סעיף 31ב לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובע כדלקמן:
“31ב. עוולה בנזיקין (תיקון התשנ”ו)
מעשה או מחדל בניגוד להוראות פרקים ב’ או ד’ או בניגוד לתקנות שהותקנו לפי חוק זה יהווה עוולה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש).”
ב- ע”א 7141/13 {קונקטיב גרופ בע”מ נ’ שמעון דבוש, תק-על 2015(4), 4836 (2015)} נאמר:
“מקום שהמחוקק ביקש להעניק סעד אזרחי לצד קביעת נורמה פלילית בגין אותם מעשים בדרך-כלל הוא קובע במפורש עוולה אזרחית לצד העבירה הפלילית (ראו למשל: סעיפים 6 ו- 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965; סעיפים 31א ו- 31ב לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981; סעיפים 5 ו- 6 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ”ח-1998 ועוד רבים זולתם).
יש לציין לעניין זה, כי במקרים רבים התנהגות המהווה עבירה פלילית עשויה לבסס גם תובענה בגין עוולת רשלנות או עוולה נזיקית קונקרטיתאו עילה אזרחית אחרת, אך זאת לא מעצם קיומה של נורמה פלילית. כן ראוי להזכיר כי בשנים האחרונות נוהגים בתי-המשפט, דרך שיגרה, לחייב אדם שהורשע בפלילים לשלם פיצויים לקרבן העבירה בסכומים לא מבוטלים לפי סעיף 77 לחוק העונשין.
24. נורמה פלילית על-פי טיבה נועדה להסדיר את חיי החברה ולהגן על הנורמות החברתיות, ולאו דווקא לבסס עילות תביעה בנזיקין לטובתו של פלוני. חלק ניכר של העבירות הפליליות הן כאלה שנועדו להגן על אינטרסים ציבוריים כלליים ולא ניתן להצביע על נפגע קונקרטי, כגון עבירות נגד ביטחון המדינה, סדרי המשטר והחברה וסדרי השלטון והמשפט – לפי פרקים ז-ט לחוק העונשין. לצד אלה קיימות נורמות פליליות שנועדו להגן גם על פרטים או סוגי פרטים בחברה, אך זו הגנה באמצעות כלים של המשפט הפלילי, ולא כלים של המשפט האזרחי (ראו גם הציטטה בפסקה 27 להלן). הנורמות של המשפט הפלילי גם מנוסחות לפי עקרונות ותכליות המשפט הפלילי, שאינן זהות לאלה של המשפט האזרחי. בהתאם לכך, הנורמה הפלילית נאכפת על-ידי המדינה, שהיא גם המאשים בהליך הפלילי (סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982 (להלן: “חוק סדר הדין הפלילי”)). הנעת ההליך הפלילי, על כל שלביו, נבחנת במשקפיים של האינטרס הציבורי הכללי: בהחלטה על חקירה, בהחלטה על הגשת כתב אישום, כמו גם בהחלטה על הפסקתו, כגון בהליך של “עיכוב הליכים” (סעיפים 59, 62 ו- 231 לחוק סדר הדין הפלילי). לפרט, גם אם הוא נפגע העבירה, אין שליטה על ההליך הפלילי; אין הוא המאשים או התובע ואין בידו ליזום הליך פלילי או להפסיקו (למעט החריג המוגבל של קובלנה פלילית לפי סעיפים 73-68 לחוק סדר הדין הפלילי).
לכן, כאמור, אין לייחס ככלל להוראה עונשית כוונה להעניק תרופה נזיקית בגין עצם הפרתה. זו גם הגישה הנוהגת מימים ימימה בפסיקה. כך למשל נדחתה תביעה בנזיקין בגין הפרת חובה חקוקה של נפגע מעדות שקר…”
ב- ע”א 1977/97 {יוסף ברזני נ’ בזק החברה הישראלית, פ”ד נה(4), 584 (2001)} נאמר:
“מכוחה של הוראה זו, נוצר הקשר בין האיסור על הטעיה (בסעיף 2 לחוק) לבין פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: “פקודת הנזיקין”). נקבע כי איסור ההטעיה מהווה עוולה. יש מקום לטענה שלמסקנה זו היינו מגיעים גם בלעדי הוראת סעיף 31 לחוק. ביסוד טענה זו עומדת התפישה כי הפרת איסור ההטעיה היא היפר חובה חקוקה, המהווה עוולה (על-פי הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין; השוו ע”א 490/85 מלחי יריחו בע”מ נ’ מפעלי ים המלח בע”מ, פ”ד מא(4), 401). על-פי גישה זו, מטרתו של סעיף 31 לחוק, הינה למנוע הצורך בהכרעה שיפוטית בשאלה אם איסור ההטעיה (המעוגן בחוק, והוא מצוי מחוץ לפקודת הנזיקין) הוא עוולה, תוך קביעה חקיקתית כי איסור ההטעיה אכן מהווה עוולה (כאמור בסעיף 63 לפקודת הנזיקין) (ראו אנגלרד, “תרומת הפסיקה להתפתחויות בדיני נזיקין – דימויה העצמי ומציאות” עיוני משפט יא (1985), 67, 73).
בגישה דומה נוקטת החקיקה בישראל בעניין מעשים אסורים שונים שמחוץ לפקודת הנזיקין (ראו, למשל, סעיף 50 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ”ח-1988; סעיף 31ב לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981; סעיף 13(ב) לחוק העתיקות, התשל”ח-1978; סעיף 39 לחוק פיקוח על מצרכים ושירותים, התשנ”ו-1996). הנה-כי-כן, בין אם איסור ההטעיה מהווה עוולה “סתם”, ובין אם הוא מהווה את העוולה של היפר חובה חקוקה, המסקנה המתבקשת הינה כי דין איסור ההטעיה כדין עוולה שבפקודת הנזיקין, וכי זהו המקור לזכות לקבלת פיצויים.”
ב- ת”א (נצ’) 22029-06-11 {וליד ח’ליליה נ’ לשכת עורכי-הדין בישראל, תק-של 2015(3), 63626 (2015)} נקבע:
“מהוראת סעיף 35 לחוק הגנת הפרטיות ניתן ללמוד כי המחוקק ביקש בין היתר לחזק ולבסס את הזכות לפרטיות ואת האפשרות לתבוע בגין פגיעה בה, ולא לצמצם את ההגנה על הזכות ככל שהיא קיימת מכוח דינים אחרים. הדברים באו ליד ביטוי מפורש אף בדברי ההסבר להצעת החוק, בהם צויין כי “החוק המוצע בא להוסיף הגנה על פרטיות ולא לגרוע מזכויות קיימות בדין” (הצע”ח 1453, תש”ם, עמ’ 214). לאור זאת, למשל, נחקק סעיף 31ב לחוק הגנת הפרטיות שנזכר לעיל, הקובע כי מעשה או מחדל בניגוד להוראות שונות בחוק המסדירות ניהול מאגרי מידע ומסירת מידע מהם, יהווה עוולה לפי פקודת הנזיקין. לכאורה, אף ללא הסעיף האמור ניתן היה לתבוע בנזיקין בגין הפרה של אותן הוראות בשל עוולה של הפרת חובה חקוקה. אלא שהמחוקק ביקש להקל על התובע בשל הצורך בהתדיינות בשאלה האם הפרת הוראות החוק אכן מהווה עוולה כאמור, ומשכך קבע את שקבע בחוק עצמו (על טכניקה חקיקתית זו ראו: ע”א 1977/97 ברזני נ’ בזק החברה הישראלית לתקשורת בע”מ, פ”ד נה(4), פסקה 4 לפסק-הדין של כב’ הנשיא ברק; ד’ חי, הגנה על פרטיות בישראל (מהדורה ראשונה, 2006), עמ’ 133).
23. נוכח המקובץ, אין לומר שעילת התביעה לפי חוק הגנת הפרטיות מהווה הסדר כולל וממצא לעניין ההגנה על הזכות לפרטיות, המשמיע הסדר שלילי ביחס לעילות תביעה מכוח דינים אחרים בגין פגיעה בפרטיות. משכך, תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הגנת הפרטיות ביחס לתביעה לפי החוק, איננה חוסמת הגשת תביעות בגין פגיעה בפרטיות לפי חוקים אחרים.
25. למותר לציין, כי על התובע הנטל להוכיח את יסודות העילה הספציפית של תביעתו. בהקשר של תביעת רשלנות, יהיה עליו להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בנסיבות העניין, התרשלות הנתבע ונזק שנגרם לו עקב כך. משהתיישנה עילת התביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, אף אין התובע יכול להתבסס על ההסדרים הייחודיים מכוח החוק האמור, ובכלל זה על האפשרות לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
