סעיף 6 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“6. עדות לזכות בן משפחה – ראיה לחובתו
נקרא בן זוג להעיד לזכות בן זוגו, או נקרא הורה או ילד להעיד זה לזכותו של זה, תהא העדות, בין בחקירה ראשית ובין בחקירה שכנגד מטעם התביעה, כשרה לשמש ראיה להוכחת אשמתו של הנאשם.”
במשפט פלילי ישנה הגבלה על עדות הורה וילד שכן אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת השני וזאת בהתאם להוראת סעיף 4 לפקודת הראיות.
הטעם לכך מתבסס על הצורך בשמירת שלמות התא המשפחתי ומניעת חיכוכים.
ואולם, האיסור הוא על עדות לחובה, מטעם התביעה ולא עדות הגנה או עדות אופי שכן בהתאם להוראת סעיף 6 לפקודת הראיות, עדות בן לטובת האב וההיפך, תהא כשרה לשמש כראיה {ת”פ (נצ’) 70/09 מדינת ישראל נ’ אחמד בן מוחמד אבו ג’ומעה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
לעיתים נמנע הנאשם מלהעיד לזכותו בן משפחה מחמת העובדה כי ברגע שבן המשפחה יעלה על דוכן העדים ייחשף העד לחקירה נגדית מטעם התביעה או אז תוכל התביעה להשתמש בעדותו של העד כנגד הנאשם {ראה למשל ת”פ (נצ’) 70/09 מדינת ישראל נ’ אחמד בן מוחמד אבו ג’ומעה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ת”פ (יר’) 4959/03 מדינת ישראל נ’ בירי רחמים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.
במקרים מאין אלה, משמשת ההימנעות מלהעיד, ככלי בידי התביעה כנגד הנאשם שכן אי-הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.
כלומר, מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו.
כלל זה תקף הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית-המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה {ע”פ 437/82 סלומון אבו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2), 85 (1983)}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
