני סבור כי יש הצדקה להתערב בהחלטתו המנומקת של בית-המשפט קמא, אשר מבוססת, בראש ובראשונה, על אופיין העצמאי והבלתי-תלוי של הערבויות שהעמידה המבקשת לטובת המשיבות ואשר את מימושן היא מבקשת כעת למנוע.

8. כידוע, ערבות בנקאית אוטונומית מהווה חיוב עצמאי הניתן למימוש על-ידי המוטב ללא תלות בעסקת היסוד. לעיקרון זה, הקרוי “עיקרון העצמאות”, תכלית חשובה – הוא משחרר את המוטב מן הצורך לנהל הליכים משפטיים בקשר לעסקת היסוד וכך מאפשר מימוש מהיר ויעיל של כספי הערבות, באופן שמגביר את הוודאות והיציבות בחיי המסחר. לצד עיקרון זה, חל על הערבות “עיקרון ההתאמה” המבטיח כי מימוש כספי הערבות ייעשה אך בהתקיים התנאים הקבועים בכתב הערבות (ראו: רע”א 73/00AMS Technical Systems Inc. נ’ בזק החברה הישראלית לתקשורת בע”מ, פ”ד נד(2), 394, 404-100 (2000) (להלן: “עניין בזק”); ע”א 11123/03 ט.ש.ת. חברה קבלנית לבניין בע”מ נ’ מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 8 (02.10.05) (להלן: “עניין ט.ש.ת.”); ע”א 3130/99 שובל הנדסה ובניין 1988 נ’ י.ש.מ.פ. חברה קבלנית לבניין בע”מ, פ”ד נח(ג), 119, 133-130 (2004); ע”א 5717/91 מליבו ישראל בע”מ נ’ אז-דז טרום בע”מ (בפירוק), פ”ד נ(2), 685, 696-695 (1996) (להלן: “עניין מליבו”). ראו גם: אברהם וינרוט ערבות בנקאית 93-83, 193-183 (מהדורה שניה מורחבת, 2010) (להלן: “וינרוט”)).

9. חרף האמור, בפסיקתו של בית-משפט זה הוכרו שני סוגים של מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם יתערב בית-המשפט בעיקרון האוטונומיה של הערבות הבנקאית: האחד, בהתקיים מעשה מרמה חמור מצד המוטב; והשני, בהתקיים “נסיבות מיוחדות אחרות” (ראו: עניין בזק, בעמ’ 403; עניין שובל, בפסקה 13; עניין ט.ש.ת., בפסקה 11). נסיבות מיוחדות אלה, כך נפסק, עניינן בהתנהגות שרירותית של המוטב בדרישת הפירעון, בחוסר תום-לב קיצוני ובולט או בהתנהגות המונעת משיקולים זרים, הפעלת לחץ או נקמנות (ראו: ע”א 340/78 איליט בע”מ נ’ אלקו, חרושת אלקטרו מכנית ישראלית בע”מ, פ”ד לב(3), 318, 323-322 (1978) (להלן: “עניין איליט”); רע”א 1765/00 י. מושקוביץ חברה קבלנית לבניין (1988) בע”מ נ’ תשורה ייזום ובניין בע”מ (בניהול מיוחד) באמצעות המנהל המיוחד והנאמן, פ”ד נה(2), 447, 453-452 (2001) (להלן: “עניין מושקוביץ”); רע”א 5273/07 אמקור בע”מ נ’ א. ארנסון בע”מ (12.08.07) (להלן: “עניין אמקור”). ראו גם: וינרוט, שם, 272-245).
עם-זאת, בית-משפט זה שב והבהיר כי טענות חוזיות בקשר לעסקת היסוד לא יהיה בהן די כדי למנוע את מימוש הערבות האוטונומית, שהרי בכך יהיה משום ריקון מתוכן של עקרון העצמאות ואי-התלות של ערבות זו בעסקת היסוד (ראו: עניין אמקור; עניין מושקוביץ, בעמ’ 453; עניין ט.ש.ת, בפסקה 11; עניין שובל, בפסקה 13; עניין מגנזי, בפסקה 13). אכן, כדבריו של השופט א’ גרוניס (כתוארו אז):

“קיומה של מחלוקת חוזית איננו תנאי מספיק כדי לחסות בצלו של חריג הנסיבות המיוחדות… כוחה ומעמדה של הערבות הבנקאית האוטונומית ייפגעו באופן ניכר אם יהיה די בהעלאת טענות רגילות הנוגעות לעסקת היסוד, אף אם נתמכות הן בראיות לכאורה, כדי להביא למתן סעד זמני שימנע את מימוש הערבות… המקרה הנוכחי אינו שונה באופן מהותי ממקרים רבים אחרים שבהם כל אחד מן הצדדים לחוזה טוען כלפי משנהו: “אתה המפר”. אף אם בית-המשפט מגיע למסקנה לכאורית כי אחד הצדדים הוא המפר, אין בכך על-מנת להוביל בהכרח למתן צו זמני שימנע מימושה של הערבות הבנקאית האוטונומית. גם האמירה כי המוטב פעל לכאורה בחוסר תום-לב, אינה חייבת להביא לקביעה כי עסקינן בנסיבות מיוחדות. דרוש חוסר תום-לב קיצוני על-מנת שנאמר כי מתקיים החריג של נסיבות מיוחדות.” (רע”א 1084/04 פרירון חברה להשקעות פיתוח ובניין בע”מ נ’ לוקי בניה ופיתוח בע”מ, פ”ד נח(5), 535, 540-539 (2004) (להלן: “עניין פרירון”)).

10. בנסיבות העניין שלפני דומה כי אין חולק כי הערבויות שהמבקשת עותרת למנוע את מימושן הן ערבויות אוטונומיות. הדבר עולה בבירור מנוסח כתבי הערבות בהם התחייבה המשיבה 3 “בערבות מוחלטת ובלתי-מותנית” לשלם למשיבה 1 כל סכום שיידרש על ידה בגבול סכום הערבות, מבלי שיהיה על המשיבה 1 לבסס או להוכיח את דרישתה. ההוראה המאפשרת את מימוש כתב הערבות ללא כל הוכחה ודרישה הינה סממן עיקרי לכך שמדובר בערבות אוטונומית. סממן נוסף הינו ההתחייבות לפרוע את הערבות באופן מיידי וללא כל צורך לפנות תחילה למבקשת (ראו: עניין בזק, בעמ’ 400; עניין ט.ש.ת., בפסקה 7; עניין שובל, בפסקה 14, 19-16; עניין פרירון, בעמ’ 538; עניין מליבו, בעמ’ 697-696. ראו גם: וינרוט, בעמ’ 75-58). לא למותר לציין כי גם בהסכם הפשרה וחוזי הביצוע מכוחם ניתנו הערבויות הוגדרו הערבויות כ”ערבות בנקאית אוטונומית” וגם בכך יש תימוכין למסקנה כי מדובר בערבויות אוטונומיות.

11. עיקר השאלה שעמדה לפני בית-המשפט המחוזי הינה איפוא אם מתקיימים החריגים לעיקרון העצמאות, ובפרט אם מתקיים חריג “הנסיבות המיוחדות”. בעניין זה דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המבקשת כי חילוט הערבות נעשה באופן שרירותי, ללא כל סיבה נראית לעין, ובניגוד לאמור בהסכם הפשרה וחוזי הביצוע. מסקנה זו של בית-המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא מצאתי כל יסוד להתערב בה.
כפי שפורט לעיל בהרחבה, בית-המשפט המחוזי סמך את החלטתו על מסמכים שהונחו לפניו, ושצורפו גם לבקשה שלפני, ובהם חוות-דעת מומחה, דו”ח מהנדס ותלונות מדיירי הפרוייקטים, המעידים לכאורה על ליקויי בניה שונים במבנים שבנתה המבקשת, ובהם נשירת אריחים (בעטיה הוכרז אחד הבניינים כמבנה מסוכן), ליקויי רטיבות וליקויים נוספים. לכך ניתן להוסיף כי מן ההתכתבויות בין באי-כוח הצדדים, שצירפה המבקשת, עולה לכאורה כי הדרישה לחילוט הערבויות באה רק לאחר שהמשיבות הודיעו לה על ההפרות הנטענות של התחייבויותיה לפי הסכם הפשרה וחוזי הביצוע ודרשו ממנה לבצע את התיקונים הנדרשים. כמו-כן, בית-המשפט המחוזי קבע, ובצדק, כי המבקשת לא הוכיחה לכאורה כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב חדש. בדומה לבית-המשפט המחוזי אף אני סבור כי כל אלו מעידים שהמבקשת לא הרימה את הנטל הלכאורי שהוטל עליה להראות כי חילוט הערבות נעשה באופן שרירותי או בחוסר תום-לב בולט וקיצוני באופן שיצדיק את מתן צו המניעה המבוקש (ראו והשוו: עניין איליט; עניין מושקוביץ).
משכך, יש לדחות את טענות המבקשת לפיהן הכרעתו של בית-המשפט המחוזי אינה מבוססת מבחינה ראייתית. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדה של הערכאה הדיונית ואיני סבור כי המקרה דנן מצדיק התערבות כזו. בית-המשפט המחוזי הגיע להחלטתו לאחר שהאזין לעדויות הצדדים ולחקירותיהם ולפניו נפרשה כלל התמונה העובדתית הצריכה לעניין וכאמור קביעותיו (הלכאוריות) מקובלות עלי. לטענות המבקשת בדבר אי בקיאותו לכאורה של המצהיר מטעם המשיבות אין כל נפקות שכן דומה כי הכרעתו של בית-המשפט המחוזי ממילא לא נסמכה על עדות זו כי אם על המסמכים שהונחו לפניו.

ודוק, במסגרת בחינת הבקשה למתן צו מניעה זמני שימנע את מימוש הערבויות אין צורך לבחון את טענות הצדדים ההדדיות ביחס להפרות של הסכם הפשרה וחוזי הביצוע (עסקת היסוד). טענות אלה הן טענות חוזיות “רגילות” אשר כזכור אין בהן כדי למנוע בשלב הנוכחי את מימוש הערבות הבנקאית, נוכח אופיה האוטונומי והבלתי-תלוי. דברים אלו יפים גם לעניין טענת המבקשת לשיהוי במימוש הערבויות ולטענתה כי סכום כספי הערבויות שמימושו מתבקש גבוה מההוצאות שהוציאו המשיבות בפועל לתיקון הליקויים. טענות אלה מקומן בהליך העיקרי והן אינן מקימות עילה למתן צו זמני שימנע את מימוש הערבויות.

לבסוף, איני סבור כי יש ממש בטענת המבקשת לפיה לא הוכח קשר בין עילת הערבויות לבין דרישת החילוט, שנולדה כאמור על רקע טענות המשיבות להפרות התחייבויותיה של המבקשת לתיקון ליקויי הבניה בפרוייקטים. באשר למאזן הנוחות; המבקשת לא הציגה כל טענה בדבר הנזק שייגרם לה כתוצאה מאי מתן הצו המבוקש, ועל פניו אף לא נראה כי קיים טעם להעדיף את האינטרס הכספי שלה על פני זה של המשיבות, זאת בין היתר לאור המדיניות השיפוטית לפיה יש לבכר את האינטרס של מוטב הערבות האוטונומית על פני הפגיעה שעלולה להיגרם לצד לעסקת היסוד (עניין שובל, בפסקה 25(ב)). יובהר, כי בשונה מעניין אמקור אליו הפנתה המבקשת בהקשר זה, בנסיבות העניין שלפני כאמור לא מתקיים החריג של “נסיבות מיוחדות”.

12. אשר-על-כן, הבקשה נדחית. לאור האמור, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית-המשפט המחוזי. משלא נתבקשה תגובת המשיבות איני עושה צו להוצאות.”

מקור המאמר – abc-israel.it