סעיף 14 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“14. עדות מחוץ למדינה במשפט פלילי
על-אף האמור בחוק סדר הדין הפלילי, תשכ”ה-1965, מקום שנגבתה עדות מחוץ לתחום שיפוטם של בתי-המשפט בישראל, מכוח כל אמנה, הסכם או דין, לצורך הליך פלילי בישראל, רשאי בית-המשפט להתיר שפרוטוקול העדות שניתנה כאמור יוגש כראיה במשפט, ובלבד שבית-המשפט ראה להנחת-דעתו שיש סיבה מספקת להיעדרו של העד שהעיד לפי הפרוטוקול וכי לנאשם או לעורך-דינו ניתנה הזדמנות לחקור את העד חקירה שכנגד בשעה שנגבתה העדות.”
סעיף 14 לפקודת הראיות יוצר, איפוא, מנגנון שנועד להכשיר כראיה עדות שנגבתה מחוץ לתחומי מדינת ישראל, לצורך הליך פלילי בישראל {ת”פ (מחוזי ת”א) 40123/04 מדינת ישראל נ’ שגב גונן, תק-מח 2005(1), 1425, 1426 (2005); ראה גם חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ”ח-1998}.
כלל ידוע הוא כי מי שנדרש להעיד בהליך משפטי נדרש לצורך כך להתייצב בגופו בבית-המשפט ולעמוד על דוכן העדים לשם מתן העדות. אין חולק כי זהו המצב הרצוי. אולם החוק, אשר הכיר בכך שהמצב המצוי עלול להיות שונה, קבע חריגים לקבלת העדות באופן הנ”ל והתיר, בתנאים, קבלת עדות מרחוק.
אם שוכנע בית-המשפט, כי אין בכוונתו או אין ביכולתו של עד לבוא ארצה לעדות, תהא סיבתו אשר תהא, כי אז רשאי בית-המשפט להורות על חיקור דין במקום מושבו של העד {ע”פ 440/87 חדד נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(1), 793 (1989)}.
במצב דברים כזה, בו אין ביכולתו של העד נתין המדינה הזרה להגיע לבית-המשפט בישראל ולהעיד, מציב המחוקק שתי חלופות {ת”פ (ת”א) 6333/05 מדינת ישראל נ’ רבין מיכל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}:
הראשונה, חיקור דין לפי סעיף 14 לפקודת הראיות, חלופה המהווה הוראת מסגרת, המיועדת להכשיר כראיה עדות הנמסרת בחו”ל, בפני ערכאה “זרה” בהינתן הסכם עמה או אם נקבע העניין באמנה רב צדדית, כאמנת שטרסבורג, אותה אימצה ישראל בחוק העזרה המשפטית בין מדינות, התשנ”ח-1988 והתקנות שהותקנו מכוחו.
השניה, גביית עדותה של המתלוננת, למשל, כשהיא בחו”ל, באמצעות מערכת “טלוויזיה במעגל סגור”, על-ידי בית-המשפט, אשר ישלוט על הליך גביית העדות, על כל המשתמע מכך.
ראוי שבית-המשפט יקבע עמדתו עוד טרם הוחל בהליך חיקור הדין, על-מנת שלא יתבצע מהלך סרק, אשר לא ישיג את מטרתו, היינו, קבלת פרוטוקול העדות כראיה במשפט.
סעיף 14 לפקודת הראיות, עניינו בתוצאתו של חיקור הדין שנעשה, דהיינו, בקבילותו של פרוטוקול עדות שכבר נגבתה, בהתמלא תנאים מסויימים. על-פי לשונו, חל סעיף 14 לפקודת הראיות “מקום שנגבתה עדות מחוץ לתחום שיפוטם של בתי-המשפט בישראל, מכוח כל אמנה”, ועל עד “שהעיד לפי הפרוטוקול”.
החלטת בית-המשפט לחיקור דין הנה החלטה מקדמית, היוצאת אל הפועל מכוח האמנה, ורק לאחר שבוצעה החקירה, יהא על בית-המשפט להפעיל את הוראות סעיף 14 לפקודת הראיות ולהחליט בקבילותו של פרוטוקול העדות.
נעיר כי כבר בעת ההחלטה לחיקור דין על בית-המשפט להיווכח, “שיש סיבה מספקת להעדרו של העד”, שאם-לא-כן, מה הועילו חכמים בתקנתם, כשפרוטוקול העדות לא יהא קביל כראיה לאחר-מכן?
אם פשר הביטוי {“שיש סיבה מספקת להיעדרו של העד”} הוא שעל בית-המשפט לבחון את הסיבות שגרמו לעד עצמו להיעדר מן הארץ, הרי שלא ניתן יהיה לבצע חיקור דין כל אימת שהעד אינו רוצה לבוא ארצה בלי שייתן הסבר לכך, או שנמלט מן הארץ. פירוש זה פוגע בצד המבקש ללא עוול בכפיו, ומחטיא את המטרה שלשמה נועד חיקור דין, וימנע מבית-המשפט לרדת לחקר האמת.
הפירוש האחר הוא, כי “יש סיבה מספקת להעדרו של העד”, מבחינתו של מי שמבקש מבית-המשפט להכשיר את פרוטוקול העדות {וכן את חיקור הדין}, כלומר, כל אימת שלא ניתן בידו לגרום לכך כי העד יבוא לארץ כדי שעדותו תישמע לפני בית-המשפט.
הימצאותו של מי שמבקשים להעידו באחת המדינות בעלות האמנה, אינה משמשת כשלעצמה טעם שלא להזמינו לעדות בישראל.
בית-המשפט רשאי להורות על חיקור דין במקום מושבו של העד כאשר: העד הנמצא בחוץ לארץ לא נענה להזמנה; אם בית-המשפט שוכנע, טרם שהוצאה ההזמנה, כי אין בכוונתו או אין ביכולתו של העד {מסיבות רפואיות או אחרות} לבוא ארצה לעדות; אם בית-המשפט שוכנע כי בואו של העד לשם חקירה בארץ כרוך בקשיים אחרים שהינם רציניים בשבילו.
נדגיש כי אין בפקודת הראיות סעיף חוק המסדיר את התנאים לביצועו של חיקור דין בחו”ל. ואולם, העיגון החוקי להליך זה מצוי בסעיף 14 לפקודת הראיות, שעניינו קבילותה של עדות, שנגבתה מחוץ לתחום שיפוטם של בתי-המשפט בישראל.
התנאים המוזכרים בסעיף 14 לפקודת הראיות לקבילותה של עדות שניתנה בחו”ל, הגם שהם תנאים המכשירים בדיעבד עדות שנגבתה זה מכבר, הינם אותם תנאים אשר נחוצים, מלכתחילה, להתיר קיומו של הליך חיקור דין שבו תגבה העדות {ע”פ 496/88 חדד ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(1), 793, 807 (1989); ד”נ 2/89 שלוש נ’ מדינת ישראל, תק-על 89(2), 822 (1989); ת”פ (ת”א-יפו) 360/96 מדינת ישראל נ’ זאב בן אליהו בשן, תק-מח 97(3), 1848 (1997); ת”פ (ת”א) 38/91 מדינת ישראל נ’ אבי בן יהודה כהן ואח’, תק-מח 93(1), 1743 (1993); ב”ש (יר’) 2318/99 מדינת ישראל נ’ משה פרג ואח’, תק-מח 99(2), 2654 (1999)}.
פירושו הנכון של המונח “דין” שבסעיף 14 לפקודת הראיות, הוא דין המדינה הזרה, כלומר דין הפורום שבו נגבית העדות שמבקשים להגישה בישראל. בית-משפט זר לעולם אינו גובה עדות “מכוח” דין ישראלי, אלא מכוח הדין החל במקום מושבו {ת”פ (ת”א-יפו) 360/96 מדינת ישראל נ’ זאב בן אליהו בשן, תק-מח 97(3), 1848 (1997)}.
פרוטוכול בית-משפט שקיים את חיקור הדין כדין במקום מושבו של העד, כשהפרוטוכול חתום על-ידי בית-המשפט שבפניו התקיים חיקור הדין, וניתנה לסניגור הזדמנות נאותה לחקור את העדים בחקירה נגדית – הוא המסמך הנכון הנדרש להגשה כראיה מקום בו מתקיים חיקור הדין.
אם אותו חיקור דין גם הוקלט בקלטת אודיו או וידיאו – רצוי שגם אותה קלטת תוגש לבית-המשפט המקיים את הדיון בתיק, שכן רצוי כי בפני בית-המשפט יהיה מירב החומר האפשרי.
אין הפרוטוכול החתום של בית-המשפט שביצע את חיקור הדין – בבחינת עדות שמיעה, או בבחינת ראיה שאיננה הראיה הטובה ביותר, שכן מבחינה משפטית היא הראיה הטובה ביותר כשמדובר בדיון בבית-המשפט {ת”פ (יר’) 353/97 מדינת ישראל נ’ מקס בן סלומון רודמן, תק-מח 99(2), 4018 (1999)}.
אם שוכנע בית-המשפט, כי אין בכוונתו או אין ביכולתו של עד לבוא ארצה לעדות, תהא סיבתו אשר תהא, כי אז רשאי בית-המשפט להורות על חיקור דין במקום מושבו של העד. יתרה-מזאת, הצהרתו של עד כי אין בכוונתו או ברצונו להגיע לישראל לצורך מתן עדות, מספקת היא ואין בית-המשפט צריך להשתכנע כי בפי העד סיבה מספקת לעמדתו זו {ראה גם ע”פ 440/87 חדד נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(1), 793 (1989); ת”פ (מחוזי ת”א) 40123/04 מדינת ישראל נ’ שגב גונן, תק-מח 2005(1), 1425, 1426 (2005); ת”פ (שלום ת”א) 6333/05 מדינת ישראל נ’ רבין מיכל, תק-של 2007(2), 10436, 10437 (2007)}.
התנאים אשר נקבעו, לקבילותה של עדות שהתקבלה בדרך של חיקור דין, הם אלה:
הראשון, על העדות להיות חיונית, במסגרת ההליך המשפטי או לפחות דרושה להליך הפלילי המתקיים בישראל {ראה גם ע”פ 6411/98 מנבר נ’ מדינת ישראל, תק-על 2000(4) 839 (2000)}.
בהתאם לקבוע בסעיף 47 לחוק העזרה המשפטית בין מדינות אישור בית-המשפט יינתן רק אם הראיה דרושה לצורך בירור שאלה הנוגעת למשפט. נעיר כי עמדה לפיה ככל שהעדות נוגעת למחלוקת מהותית בתיק כך יטה בית-המשפט להימנע מלאשר את קבלתה בדרך של כינוס וידאו אינה עולה בקנה אחד עם האמור, עושה פלסתר את הוראות הדין ואין לקבלה.
ב- ת”פ (ת”א) 128/96 {מדינת ישראל נ’ אוחנונה (לא פורסם)} קבע בית-המשפט כי על העדות להיות “חיונית לצורך ההליך הפלילי”. לעומת-זאת,ב- ת”פ (ת”א) 360/96 {מדינת ישראל נ’ זאב בן אליהו, תק-מח 97(3), 1848 (1997)} סבר בית-המשפט כי די בכך “שהעדות תועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט ושלגביה חלוקים הצדדים בעמדותיהם”.
השני, העדות נגבתה מחוץ לתחום השיפוט של ישראל מכוח “אמנה, הסכם או דין”.
השלישי, קיימת סיבה מספקת להיעדרו של העד שהעיד במסגרת חיקור הדין, או שמתכוונים לגבות את עדותו. אין חשיבות לסיבה העומדת בבסיס היעדרו של העד, או שמא תאמר סירובו להגיע לישראל.
אם עד שאינו תושב ישראל, מודיע כי אינו מוכן לבוא מחו”ל להעיד בישראל בתיק שהוא עצמו אינו צד בו, ותהא הסיבה אשר תהא, די בכך שסירוב זה יניח את דעת בית-המשפט בישראל “שיש סיבה מספקת להיעדר העד”.
אם נדרוש טעם מיוחד או משכנע להיעדרו של העד מדוכן העדים בישראל, נמצא עצמנו חוטאים להליך הפלילי ומונעים מבית-המשפט “לרדת לחקר האמת”.
הרביעי, כי “לנאשם או לעורך-דינו ניתנה הזדמנות לחקור את העד חקירה שכנגד בשעה שנגבתה העדות”. תנאי זה מחייב עשיית כל הדרוש במדינה הזרה, על-מנת לאפשר לנאשם, או לבא-כוחו, לחקור את העד {ת”פ (ת”א) 40123/04 מדינת ישראל נ’ שגב גונן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.
אין נדרשת נוכחותו של הנאשם בהליך חיקור הדין, ובעיקר אמורים הדברים בנאשם הנתון במעצר, ודי באפשרות שניתנה לפרקליטיו לחקור את העד או את העדים, חקירה שכנגד.
קיומו של תנאי זה נדרש גם על-פי הוראת תקנה 15 לתקנות עזרה משפטית בין מדינות, התשנ”ט-1999.
ב- תפ”ח (חי’) 40408-05-14 {מדינת ישראל נ’ מיכאל בן שושן, תק-מח 2015(2), 27596 (2015)} נדונה בקשתה של המאשימה לגבות עדותו של עד תביעה באמצעות (Video conference), היוועדות חזותית. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח.
בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי התנהגות העד ותוכנו של המזכר שהוצג בפני בית-המשפט מוכיחים סיבה מספקת לאי-התייצבות העד לעדות בישראל, העד עזב את הארץ 3 ימים לאחר המצאת זימונו להעיד בפני בית-המשפט, משיחות שניהלה המשטרה עם העד ועם בני משפחתו עולה כי אין בכוונתו לחזור לישראל, למצער בתקופה הנראית לעין.
בין אם הסיבה היא הימלטותו מנושים או עבודה בחו”ל לשם החזר חובות ובין אם הסיבה קשורה בעדותו בתיק הנדון, מאחר ומדובר בכתב אישום בעבירת רצח, לאור עמדתו של העד שלא מתכוון לחזור לארץ בשלב זה ולאור האינטרס הציבורי, יש לנסות ולגבות עדותו בחו”ל. בית-המשפט סבר, כי בדרך זו לא תיפגע זכותו של הנאשם להליך הוגן.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
