כאמור, הכונס מתפקד כזרועו הארוכה של בית-המשפט.
כפועל יוצא, בית-המשפט הוא המפקח, באופן מהותי, על פעולותיו של הכונס.
סמכויות הכונס כפי שהם מאושרות על-ידי בית-המשפט וכן כל אישור פעולות הכונס על-ידי בית-המשפט, יינתנו לאחר שבחן בית-המשפט את באופן מהותי את טיבם, כפי שנקבע ב- ע”א 1034/92[1].
במקרה הנדון, נפתחו בחודש דצמבר 1987 על-ידי בנק המזרחי, אחד המשיבים, הליכי כנוס נכסים נגד חברת מלון מנדרין בע”מ. המשיב הראשון מונה ככונס נכסים לפי הצעתו של הבנק.
המערערת ערבה לחובות חברת מלון מנדרין בע”מ וכן, יחד עם חברת מלון מנדרין, ערבה גם לחובות המערער השני, שגם כנגדו פתח הבנק בהליך של כינוס נכסים.
בית-משפט המחוזי אישר הסכם בין הכונס (המשיב הראשון) לבין חברת איזור ים (המשיבה השניה) בדבר רכישת המלון מן הכונס על כל ציודו כדי להפכו למלון דירות ופנטהאוזים בתמורה לחמישה מיליון דולר כתשלום מיידי במזומן, וחמישים אחוזים מתקבולי מכירת המניות שמעבר לסכום הבסיסי של 11,100,000 $.
לאחר אישור ההסכם הגיש הכונס לבית-המשפט בקשה בלתי-מנומקת למתן הוראות, בה נתבקש אישורו של בית-המשפט להסדר חדש שנערך בינו לבין איזור ים (המשיבה השניה) אשר לפיו תשלם איזור ים, במקום האחוזים המובטחים סך חד-פעמי של 4,080,110 דולר, שיהווה סילוק סופי של כל חוב לבנק. בית-משפט המחוזי אישר את הבקשה.
בתגובה ביקשו המערערים, לבטל את ההחלטה כיוון שהתקבלה ללא שיתופם או ידיעתם, ואכן ההחלטה בוטלה, אולם הוגשה מטעם הכונס בקשה נוספת עם תוכן דומה.
בית-המשפט שקל את האפשרות למנות מומחה מטעם בית-המשפט, על-מנת לברר את כדאיות הבקשה אולם לבסוף הגיע למסקנה שדי בנתונים שבפניו כדי לקבל את הבקשה, זאת משום שדברי הכונס בדבר כדאיות העסקה והחיסכון הכספי והיקפו, הכרוכים בה היו מקובלים עליו.
בית-המשפט ציין כי הכונס בדק את כדאיות העסקה, ומי שטוען כנגדה חייב לתמוך התנגדותו בראיות מבוססות ולא בהנחות והשערות הנראות מפוקפקות.
על כך הערעור הוגש ערעור, בו נטען כי בית-משפט קמא לא בחן כנאות את קיומה של ההצדקה הכלכלית לסטות מן ההסדר המקורי, לא היתה חוות-דעת אובייקטיבית הבוחנת את התחשיבים, מבלי לסטות ביודעין או שלא ביודעין לכוונו של מי שמעוניין בעסקה.
הכונס מצידו, עמד על כך שההסדר איפשר לו סלוקן על אתר של כל תביעות בנק המזרחי ובנק טפחות. מכך גם נבע חיסכון כספי נגזר שצמצם התחייבויותיו הכלליות על הכינוס.
כב’ הנשיא א’ ברק, קיבל את הערעור וקבע כי העסקה החדשה טעונה בדיקה ובחינה נוספים מטעם בית-המשפט המחוזי.
“המחלוקת בפנינו סבה סביב השאלה מהי המידה בה היה על הכונס להוכיח כי:
(א) עריכת העסקה כשלעצמה התחייבה בזמן שאומצה, לאור נסיבות הזמן ושלבי הכינוס.
(ב) כי העסקה היא בגדר עסקה ראויה לטובת הכינוס.
(ג) כי היא הטובה מבין החלופות שהיו פתוחות בפני הכונס.
אך מובן שבית-המשפט אינו הכונס אלא המפקח על הכונס. משמע, היוזמה לנקיטת צעד מן הנכון שתנקט על-ידי הכונס והחובה לאמץ אמות – המידה המנחות כפי שהוצגו לעיל, רובצת על הכונס כחובה ראשונית ותחילתית, עובר לגיבושה של העסקה. תפקידו של בית-המשפט הוא, כאמור תפקיד של פיקוח; אולם אין המדובר על-פיקוח פורמלי שהוא רק בגדר מתן גושפנקא למה שנעשה. הפיקוח של בית-המשפט על הכינוס אינו דומה לאישור נוטריוני. זהו פיקוח מהותי (ע”א 640/77 הקולג’ האמריקאי נ’ הכנ”ר (לא פורסם)). האישור למעשים של הכונס – כמו גם למעשיו של המפרק, צריך להצביע על כך שבית-המשפט בחן פרטי העסקה, שיווה נגד עיניו את הטענות והמענות שהועלו ולא מצא פסול מהותי בפעולות שנערכו.
בית-המשפט אינו מומחה-על לעסקאות כלכליות. לכן רשאי בית-המשפט להסתפק בסבירותה הכללית של עסקה שאין לה מתנגדים. כאשר עסקה סבירה על פניה, רובץ על המתנגד העול להצביע על פגמיה.
בית-המשפט רשאי להעזר בחוות-דעת מומחה. הדבר נעשה במקרה דנן רק באופן חלקי, כי חוות-הדעת המלאה היחידה היתה זו של מנהל החברה הרוכשת שקשה לראות בה בנסיבות העניין הערכה שאינה תלויה בדבר. בית-המשפט היה ער לכך ואף ציין מפורשות כי שקל מינויו של מומחה בלתי-תלוי. לבסוף ויתר על כך וחבל שעשה כך. אין ספק שחוות-דעת אובייקטיבית של מומחה לדבר, שיכול היה לפרוס בפני בית-המשפט הערכתו בדבר משמעיותיה, כדאיותה והשלכותיה של העסקה, מתוך נקודת ראות ניטרלית, יכולה היתה להוות בסיס איתן יותר להחלטת בית-המשפט המחוזי (ראה ע”א 769/87 CONTITRADE ואח’ נ’ עורך-דין ברוכשטיין ואח’, תק-על 88(3) 521).
חוות-דעת כאמור, שאין כמובן לחייבה בכל מקרה היתה במקרה דנן בעלת חשיבות מיוחדת:
(א) הכונס ערך את העסקה כדי לסלק חובות הכנוס לשני הבנקים אשר על-פי הצעתם מונה ככונס.
(ב) הכונס לא פירט בבקשתו מראש, את הערכתו בדבר כדאיות העסקה ויתר שיקוליו, כנדרש לעיל.
על-כן סברנו כי מן הראוי לקבל את הערעור ולהחזיר את הנושא לבית-משפט קמא כדי שימנה מומחה ניטרלי וישקול מחדש את עניין אישורה של העסקה, אחרי קבלת חוות-דעת נוספת כאמור.”
פיקוח בית-המשפט מתבטא גם לאחר שכבר מונה הכונס, בין השאר, בבקשות עיכוב מינויו.
ע”א 6842/05[2] עניינו בקשת עיכוב ביצוע למינוי כונס נכסים לצורך מימוש שיעבודים שמחזיק הבנק בנכסי המשיבה. כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה קיבלה את הבקשה בקובעה כי:
“בסוגיית עיכוב החלטה הנוגעת למימוש בטוחות, על מבקש עיכוב לשכנע בקיומם של שלושה תנאים: ראשית, כי קיים סיכוי לערעור; שנית, כי קיימת תשתית משכנעת לנזקים העלולים להיגרם לו, באם ימומשו הנכסים; שלישית, כי אין בעיכוב מימוש הבטוחות משום פגיעה של ממש בזוכה (ע”א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר נ’ שובל שווק מוצרים, פ”ד נו(4) 178, 184; ע”א 8935/01 ז’אן פרידמן נ’ יורי נחושתן, פ”ד נו(2) 769, 770; בש”א 4645/91 משה כובשי חברת הובלה נ’ בנק הפועלים בע”מ, תק-על 91(3) 232, 233).
שני התנאים האחרונים הינם, למעשה, מרכיבים בעיקרון מאזן הנוחות בין הצדדים. שאלת עיכוב ביצוע במסגרת מימוש בטוחות מעלה קושי מיוחד ביישום מאזן זה: מחד, יש לעודד זירוז הליכי מימוש, שעיכובם עלול להביא להתגבשות נזקים בלתי-מפוצים; מאידך, יצירת עובדות מוגמרות בטרם הכרעה בערעור עלולה לגרום למצב בלתי-הפיך, ולפגוע פגיעה מהותית בזכויותיו של המערער (א’ וולובסקי, כינוס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, 2004) 573). כאשר מדובר במימוש בטוחה על נכס מקרקעין, נוטים בתי-המשפט לעכב את ביצוען של ההחלטות, מתוך חשש שלא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו (א’ גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, התשס”ה) 625).”
[2] ע”א 6842/05 מנד בע”מ נ’ בנק לאומי ואח’, תק-על 2005(3) 2519.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
