1. כללי
סעיף 5 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“5. עדות מותרת (תיקונים: התשנ”א, התשנ”ח, התש”ס)
הסייגים שבסעיפים 3 ו- 4 לא יחולו במשפט פלילי בשל אחד מאלה:
(1) חבלת גוף או אלימות או איום באחד מאלה;
(2) עבירה לפי סעיפים 337 או 362 לחוק העונשין, תשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”), או לפי סימן י’ בפרק ח’ ולפי סימנים ה’ או ו’1 בפרק י’ לחוק העונשין, שעבר בן זוג נגד בן זוגו, הורה נגד ילדו או ילד נגד הורהו;
(2א) עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, לעניין הפרת צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ”א-1991, או לעניין הפרת צו שיפוטי אחר לפי כל דין, שעניינו הגנת בן זוגו, ילדו או הורהו של המפר, מפניו;
(3) עבירה לפי סעיפים 244 עד 246, 249 ו- 249א לחוק העונשין, שנעברה בקשר לאחת העבירות המפורטות בסעיף זה;
(4) ניסיון לעבור אחת העבירות המפורטות בסעיף זה.”
לשונו של סעיף 5(א) לפקודת הראיות, הקובע סייגים לכלל הפסלות הקבוע בסעיף 3 לפקודת הראיות, אינה מגבילה את תחולתו לעדות ישירה בדבר נקיטה באלימות, אלא קובעת בצורה כללית שהסייג הקבוע בסעיף 3 לפקודת הראיות, לא יחול במשפט פלילי בשל חבלת גוף או אלימות.
הוראת סעיף 5 לפקודת הראיות אינה מגבילה את תחולתו לעדות ישירה בדבר נקיטה באלימות, אלא קובעת בצורה כללית כי הסייג הקבוע בסעיף 3 לא יחול ב”משפט פלילי” בשל “חבלת גוף או אלימות”.
ב- ע”פ 4454/98 {עבאס נ’ מדינת ישראל, תק-על 99(1), 46 (1999)} כתב האישום ייחס למערערת עבירת שוד. בית-המשפט באותו מקרה קבע כי המדובר במשפט פלילי בשל אלימות, ועל-כן, לא חל הסייג שבסעיף 3 לפקודת הראיות ודינה של האם בהקשר זה כדין כל עד אחר.
דין זהה ניתן גם למצוא ב- תפ”ח (חי’) 7028/08 {קרן סרנקו נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} שם קבע בית-המשפט כי עדותה של האם, אינה נוגעת ישירות לעבירות האלימות בהן מואשמת בתה, ובכל זאת, כשירה היא להעיד, כיוון שמדובר במשפט פלילי, בו מואשמת בתה בעבירות אלימות.
על נאשם במשפט פלילי, המעיין בכתב האישום ורואה כי התביעה צירפה עד שלגישתו אינו כשיר להעיד במשפטו, להגיש לבית-המשפט, בהקדם האפשרי, בקשה למחיקת העד מכתב האישום.
בהכנת בקשה שכזו, על הנאשם ליתן את תשומת-ליבו כי מחיקת עדים מראש כשבית-המשפט אינו יודע את פרטי עדותם וכאשר קיימת מחלוקת בין באי-כוח הצדדים בדבר תוכן עדותם, וכשבית-המשפט אינו מודע למטרת העדתו של עד זה או אחר, יש לבוחנה בזהירות ובקפידה רבה, שמא, יהא בכך כדי למנוע מבית-המשפט לרדת לחקר האמת.
התיבה “בשל” שבסעיף 5 לפקודת הראיות, מצביעה על-כך שצריך להיות קשר של סיבה ותוצאה בין העבירה ובין האלימות. הקשר יכול להתבטא במרכיב של אלימות הנמנה על פרטי העבירה כמשמעם בסעיף 18(א) לחוק העונשין, בין לעניין המעשה המהווה את העבירה, בין לעניין הנסיבות ובין לעניין התוצאה האסורה. רק בנסיבות כאלה ניתן לומר כי משפט פלילי פלוני הוא בשל אלימות.
המונח “אלימות” שבסעיף 5 לפקודת הראיות כולל בתוכו גם אלימות כלפי רכוש {ע”פ 49/88 חיים רוקח נ’ מדינת ישראל, פ”ד מב(1), 605 (1988); ע”פ (מחוזי חי’) 5916-05-09 אגבאריה מוסטפא עבדאללה נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2009(4), 2396, 2416 (2009); ת”פ (שלום נצ’) 2953-05 מדינת ישראל – משטרת נצרת – תביעות מרחב עמקים נ’ מ’ א’, תק-של 2008(4), 25531, 25540 (2008); ת”פ (שלום יר’) 3835/05 מדינת ישראל נ’ א’ פ’, תק-של 2006(4), 23379, 23380 (2006); ע”פ (מחוזי נצ’) 1248/05 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2005(4), 4024, 4032 (2005)}.
סעיף 4 לפקודת הראיות מורה כי “במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופים אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב-אישום אחד”. יחד-עם-זאת, סעיף 5(1) לפקודת הראיות קובע כי הסייגים הקבועים בסעיף 4 לפקודת הראיות לא יחולו במשפט פלילי כאשר מדובר בעבירה של “חבלת גוף או אלימות או איום באחד מאלה”.
בעבר, הכשיר החריג את ההורים וילדיהם להעיד במשפט פלילי האחד לחובת משנהו, אך ורק כאשר המדובר היה בעבירות של חבלת גוף או של אלימות שנעברו “ביניהם”, קרי, בתוך המשפחה, וזאת על-פי הלשון שננקטה בעניין זה בנוסחה המקורי של הוראת החוק.
לעומת-זאת, הלשון שננקטה בנוסח החדש הייתה לשון כללית, ולא התחייב הימנה שום סייג בקשר לזהותו של “קרבן העבירה”.
הפירוש הניתן לסעיף 5 לפקודת הראיות בנוסחו החדש העניק לו משמעות רחבה ומקיפה, לפיה חלות הוראותיו לגבי כל משפט בעבירה של חבלת גוף או של אלימות, לרבות ניסיון לעבור עבירה כזו {סעיף 5(4) לפקודת הראיות}, כלפי כל אדם, בין שהוא נמנה על המסגרת המשפחתית ובין שהוא זר לה.
המונחים “חבלה” ו- “אלימות”, פורשו בפסיקת בתי-המשפט באופן רחב. נקבע כי המושג אלימות כולל כל שימוש בכוח, תהא מידתו אשר תהא, וכי המושג “חבלת גוף”, אינו מוגבל לחבלה פיזית דווקא ואפשר להרחיבו לכל פגיעה בגוף הקורבן {ע”פ 95/50 אריכא נ’ היועץ המשפטי, פ”ד ה 1200, 1204 (1951)}.
כאמור, המונח “אלימות” פורש באופן רחב. אין המדובר רק באלימות “מכוונת”, אלא גם באלימות ב”רשלנות” ואין המדובר באלימות כלפי גופו של אדם בלבד, אלא גם באלימות כנגד הרכוש.
רוצה לומר כי את המונח “איום” יש לפרש באופן רחב, והאיום יכול שיהיה גם כלפי רכוש וגם כלפי אדם אחר, ועדיין ייחשב כאיום כלפי המתלונן, גם אם הוא מתייחס ישירות לאדם אחר או לרכוש או חפץ {ת”פ (יר’) 3835/05 מדינת ישראל נ’ אריאל פלטו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע”פ (נצ’) 1248/05 אמארה פרג’ נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.
ראוי שגם אלימות מוסווית ומתוחכמת, בשונה מהאלימות המובהקת והמוכרת, תתפרש כ”אלימות” {ע”פ 7895/04 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.
עבירות של כליאת שווא, סחיטה בכוח, עבירה הכוללת בעילה בין יסודותיה ועבירת הצתה, סווגו כעבירות אלימות.
חשוב להבהיר כי לשונו של סעיף 5(1) לפקודת הראיות אינה מגבילה את תחולתו לעדות הנוגעת למעשה האלימות בלבד אלא קובעת בצורה כללית כי הסייגים הקבועים בסעיפים 3 ו- 4 לפקודת הראיות לא יחולו ב”משפט פלילי” בשל “חבלת גוף או אלימות”, הרי שדי בכך שאישום אחד מבין כמה אישומים נופל לגדר החריג הקבוע בסעיף 5 לפקודת הראיות, כדי שניתן יהיה לקבוע כי עדות אמו של הנאשם, למשל, הינה קבילה {ת”פ (חי’) 17844-09-11 מדינת ישראל נ’ אשרף אבו נאסר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- ת”פ (חי’) 2854-11-10 {מדינת ישראל נ’ וליד עספור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט כי כיוון שהאישום הראשון דן בעבירת שוד הכוללת אלימות ו/או איום באלימות הרי שאין כל מניעה שלא להעיד את אביו של הנאשם כעד תביעה לעניין האישום הראשון.
י’ קדמי, גורס בספרו {על הראיות, חלק ראשון (2004), 398}, כי המבחן להיותה של עבירת חבלה או אלימות, הוא תוצאתי. כלומר, כל עבירה שתוצאתה פגיעה בגוף, גם אם אין מדובר בחבלה מכוונת אלא בחבלה שנגרמה ברשלנות, עולה בגדר החריג הקבוע בסעיף 5(1) לפקודת הראיות.
לפיכך, עבירה של גרם מוות ברשלנות היא עבירה הנכנסת לקטגוריה של חבלת גוף או אלימות {ע”פ (ת”א-יפו) 70328/04 בן (בן אליהו) דיין נ’ מדינת ישראל – על-ידי פרקליטות מחוז ת”א (פלילי), תק-מח 2005(1), 3036 (2005)}.
רוצה לומר כי מעשה רשלנות הינו בגדר “אלימות”, מאחר שתוצאתו היא פגיעה פיסית בקורבן. יש למדוד את כשרות ההודעה לפי קנה-מידה אובייקטיבי בלבד, כלומר, לפי מצבו של הקורבן אשר מסר את ההודעה. מבחינתו אין נפקא מינה בכך אם המעשה נגרם על-ידי מישהו במזיד או ברשלנות. די בכך שהקורבן נפגע כתוצאה מכוח שהופעל כלפי גופו {ע”פ 64/55 היועץ המשפטי נ’ שמואל וולפוביץ, פ”ד ט(2), 785 (1955)}.
גם שליחת אש בבית עסק על-ידי שפיכת חומר דליק לתוכו הינה בבחינת מעשה אלימות {ראה למשל ע”פ 49/88 חיים רוקח נ’ מדינת ישראל, פ”ד מב(1), 605 (1988) שם קבע בית-המשפט כי אישה יכולה להעיד כנגד בעלה גם אם אין היא הנפגעת על ידו, וגם כי היא יכולה לעשות כן כשמדובר באלימות הקשורה בפגיעה ברכוש ולאו דווקא בגוף; ראה גם ע”פ 500/77 עומרי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(2), 681 (1979); ע”פ 103/80 קרני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו}.
גם כליאת שווא וסחיטה בכוח הן עבירות אלימות, אשר אם נעשו כלפי המתלוננת עצמה, הרי שהיא כשירה למסור עדות בנוגע להן, בהתאם לסעיף 5(1) לפקודת הראיות {ע”פ 1620/00 עלא חבשי ואח’ נ’ מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 510 (2000)}.
גם כאשר אב מואשם בבעילת בתו, נמצאת הבת כשרה להעיד נגד אביה {ע”פ 95/50 אריכא נ’ היועץ המשפטי, פ”ד ה(2), 1200 (1951); ע”פ 500/77 עומרי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(2), 681 (1979); ע”פ 396/84 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(1), 533 (1985)}.
נדגיש כי גם כאשר עסקינן בפרט אישום הדן בעבירת שוד הכוללת אלימות ו/או איום באלימות, ניתן יהיה להעיד אב כעד תביעה כנגד בנו {ת”פ (מחוזי חי’) 2854-11-10 מדינת ישראל נ’ וליד עספור (עציר), תק-מח 2011(2), 7934 (2011)}.
גם כאשר בכתב האישום צויין כי לנאשם נגרמו חבלות של ממש, ניתן להעיד את אשת הנאשם {ת”ד (תעבורה חי’) 30659-07 מדינת ישראל – לשכת תביעות חיפה – משטרת ישראל נ’ זגה נתיב, תק-של 2010(2), 126203 (2010)}.
ב- ע”פ 4454/98 {עבאס נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)} קבע בית-המשפט כי כתב האישום ייחס למערערת עבירת שוד, כלומר, המדובר במשפט פלילי בשל אלימות, ועל-כן, לא חל לענייננו הסייג שבסעיף 3 לפקודת הראיות ודינה של האם בהקשר זה כדין כל עד אחר {ראה גם תפ”ח (מחוזי חי’) 7028/08 קרן סרנקו נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2008(2), 2765, 2766 (2008)}.
ב- ב”ש (שלום ב”ש) 4603/07 {מדינת ישראל נ’ סויסה דניאל, תק-של 2007(2), 21371 (2007)} נדונה השאלה האם המשפט “את עוד תראי מה אעשה לך עוד היום ואם את לא תתני לי את הכסף יהיה סוף היום”, בא בגדרו של סעיף 5 לפקודת הראיות?
בית-המשפט הגיע למסקנה כי משפט זה בא בגדרו של סעיף 5 לפקודת הראיות. לגישתו של בית-המשפט יש להבין את “הסוף”, עליו דיבר המשיב, אם אמו לא תיתן לו כסף, כסוף אלים. לפיכך, איום זה הוא איום באלימות, עליו תהיה המתלוננת כשירה להעיד בהתאם לחריג בסעיף 5(1) לפקודת הראיות.
ב- ת”ד (חי’) 30659-07 {המאשימה נ’ זגה נתיב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} קבע בית-המשפט כי סעיף 5(1) לפקודת הראיות מתיר עדות בת זוג לחובת בן זוגה במקרה בו נגרמה חבלת גוף. בעניין שבנדון צויין בכתב האישום כי לנאשם נגרמו חבלות של ממש ומכאן שעדותה של אשת הנאשם מותרת במקרה זה.
2. הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (עדות קרובים), התשע”ג-2013
2.1 מטרת החוק המוצע והצורך בו
סעיף 2 לפקודת הראיות קובע כלל לפיו “הכל כשרים להעיד בכל משפט”.
סעיפים 3 ו- 4 לפקודת הראיות קובעים סייג לכלל האמור.
סעיף 5 לפקודת הראיות קובע חריג לכלל אי-הכשרות להעיד, ולפיו בעבירות המנויות בסעיף הנ”ל לא יחולו הסייגים שבסעיפים 3 ו – 4 לפקודת הראית.
התכלית של הכלל הפוסל עדות קרובים היא שמירה על התא המשפחתי והימנעות מכפייה על אנשים בקשר טבעי קרוב, בדרך-כלל הקרוב ביותר, וכזה המבוסס על אמון, לפגוע בקרוביהם.
יחד-עם-זאת, כלל זה אינו מוחלט ובסעיף 5 לפקודת הראיות נקבעו עבירות בהן הוא לא יחול.
בשנת 2006 פורסמה הצעת החוק לתיקון פקודת הראיות (מס’ 16) (עדות קרובים), התשס”ו-2006 מטעם הממשלה {להלן: “הצעת החוק משנת 2006″}, שעניינה הרחבת רשימת העבירות הקבועות בסעיף 5 לפקודת הראיות, בהן קרוב יהיה כשר ומחוייב להעיד נגד קרובו.
בדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שנערך בחודש יולי 2007, הועלו שאלות בנוגע להסדר המוצע ובפרט בנוגע לרציונל העומד מאחורי הרחבת העבירות המוצעות בו, בהן לא יחול כלל אי-הכשרות, והממשלה נדרשה לשקול את המשך צעדיה בנוגע לתיקון המוצע.
בעקבות אותו דיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט נערכה חשיבה מעמיקה במשרד המשפטים, אשר כללה בחינה של הסדרים בתחום במדינות שונות בעולם.
האפשרות להעניק בידי העד את הברירה האם להעיד לחובת קרובו, תוך מעורבות של בית-המשפט בהכרעה בעניין, נבחנה, אולם היא נשללה בעיקר בשל הקושי הצפוי לתביעה בניהול הליכים בבית-משפט, עקב חוסר הוודאות הכרוך בהסדר כזה.
בסופו-של-יום הוחלט להסתפק בהצעה מצומצמת לתיקון פקודת הראיות, אשר נכללה כבר בהצעת החוק משנת 2006, ולפיה אדם אשר הגיש תלונה נגד קרובו, יהיה כשר ומחוייב להעיד לחובתו.
התיקון המוצע להלן {הצעת חוק מס’: 803-10-2009-001535, סימוכין: 803-99-2012-059740 – מיום 6.3.13} נועד למנוע מצבים בהם קרוב אשר פנה למשטרה ו”הניע את גלגלי המערכת הפלילית”, יהיה מנוע מלהעיד.
עוד מוצע להוסיף לפקודת הראיות הגדרה של “בן זוג”, וכן להשמיט את ההוראה בדבר החלת הסייג לכלל אי-הכשרות על ניסיון לבצע את העבירות המנויות בסעיף 5 לפקודת הראיות.
2.2 עיקרי החוק המוצע
2.2.1 תיקון סעיף 5 לפקודת הראיות
עדות מתלונן. כיום, בעבירות שאינן מהוות חריג לכלל אי-הכשרות, אין אדם כשר להעיד נגד קרובו, אף אם הוא מעוניין בכך ואף אם הוא התלונן נגד הקרוב.
כך למשל, במקרה בו בן מבצע עבירות כלכליות כלפי הורהו הקשיש, וההורה פונה בתלונה למשטרה ומעוניין להעיד נגד בנו במשפט.
על-כן, מוצע לקבוע כי כאשר אדם מתלונן נגד קרובו, לא יחול הכלל של אי-הכשרות, והמתלונן יהיה כשר וחייב להעיד לחובת קרובו בעניין אותה תלונה.
החריג המוצע לכלל אי-הכשרות מצמצם את המניעה החלה על קרובים להעיד, אף אם הם מעוניינים בכך, ומקדם את גילוי האמת.
אין זה מוצדק באותם מקרים למנוע מהקרובים את האפשרות למצות את ההליכים נגד מי שחטאו נגדם.
יתר-על-כן, משבחר אדם להתלונן נגד קרובו, הוא גילה דעתו כי התא המשפחתי התערער, ועל-כן פוחתת ההצדקה למנוע את עדותו בשם שלמות אותו תא משפחתי.
לפיכך מוצע כי הגשת התלונה תהיה המכריעה לעניין הכשרות להעיד, וכי לא יתאפשר לקרוב לסרב להעיד בהמשך ההליך, שכן הוא הניע מיזמתו את המערכת לנהל הליך פלילי נגד קרובו.
כך ימנע מצב בו מוגש כתב אישום בהסתמך על תלונתו של אדם, ולאחר מכן הוא יחליט שלא להעיד במשפט. כך אף תושג ודאות הנחוצה לתביעה.
יתר-על-כן, משהתלונן הקרוב, הוא יהיה ככל העדים, וכך יפחת החשש מפני הפעלת לחצים עליו בהמשך ההליך מצד הנאשם לחזור בו ולבחור שלא להעיד לחובתו.
יודגש, כי אין הכרח שהקרוב יהיה הראשון שפנה למשטרה או לגוף חקירה אחר באותו עניין, על-מנת שייחשב כמי שהתלונן לעניין סעיף זה.
הבהרה בדבר החריגים לכלל אי-הכשרות. על-מנת להסיר ספק, מוצע להבהיר בסעיף כי החריגים לכלל אי-הכשרות המנויים בסעיף יחולו בין אם העד הוא נפגע העבירה ובין אם הוא אדם אחר.
ביטול סעיף-קטן (4) – השמטת הניסיון. סעיף 5(4) לפקודת הראיות קובע כי הסייגים שבסעיפים 3 ו- 4 לא יחולו במשפט פלילי בשל “ניסיון לעבור אחת העבירות המפורטות בסעיף זה”.
הוראה זו נקבעה בעבר, שנים רבות לפני חקיקתו של תיקון 39 לחוק העונשין, בו נקבע בסעיף 34ד כי “מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת, כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על ניסיון, שידול, ניסיון לשידול או סיוע, לאותה עבירה”.
נראה, כי אין הצדקה להבחנה בעניין החריגים לכלל הפוסל עדות קרובים, בין נסיון לבין שידול, נסיון לשידול או סיוע לאותה עבירה.
על-כן, מוצע לבטל את סעיף-קטן (4) הקובע הוראה מיוחדת לעניין ניסיון, ויחול סעיף 34ד לחוק העונשין, כך שהסייגים לכלל הכשרות הקבועים בסעיף 5 לפקודת הראיות יחולו על ניסיון, כמו גם על שידול, ניסיון לשידול וסיוע.
2.2.2 תיקון סעיף 8 לפקודת הראיות
הגדרת בן זוג. פקודת הראיות איננה מגדירה מיהו “בן זוג” לעניין סייג אי-הכשרות הקבוע בסעיף 3 לפקודת הראיות.
בתי-המשפט פירשו את המונח “בן זוג” ככולל בני זוג נשואים בלבד, בין אם הם חיים בצוותא או בנפרד, ולא הכיר בבני זוג שאינם נשואים {ראה למשל ת”פ (יר’) 4/84 מדינת ישראל נ’ בלוט, פ”מ תש”מ(א), 324 (1984)}.
אולם, נראה שאין הצדקה לייחד את הכלל הפוסל עדות של בני זוג לבני זוג נשואים דווקא, שכן התכלית של הימנעות מלכפות על אדם לפגוע באדם הקרוב לו, מתקיימת אף אם בני הזוג אינם נשואים.
על-כן, כפי שהמחוקק הכיר במוסד של “ידועים בציבור” בהקשרים רבים אחרים, מוצע להכיר בו אף בהקשר של עדות קרובים.
באשר לבני זוג פרודים, כאמור, הטעם העיקרי לכלל הפסלות, המונע מקרוב להעיד לחובת קרובו, הוא הימנעות מכפייה על אנשים בקשר טבעי קרוב לפגוע בקרוביהם.
אם פסק הקשר בין בני הזוג, והם אינם מצויים בקשר משפחתי קרוב בעת מתן העדות, כי אז לא מתקיים הטעם לכלל הפסילה, ויש לראות בקרוב עד ככל העדים.
על-כן, מוצע לקבוע כי בן זוג הוא “לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, ולמעט הפרוד ממנו”.
2.3 השפעת החוק המוצע על החוק הקיים ונוסחו
לאור האמור לעיל, יתוקנו סעיפים 5 ו- 8 לפקודת הראיות. להלן נוסח החוק המוצע:
“תיקון סעיף 5
בסעיף 5 לפקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל”א-1971 (להלן: “הפקודה”) –
(א) האמור בו יסומן “(א)” ואחריו יבוא –
“(ב) הסייגים שבסעיף 3 ו- 4 לא יחולו על עדות של אדם שהתלונן נגד בן זוגו, ילדו או הורהו, לפי העניין, במשפט פלילי בעניין אותה תלונה.
(ג) לעניין סעיפים-קטנים (א) ו- (ב), אחת היא אם העד הוא נפגע העבירה או אדם אחר.”
(ב) סעיף-קטן (4) – בטל.
תיקון סעיף 8
בסעיף 8 לפקודה, אחרי המילים “בסימן זה,” יבוא “”בן זוג” – לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, ולמעט הפרוד ממנו”.”
3. טענות לגבי קבילות ראיות – כגון תחולת סעיף 5 לפקודה – מקומן בדיון העיקרי ולא בשלב הדיון במעצר
כפי שנפסק לא אחת, ככלל המקום המתאים לבירור שאלת קבילותן של ראיות הוא ההליך העיקרי ולא הליך המעצר {ראה למשל בש”פ 5966/15 אבו סאלח נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.15); בש”פ 2602/09 חאמד נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.04.09); בש”פ 7562/15 מחמד עיאש נ’ מדינת ישראל, תק-על 2015(4), 8059 (2015)}.
4. הרשעה בעבירה אחרת אשר איננה נכללת במסגרת הסייגים של סעיף 5 לפקודה גם אם לא ניתן להרשיע בעבירה מסויימת
ב- ע”פ 7895/04 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 1293 (2006)} נקבע כי:
“המסקנה לפיה לא ניתן להתבסס על עדות בן זוג לצורך הרשעת רעהו בעבירה כלשהי, בשל העובדה כי אין היא נכללת במסגרת החריגים לסעיף 3 לפקודת הראיות, אין פירושה כי עדות זו אינה קבילה אף לצורך הרשעה בעבירות אשר כן נכללות בחריגים האמורים, וכי לא ניתן להשתמש במידע שעלה בעדות, ככל שהוא מוכח כהלכה. בענייננו, בכל הנוגע לעובדות שהקימו את עבירות הסמים, לא קבע בית-המשפט כי אירועים אלו לא התרחשו ואף לא הטיל ספק בהתרחשותם. נהפוך הוא, בית-המשפט קבע כי במישור העובדתי כל האירועים שתוארו בכתב האישום הוכחו מעל לכל ספק סביר, ובכלל זאת, גם אלו הקשורים בעבירות הסמים. בית-המשפט אף לא הטיל ספק בהתקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירות אלו. אלא, שבמישור המשפטי זוכה המערער מעבירות הסמים, לאור העובדה שעבירות אלו אינן נכללות בגדר סעיף 5 לפקודת הראיות, אשר מונה, כאמור, את החריגים לאיסור על עדות אישה נגד בעלה ועל עדות ילד נגד הורהו. יוצא, כי עדותה של המתלוננת 2 בנוגע לאירועים הקשורים בהחזקה, בשימוש ובהספקת הסם המסוכן, נמצאה, אמנם, בלתי קבילה לצורך הרשעה בעבירות הסמים, אולם, אין הדבר בהכרח כך, בכל הנוגע לקבילות עדותה לצורך הרשעה בעבירות אחרות. אף אם עדותה של המתלוננת 2 בעניין הסמים עמדה גם בבסיס הרשעתו של המערער בעבירות אחרות, לא היה בכך כדי לפסול מכללא את עדותה זו לצורך עבירות אלו, ככל שנכללות הן בגדר אחד מן החריגים בסעיף 5 לפקודה. שונה היה המצב, אילו העדויות שהביאה התביעה היו מותירות ספק כלשהו באשר לעובדות המבססות עבירות אלו ובאשר להתקיימות יסודותיהן של העבירות, אולם, זה, כאמור, אינו המצב בענייננו. משהוכח בבית-המשפט קמא כי האירועים אכן התרחשו, אין בכלל האוסר עדות אישה נגד בעלה כדי לפסול, מכללא, את עדותה של המתלוננת 2 בכל הנוגע להרשעת המערער בעבירות אשר נופלות בחריג המתיר עדות מסוג זה. משכך, נותר כעת לבחון האם, לגופו של עניין, נכונה טענת בא-כוח המערער כי הרשעת מרשו בעבירות המין, בעבירה של שלילת כושר התנגדות, ובעבירה של סחיטה באיומים, נעשתה שלא כדין. לשם כך, יש לבחון האם עבירות אלו נכללות בגדר אחד מהחריגים המנויים בסעיף 5 לפקודה.”
ב- מ”ת (יר’) 44657-01-15 {מדינת ישראל נ’ מסבאח אבו סביח, תק-של 2015(1), 51809 (2015)} נקבע:
“המבקשת סומכת ידיה, בין היתר, על עדות בנו של המשיב, סביח אבו סביח, לצורך הוכחת הטענה כי המשיב הוא שפרסם את הפרסומים שהופיעו בחשבון שלו, כמתואר בכתב האישום. ב”כ המשיב חלק על קבילות עדותו של הבן כנגד אביו, שכן לטענתו העבירות בהן מואשם המשיב אינן בגדר “עבירות אלימות” הנמנות על קבוצת העבירות החריגה של עבירות אלימות או איום באלימות, בהן מתאפשרת עדות של ילד נגד הורהו.
כשלעצמי אני סבורה, כי עבירה הכוללת בתוכה יסוד הסתברותי של אפשרות ממשית לעשיית מעשה אלימות או טרור נכללת במסגרת החריג הקבוע בסעיף 5(1) לפקודת הראיות. עם-זאת, לצורך בחינת עניינו של המשיב לא נחוצה הכרעה בשאלת קבילות עדותו של בנו נגדו, שכן כל שעולה מעדות הבן הוא אישור לכך כי חשבון ה- facebook שאליו מתייחס כתב האישום אמנם שייך לאביו, עובדה שאינה במחלוקת, וזוכה לאישור גם בהודעות המשיב עצמו, כך שאין כל רבותא בעדות הבן.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
