פגמים בצוואה צורתה ותוקפה

1. כללי
סימן ב’ לפרק שלישי עוסק בפגמים שבתוקף הצוואה, היינו, הפגמים המהותיים. פגמים אלו בהתאם להוראות שבחוק הירושה עשויים להביא לבטלותה של הצוואה.

סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי:

“26. כשרות לצוות
צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה.”

סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית) קובע כי:

“1. כשרות לזכויות ולחובות
כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו.”

וסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית קובע כי:

“2. כשרות לפעולות משפטיות
כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט.”

אם כן, כל אדם רשאי לערוך צוואה אלא-אם-כן נשללה או הוגבלה כשרות זו כדין. קטין, פסול דין ואדם שאינו יודע להבחין בטיבה של צוואה, אינם כשירים לעשות צוואה ולכן צוואתם תהיה בטלה.

2. קטין

סעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית קובע מיהו קטין:

“3. קטינות ובגירות
אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר.”

ובסעיף 11 לחוק הכשרות המשפטית קובע המחוקק את אופן חישוב הגיל:

“11. חישוב גיל
כל מקום שמדובר בו, בניב כל שהוא, באדם בגיל פלוני, ייחשב גילו מתחילת היום בו הוא נולד, והוא כשאין כוונה אחרת מפורשת או משתמעת; יום מתחיל עם שקיעת החמה של היום שלפניו ונגמר עם שקיעת החמה של אותו יום.”

המחוקק הגביל את הקטין מלעשות צוואה, הגבלה זו אינה עוסקת במצבו הנפשי או הגופני של הקטין בשעת עריכת צוואתו אלא המחוקק קבע כי במצב שאדם הוא קטין הוא אינו רשאי לערוך צוואה. גם אם קטין יודע להבחין בטיבה של צוואה, היינו, לקטין גמירת-דעת, וגם אם הצוואה אמיתית הוא אינו יכול לערוך צוואה. ההגבלה של המחוקק כי הקטין אינו רשאי לערוך צוואה, היא ללא סייגים.

למרות שהמחוקק קבע בסעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית כי:

“פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו; ההסכמה יכולה להינתן מראש או למפרע לפעולה מסויימת או לסוג מסויים של פעולות. יכול נציגו של קטין לבטל הסכמתו לפעולה כל עוד לא נעשתה הפעולה.”
היינו, פעולה משפטית של קטין תהיה תקפה אם ניתנה הסכמה של נציגו מראש או למפרע, אך הכרה זו של המחוקק לא תינתן במקרה שקטין עשה פעולה משפטית של עריכת צוואה. ש’ שוחט[99] סובר כי:

“אמנם, נכון הוא שעשיית צוואה אינה פעולה שדרכם של קטינים לעשותה, כלשון סעיף 6 לחוק הכשרות, יחד עם זאת, מדוע לשלול מקטין בן 16 שנה או 17 שנה את האפשרות לעשות צוואה כאשר ניתן לייחד לו אולי, דרך מיוחדת לעשייתה, כגון שזו תעשה אך ורק בפני בית-משפט ותהא טעונה אישור בית-המשפט לאחר שבית-המשפט בחן את אמיתותה ואת גמירת-הדעת של הקטין, בין באופן עצמאי בין לאחר קבלת חוות-דעת מתאימה.
זאת ועוד, בשנים האחרונות עדים אנו להכרה גוברת והולכת במעמדו של הקטין כבעל זכויות במשפט עד כדי הכרה בו, בנסיבות מסויימות, כבעל דין. סעיף 3(ד) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995 מעניק לקטין את הכוח להגיש בעצמו, או על-ידי ידיד קרוב, תובענה בכל עניין מענייני המשפחה הנוגע לו אם זכותו עלולה להיפגע פגיעה של ממש, ומקנה לו את הזכות אף להופיע בבית-משפט. מן הראוי שהשינוי במעמדו של הקטין וההכרה בו כנושא זכויות במשפט יביא לבחינה מחודשת של ההגבלה.”

3. פסול דין

סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית קובע מתי אדם יוכרז פסול דין:

“8. הכרזת פסלות
אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעיניו, רשאי בית-המשפט, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין.”

אדם שהוכרז פסול דין אינו כשיר משפטית ולכן אינו כשיר לערוך צוואה. כשעסקינן בצוואות, גמירת-הדעת של המצווה היא דרישה מהותית, במקרה של פסול דין קובע המחוקק כי פסול דין אינו כשיר לערוך צוואה גם אם יש לו גמירת-דעת וגם אם ידע להבחין בטיבה של צוואה. המחוקק לא השאיר מקום לספק בדבר השאלה, האם ניתן לאשר צוואה של פסול דין ונקט בגישה מחמירה השוללת לחלוטין את היכולת של פסול דין לערוך צוואה.

צוואה של פסול דין תיפסל רק אם בשעת עריכת הצוואה, היה המצווה פסול דין. אם פסול דין ערך צוואה לפני שהוכרז פסול דין, צוואתו תהיה כשירה, בהתאם להוראות שבחוק הירושה.

מינוי אפוטרופוס לאדם אינו הופך אותו אוטומטית לפסול דין. קיימים מצבים שונים שבהם ימונה אפוטרופוס לאדם גם אם הוא לא פסול דין. אם כן, ראוי להדגיש כי רק אדם שמינו לו אפוטרופוס והוא הוכרז פסול דין, אינו כשיר לערוך צוואה. במקרים אחרים המנויים בסעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית, כשרות המצווה תיבחן לפי המבחנים הרגילים בהתאם להוראות חוק הירושה.

ב- עז’ (חי’) 3990/02[100] המתנגדים לקיום צוואת המנוחה טענו כי המנוחה נכנסת לגדר פסולת דין מאחר ומונה לה אפוטרופוס כחודש וחצי טרם כתיבת הצוואה.

כב’ השופטת א’ מירז פסקה לעניין הטענה הכרזת אדם כפסול דין כי:

“הכרזת אדם כפסול דין הופכת אותו לחסר כשרות משפטית עצמאית וככזה חסר הוא הכושר לצוות. בענייננו יש לציין כי לא הוכח כי המנוחה הוכרזה לפסולת דין בהתאם לסעיף 8 לחוק (הערת המחברים – סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית). אמנם אין מחלוקת כי ביום 4.10.01 מונה לה אפוטרופוס על גופה ורכושה.
נשאלת השאלה האם אדם שמונה לו אפוטרופוס בהתאם לסעיף 33 לחוק הכשרות הינו בהכרח פסול דין?
עיון בסעיף 33 לחוק הכשרות, מעלה כי פסול דין הינו רק אחד המקרים בהם ניתן למנות לאדם אפוטרופוס בהתאם לסעיף-קטן(3).
מאידך סעיף 33(4) לחוק הכשרות מאפשר מינוי אפוטרופוס:
‘(4) לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעייניו, כולם או מקצתם ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו.’
אדם כזה רשאי לערוך צוואה וצוואתו צוואה היא, בכפוף למגבלות אחרות הקבועות בחוק הירושה.”

4. צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה

כנגד הגבלת המחוקק בדבר אי-הכשירות של קטין או פסול דין לערוך צוואה, הגבלת כשירותו של מצווה שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה בעת שערך אותה, עוסקת במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה.

ב- ע”א 160/80, 851/79[101] המנוח היה בגיר, שלא הוכרז כפסול דין, אך טענת המערערים היתה, כי המנוח “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה”. כב’ השופט א’ ברק קבע כי: “הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח – בעדות רפואית או אחרת – כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו (ראה: ע”א 190/68 סטוצ’יקי נ’ קלינברוט, פ”ד כב(2) 138 (1968)). חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על-כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב… לא ידע להבחין בטיבה של צוואה” מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו… המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.”

ב- ע”א 1212/91[102] קבע כב’ השופט מ’ חשין כי “חזקה היא שאדם כשר לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – והכופר בכשרות זו עליו הראיה.”

אם כן, חזקה על אדם שהוא כשר לעשיית פעולה משפטית בכלל, ועריכת צוואתו בפרט. על-כן, חזקה על אדם כי בעת עריכת הצוואה ידע להבחין בטיבה של הצוואה והטוען אחרת עליו נטל הראיה. אך אין די בהעלאת ספיקות בלבד, כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשירות לצוות, וזאת לאור חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, שלילת הכושר לצוות מאדם, וברוב המקרים שלילת הכושר נעשית בדיעבד, לאחר מותו של המצווה, אינה פעולה סתמית, ולכן הנטל שיוטל על כתפו של הטוען לחוסר כשירות לצוות יהיה כבד ביותר[103].

בחינת השאלה האם ידע המצווה שהלך לעולמו להבחין בטיבה של צוואה הינה רלבנטית למועד חתימת הצוואה וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה. כך נפסק ב- ע”א 1099/90[104]: “החשוב הוא שנבחן היבט זה לשעת עריכת הצוואה, כלומר, לנקודת זמן מסויימת. השאלה היא האם בעת שנערכה הצוואה ונחתמה על-ידי המנוח, היה צלול בדעתו וידע את שהוא עושה”.

ב- ע”א 5185/93[105] כב’ השופט מ’ חשין מבהיר את הסוגיה ופוסק:

“טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי יש להעדיף את גרסתם של הרופא ד”ר ברייאר ושל האחות איריס לזרוביץ על פני גרסתן של עורך-דין קורל והמשיבה, וכי יש להסיק שהמנוח ‘לא ידע להבחין בטיבה של צוואה’. לא אסכים לטענה זו. ראשית לכל, עדותם של ד”ר ברייאר ושל גב’ לזרוביץ שחה במצבו הפיסי והמנטאלי הכללי של המנוח בחודשים האחרונים לחייו – תוך שימת דגש על ההתדרדרות שחלה במצבו – ולא מיקדה עצמה ביום עריכת הצוואה, או, למיצער, בעת סמוכה לאותו יום. והרי לפסילתה של הצוואה יש צורך להוכיח – והנטל הוא על הטוען כך – כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה “בשעה” שעשה את צוואתו. אכן, ראיה כי בתקופה סמוכה ליום עריכת הצוואה סבל המצווה מפיחות ניכר בתיפקודו השכלי, מישקלה עימה בהכרעה אם ידע המצווה, בעת עריכת הצוואה, להבחין בטיבה של צוואה. אך אין די בראיה כללית מעין-זו כדי להעביר נטל ראיות (טקטי) מכף-אל-כף, ובייחוד בעומדה אל-מול עדות ישירה כזו של עורך-דין קורל. שנית, דברי ד”ר ברייאר וגב’ לזרוביץ הינם, לדעתנו, כלליים יתר-על-המידה מכדי שיוכלו להוליד מסקנה על דבר אי-הבחנה בטיבה של צוואה. הכרזה על בטלותה של צוואה הינה מעשה חמור וכבד-מישקל – לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח – ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה נדרוש ראיות יותר ספציפיות ויותר חד-משמעיות – וליום עריכת הצוואה דווקא.” (פסקה 10 לפסק-הדין)
היות והמחוקק לא הגדיר ביטוי זה, ולא פירט בסעיף 26 לחוק הירושה את האלמנטים שמרכיבים את ביטוי זה, הפרשנות נתונה לבית-המשפט. המבחן לבחינת שאלה זו, האם המצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה, הוא גמיש. המבחן הקובע הוא אם היה המצווה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם. ניתן להתחשב במסגרת בחינה זו במודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, בידיעתו על היקף רכושו וזהות יורשיו ובמודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו, המשקל אשר יינתן לכל שיקול תלוי בנסיבות המקרה הספציפי ומשתנה מעניין לעניין[106].

חשוב להדגיש שבית-המשפט אינו בוחן את תבונת הצוואה או סבירותה, רצונותיו של המצווה הם עניינו בלבד. בית-המשפט צריך להשתכנע כי המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה, ואם המצווה בהתנהגותו הכללית ידע להבחין בטיבה של צוואה, אין לשלול את כושרו המשפטי לערוך צוואה.

5. חולה נפש

אין התייחסות של המחוקק בחוק הירושה בכלל ובסעיף 26 לחוק הירושה בפרט, בדבר הסוגיה לגבי מצווה שערך צוואתו, שהוא חולה נפש. משכך, עולה השאלה מה דין צוואה, במצב שאדם שכתב צוואה, והוא חולה נפש, אך לא הוכרז כפסול דין. ב- ע”ז (י-ם) 379/89[107] נאמר כי “אין ספק שבאוכלוסיה מצויים חולי נפש לא מועטים אשר לא הוכרזו כפסולי דין מפני שאיש לא ראה צורך בכך או מפני שקרוביהם של אותם חולי נפש לא רצו לצערם או לעורר את חמתם, ואף-על-פי-כן כושרם לערוך צוואה נפגם מחמת מחלת הנפש”.

הסוגיה לעיל נדונה בשורה של פסקי-דין ונקבע כי עצם העובדה כי מצווה סבל ממחלת נפש או הפרעה נפשית כלשהי בעת עריכת צוואה אינה כשלעצמה פוסלת את הצוואה. בתי-המשפט יבחנו האם המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה על-אף אפשרות היותו סובל מהפרעה נפשית וזאת על-פי המבחנים שהוזכרו לעיל.

כב’ השופט י’ מלץ קבע ב- ע”א 724/87[108] כי:

“גם אם נרחיק לכת, ונניח שלמנוחה היתה הפרעה נפשית שהתבטאה במחשבות שווא של קנאה בבתה, אשר התפתחו לשנאה קשה, וזאת מבלי שיתר תחומי התפקוד נפגעו – הפרעה כזו אין הכרח שתפגע בכושר ההבחנה עד כדי היעדר כושר לערוך צוואה או היעדר יכולת להבין מה טיבה של צוואה (השווה ע”פ 647/85 קיסר נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(1) 347, 352-353) בפרשה זו דובר על קנאת שווא, אשר הביאה לקיפוח חיי אדם. מובן שאין אנו באים ללמוד מהדין הפלילי לעניין שבפנינו – שכן אין ביניהם ולא כלום; אלא שהטרמינולוגיה הרפואית בעניין מהות ההפרעה הנפשית שנדונה שם נראית רלבנטית לענייננו. מה שהרופא קורא בשם “מחלה” אינו בהכרח מחלה גם בעיני החוק (ע”פ 187/61 פנו נ’ היועץ המשפטי, פ”ד טז(2) 1105, 1112). גם אם אדם סובל מהפרעות נפשיות, אי-יציבות וכיו”ב, אין בכך כדי לשלול את כושרו לבצע פעולות משפטיות ובינהן צוואה, כל עוד, כאמור, עומד הוא בתנאי סעיף 26 סיפא קרי, יודע להבחין בטיבה של צוואה.” (פסקה 10 לפסק-הדין)
כב’ השופט ח’ פיזם ב- ת”ע (חי’) 1088/82[109] קבע כי “אין עצם העובדה שהמצווה סבל ממחלת נפש זו או אחרת בעת עריכת הצוואה פוסל כשלעצמו את הצוואה. זאת אני אומר אפילו אם ברור שמחלת הנפש היא פסיכוזה המעוותת או מסלפת את התייחסותו של המצווה אל המציאות. מצד שני נכון שאם ידוע כי בעת עריכת הצוואה סבל המצווה מפסיכוזה או ממחלת נפש אחרת או מלקוי בשכל, זה עשוי לסייע לבית-המשפט בהערכתו אם אכן ידע המצווה להבחין בטיבה של הצוואה.”

ב- ת”ע (י-ם) 514/79[110] כב’ השופט ד”ר ד’ ביין פסק כי “אין עצם העובדה שהמצווה סבל ממחלת נפש זו או אחרת בעת עריכת הצוואה פוסל כשלעצמו את הצוואה. זאת אני אומר אפילו אם ברור שמחלת הנפש היא פסיכוזה המעוותת או מסלפת את התייחסותו של המצווה אל המציאות. מצד שני נכון שאם ידוע כי בעת עריכת הצוואה סבל המצווה מפסיכוזה או ממחלת נפש אחרת או מלקוי בשכל, זה עשוי לסייע לבית-המשפט בהערכתו אם אכן ידע המצווה להבחין בטיבה של הצוואה.” נפסק כי יש להוכיח קשר סיבתי בין מחשבות הרדיפה של המצווה לבין תוכנה של הצוואה.

כב’ השופטת אור ב- ע”ז 1171/95[111] תמהה “ממתי גילוי רגשות שנאה מוכיח דווקא קיומה של מחלת נפש של פראנויה? וכי לא ייתכן שאדם נורמלי לחלוטין ישנא מישהו מטעמים סבירים?…” כאשר אדם מגיש צוואה לאישור בית-המשפט, הוא איננו חייב להוכיח היעדר מחלת נפש אצל המצווה, אלא להיפך – חזקה שהמצווה היה בריא בנפשו בעת עריכת הצוואה, אלא-אם-כן יוכח אחרת.

נטל השכנוע מוטל תמיד על הטוען לפסלות הצוואה. גם אם המצווה נטל תרופות בשל היותו חולה נפש אין בעובדה זו כדי לשנות את נטל השכנוע המוטל כאמור ועל הטוען לפסלות הצוואה להוכיח כי בשעת עריכת הצוואה היה המנוח נתון למחשבות שווא ותעתועי הזייה וגם אין בעובדה לגרום להעברת נטל השכנוע למבקש את קיום הצוואה להוכיח כי המצווה לא היה במחשבות שווא ותעתועי הזייה. גם אם יוכח כי המצווה חולה נפש אין די בכך כדי לפסול צוואתו – על השופט להשתכנע כי ההפרעה הנפשית פגעה בכושרו של המצווה לגבש רצון חופשי ולהבחין בטיבה של צוואה בשעת עשייתה.

כבר הוזכר לעיל בפרשת בנדל[112] כי להוכחת הטענה יש להסתייע בעדות רפואית אך בית-המשפט רשאי להעדיף עדות אחרת, כמו למשל, עדותו של נוטריון בדבר מסוגלותו של המנוח, במועד החתימה על הצוואה, להבין את טיבה של הצוואה, ולבסס על עדות זו את מסקנותיו[113].

ב- עז’ (חי’) 4720/04[114] נקבע כי “לצורך הוכחת הטענה יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה במועד עריכת הצוואה (ע”א 7019/94 לפיבסקי נ’ עמליה דן, תק-על 97(1) 208). עם זאת, בית-המשפט יכול להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות-הדעת הרפואית.”

ב- ת”ע (י-ם) 379/89[115] נדונה בקשה לפסול צוואה בטענה שהמצווה היה חולה נפש. שלום וגנר ז”ל (המנוח) נפטר לבית עולמו בשנת 1989, והותיר אחריו שלוש צוואות:

1. צוואה מיום 24.7.84, עליה חתם בפני רשות ובה ציווה חלק מרכושו לאוניברסיטה עברית ואת היתרה לאחותו, לבנה ולשתי בנותיה.
2. צוואה מיום 8.11.84, שאף עליה חתם המנוח בפני רשות. בצוואה זו הדיר המנוח את בני משפחתו – את אחותו ואת שלושת ילדיה – מחלקם בעזבון, וציווה את חלקם לטובת קרן לב”י. המנוח לא ערך כל שינוי בחלקה של האוניברסיטה עברית.

3. מחמת טעות טכנית בהליך החתימה בפני הרשות, הלך המנוח יחד עם עורך-דינו לבית-משפט, לחתום שוב על צוואה בפני רשות. החתימה נעשתה ביום 3.12.84 בפני כב’ השופט אליהו בן זימרה. בתוכנה זהה הצוואה השלישית לחלוטין לקודמתה.
בכל שלוש הצוואות הותיר המנוח את דירת מגוריו לאוניברסיטה העברית בירושלים, בה עבד שנים רבות (האוניברסיטה אינה אלא צד פורמלי להליכים). בזאת נשתנו הצוואה השניה והצוואה השלישית מן הצוואה הראשונה, שבצוואה הראשונה ציווה המנוח את יתרת רכושו לשארי בשר ולאחותו ולשלושת ילדיה, ואילו בצוואה השניה ובצוואה השלישית הדיר את אלה מחלקם בעזבון, וציווה כי יתרת הכספים והזכויות יועברו בשלמותם לקרן לב”י. בסעיף 14 לצוואות אלו הוסיף המנוח וקבע: “הנני מצווה בזה לכל יורש חוקי שלי שיתגלה אי-פעם סך של 1 שקל”. בנוסף, אשת המנוח נפטרה בשנת 1984, ובני הזוג ערירים. היורשת החוקית היחידה של המנוח הינה אחותו, פליציה בינשטוק.

כב’ השופט י’ בזק פסק כי “הבעיה לגבי חולה נפש מתעוררת דווקא כאשר החולה יודע בטיבה של צוואה ומסיבה זאת החליט לערוך צוואה, אלא שמחמת מחלתו הוא חסר כוח שיפוט והוא עלול לצוות את ירושתו או להדיר מירושתו על-פי שיקולים בלתי-הגיוניים או מוטעים המוכתבים לו על-פי תעתועי מחלת הנפש שבה הוא לוקה… אין ספק כי ההוראות המצומצמות שנקבעו בחוק הירושה לגבי צוואה שנערכה על-ידי חולה נפש אינן ממצות את הסוגיה ולא יעלה על הדעת כי מי שלא הוכרז פסול דין ומצבו המנטלי לא התדרדר עד כדי כך שאין הוא יודע להבחין בטיבה של צוואה, שצוואתו צוואה אפילו אם דעתו משובשת והוא סבור כי הוא מלך העולם או כי הוא נרדף על-ידי שכניו או שיש לו הלוצינציות של שמיעה או ראיה. ברור הדבר שיש לפסול צוואה או חלק ממנה כאשר יוכח בברור כי מחלת הנפש גרמה לכך שהמצווה לא היה בעל יכולת לשקול כראוי את השיקולים שהיה מביאם בחשבון אלמלא נטרפה דעתו. והכל כפוף לעיקרון היסוד כי המבקש לפסול צוואה, עליו הראיה וכי כל ספק יפעל לקיומה של הצוואה ולא לביטולה”.

בית-המשפט מפנה אל סעיף 30(ב) לחוק הירושה מאחר ולא מצא לסברתו הוראה ספציפית בחוק הירושה לעניין חולה נפש וקבע: הוראות סעיף 30(ב) לחוק הירושה עוסקות בצוואה שנעשתה מחמת טעות, “בטעות שורשית הנוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את הצוואה” כפי שעשה, וכך אירע, לדעתו, למנוח.

מכאן נקבע כי המנוח הדיר את אחותו ואת שתי בנותיה מחלקן בעזבון מחמת טעות שנבעה ממחלת נפש (המחשבה כי אחותו מבקשת להרעילו), אשר-על-כן “ניתן להסיק בברור כי אלמלא הטעות שנבעה ממחלת הנפש לא היה המנוח מדיר את אחותו ואת שתי בנותיה מהירושה. ואולם לא ניתן להסיק זאת בבירור לגבי בן אחותו שכן עימו הסתכסך סכסוך של ממש…”.

כב’ השופט י’ בזק החליט לקיים את הצוואה, אך בתיקון זה, שהכספים והזכויות שניתנו בצוואה לקרן לב”י בלבד, יינתנו בחלקים שווים לאחות, לשתי בנותיה ולקרן לב”י.

על פסק-הדין הנ”ל של כב’ השופט י’ בזק הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית-המשפט העליון ב- ע”א 1212/91[116] לפני כב’ השופטים מ’ שמגר, א’ גולדברג, ו- מ’ חשין. בית-המשפט העליון הכריע לפי פסק-דינו של כב’ השופט מ’ חשין.

כב’ השופט מ’ חשין דן בשאלה הסבוכה בפרשה וכלשונו: “פלוני נושא בחולי-נפש, הוזה הזיות-שווא, ובהיותו בהשפעת הזיות אלו – ובשל הזיות אלו – מנחיל הוא מעזבונו – לעתיד למי שהוא מנחיל, ומדיר הוא מעזבונו – לעתיד את מי שהוא מדיר. האם נכיר לאותו פלוני כשרות לעשות צוואה שעשה ונעניק תוקף משפטי להנחלות שעשה בצוואתו? או שמא נאמר: צוואה חייבת שתיתן ביטוי לרצונו ה”אמיתי” של המצווה: כך – ורק כך – נעניק לה תוקף משפטי. ואילו צוואה שנכתבה בעוד המצווה אפוף הזיות-שווא, ואותן הזיות הן שהוליכו את ידו והביאוהו לכתוב צוואה שכתב – לא נכיר בתוקפה, ונראה אותה בטלה כצוואה שעשה אדם נעדר כשרות משפטית. זו שאלת המפתח בעניינו והוא בריח – התיכון בכל הדברים שנאמרו.”

כב’ השופט מ’ חשין פסק בניגוד לדעתו של כב’ השופט י’ בזק שישב בדין בבית-המשפט קמא וסבר כי הוראות סעיף 26 לחוק הירושה מכילות את עניינו של חולה נפש.

העיקרון של מצווה לקיים את דברי המת הוא עיקרון-על בדיני צוואות אך אין הוא עיקרון יחיד ומוחלט המבטל עקרונות אחרים בדיני צוואות כמו עיקרון החופש לצוות למשל. העקרונות המנחים בדיני צוואות נשאבים בראש ובראשונה מהתחקות אחר רצונו האמיתי של המצווה. המחוקק מכיר בחוק הירושה במצבים שונים של עיוות הרצון האמיתי של המצווה כמו אונס, כפיה, השפעה בלתי-הוגנת וכדומה, אם בית-המשפט לא ישתכנע כי מדובר בצוואה אמיתית וכי למצווה גמירת-דעת בעשיית צוואתו, הוא לא יורה על קיומה. לדידו, המחוקק כלל בסעיף 26 לחוק הירושה את ענייניו של חולה הנפש ואם המחוקק לא היה עושה זאת, לדידו של כב’ השופט מ’ חשין היתה מתקבלת תוצאה מעוותת שבה בתי-המשפט היו מקבלים צוואה של חולה נפש בכל מקרה כאילו היה בריא בנפשו.

נקבע כי “בדיקת ענייננו (הערת המחברים – של המנוח) מקרוב תלמדנו, כי גם לו אמרנו שהמנוח היה רדוף מחשבות-שווא בעת שכתב את הצוואה השלישית – ולא אמרנו כן – הנה אותן מחשבות לא הכריעו בדעתו. נזכור את הסכסוך שהיה בין המנוח לבין בן-אחותו, שעה שאותו אחיין נטל מהמנוח כסף – קודם אישפוזו בבית החולים – ולאחר שהמנוח שוחרר מבית החולים סירב להחזיר לו אותו כסף שנטל. על כך העיד עורך-דין ארטמן מפורשות בתצהירו לבית-המשפט, ועל-אף שבית-משפט קמא מזכיר את הדברים בראשית פסק-הדין – בעת שהוא מתאר את השתלשלות האירועים – אין הוא מנתח את משמעותם ואין הוא מסיק מהם מסקנות ראויות…. . החלת הוראות הדין שעניינן טעות על צוואה שעשאה חולה-נפש, יש בה משום עירוב מין-בשאינו-מינו, ונישמר מפניה. אכן, משנמצא לו לבית-משפט קמא – בטעות, לדעתנו – כי הוראת סעיף 26 לחוק הירושה אינה חלה על חולה-נפש רדוף-תעתועים, יפה עשה (על דרך העיקרון) משניסה לחפש הוראת-דין אחרת שתעלה ברישתה צוואה שעשאה חולה-נפש. ואולם אנו, שלדעתנו הוראת סעיף 26 לחוק הירושה חלה בכל כובד מישקלה על חולה נפש, נאמר כי החלתה של הוראת סעיף 30(ב) לחוק על חולה-נפש בטעות יסודה.” כב’ השופט מ’ חשין קבע כי הצוואה השלישית כשרה ולכן הורה על קיומה ככתבה וכלשונה.

ב- ע”א 4377/04[117] פסקה כב’ השופטת ע’ ארבל כי “מקום שעסקינן בחסוי שאינו פסול דין כבענייננו, הרי שעל פניו החסוי כשר לפעולות משפטיות, לרבות עשיית צוואה, בכפיפות למגבלות שבחוק הירושה. ואכן, סעיף 26 לחוק הירושה קובע את בטלותה של צוואה שנעשתה על-ידי קטין או פסול דין. אין הוא קובע הוראה דומה ביחס ל”חסוי סתם”, כל עוד זה יודע להבחין בטיבה של הצוואה.”

ב- עז’ (חי’) 4720/04[118] המנוח נפטר ביום 27.5.04, כשהוא כבן למעלה מ-86 שנה. המנוח ואשתו, אשר נפטרה לפניו ביום 25.6.03, היו ניצולי שואה והשתייכו לחסידות גור בחיפה. המנוחים היו חשוכי ילדים. המנוחים ערכו צוואה הדדית ביום 26.7.87 (להלן: הצוואה הראשונה), לפיה ציוו את עזבונם כל אחד לאחר, ולאחר מותם ציוו את רכושם, כדלהלן:

1. את הדירה ותכולתה הנמצאת בערד, לישיבת חסידי גור בערד למגורי התלמידים, אשר ידאגו לומר “קדיש” ולהדליק נר זיכרון על שמם בימי הזיכרון.
2. ספר התורה שהוכן על ידם לבית הכנסת של חסידי גור בחיפה יוותר בבית הכנסת ולא יועבר לשום מקום. הספרים המצויים בביתם יועברו גם הם לבית הכנסת של חסידי גור בחיפה, תוך העמדת ציון לעילוי נשמתם.
3. הכספים השייכים ו/או המגיעים להם ישמשו “קופת גמילות חסדים” על שמם וזו תנוהל על-ידי המתנגדים, אשר התמנו על ידם כמנהלי עזבון ומוציאים לפועל של הצוואה.
את הצוואה הנ”ל, הצוואה הראשונה, עותרים המתנגדים לקיים.

המנוח הותיר אחריו צוואה שניה מיום 7.4.03, במסגרתה ציווה את כל רכושו למבקש (להלן: “הצוואה השניה”) המבקש הגיש בקשה לקיום הצוואה ולבקשה זו הוגשה התנגדות המתנגדים.

ביום 8.4.03, יום לאחר חתימת הצוואה השניה, חתם המנוח על יפוי-כוח נוטריוני שהוכן על-ידי עורך-דין ולפיו מינה את המבקש להיות מיופה-כוח שלו ובא-כוחו הכללי. על-פי יפוי-הכוח המבקש יהיה רשאי לפעול ולעשות בכל נכסיו של המנוח על-פי שיקול-דעתו כפי שהוא עצמו היה עושה. מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל יהיה המבקש רשאי להשכיר, להחכיר, לשעבד, למכור, את כל נכסיו של המנוח ביחד בבת אחת או בנפרד מדי פעם ופעם והמנוח התחייב לאשר כל פעולה שתעשה על-ידי המבקש.

המבקש הודה כי הוסיף בכתב ידו את התאריך בו נחתמה הצוואה השניה. בין שאר טענות המתנגדים טענו המתנגדים כי בעת החתימה על הצוואה סבל המנוח מתשישות גופנית ונפשית, החל לאבד את כושר הדיבור ונטל כדורים ותרופות רבות, אשר פגעו בכושר השיפוט והאבחנה שלו ושללו ממנו את היכולת להבין את טיבה של צוואה.

כב’ השופטת ש’ ברגר פסקה כי אכן המנוח ערך את צוואתו בהיותו בן למעלה מ- 80 שנה, אך אין בעובדה זו, כשהיא עומדת לבדה, כדי להעיד על מודעותו בעת עריכת הצוואה ו/או על יכולתו להבחין בטיבה של הצוואה. מן המסמכים הרפואיים אשר הוגשו לתיק בית-המשפט ומן העדויות שנשמעו לפניה וחומר הראיות בתיק, פסקה כב’ השופטת ש’ ברגר, כי לא שוכנעה שהמנוח חתם על צוואתו בשעה שלא ידע להבחין בטיבה, ולפיכך, דחתה טענה זו של המתנגדים.

עז’ (חי’) 5380/03[119] עניינו בשתי בקשות לקיום צוואות שונות של המנוחה והתנגדויות שהוגשו לבקשות אלו. המבקש, ביקש לבטל שלוש צוואות מאוחרות של המנוחה (מחודש אוקטובר 2003) וביקש לקיים את הצוואה הראשונה של המנוחה (מחודש ינואר 2000). בין שאר טענותיו, המבקש טען, לגבי הצוואות המאוחרות של המנוחה, כי המנוחה לא הבינה כי חתמה על צוואה. המנוחה חולת סרטן קיבלה טיפול בהקרנות בבית החולים האיטלקי כאשר טיפולים אלו גורמים לתשישות. המנוחה איבדה 15 ק”ג ממשקלה במשך חודשיים ואף חלה פגיעה בכישוריה המנטאליים כולל ירידה בזיכרון. בזמן חתימת הצוואות בחודש אוקטובר 2003 נטלה המנוחה משככי כאבים בעלי תופעות לוואי של טשטוש ובלבול וחוסר התמצאות. מנגד טענו המתנגדים כי המבקש לא הוכיח כל עניין שברפואה שכן הוא לא הביא חוות-דעת רפואית שתתמוך בטענתו בדבר היעדר צלילות המנוחה.

כב’ השופטת א’ מירז פסקה כי לאור ההלכה הקובעת כי מצבו הפיזי של אדם אינו מעיד בהכרח על מצבו הנפשי. להוכחת טענה לעניין מצב נפשי נדרשת עדות רפואית או אחרת, לפיה יוכח שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה ביום חתימת הצוואה. דהיינו, נדרשות ראיות ספיצפיות וחד-משמעיות באשר ליום הספציפי של עריכת הצוואה על-מנת להכריז על בטלות צוואה שהינה מעשה חמור וכבד משקל. העלאת ספק גרידא אינו מספיק לעניין זה. לפיכך נפסק כי המבקש לא הצליח להוכיח בראיות מהימנות כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה כשערכה את הצוואה בחודש אוקטובר 2003. מכל הראיות שהונחו לפני בית-המשפט, טענת המבקש, לעניין מצבה הנפשי של המנוחה, נעדרת בסיס עובדתי ואינה מעוגנת בראיות. לפיכך ובהיעדר חוות-דעת מומחה, נדחית טענת המבקש, כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה.

ע”א 11324/04[120] הוא ערעור וערעור שכנגד, על החלטת בית-המשפט קמא שדחה את בקשת המערערת, ידידתה של המנוחה, לקיום צוואה בכתב יד משנת 1994 (להלן: הצוואה הראשונה) של המנוחה לפיה היא היורשת היחידה של המנוחה. ואילו בקשת המשיב, אחיין המנוחה, אשר ביקש לקיים צוואה בעדים, מאוחרת יותר מיום 16.1.1995 (להלן: הצוואה השניה) נדחתה אף היא על-ידי בית-המשפט קמא. מכאן המערערת מבקשת מבית-המשפט העליון לקיים את הצוואה הראשונה ואילו המערער שכנגד (המשיב) מבקש מבית-המשפט העליון לקיים את הצוואה השניה. בית-המשפט העליון ציין כי מבחינת המשיב (המערער שכנגד) גם תוצאה שבה נדחים שני הערעורים מתאימה לרצונותיו, שכן כנטען הוא יורש על-פי דין של המנוחה, ובהיעדר צוואה קמות הוראות הירושה על-פי דין שבחוק הירושה.

בית-המשפט העליון קבע כי לעניין הצוואה השניה, שלגביה נטען כי המצווה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה, הובאו ראיות, שמצבה המנטלי של המנוחה לא איפשר לה להבחין בטיבה של צוואה, ובקביעה עובדתית זו אין מקום להתערבות בית-המשפט העליון. בפסק-הדין של בית-המשפט קמא, קיימת סקירה לגבי התשתית הראייתית שביסוד קביעתו. מחומר הראיות, אכן עולים ספקות כבדים לגבי צלילות דעתה של המנוחה במועד עריכת הצוואה השניה, וברי כי אין המדובר בהכרעה בשל אי-הרמת נטל השכנוע. לעניין זה יצויין כי מספר עדים, מעבר למערערת עצמה, העידו על הידרדרות קשה במצבה המנטלי של המנוחה בימים שסביב חתימת הצוואה. בנוסף ציין בית-המשפט העליון כי אכן, מקריאת עדותו של מר ריקרדו, שהיה עד לצוואה השניה, מתקבל הרושם שהמנוחה אכן היתה צלולה בעת עריכתה, אך בית-המשפט קמא שמע את העדות ואת כלל הראיות, והביע את דעתו כפי שהביע, ובנסיבות אלו אין מקום לבית-המשפט העליון להתערב בקביעותיו.

מקור המאמר – abc-israel.it

---

[99] שאול שוחט פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס”א-2001) 49.
[100] עז’ (חי’) 3990/02 עזבון המנוחה ס. ש. ז”ל נ’ מ. פ. ואח’, תק-מש 2007(3) 232 (2007).
[101] ע”א 160/80, 851/79 שולמית בנדל ו-3 אח’ נ’ דורון בנדל, פ”ד לה(3) 101 (1981).
[102] ע”א 1212/91 קרן לב”י ואח’ נ’ פליציה בינשטוק ו-4 אח’, פ”ד מח(3) 705 (1994).
[103] ע”א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ’ תמר גולד, פ”ד מח(1) 22 (1989, 1993).
[104] ע”א 1099/90 שילה שרוני ו-5 אח’ נ’ שאול שרוני, פ”ד מז(4) 785 (1993).
[105] ע”א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ רנה מרום, תק-על 95(1) 1075 (1995).
[106] עז’ (חי’) 4720/04 עזבון המנוח —- ז”ל נ’ —-ואח’, תק-מש 2007(4) 548 (2007).
[107] עז’ (י-ם) 379/89 פליציה בינשטוק נ’ האוניברסיטה, תק-מח 91(1) 472 (1991).
[108] ע”א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ’ תמר גולד, פ”ד מח(1) 22 (1989, 1993).
[109] ת”ע (חי’) 1088/82 רז נ’ מזרחי, פ”מ התשמ”ה(2) 169 (1985).
[110] ת”ע (י-ם) 514/76 עזבון המנוחה פליציה הירש ז”ל, פ”מ התשמ”א(1) 419 (1980).
[111] ע”ז 1171/95 נסר נ’ נסר, פורסם באתר האינטרנט נבו (1996).
[112] ע”א 160/80, 851/79 שולמית בנדל ו-3 אח’ נ’ דורון בנדל, פ”ד לה(3) 101 (1981).
[113] ע”א 7506/95 מיכל שוורץ נ’ בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ”ד נד(2) 215 (1999, 2000).
[114] עז’ (חי’) 4720/04 עזבון המנוח —-ז”ל נ’ —- ואח’, תק-מש 2007(4) 548 (2007).
[115] עז’ (י-ם) 379/89 פליציה בינשטוק נ’ האוניברסיטה, תק-מח 91(1) 472 (1991).
[116] ע”א 1212/91 קרן לב”י ואח’ נ’ פליציה בינשטוק ו-4 אח’, פ”ד מח(3) 705 (1994).
[117] ע”א 4377/04 גל גורן-הולצברג ואח’ נ’ אביבה מירז ואח’, תק-על 2007(3) 848 (2007).
[118] עז’ (חי’) 4720/04 עזבון המנוח —- ז”ל נ’ —- ואח’, תק-מש 2007(4) 548 (2007).
[119] עז’ (חי’) 5380/03 עזבון המנוחה א. מ. ז. ז”ל נ’ ה. (כ.) א. ואח’, תק-מש 2007(3) 144 (2007).
[120] ע”א 11324/04 רבקה מנשה נ’ אלישע מרכוס, תק-על 2007(2) 2732 (2007).