צווי מניעה זמני במקרקעין

1. פירוק שיתוף במקרקעין. סעיף 44 לחוק המקרקעין, קובע כי בית-המשפט רשאי לתת צו מניעה זמני בדבר סדרי ניהול המקרקעין והשימוש בהם עד לסיום הליכי הפירוק
ראה רע”א 7714/97 אדגר השקעות ופיתוח בע”מ נ’ נכסי קלקא (93) בע”מ ואח’, דינים עליון נג 347.

2. שותפות במקרקעין. צו מניעה בין שותפים במקרקעין יינתן כאשר קיים חשש של פגיעה בזכותו הקניינית של אחד השותפים
ראה ת”א (רחובות) 2176/85 רם נ’ אהרון, פ”מ תשמ”ז(ב) 209.

3. צו מניעה זמני לרישום זכויות במשרד לרישום מקרקעין
ראה בש”א (חי’) 11520/99, ת”א (חי’) 1224/99 מוניס תמר ואח’ נ’ נתיב דוד חברה לבניה בע”מ ואח’, תק-מח 99(4), 1744; ע”א 6369/98 רות גרינברג נ’ אל (אברהם שמשון) גרינברג ואח’, תק-על 2000(3), 1091.

4. הענקת צו מניעה זמני האוסר על המשיבים: (1) להרוס את הגדר שבחזית הבניין; (2) לעקור ו/או לפגוע בגינה (או חלקה) שבחצר הבניין, ובנטוע בה; (3) לבנות חניות ברכוש המשותף
ראה בש”א (הרצ’) 2178/01 עליס בן אליעזר נ’ חיים מיכלס, תק-של 2003(3), 1392.

5. צו מניעה זמני למניעת הפרעה לשימוש בנכס
ראה בש”א (יר’) 3852/99 יעקב כליל באדר אל אנסארי ואח’ נ’ האוקאף המוסלמי הכללי ואח’, תק-מח 2000(1), 1185; תמ”ש (ת”א) 76810/00 י’ ש’ נ’ עורך-דין י’ ד’ ואח’, תק-מש 2004(3), 159.

6. צו מניעה זמני – דיירות מוגנת. מניעת כניסת בנו של הדייר המוגן לדירה
ראה ת”א (חי’) 15284/96, 15285 מצקין ואח’ נ’ שמילוביץ ואח’, תק-של 2000(1), 303.

7. צו מניעה נגד מימוש דירה ופינויה והלכת שיתוף נכסים
ראה רע”א 4978/01 אילנה שלום ציון נ’ בנק המזרחי המאוחד, תק-על 2001(3), 2360.

8. צו מניעה זמני האוסר ביצוע עבודות בבית משותף ברכוש משותף
ראה ע”א (יר’) 2383/01 איבון פטר וצ’ארלס נ’ גלילה רון, תק-מח 2002(1), 6373.

9. אי-הענקת סעד זמני למניעת כניסה לחצר – זכות שימוש
ראה ת”א (ב”ש) 7141/99 אבינועם ירחמיאל נ’ עמיגור חברה, תק-מח 2001(2) (2002).

10. דחיית בקשה לצו מניעה האוסר כניסה לדירה
ראה ת”א (יר’) 29432-09-13 גאליה גאבר ואח’ נ’ יונה שריאן, תק-של 2013(4), 27216 (2013).

11. דחיית בקשה לצו מניעה האוסר על בניית קיר הפרדה
ב- ת”א (ת”א-יפו) 48425-06-13 {דוד צרור נ’ נועם בן דוד, עו”ד, תק-של 2013(4), 22797 (2013)} נקבע:

“דין הבקשה להידחות. אנמק בתמציתיות ואדרש אך לאחדות מן הנקודות המחייבות את דחיית הבקשה מניה וביה.

7. טרם שנגיע לשיקולי מאזן הנוחות וסיכויי התביעה, יש להעיר לעניין חוסר תום-הלב של המבקש. אציין מספר הקשרים. ראשון: אי-ציון קיומו של פסק-דין המורה על סילוק ידו מן השטח הפתוח. אמנם המבקש טוען – טענה בעייתית לגופה – שאין בכך כדי לקעקע את בקשתו, אך ודאי שמדובר במידע רלבנטי, שהמבקש חייב היה בציונו, על אחת כמה וכמה עת הגיש את בקשתו במעמד צד אחד (רע”א 8113/00 שפר נ’ תרבות לעם (1995) בע”מ, פ”ד נה(4), 433 (2001)). לא למבקש להחליט האם המידע חשוב דיו על-מנת להציגו לבית-המשפט. שנית, המבקש נמנע מלציין כי למעשה הוא עושה או למצער עשה שימוש בחלק מן השטח השייך לחלקה הסמוכה, לקידום עסקו. שלישית, נמנע הוא מלציין כי הדלת המערבית לעסקו ניצבת בזכות פריצתו של הקיר הקודם, שאין חולק שעמד בהיתרים שניתנו, ורק בזכות כך הוא כלל יכול לטעון כיום שבניית הקיר תחסום את דלתו. רביעית, המבקש נמנע מלציין את שהתברר בדיון, כי למעשה יש לו פתחי גישה נוספים לעסקו, הן כחלונות, הן כדלת לכניסת העובדים. גם אם המבקש מעוניין לשמר את הפתח המערבי כ”חלון ראווה” רב חשיבות לעסקו, כדבריו, חייב הוא לציין בבקשה שקיימות לו לפחות חלופות אחרות להגעת עובדים ולקוחות לעסקו. חמישית, המבקש עשה ראשית “דין” עצמי, והרס את הקיר שנבנה (לטענתו הדחוקה בדיון – כיוון ששוטר אלמוני אישר לו לנהוג כך), ורק כאשר הובהר לו כי בדעת שכניו לשוב ולבנות את הקיר – עתר לבית-המשפט. לאלו אין בית-המשפט נוהג להושיט ידו. התנהלות זו די בה כשלעצמה להצדיק את דחיית הבקשה. נעיר עם-זאת גם לגוף הדברים.

8. נקדים עוד עיסוק בשאלת בעלי הדין הנכונים בהליך: יש לבחון האם המשיב הוא בעל הדין הנכון, שהרי הוא רק מי שהוגדר בבקשה להיתר בניה כ”מיופה כוח” מטעם מבקש ההיתר. ניתן להבין כי מי שעומד מאחורי בקשת ההיתר הם קרובי המשיב, בעלי זכויות בבוגרשוב 9, ולא המשיב עצמו. נתון זה מעים כשלעצמו על הגשת הבקשה נגד המשיב. בכל מקרה, ואפילו היתה הצדקה להגיש את הבקשה נגד המשיב, ודאי שלא היה מקום לגרוע ממנה את בעלי הזכויות ברח’ בוגרשוב 9, שוודאי ייפגעו אם תתקבל הבקשה.

9. נפנה עם-זאת לגוף הדברים, ותחילה – לסיכויי התביעה.

10. בית-משפט זה אינו עוסק בסוגיות תכנוניות. את טרוניות המבקש ביחס להיתרים שניתנו ומהלכים אחרים של רשויות התכנון יש להפנות לרשויות התכנון (ולאחריהן – לבית-המשפט לעניינים מינהליים). עיסוקנו הוא בסוגייה הקניינית בלבד. אולם כאן יש חשיבות רבה לשאלה האם ניתן היתר אם לאו: אם אין היתר, בניית הקיר מהווה הפרה של חובה חקוקה, שאז רמת המטרד הנדרשת בעצם הבניה היא מינורית, על-מנת להצדיק מתן צו. לעומת-זאת, ככל שהבניה היא כדין, אזי נדרשת כעקרון פגיעה מובהקת בזכות הקניין, דוגמת מטרד יוצא דופן בעוצמתו, על-מנת שמכח הפגיעה בקניין לבדה ייתן בית-המשפט צו מניעה זמני וקבוע האוסר על הבניה.

11. בענייננו, לכאורה קיים היתר. המבקש קורא את ההיתר ככזה המתיר בניה לגובה של 1.51 מטר; המשיב, ועל פני הדברים בצדק, קורא את ההיתר ככזה המתיר בניה לגובה של 2.10 מטר, כאשר ההסבר לפער נעוץ בהפרשי גבהים בין שתי החלקות הסמוכות. כך או כך, למבקש היתה שהות די והותר לבדוק מול רשויות התכנון האם קיימת חריגה מן ההיתר, שאם-כן ניתן היה להפעילן (במקום את בית-המשפט) לעצור כל בניה לא חוקית. ברם המבקש לא השכיל להשיג כל ראיה מרשויות התכנון שתלמד על חריגה מן ההיתר, וזאת בחודשים הארוכים שעמדו לרשותו עובר להגשת הבקשה ואף עד שהתקיים הדיון בבקשתו, ואפילו בפרק הזמן של כשלושה שבועות לאחר הדיון, שהוקצה לו לבקשתו שלו. בהיעדר ראיה, אין אלא להניח לעת הזו כי הבניה היא כדין.

12. אשר לעוצמת המטרד איפוא: נפתח בכך שאילו המבקש היה פועל כדין, ולדוגמה – נמנע מלפרוץ דלת מערבית לעסק, כנראה שלא היה בהקמת קיר ממערב לעסק כדי ליצור מטרד של ממש. אולם בכל מקרה, משהוברר כי קיימים פתחים חלופיים לעסק, הרי שהמטרד פחות בעוצמתו מאשר לו היתה נחסמת כניסתו היחידה.

13. סיכויי התביעה אינם נחזים איפוא, לעת הזו, כגבוהים במיוחד, ומובן שכל קביעותיי הן לכאורה בלבד בלא שאטע מסמרות בשאלות שבמחלוקת.

14. אשר למאזן הנוחות: אף זה אינו נוטה לטובת המבקש. המשיב, וליתר דיוק – בעלי המקרקעין ברח’ בוגרשוב 9, חפצים לעשות שימוש בבניין ובחנייה בלא הפרעה מן החלקה הסמוכה. הקיר יבטיח זאת, בעוד שמתן הצו יאפשר למבקש לעשות שימוש בשטחים שאינם שלו תוך הפרעה לשכניו. מן העבר האחר, הקיר לא ימנע כליל גישה לעסקו של המבקש. נזכיר עוד כי בניגוד לבניה רגילה, שהיא אינה הפיכה, קיר ניתן להרוס (כפי שהדגים המבקש עצמו), אם תתקבל התביעה. החשש היחיד הוא איפוא לגורל עסקו של המבקש בתקופת הביניים, נקודה שחודדה בעיקר בטיעון בעל-פה, אולם תשתית ראייתית לה לא הוצגה לעת הזו. בכל מקרה, גם פגיעה מעין זו ניתן לפצות בגינה בכסף, שאז אין מקום לרוב להקדים וליתן צו זמני שימנע את הנזק בר הפיצוי (רע”א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ’ שרון דן השקעות בע”מ (13.12.05), העוסק אמנם בצו עשה זמני אך מתייחס לצווים זמניים ככלל).

15. הבקשה נדחית איפוא. אשר להוצאות: לא היה מקום להגשת הבקשה מראש ולא היה מקום להמשך עמידה על הבקשה משהתחוורו הנקודות הרלבנטיות בדיון. המבקש, כפי זכותו המלאה כמובן, ביקש למצות את ההליך עד תום. לפיכך אין כל הצדקה לכך שיופטר מלשאת בהוצאות הריאליות של המשיב בהליך זה. המבקש ישלם למשיב שכר טרחת עורכי דינו, בסכום של 17,700 ש”ח.”

12. דחיית בקשה לצו מניעה זמני להקמת קיר חומה בין שני בתים
ב- ה”פ (הרצ’) 28869-10-13 {חממה חג’בי נ’ אורי זילבר ואח’, תק-של 2013(4), 28176 (2013)} נקבע:

“לאחר ששמעתי את טענות הצדדים שניהם, נחה דעתי כי אין כל סיבה לתת את הצו ואפרט.
ביחס לטענות הפרוצדורליות, לפיהן הבקשה לצו מניעה נתמכה בתצהיר בתה של המבקשת ולא של המבקשת בעצמה, היעדר הפקדת הערבון הכספי בסך של 20 אלף ש”ח כתנאי לכניסת תוקפו של הצו והיעדר הגשת תביעה במועד שנקבע בהחלטתי בבקשה שהגישה המבקשת, מיום 14.10.13, הרי שלא ניתן כל טעם מיוחד מטעם ב”כ המבקשת, להימנעות המבקשת מהגשת תצהיר בתמיכה לבקשתה, המבקשת התייצבה היום לדיון, ניכר מחקירתה של בתה- המצהירה, כי המבקשת היתה צד פעיל בכל נושא היתר הבניה והקמת הגדר, נטלה חלק בכל אותן פגישות וכל האמור בתצהירה של בתה, ידוע גם למבקשת עצמה.

נראה כי דרך המלך במקרה שלפני, היתה בהגשת תצהיר מטעם המבקשת בעצמה, מעבר לכל תצהיר נוסף שבקשה המבקשת לצרף כתמיכה לטענותיה.
שעה שאין מחלוקת כי העובדות ידועות למבקשת מידיעה אישית, ובהיעדר כל טענה וממילא כל בקשה שהוגשה על-ידי המבקשת להימנע מהגשת תצהיר, לא היה מקום לעשות כן – כפי שחתמה, ביחד עם בתה – המצהירה הנוספת על אותו מסמך כוונות.
ביחס להיעדר הפקדת ערבון בסך של 20 אלף ש”ח, בניגוד להחלטתי בצו המניעה מיום 14.10.13 – סעיף 2ג’ להחלטה, הרי שלמעשה הצו שניתן, לא נכנס לתוקף אלא לאחר ביצוע אותן פעולות, ביניהן נמנה סעיף 2 ג’, כאשר עד למועד הדיון היום לא טרחה המבקשת להפקיד את הסכום, נהפוך הוא, המבקשת הגישה בקשה לפטור מהפקדת ערבון, בקשה שלא נתמכה בתצהיר בניגוד לדין, ולמעלה מכך, לא קבלה המבקשת כל החלטה לפיה ניתנה לה ארכה לצורך הגשת אותו ערבון, כך שהמבקשת פעלה בניגוד לצו הזמני.

ביחס להיעדר הגשת כתב תביעה, עיון בבקשה שהגיש ב”כ המבקשת המתפרסת על פני ששה סעיפים, מהם ניכר כי המבקשת עותרת לכך שהמשיבים יקיימו את הסכם ההבנות במלואו וכי מטרת בקשת הארכה היא אך ורק כדי לחסוך לצדדים הוצאות מיותרות, הכרוכות בהכנת התביעה, תשלום אגרות וכדו’.
ביחס לבקשה זו של ב”כ המבקשת, בית-המשפט נעתר לבקשה מתוך מחשבה שדיון לגופו של עניין יוכל לייתר את המשך ההליך, בעיקר כשמדובר בסכסוך בין שכנים, אשר הגיעו למסמך הבנות וניכר היה שפניהם לשלום.
חרף כך שבית-המשפט נעתר לבקשת ב”כ המבקשת, ניכר ואף למעלה מכך מתבקש היה שהמבקשת היתה מצטיידת בטיוטה של כתב תביעה, אשר תוגש ככל שהצדדים לא היו מגיעים להסדר וממילא היה צורך בהגשת התביעה ולו רק מהטעם שהיעדר הגשת תביעה, יקשה על בית-המשפט לבחון האם יש טעם להיעתר לבקשה לסעד זמני, כאשר לא מונחת לפניו תביעה עיקרית.
בית-המשפט לא יוכל הרי לדעת אל נכון, האם הסעד הזמני אכן משרת את הסעד העיקרי המבוקש.

בית-המשפט יתקשה להשתכנע “על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה”, כאשר כלל אין מונחת לפניו תובענה (ראו: תקנה 362 לתקנות).
מכאן אנו למדים שאין כל צידוק להיזקק לבקשה לסעד זמני, בטרם יביא המבקש את תובענתו לפני בית-המשפט (ע”א 22/73 ברדה שבטא חברת קבלנית בע”מ נ’ מאירסון, פ”ד כז(2), 604, 608 (1973)).

המבקשת היתה צריכה לקחת בחשבון בעת הגשת הבקשה, כי בסופו-של-דבר לא יעלה בידי הצדדים לסיים את ההליכים ביניהם מחוץ לכותלי בית-המשפט, במיוחד יפים הדברים נוכח בקשה בהולה לביטול צו המניעה הזמני, בהיעדר הגשת התביעה העיקרית, שהגישו המשיבים יום לפני מועד הדיון, והחלטת בית-המשפט על בקשה זו.

שעה שהמבקשת לא פעלה בהתאם להחלטתי בצו המניעה הזמני שניתן לה במעמד צד אחד, ובניגוד לאמור בתקנות, הרי שלא קיים כל צידוק להיזקק לבקשה לסעד זמני מבלי שהוגשה התובענה העיקרית.

ודוק: הדין מכיר אמנם באפשרות העיונית להקדים בקשות לסעדים זמניים להליך העיקרי, אולם כל זאת כאשר קיים צורך דחוק מכוחו הוגשה הבקשה למתן סעד זמני, עד אשר יהא ספק בידו להשלים את תחנת התובענה במועדה, אולם, אין משמעות הדבר שהמבקש סעד זמני יוכל להתעכב בהגשתו של ההליך העיקרי, מעבר לזמן הקצר שנקצב לו לצורך כך בתקנות וזאת בין שניתן צו ארעי או זמני ובין שלא ניתן צו כאמור.

בקשות לסעדים זמניים אינן תלויות להן בחלל האוויר, במנותק מן ההליך העיקרי.
באין הליך עיקרי, אין כל תוחלת והצדקה להמשך הותרתה של הבקשה לסעדים זמניים על סדר יומו של בית-המשפט.
מן המקובץ עולה, שלמעשה אין כל הצדקה לכך שהמבקשת תעכב את הגשת ההליך העיקרי לתקופה בלתי-מוגבלת, לאחר הגשת הבקשה לסעד זמני, וודאי רק לאחר שתוכרע הבקשה לסעד זמני.
עליה להגיש את ההליך העיקרי, תוך תשלום אגרה מתאימה בגינו ולאפשר בכך לבית-המשפט לבחון את הבקשה לסעד זמני על רקע ההליך העיקרי ותוך בחינת סיכויי הצלחתה של המבקשת באותו הליך.

חרף העובדה שניתן היה להסתפק בדברי כפי שהובאו לעיל על-מנת לדחות את הבקשה, אתייחס בקצרה גם לטענות המבקשת והמשיבים לגופו של עניין.
טענתה של המבקשת לפיה יש בהמשך בנית הגדר משום פגיעה זמנית בקניינה, שהינה בלתי הפיכה, נטענה בשפה רפה, באשר עסקינן בחלק של בנית הגדר ולא בכולו. מעבר לכך, חולשתה של הטענה נמצאת באישורה של המבקשת במסגרת הבקשה, בכך שמקום הגדר החדשה אמורה לעבור באותו תוואי בדיוק של הגדר הישנה – זו היתה הסכמת הצדדים בהסתמך על כך הוגשה הבקשה על-ידי המשיבים להיתר בניה, עליו חתמה המבקשת ובתה, לאחר שהתייעצה עם גורמים מוסמכים מטעמה.

טענת המבקשת במסגרת הבקשה, לפיה החל הקבלן לבנות את הגדר הזמנית תוך שהוא פולש בכמטר אל תוך שטחה של המבקשת, אין לה על מה שתסמוך, באשר המבקשת לא זו בלבד שלא חתמה על תצהיר מטעמה, הרי שלצורך כך היה עליה לצרף מסמך כלשהו ממנו ניתן היה לראות כי אכן כך הם פני הדברים – כך למשל, מדידה מטעם מודד מוסמך, להבדיל מהמדידה שצורפה על ידה ואשר איננה מראה דבר וחצי דבר בתמיכה לטענתה של המבקשת, להבדיל מכך שאותו מסמך מאשר כי גדר הרשת עוברת בתוואי מסויים שבין הבתים.

בהיעדר כל אינדיקציה לכך שהמשיבים אכן פלשו לחלקה של המבקשת, הרי שלא עלה בידה של המבקשת להראות ולו ראיה לכאורה בתמיכה לטענותיה בבקשה שהוגשה על ידה.
כל זאת ביחס לשיקול ששוקל בית-המשפט בבואו ליתן צו מניעה לעניין סיכויי התובענה וקיום ראיות מהימנות לכאורה, לקיומה של עילת התובענה.
נעבור לשאלת מאזן הנוחות: השוואת הנזקים.
תמצית שיקול זה הוא איזון בין נזקיה של המבקשת אם לא יינתן הצו ולבסוף יימצא כי דין התובענה להתקבל, לבין נזקיהם של המשיבים, אם יינתן הצו ולבסוף יימצא כי דין התובענה להידחות.

שיקול מרכזי בבחינת נזקיה של המבקשת הוא הדירות הנזק.
ככל שמדובר בנזק שהוא הדיר יותר, יטה בית-המשפט שלא למהר ולהתערב בדרך של מתן צו, כך למשל כאשר הנזק הינו נזק כספי טהור ובר פיצוי.
מנגד, כאשר הנזק הוא בלתי-הפיך, שכן פיצוי כספי לא יספק פיצוי הולם, הנטייה תגבר לתת סעד זמני.

במקרה שלפנינו, אין המדובר בנזק בלתי הדיר כפי שנטען על-ידי ב”כ המבקשת, באשר מדובר בהקמת גדר, כאשר רק ביחס לחלקה נטען כי לכאורה בוצעה פלישה לקניינה של המבקשת, בניגוד לטענת המשיבים לפיה ההיתר ניתן בהתאם למדידות שבוצעו ולתוואי הגדר הקודמת שהיתה, בהתאם לזכויות הקניינות של הצדדים שניהם, כך שהמשיבים ערים לכך שככל שיסתבר בסופו-של-יום, במסגרת ההליך העיקרי, כי נעשתה על ידם פלישה לחלקה של המבקשת שלא כדין, יהא עליהם להרוס את הגדר שנבנתה ביחס לאותו חלק, תוך השבת המצב לקדמותו, בהתאם לזכויות הקניינות של הצדדים שניהם, וממילא פיצוי של המבקשת בשל כך.
יוצא איפה, כי בניית חלק מהגדר, להבדיל מבניית בית מגורים, איננה בבחינת נזק בלתי הדיר, במיוחד יפים הדברים שעה שהמבקשת חתמה על היתר בניה מכוחו מבקשים המשיבים לבנות את הגדר, כל נזק שייגרם למבקשת כתוצאה מכך, ככל שייגרם כזה, הינו בבחינת נזק כספי טהור ובר פיצוי.

בשולי החלטתי ראוי לציין כי נקודה חשובה בשיקול מאזן הנוחות היא הערובה, ככל שנזקם של המשיבים אם יינתן הצו הוא בעל אופי כספי, הרי שניתן לצמצם מראש מן הנזק , בדרך של קביעת ערובה בהיקף הולם, המהווה איפה גורם ממתן מהנזק הטמון בצו.
בענייננו, ניכר כי המבקשת לא יכלה לעמוד בהפקדת ערובה כספית בסך של 20 אלף ש”ח בלבד, כל זאת בהתאם לבקשה שהוגשה על ידה לפטור מהפקדת הערובה – המדברת בעד עצמה.

סוף דבר, שילוב שני השיקולים שבית-המשפט בוחן בעת הגשת בקשה למתן צו מניעה זמני, במקרה שלפני המבקשת ביחס לכל אחת משתי הדרישות, לא עמדה בסף מינימלי על-מנת שבקשתה תתקבל ומשכך, דינה של הבקשה להידחות.
שעה שהבקשה נדחתה, הנני מחייבת את המבקשת לשאת בהוצאות המשיבים בסך של 15,000 ש”ח, ללא כל קשר לתוצאות.

המבקשת תגיש תביעה עיקרית, כל זאת תוך שבעה ימים מהיום, עם עותק לצד שכנגד, אשר יגיש כתב הגנה למועדים הקבועים בתקנות.”

ב- רע”א 7103/12 {ודאד קעואר ואח’ נ’ סמיח סעד, תק-על 2012(4), 22 (2012)} נפסק מפי כב’ השופטת ד’ ברק-ארז:

“החלטה
1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב’ השופט י’ בן-חמו) מיום 27.09.12, וכן בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד.

2. עניינן של הבקשות בסכסוך מתמשך בין ודאד קעואר, ענאן קעואר ועלאא קעואר (להלן: “המבקשים”) שבבעלותם מקרקעין המצויים בנצרת ושגובלים במקרקעין הידועים כחלקה 125 בגוש 16508 (להלן: “המקרקעין”) שבבעלות סמיח סעד (להלן: “המשיב”). מקורו של הסכסוך בין הצדדים הוא בתכנית של המשיב להקים על המקרקעין מבנה בן חמש קומות, אשר לטענת המבקשים נוגדת את תכנית המתאר המקומית ותפגע בחלקה שלהם. בין הצדדים נוהלו הליכים רבים בערכאות השונות החל משנת 2008 ועד היום, שבסופם ביום 04.09.12 דחתה ועדת הערר המחוזית (להלן: “הוועדה”) ערר שהגישו המבקשים נגד המשיב ונגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נצרת (החלטה מספר 63/12, להלן: “החלטת ועדת הערר”). הוועדה קבעה כי אין מקום לדחות את התכנית שהגיש המשיב לוועדה המקומית (תכנית נצ/מק/1151), בכפוף להתקיימותם של מספר תנאים, כגון סימון שביל האספלט בין החלקות כזכות מעבר שאותה יש לשמור פנויה.

3. ביום 27.09.12 הגישו המבקשים-לבית-המשפט קמא תביעה כנגד המשיב למתן צו הריסה וצו מניעה קבוע האוסר עליו לבצע עבודות בניה במקרקעין ללא היתר. בד-בבד עם הגשת כתב התביעה הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד שיאסור על המשיב לבצע עבודות בניה עד למתן פסק-דין. לטענתם, מספר ימים קודם לכן החל המשיב בעבודות בניה במקרקעין ויצק תקרה ראשונה של המבנה המתוכנן, וזאת על-אף שלא התקבל עדיין היתר בניה לביצוע העבודות. ביום 27.09.12 דחה בית-המשפט קמא את הבקשה במעמד צד אחד, וקבע אותה לדיון במעמד הצדדים ליום 18.10.12. על החלטה זו של בית-המשפט קמא הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

4. דין בקשת הערעור להידחות. טענת המבקשים לפיה עבודות המשיב במקרקעין מתבצעות ללא היתר בניה היא טענה עובדתית שיש לבררה בערכאה הדיונית במעמד שני הצדדים. בהקשר זה נציין כי המשיב קיבל בעבר היתרי בניה לביצוע עבודות במקרקעין שבבעלותו, וכי בהחלטת ועדת הערר צויין כי הבניה התבצעה על-ידי המשיב בהסתמך על היתרים אלו (סעיף 1 להחלטה). אינני מחווה-דעה, כמובן, בעניין זה שלא התברר לפני. אף הוא ייבחן, על-פי הצורך, בפני בית-המשפט קמא. בעת הזו מאזן הנוחות נוטה גם הוא לטובת המשיב. בית-המשפט קמא קבע את הדיון בבקשה במעמד שני הצדדים למועד קרוב – 18.10.12. יש להניח שעד למועד זה לא יהיה בידי המשיב לבנות את הבניה בהיקף המשמעותי שמייחסים לו המבקשים עצמם: “בניה רחבת היקף: בניין בן חמש קומות, גובהו חריג באופן משמעותי לעומת מספר הקומות המותר, קומת קרקע מסחרית בגובה חריג של 3.8 מטרים…”.

5. התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית, משכך נדחית גם הבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.”

ב- רע”א 6590/12 {עזבון המנוח שפיק שחאדה ז”ל ואח’ נ’ עזבון המנוח רפיק שחאדה ז”ל ואח’, תק-על 2012(4), 547 (2012)} נפסק מפי כב’ הרשם גיא שני:

“החלטה
לפניי בקשה מטעם המשיבים לסילוק ההליך על-הסף, זאת מחמת איחור בהגשתו ובשל אי-הפקדת עירבון. המבקשים מתנגדים לבקשה, אך לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי אכן יש מקום למחיקת ההליך על-הסף.
בקשת רשות הערעור מופנית, כאמור בכותרתה, כנגד החלטה של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.06.12. בהחלטה זו נדחתה בקשתם של המבקשים למתן צו מניעה זמני בעניין רישום זכויות בנכס מקרקעין. בפתח בקשת רשות הערעור, שהוגשה ביום 06.09.12, נכתב כי ההחלטה מיום 17.06.12 נתקבלה במשרדו של בא-כוח המבקשים ביום 25.06.12. אלא שהיום ברור כי הצהרה זו בדבר מועד קבלת ההחלטה לא היתה מעוגנת במציאות. לאמור: ההחלטה שוגרה בפקסימיליה למשרדו של בא-כוח המבקשים ביום 18.06.12, וכבר למחרת – ביום 19.06.12 – הוגשה על-ידו לבית-המשפט המחוזי “בקשה להבהרת החלטה”. ברור איפוא כי המועד שבו החלה להימנות התקופה הקצובה בדין הוא 18.06.12, ובהתאם לכך המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור חל בתאריך 03.09.12. יובהר, כי אפילו אם היה מתברר שלא היתה המצאה כדין ביום 18.06.12, הרי שכלל הידיעה היה גובר במקרה זה, זאת על יסוד עקרונות של השתק או חוסר תום-לב דיוני, ובשים-לב לכך שהמבקשים הגישו ביום 19.06.12 בקשה בהתבסס על ההחלטה שהיתה ברשותם ובידיעתם (ראו רע”א 11286/05 זמיר נ’ בנק לאומי למשכנתאות בע”מ (טרם פורסם, 08.07.07); רע”א 4577/09 חסון נ’ י.ש יגדל – חברה לבניין והשקעות בע”מ (טרם פורסם, 04.08.09); עע”ם 9680/10 בלעוס נ’ מועצה מקומית מג’אר (לא פורסם, 21.02.11)).

המבקשים בתגובתם מנסים להיבנות מן הבקשה להבהרת החלטה, שהוגשה כאמור ביום 19.06.12 ועוד באותו יום ניתנה בה החלטה (שבה נקבע כי לא ניתן לתקן החלטה בדרך של “הבהרה”). לדברי המבקשים, החלטה זו האחרונה הומצאה לעורך-הדין ביום 25.06.12, ומתאריך זה יש למנות את פרק הזמן להגשת בקשת רשות ערעור. טענה זו לא אוכל לקבל. ברור כי בעל-דין אינו יכול להאריך לעצמו את התקופה להגשת הליך ערעורי על-ידי כך שיגיש בקשה מהסוג הנדון – בין שתיקרא “בקשה להבהרת החלטה” בין שתיקרא “בקשה לעיון מחדש” (או נוסח דומה). הכלל בעניין זה ידוע ומושרש, וחזר עליו לאחרונה כב’ השופט ס’ ג’ובראן בציינו כי “הליך של עיון חוזר אינו מאריך באופן אוטומטי את המועד להגשת ערעור על החלטת הרשם, שאם-לא-כן ניתן היה להאריך עד אין קץ מועדים להגשת ערעורים מסוג זה” (בשג”צ 3368/12 עטייה נ’ כב’ השופטת רבינוביץ’-ברון (לא פורסם, 07.05.12)). אוסיף, כי המבקש טוען בתגובתו שבקשת רשות הערעור “נסובה סביב 2 החלטות הן של צו המניעה והן של הבהרת ההחלטה מיום 25.06.12 ועל-כן הוגשה רשות ערעור”, אולם ברור לגמרי כי בקשת רשות הערעור הופנתה נגד ההחלטה מיום 17.06.12, הן לפי כותרתה הן לפי תוכנה; יותר מכך, ההחלטה מיום 19.06.12, ועצם הגשת הבקשה להבהרת החלטה, כלל לא נזכרו בבקשת רשות הערעור (וכאמור, בפתח בקשת רשות הערעור נטען במפורש שההחלטה מיום 17.06.12 נמסרה ביום 25.06.12 – דבר שאיש אינו טוען עוד היום).

אציין כי בתגובת המבקשים-לבקשה לסילוק על-הסף נזכרת החלטה נוספת, שניתנה בחודש יולי 2012 בעניין בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 17.06.12. אלא שאין בהחלטה זו כדי לשנות מן האמור לעיל. כאמור, בקשת רשות הערעור נסבה על ההחלטה מיום 17.06.12, והיא הוגשה באיחור.
לסיכום דברי אדגיש כי גם בתגובה לבקשה לסילוק על-הסף לא נכללה, ולו לחלופין, בקשה להארכת מועד. בנסיבות אלה אין לי אלא להורות על מחיקת ההליך בשל הגשתו באיחור. משכך איני נדרש לקושי הנוסף הנובע מכך שהמבקשים לא הפקידו עירבון במועד שנקבע על-ידי כב’ השופטת חיות (19.09.12), אלא הגישו ביום 20.09.12 בקשה לפטור מעירבון.
סוף דבר: ההליך נמחק על-הסף. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסך 3,500 ש”ח.”

13. מניעת ביצוע פעולות בניה או עיבוד במקרקעין
ב- רע”א 4982/12 {חברת מעיין ופיתוח בע”מ ואח’ נ’ אוסאמה חליפה ואח’, תק-על 2012(3), 6898 (2012)} נפסק מפי כב’ השופט נ’ הנדל:

“1. מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.05.12 בת”א 27056-02-12 (כב’ השופטת מ’ מזרחי) במסגרתה ניתן צו מניעה המורה למבקשים להימנע מביצוע כל דיספוזיציה וכל פעולה של בניה או עיבוד במקרקעין שנרכשו ממשיב 1.

2. משיב 1 (להלן: “המוכר”) התקשר עם המבקשים בהסכם למכירת נכס מקרקעין. לדעת המוכר, הפרו המבקשים את הסכם המכר, ובשל כך הגיש תביעה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בגין הפרת ההסכם. על-פי טענתו, על חשבון סכום העסקה בסך של 935,000 דולר, קיבל המוכר 20,000 דולר בלבד. עוד הוא טוען כי מבקשת 1 – חברת מעיין ופיתוח בע”מ – נרשמה כבעלת המקרקעין ברשם המקרקעין, תוך ביצוע מעשי מרמה כלפיו ללא תשלום יתרת התמורה. המבקשים טענו בתגובה כי שילמו למוכר את מלוא התמורה, בחלקה ישירות לידיו, בחלקה למתווך העסקה מר יורם אמור ובחלקה לבא כוחו לשעבר של המוכר – עו”ד בן שמואל (משיב 2 – להלן: “עו”ד בן שמואל”).

במסגרת התביעה הגיש המוכר בקשה למתן סעד זמני שיאסור על המבקשים לערוך כל דיספוזיציה במקרקעין. ביום 29.05.12 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשה. נקבע כי על פניו, חומר הראיות מערער לכאורה את טענת המבקשים לפיה שילמו למוכר. זאת עקב הסתירות הקיימות לכאורה בין עדותו של עו”ד בן שמואל לבין מכתב ששלח ביום 24.01.12 המלמד כי ייתכן שלא הועברה לידי המוכר תמורת המכירה. נקבע כי על-אף שהחומר אינו מאפשר קבלת תמונה ברורה – “ברור על-פיו שיש סיכוי לכאורה לתביעה שהגיש המבקש בעניין זה”. באשר למאזן הנוחות נקבע כי העברתם של המקרקעין עלולה לפגוע באופן ממשי במבקש, ועל-כן נוטה מאזן הנוחות לטובתו. לצורך הבטחת נזקי המבקשים, הותנה הצו בהפקדת ערובה בסך 20,000 ש”ח. מכאן הבקשה שלפני.

3. לטענת המבקשים, צו המניעה פוגע “אנושות” בזכות הקניין שלהם, באופן המטה את מאזן הנוחות לטובתם. נטען כי המוכר ממילא אינו תובע את ביטול העסקה, ועניינו רק בתשלום התמורה – אשר לגישתם שולמה במלואה. על-כן, אין טעם בהצבת מגבלות על המקרקעין. באשר לסיכוייו של ההליך טענו המבקשים כי עיקרו של ההליך עניינו בטענות זיוף שהעלה המוכר כנגד מסמכים בכתב, טענות שלא גובו בשום אופן. צויין כי המוכר “המציא” את הטענה הנוגעת לאי-תשלום התמורה רק לאחר שהועברה הבעלות במקרקעין, וזאת לאחר שבמשך חמש שנים שחלפו מעת כריתת ההסכם לא בא בכל טרוניה באשר לחובת התשלום. עוד צויין כי בית-המשפט המחוזי נתן את החלטתו בטרם חלף המועד להגשת סיכומיו של עו”ד בן-שמואל, דמות מרכזית לכאורה בפרשה.

המשיב 1 בתגובתו מתנגד לבקשה. בנסיבות העניין, כפי שיפורטו להלן, לא מצאתי לנכון ליתן רשות למבקשים להשיב לתגובת המשיב.

4. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. עיון בבקשת המבקשים מגלה כי זו אינה מבססת על פניה טעות משפטית שנפלה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 מורה כי בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, ישקול בית-המשפט אם קיימות “ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה” וכן ישקול את “הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני”. בענייננו, נתן בית-המשפט המחוזי את דעתו לראיות שנפרשו פניו באותה עת, לרבות חקירת מצהירים. המדובר בקביעה עובדתית, בשאלת סיכוייו לכאורה של ההליך. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה המבררת. כלל זה יפה אף להתערבות בקביעות מקדמיות שניתנו במסגרת בקשה למתן סעד זמני. אמנם, נכון הוא שלא מדובר בערעור עובדתי מלא על כל ההגבלות הנובעות ממנו. אולם, כלל נוסף התומך באי-ההתערבות הוא אופיו של סעד מן היושר, הדורש שיקול-דעת ואיזון בין מרכיבים שונים של התמונה הלא מושלמת. רוחב שיקול-הדעת המוענק לערכאה הדנה בבקשה למתן סעד זמני משפיע על צמצום שיקול-הדעת של ערכאת הערעור. אין הדבר אומר שערכאת הערעור לא תתערב בכגון דא, ובמיוחד כאשר הערכאה הראשונה לא פועלת על-פי אמות-המידה המחייבות, אולם אין זה המקרה שלפנינו. לא מצאתי בטענות המבקשים עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא. דהיינו, קיימות “ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה”.

באשר למאזן הנוחות טוענים המבקשים כי “הותרת צווי המניעה על כנם מסבה למבקשים נזקים בלתי-מידתיים ובלתי-הפיכים ולא תאפשר להם לממש את פרי קניינם”. ברם, לא מצאתי בבקשה טענה או אסמכתא שיש בהן כדי לבסס את הנזק האמור. במובן זה, גם לא ניתן לאמוד נכונה את בקשתם של המבקשים להגדיל את סכום הערובה. אף אם היה מקום להגדיל את שיעור הערובה, וכך נוטה דעתי, אין הדבר כשלעצמו מצדיק מתן רשות ערעור בנסיבות המקרה הקונקרטיות. באשר לטענה בדבר קבלת ההחלטה טרם הגשת סיכומיו של משיב 2, הרי שבהחלטה מיום 31.05.12 קבע בית-המשפט כי מאחר וצווי המניעה אינם משפיעים ישירות על זכויותיו, יוכל הוא להגיש סיכומים לאורם יוחלט האם לשנות את ההחלטה. ברם, משיב 2 הודיע לבית-המשפט שאין הוא עומד על הגשת סיכומים. בכך יש להקהות מעוקצה של הטענה.

5. הבקשה נדחית…”

14. צו מניעה להקפאת הליכי רישום
ב- ה”פ (מחוזי מרכז) 11723-04-12 {מואיד נאשף נ’ אברהים דסוקי ואח’, תק-מח 2012(3), 7975 (2012)} נפסק מפי כב’ השופטת מיכל נד”ב:

“לפניי בקשה לצו מניעה זמני שהוגשה ביום 23.05.12 במסגרת המרצת פתיחה שהגישו המבקשים כנגד המשיבים ביום 05.04.12.
הבקשה היא כי בית-משפט זה ייתן צו זמני המורה לרשם המקרקעין בנתניה להקפיא את הליכי רישום חלקה 72 בגוש 7827 שבטייבה בגודל של 17 דונם ו- 810 מ”ר (להלן: “המקרקעין”) ולהימנע מרישום המקרקעין על-שם המשיבים או מי מטעמם עד למתן החלטה אחרת או עד להחלטה בהמרצת הפתיחה.

1. רקע
א. המבקשים הם שניים משבעת ילדיה של המוכרת נאשף ז”ל, (להלן: “המוכרת”) ויורשיה, לפי חלק יחסי של 2/22 לפי צו הירושה של המוכרת (נספח 1 בבקשה). המקרקעין רשומים על-שם המוכרת בלשכת רישום המקרקעין בנתניה.

ב. המשיבים הם עזבון המנוח אברהים דסוקי ז”ל (להלן: “הקונה”) ויורשיו. לטובת יורשי הקונה רשומה הערת האזהרה על המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין בנתניה.

ג. המוכרת חתמה על שלושה מסמכים בקשר עם המקרקעין בשנת 1960:
ביום 17.05.60 חתמה המוכרת על ייפוי-כוח בלתי-חוזר (להלן: “ייפוי-הכוח”) המסמיך את אשת הקונה, כנאמנה, להעביר את המקרקעין על-שם הקונה או על-שם מי שיורה לה להעביר אליו את המקרקעין; להופיע בשמה בעניינים הקשורים בהעברת המקרקעין; להעביר את ייפוי-הכוח על-שם מי שיורה לה הקונה; המוכרת הצהירה במסגרת ייפוי-הכוח כי היא מאשרת שקיבלה את התמורה המלאה בעד העברת הזכויות במקרקעין במזומן מידי הקונה בסכום של 5,343 לירות. בנוסף צויין כי ייפוי-הכוח הוא בלתי-חוזר וכי הוא מחייב אותה ואת יורשיה.באותו מועד חתמה המוכרת גם על “הצהרה”. בהצהרה הצהירה כי קיבלה תמורה עבור המקרקעין בסכום של 5,343 לירות וכי זהו שוויים של המקרקעין למיטב ידיעתה.
ביום 25.05.60 נחתם הסכם בין המוכרת לקונה למכירת המקרקעין (להלן: “ההסכם”). על-פי ההסכם, התמורה בגין המקרקעין היא 21,000 לירות. בסעיף 6 בהסכם מצויין, כי החתימה על ההסכם מהווה אישור והודעה בדבר קבלת סכום התמורה. שני הצדדים חתומים על ההסכם בהטבעת אצבע.

ד. המבקשים צירפו לבקשה התכתבויות משנות ה- 60′ של המאה הקודמת. מההתכתבויות עולה כי ב- 01.01.61 מלין אבי המבקשים (להלן: “האב”) על כך שמלוא התמורה המוסכמת לא שולמה וכי שולם רק סכום של 5,360 לירות (נספח 7 לבקשה). באותו מכתב מתריע האב שאם לא ישלם הקונה את הסכום יבטל את ייפוי-הכוח שניתן לקונה על-ידי המוכרת.

בינואר 1961 פנה ב”כ הקונה למוכרת להמציא לו את תעודות העיריה, מס רכוש ושאר המסמכים הדרושים להעברת המקרקעין שאם-לא-כן, ינקוט את הצעדים הדרושים (נספח 8). האב השיב לו וחזר וטען כי לא שולמה התמורה המוסכמת וכי אם לא ישלמה יבוטל ייפוי-הכוח וייעצר הליך רישום המקרקעין (נספח 9 לבקשה). בנספח 10 מיום 09.01.61 פונה המוכרת לפקיד רישום המקרקעין, מציינת שמסרה ייפוי-כוח לאשתו של הקונה, שזה לא שילם את יתרת הסכומים, וכי היא מבקשת לעצור את הליך הרישום.בנספח 11 מיום 04.05.61 פונה שוב האב לב”כ הקונה ומודיע כי הוא מוכן לעמוד בהסכם בתנאי שישולמו התשלומים הנדרשים.

2. תמצית טענות המבקשים בבקשה
א. לא שולמה למוכרת התמורה המלאה המוסכמת בגין המקרקעין. המוכרת והאב נתנו הזדמנויות רבות לקונה לעמוד בהתחייבויותיו. בסוף שנת 1969 או 1970 (לפי סעיף 33 בבקשה, ולפי גרסה נוספת – בהמרצת הפתיחה בסעיף 33 – בשנת 1969-1968) בא הקונה לחנותו של האב ובמעמד זה הודיע האחרון לקונה בנוכחות המבקש 2, כי ההסכם בטל וכי עליו לבוא לקבל את הסכום של 5,343 לירות ששולם על ידו. המקרקעין היו בחזקת המוכרת והאב והם עיבדו אותם ונהגו בהם מנהג בעלים עד יום מותם. העסקה לא דווחה לרשויות המס ולא הוגשה בקשה לרישום הערת אזהרה על המקרקעין.

ב. “בסמוך לשנת 2009 התקשר בנו של דסוקי המשיב 1 עם המבקש מס’ 1 על-מנת לרשום את זכויות אביו על החלקה, המבקש מס’ 1 הודיע לו כי ההסכם בין הצדדים בטל ומבוטל מלפני כ- 60 שנה וזאת מאחר ולא שולם מלוא התמורה בזמנו” (סעיף 38 לבקשה).

ג. לאחר כ- 60 שנה פנו יורשי הקונה בבקשה לרישום הערת אזהרה, בקשתם מתייחסת לשטח של 32 דונם ו- 810 מ”ר. ביום 23.03.09 נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבים, יורשי הקונה.
המשיבים מיהרו לרשום הערת אזהרה לאחר שנודע להם כי יש כוונה לשנות את ייעוד המקרקעין מחקלאי לבניה.

ד. הרוכש נקט תרמית כנגד המוכרת שכן לא היתה לו כוונה לשלם את מלוא התמורה מלכתחילה.
הרוכש הטעה את המוכרת בכך שהבטיח לה בעת החתימה כי ישלם לה את מלוא התמורה. משלא עשה כן, יש לראות את ההסכם כמבוטל.
אי-תשלום מלוא התמורה מהווה הפרה יסודית של ההסכם לפי סעיף 6 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל”א-1970. אפילו לא היתה הפרה יסודית, ניתנו לרוכש ארכות לקיום החוזה ולתשלום יתרת התמורה.

ה. אבי המבקשים רשאי היה לבטל את ההסכם משלא שולמה יתרת התמורה וכך הוא עשה בהודעה בעל-פה.

ו. הרוכש התנהג באופן שמהווה ויתור על זכותו על-פי ההסכם. הוא לא קיבל את החזקה במקרקעין לידיו משך 60 שנה ולא נקט כל פעולה לרישום המקרקעין על שמו, גם כן משך כ- 60 שנה.

ז. אכיפת ההסכם בנסיבות העניין תהיה בלתי-צודקת. רישום הערת האזהרה על המקרקעין מהווה ניסיון של המשיבים להתעשר שלא כדין.

ח. הזכות לרישום הערת אזהרה נולדה במאי 1960, מאז עברו כ- 60 שנה ועל-כן זכות זו התיישנה.

3. תמצית טענות התגובה
א. התביעה דינה להידחות על-הסף משום שהתיישנה או משום השיהוי הרב שנקטו המבקשים.
עילת התביעה נולדה למבקשים בעת ההתכתבויות בין הצדדים, דהיינו בשנת 1961 או לכל המאוחר בשנת 1963.

ב. דין הבקשה לסעד זמני להידחות נוכח שיהוי רב בהגשת התביעה שיש בו משום ויתור על זכות והרעת מצבם של המשיבים. הקונה הוא שנהג מנהג בעלים במקרקעין מאז חתימת ההסכם. לתמיכת טענה זו צורפו לתשובה חוזה שכירות שנערך בין הקונה לבין שוכר בשנת 1969 (נספח ב’ 5 לתשובה), חוזה שכירות בין הקונה למועצה המקומית משנת 1973 (נספח ב’ 7 לתשובה) ואישור המועצה המקומית כי המקרקעין נרשמו בספריה על-שם הקונה (נספח ג’ לתשובה) .

ג. טענות המשיבים נתמכות במסמכים בכתב מהם עולה שמלוא התמורה בגין המקרקעין שולמה במלואה. הטענות הנטענות על-ידי המבקשים הן טענות בעל-פה נגד מסמכים בכתב וטענות שהן בגדר עדות שמיעה ועל-כן אין לתת להן משקל.

ד. אין מקום לקבל את טענת המבקשים כי המוכרת לא ידעה קרוא וכתוב על-כן לא הבינה על מה חתמה, זאת בהתאם להלכה הפסוקה בבתי-המשפט.

ה. המכתבים שנשלחו על-ידי האב נועדו לסחוט מהקונה כספים מעבר לתמורה המוסכמת. הראייה – שההתכתבויות פסקו כבר בתחילת שנות ה- 60′ של המאה הקודמת.

ו. הערת האזהרה על המקרקעין נרשמה כדין על-פי ההסכם בין הצדדים. ז. מכתביו של האב אינה מהווים הודעת ביטול ואין בהם ביטול מפורש של ההסכם.

ח. המבקשים נקטו שיהוי רב בהגשת התביעה. מאז מכתב ההתראה בשנת 1963 עברו יותר מ- 49 שנה.

ט. גם בעתירה לצו מניעה נקטו שיהוי רב. בסעיף 38 בבקשה מאשרים המבקשים כי סמוך לשנת 2009 התקשר בנו של הקונה אל המבקש 1 לשם רישום זכויות החלקה על-שם יורשי הקונה. מאז ועד הגשת התובענה חלפו כשלוש שנים.
ממכתבו של ב”כ המבקשים מיום 21.09.11 (נספח ח’ לתשובה) עולה כי “לפני כמה זמן גילו למרשיי כי ביום 23.03.09 כבודו רשם הערת אזהרה על החלקה 72 גוש 7827… על יורשי אברהים דסוקי””. חרף זאת הוגשה התובענה רק ב- 05.04.12. גם במועד זה לא הוגשה בקשה לסעד זמני וזו הוגשה רק לאחר כחודש וחצי, ביום 23.05.12.

י. המקרקעין אכן הופשרו וייעודם שונה מחקלאות לבניה והמשיבים התקשרו בעסקת מכר ומסרו את החזקה במקרקעין. אישורי המסים בגין העסקה צורפו כנספח ו’4 לתשובה.

4. דיון
א. תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעות בתקנה 362 כדלקמן…
המבקש סעד זמני נדרש אם-כן להוכיח התקיימותם של שני תנאים עיקריים: שקיימת תשתית ראייתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה ושמאזן הנוחות נוטה לטובתו כך שהנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד המבוקש גדול מן הנזק שייגרם למשיב באם תתקבל הבקשה (ראה למשל: רע”א 4216/12 אחמד נ’ רשות הפיתוח – מינהל מקרקעי ישראל (04.07.12) ו- רע”א 3071/10 רידר נ’ ל. רפאל חברה לבניין בע”מ, בפסקה 14 (20.05.10). כמו-כן עליו לפעול ללא שיהוי באופן שמתן הסעד יהיה צודק וראוי בנסיבות העניין.

ב. בעניין שלפניי, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, שלא ביקשו לחקור את המצהירים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות ממספר טעמים ואפרט.

ג. עילת תביעה לכאורה – לא שוכנעתי כי המבקשים עמדו ברף הדרישה הראייתית להוכחת קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תובענה. המשיבים מחזיקים בהסכם חתום על-ידי המוכרת המאשר כי קיבלה את מלוא התמורה מהקונה, בשנת 1960. עוד הם מחזיקים בהצהרה של המוכרת ובייפוי-כוח בלתי-חוזר שמסרה, אשר גם בהם צויין כי התמורה שולמה במלואה. המשיבים הציגו ראיות לכאורה לכך שהחזיקו בנכס משך השנים ואף השכירו אותו. המבקשים לעומתם טוענים כי המוכרת נהגה במקרקעין מנהג בעלים, טענות בעלמא לכאורה שלא נתמכו בראיות לכאורה. העובדה שרק שניים (מתוך שבעה) מיורשי המוכרת הגישו את התביעה אינה תומכת אף היא לכאורה בתביעה. טענות ב”כ המבקשים, בתשובה לשאלות בית-המשפט בדיון, כי גם היורשים האחרים יצטרפו, אין בה לשנות עובדה זו. טענת המבקשים כי ההסכם בוטל אף היא אינה נתמכת בראיות בכתב והיא טענה בעל-פה, לאחר שנות דור. כמו-כן, קיימות שתי גרסאות לעניין מועד הודעת הביטול (ראה סעיף 33 בבקשה לעומת סעיף 33 בהמרצת הפתיחה) דבר המעיד לכאורה כי אין לתת משקל לטענה. כמו-כן אין חולק כי המוכרת מעולם לא השיבה לקונה את כספו עקב הביטול הנטען, דבר שיש בו לכאורה לעורר תהיות אם אכן היה ביטול, להבדיל “מהתראות” על ביטול, ואם היה, אם המוכרת מחלה עליו. לפי טענות המבקשים, האב הוא שביטל את החוזה עם הקונה בעת שזה ביקר בחנותו. לא ברור מנין הזכות לאב, שאינו רשום כבעל זכות במקרקעין, ואשר לא הוצג יפויי-כוח מסמיך לטובתו, להודיע את הודעת הביטול הנטענת. האב שלח מכתבי התראה בתחילת שנות ה- 60 כפי שטענו המבקשים, אך מאז לא נעשה דבר. עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הביטול הנטען.

ד. שיהוי – אני מקבלת את טענת המשיבה כי המבקשים נקטו שיהוי רב בהגשת הבקשה וגם מטעם זה דין הבקשה להידחות. בסעיף 38 בבקשה מאשרים המבקשים כי סמוך לשנת 2009 התקשר בנו של הקונה למבקש 1 לשם רישום זכויות החלקה על-שם יורשי אביו. משמע, במועד זה ידע האחרון שהמבקשים עומדים על זכותם על-פי ההסכם. עד הגשת התובענה חלפו כשלוש שנים. אינני מקבלת את טענת ב”כ המשיבים, שנטענה בדיון, כי משך זמן זה היה דרוש לבא כוחם לאיתור המסמכים הרלבנטיים לביסוס התביעה.

זאת ועוד. ממכתבו של ב”כ המבקשים מיום 21.09.11 (נספח ח’ לתשובה) עולה כי “לפני כמה זמן גילו למרשיי כי ביום 23.03.09 כבודו רשם הערת אזהרה על החלקה 72 גוש 7827… על יורשי אברהים דסוקי”. חרף זאת הוגשה התובענה בשיהוי ניכר, רק ב- 05.04.12. זאת ועוד. גם במועד זה לא הוגשה בקשה לסעד זמני וזו הוגשה רק לאחר כחודש וחצי ביום 23.05.12. עקב השיהוי שינו המשיבים וצדדים שלישיים את מצבם. המשיבים מכרו את המקרקעין לצד שלישי ביום 16.03.12. לבית-המשפט הוצגו בדיון דיווחי מס בגין העסקה. אני ערה לכך שבתשובה לשאלת בית-המשפט עלה, כי סכום ההסכם עם הצד השלישי עולה על הרשום באישור, אולם אינני סבורה כי עובדה זו רלבנטית לדיון שלפניי. יפים לענייננו דבריה של כב’ השופטת חיות ב- רע”א 3851/11 נדב נ’ לוי (07.06.11) בהקשר לבקשה לצו מניעה זמני בעניין ביצוע עבודות בניה בחלקה והתליית הליכי רישוי: “התנהלות המבקשים יש בה כדי לסתור את טענתם בדבר הדחיפות במתן הצו המחייבת התערבותו של בית-המשפט כבר בשלביו המוקדמים של ההליך המשפטי. כמו-כן, אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי טענת השיהוי נדחית מפני זכויותיהם הקנייניות הנטענות”.

ה. מאזן הנוחות – אני סבורה שזה נוטה לטובת המשיבים. המשיבים התקשרו בעסקה עם צד שלישי שאינו צד לבקשה (ואילו הייתי סבורה כי יש סיכוי לקבל את הבקשה הייתי מזמנת אותו לדיון), לכאורה דווחה העסקה וצו המניעה עלול לחבל בהתקדמות העסקה. אילו פעלו המבקשים במועד לביטול המכר כדין או למצער עם היוודע להם לטענתם כי יורשי הקונה עומדים על רישום זכויותיו, או אף כאשר נודע להם שיורשי הקונה רשמו הערת אזהרה על המקרקעין, היו יכולים לברר המחלוקות ביניהם מזמן, והמשיבים לא היו עומדים במצב בו הם עומדים היום. זאת ועוד.

5. סוף דבר
הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים לרבות שכר טרחת עו”ד בסכום של 30,000 ש”ח כולל מע”מ.”

15. צו האוסר על כניסה למקרקעין
ב- ת”א (שלום יר’) 38904-12-11 {יעקב לוי, עו”ד (בנאמנות) נ’ סורייה עבד אלעזיז מוחמד יאסין ואח’, תק-של 2012(2), 78577 (2012)} נפסק מפי כב’ השופטת יעל ייטב:

“מבוא
1. בפני בקשה מטעם נתבעים 11, 12, 13 ו- 14 להצהיר על פקיעת צו מניעה שניתן במעמד צד אחד, ולחילופין להורות על ביטולו של הצו האמור, וכן בקשה למחיקת רישום צו המניעה מפנקסי רשם המקרקעין או פקיד ההסדר.

2. כן התבקש בית-המשפט ליתן צו ארעי האוסר על התובע להיכנס למקרקעין או לעשות כל שינוי במצבם המשפטי או במצב ההחזקה בהם, עד למתן החלטה בבקשה גופה.

3. בבקשה נטען כי נתבע 11 נפטר בשנת 1998, ולאחרונה נודע לבנו באופן אקראי כי בלוח זכויות המקרקעין נרשם צו המניעה שניתן בתיק זה. הודגש כי לא בוצעה המצאה כדין של התביעה או הבקשה, וכי איש מהנתבעים לא ידע דבר אודות ההליך.

4. בבקשה פורט כי בנו של נתבע 11 מייצג גם את יורשי נתבעים 12, ו- 14. בסיכומים פורט עוד כי בנו של נתבע 13 המנוח, שהוא בן דודו של בנו של נתבע 11, מייצג את יורשי נתבע 13.

5. פורט כי חלק נכבד מהנתבעים הינם קרובי משפחה, מרביתם אינם בן החיים, ומרבית יורשיהם אינם מתגוררים בארץ, ונטען שטרם עלה בידי יורשי הנתבעים האחרים, להצטרף לבקשה, ואולם חלקם מסדירים בימים אלו את ייצוגם.

6. בסיכומים פורט שבנו של נתבע 11 מתגורר בחלקה 120 בגוש 20601 מימים ימימה, ואילו בן דודו מתגורר בחלקה 195 שבגוש 30615, חלקות הכלולות בכתב התביעה.

7. במהלך אחד הדיונים שהתקיימו לשמיעת הבקשה הצטרפה גם עו”ד מטעם נתבע 18, אשר הגישה סיכומיה בסוגיות שבמחלוקת.

צו המניעה
8. הבקשה למתן צו המניעה הזמני נושא הבקשה שבפני, הוגשה ביום 21.12.11. בראש הבקשה צויין במסגרת מובלטת כי עיקרו של הצו המבוקש הוא שמירה על המצב הקיים כנגד עשיית דין עצמית על-ידי המשיבים ופגיעה בזכויות המבקש.

9. בבקשה, עתר התובע להורות על מתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים ועל מי מטעמם, לבצע כל דיספוזיציה בנכס, כל עסקה נוגדת, כל פעולה שיש בה משום תפיסת חזקה, או שימוש מכל סוג שהוא, העלולות לפגוע בזכויות המבקש במקרקעין במספר גושים וחלקות בבית חנינה, ואדי אלראם, אלטל, אלתל, אלשערייה, ווער אלמצאנע, ואלתליל בית חנינה, הכול כמפורט בבקשה.

10. עוד עתר התובע להורות ללשכת רישום מקרקעין לרשום את תוכנה של ההחלטה בבקשה, על-פי סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ”ט- 1969.

11. בית-המשפט התבקש לדון בבקשה ובתביעה העיקרית בדלתיים סגורות, בנימוק שמדובר בפרשייה רגישה, שכן מדובר בעסקת מכר שבו נרכשו מקרקעין כדין על-ידי יהודים, מידי בעלים ממוצא ערבי, חלקם תושבי שטחים, וקיים חשד ממשי שדליפת המידע אודות העסקה והצדדים לה תוביל לניסיונות פגיעה או התנכלות בחיי המוכר ובני משפחתו מצד גורמים עויינים המתנגדים לקיום העסקה.

12. בד-בבד עם הגשת הבקשה, הוגשה תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לבצע כל עסקה נוגדת, כל פעולה שיש בה משום תפיסת חזקה או עשיית שימוש מכל סוג הנוגדות או עלולות לפגוע בזכויותיו של התובע במקרקעין, וכן להורות שהתובע יהיה זכאי לרשום ברשם זכויות המקרקעין את זכויותיו במקרקעין וכן את קיומו של צו המניעה הקבוע.

13. בקשה נוספת שהוגשה לבית-המשפט, הוגשה ביום 15.01.12, להתיר את המצאת התביעה באמצעות תחליף המצאה. ביום 16.01.12 אישר בית-המשפט את הבקשה, ובהתאם פרסם המבקש הודעה על הגשת התביעה וצו המניעה.

14. ביום 21.12.11 ניתן על-ידי כב’ השופטת מ’ אביב צו ארעי האוסר על הנתבעים לעשות כל פעולה בחלקות נושא הבקשה, לרבות, לא להעביר, לא להשכיר, לא להעביר חזקה, לא למכור ולא לעשות כל דיספוזיציה מכל סוג שהוא. נקבע שהצו יעמוד בתוקפו עד מתן החלטה אחרת, ושהדיון יתקיים בדלתיים סגורות. כמו-כן נקבע מועד לתגובת המשיבים.

15. בעקבות הגשת בקשתם של הנתבעים, התקיימו בפני שני דיונים לשם בירור המחלוקות בין הצדדים בסוגיית הסעד הזמני: הדיון הראשון התקיים ביום 28.05.12, בסופו הוריתי שהדיון בתיק לא יתקיים עוד בדלתיים סגורות, והשני התקיים ביום 07.06.12.

בקשת הנתבעים
16. בבקשה טענו הנתבעים כאמור שהתביעה וכן הבקשה לא הומצאו להם כדין, ועל-כן יש כאמור לבטל את הצו ולאפשר להם להעלות טענותיהם והתנגדותם לבקשה לסעד זמני.

17. הנתבעים טענו כי במהלך השנים 2012-2011 הגיש התובע לטענתו 20 עד 30 תביעות דומות, חמש מהן אשר אותרו על-ידי הנתבעים, פורטו בסיכומיהם. לטענתם של הנתבעים, מדובר בתביעות סרק ביחס למאות חלקות, שהוגשו נגד מאות אנשים שברובם אינם עוד בחיים או שאינם תושבי הארץ, מבלי שבוצעה מסירה אישית, בתקווה שהנתבעים לא יתגוננו וכך יזכו בצווי מניעה שיסייעו להם בעסקאות מכר פסולות. נטען שבכל התביעות הסתמכו הנאמן והנהנה על יפויי כוח מזויפים משנות ה- 60 המוקדמות, ובכל התביעות שהוגשו טענו שהרישום בפני פקיד ההסדר שגוי או אינו מעודכן.

18. אשר לתביעה שבפני בארו הנתבעים שהתביעה וצו המניעה מופנית נגד משפחת מצלח, משפחתם של הנתבעים, ומתייחסים ל- 25 חלקות ששטחן כ- 42 דונמים. פורט שהחלקות השונות המצויות בגושים שונים, חלקן מקרקעין מוסדרים רשומים בלשכת רישום מקרקעין, וחלקן אינם מוסדרים והן רשומות בפני פקיד ההסדר. אשר לחלקות המוסדרות, נטען שמדובר ברישום סופי ומוחלט לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין, וכי הטענה לפיה נרכשו החלקות לפני למעלה מ- 50 שנים אינה יכולה לעמוד, בהיותה סותרת את הרישום הסופי. עוד נטען שאין לתובע כל ראיה ממשית לסתור את הרישום, וכי תביעתו הינה למעשה לביטול המרשם או לתיקונו. אשר לחלקות שאינן מוסדרות, נטען שהסמכות לדון בעניינים הקשורים בבעלות בהן מסורה לפקיד ההסדר ולבית-המשפט המחוזי.

19. הנתבעים הפנו לתביעה נוספת שהגיש התובע ביום הגשת הבקשה שבפני, בתיק 38813-12-11 ובמסגרתה הוגשו בקשות דומות, לרבות לסעד זמני. צויין שבית-המשפט, לאחר דיון בבקשה הורה על ביטול צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד, על ביטול הדיון בדלתיים סגורות, וכעבור מספר ימים אף הורה על מחיקת התביעה על-הסף.

20. נטען שהתובע מנסה לקבל הכרה בבעלותו במקרקעין בדרך עקיפה של מתן צו מניעה על-ידי בית-משפט השלום, נגד אנשים שברובם אינם בין החיים.

21. הנתבעים הפנו לכך שהסעד המתבקש בסעד הזמני זהה לסעד הקבוע, והדבר מעיד על כך שהתובע מבקש לסיים את ההליך באמצעות קבלת הסעד הזמני. כן נקבע שהלכה למעשה לא מדובר בצו מניעה אלא בצו עשה.

22. בשל טעמים אלו, נטען שאין כל סיכוי שהתביעה תתקבל, ועל-כן אין מקום להותיר את צו המניעה בתוקף.

23. בסיכומיהם הוסיפו הנתבעים וטענו לשיהוי הרב שנפל בהגשת בקשה למתן סעד זמני, להיעדר עילה ולחוסר ניקיון כפיים.

טענות התובע
24. בבקשה לצו מניעה זמני, פירט התובע כי הוא הנאמן של הנהנה מר בהא אלדין סלים ח’אלד אסעיד, המחזיק בזכויות במקרקעין, והזכאי להירשם כבעלים של הזכויות מכוח הסכמים לרכישת המקרקעין מאת נתבעים 1 ו- 2.

25. כן פורט בבקשה שהבעלים הרשומים בספרי לשכת רישום מקרקעין הם נתבעים 6 עד 34, אשר מכרו את כל זכויותיהם במקרקעין לנתבע 4 ביום 25.11.62, על-פי ייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר שמספרו 62/22462.

26. בבקשה פורט שנתבע 4 העביר את זכויותיו לנתבעת 5, על-פי ייפוי-כוח נוטריוני מיום 28.06.63 (63/6892), ואילו היא עצמה העבירה את הזכויות לנתבעת 1 ביום 10.07.74, על-פי ייפוי-כוח בלתי-חוזר המאומת בחתימת הנוטריון יוהנס מרגריאן, אשר העתק נאמן למקור ממנו אושר על-ידי הנוטריון אהרון פנחסי ביום 20.10.09.

27. להשלמת שרשרת העברת הזכויות, פורט בבקשה שנתבעים 1 ו- 2 מכרו את הזכויות לנהנה בהסכם מכר מיום 30.06.03, ובהתאם לייפוי-כוח שנתנו לנתבע 3 ביום 07.10.03 לצורך ביצוע העסקה. 28. התובע טען כי קיים ספק גדול לגבי זהותו של המצהיר בבקשה שבפני וקשריו לנתבע 1, וכן לגבי תוקף ההרשאה שהציג לטעון בשמם של נתבעים 11, 12, ו- 14. נטען שמדובר במתחזים, המתיימרים להציג עצמם כבני משפחתם של הנתבעים.

29. התובע טען כי המצהיר בבקשה שבפני הודה למעשה כי נודע לו אודות התביעה וצו המניעה מהפרסום בעיתון.

30. לטענת התובע, לבית-המשפט סמכות לדון בתביעה בנושא החזקה והשימוש, אשר נועדו להגן על החזקת המבקש במקרקעין, שכן תכליתו של צו המניעה הזמני היא שמירה על הקיים, ולא הצהרה על בעלות.

31. במהלך הדיון שהתקיים בפני, הציג התובע אישורים מלשכת רישום המקרקעין בירדן, לפיהם הם מכירים ביפויי הכוח משנת 1962 ו- 1963. כן הוגש מסמך המסביר את הטעמים שבעטיים לא נרשם רישום העברת הזכויות אחרי שנת 1962.

המסגרת החוקית
32. המסגרת לדיון בסעד הזמני קבועה בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “תקנות סדר הדין”) הקובעת…

33. בבואו ליתן סעד זמני שוקל בית-המשפט את התקיימותם של מספר תנאים: נחיצותו של הסעד בשלב מוקדם, עוד בטרם התבררה התביעה; קיומן של ראיות לכאורה ושל עילת תביעה, המצדיקים מתן סעד זמני; מאזן הנוחות, הבוחן מהו הנזק אשר ייגרם למבקש ככל שלא יינתן הצו, לעומת הנזק אשר ייגרם למשיבים ככל שהצו יינתן; והאם הבקשה מוגשת בתום-לב, והסעד אינו פוגע בנסיבות העניין במידה העולה על הנדרש.

34. כפי שנקבע בפסיקה, נודעת חשיבות רבה לשיקולי קיומן של ראיות לכאורה ועילת תביעה ולשיקולי מאזן הנוחות. ראו לעניין זה למשל את פסק-דינה של כב’ השופטת (כתוארה אז) מ’ נאור ב- רע”א 3577/09 ביבי נ’ אייץ’ אנד או (מיום 11.06.09):

‘בבוא בית-המשפט ליתן סעד זמני, עליו לשקול שני עניינים:

האחד – האם בתובענה העיקרית קיימת עילת תביעה. תנאי זה משמעו, האם עולה מהתובענה שאלה רצינית המצריכה דיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. בדיקת תנאי זה נעשית באורח לכאורי בלבד ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת ביחס לסיכויי התביעה העיקרית.

העניין השני – מאזן הנוחות בין הצדדים – האם הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני אם לא יינתן הסעד גדול מן הנזק שייגרם לצד שכנגד, במקרה שיינתן הסעד המבוקש. בדיקת קיומו של תנאי זה נעשית על דרך של איזון בין אינטרסים… בין שני התנאים מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת.’

35. כפי שנפסק לא אחת, בשלב זה של הדיון, בטרם התבררה התביעה לגופה, ובטרם הוכרעו המחלוקות בין הצדדים, די בראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. בשלב זה הראיות הנדרשות לשם מתן צו זמני אינן צריכות להוכיח את התביעה ברמה המאפשרת מתן פסק-דין לטובת התובע, אלא די בכך שיצביעו על כך שהתביעה אינה מחוסרת סיכוי (ראו למשל את פסק-הדין ב- רע”א 7139/96 טריגנוב נ’ טפחות, פ”ד נא(2), 661, 666 (1997)).

36. הערכת סיכויי התביעה נעשית בשלב זה באורח לכאורי בלבד, בשים-לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים לפני בית-המשפט. בשלב זה של דיון מקדמי, אין מקום לקבוע ממצאים וודאיים, שמא לא תמצא התאמה בין הקביעות המקדמיות בגדרו של הסעד הזמני לגבי סיכויי התביעה, לבין התוצאה הסופית (ראו למשל את פסק-הדין ב- ע”א 342/83 גלוזמן נ’ גלוזמן, פ”ד לח(4), 105, 108 (1984).

37. כלל נוסף שאותו יש לשקול בענייננו הינו שמטרתו של הצו הזמני הינה לשמור על המצב הקיים לפני הגשת התביעה עד למתן הכרעה סופית במחלוקת שבין הצדדים, על-מנת להבטיח את קיומו התקין של ההליך ולהבטיח את ביצועו היעיל של פסק-הדין. עמד על כך המלומד א’ גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס”ט-2009, (להלן: “א’ גורן”), 519:

‘העתירה לסעד זמני מיועדת לשם הקפאת המצב שהיה קיים עובר להגשת התובענה. הענקתו של סעד זמני נועדה לשמור על המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה, שאם-לא-כן עלול הנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק-הדין בתובענה.’

38. ההצדקה להתערבות בית-המשפט בשלב מוקדם של ההליך המשפטי, קיימת רק בנסיבות שבהן עלולה זכותו של המבקש להיפגע בעקבות שינוי במצב קיים.

39. שיקול נוסף שאותו יש לשקול הוא הדחיפות במתן הצו עוד בטרם התבררה התביעה העיקרית, ולעניין זה קיימת חשיבות רבה לעיתוי הגשת הבקשה והאם הוגשה בשיהוי. כפי שציין המלומד א’ גורן בעמ’ 525:

‘החובה, שלא להשתהות בפנייה לערכאות בבקשה לסעד זמני, נעוצה בעצם מהותו של הסעד. נמצא, שעל המבקש את הסעד מוטלת חובה לשכנע את בית-המשפט בדוחק הנסיבות, שיש בו כדי להצדיק את ההתערבות המוקדמת. מבקש אשר השהה את בקשתו לסעד זמני אינו יוצא ידי חובה זו. בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו שהצו חיוני ושהענקתו אינה סובלת דיחוי.’

דיון והכרעה
40. מן הכלל אל הפרט.

41. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי שאין מקום בענייננו למתן צו מניעה זמני.

42. בראש ובראשונה בולט בענייננו השיהוי הניכר בהגשת הבקשה. לטענת התובע הוא רכש את הזכויות במקרקעין עוד בשנת 2003. במועד הגשת הבקשה למתן סעד זמני חלפו איפוא למעלה משמונה שנים ממועד רכישת הזכויות, מבלי שהמבקש הגיש בקשה לסעדים זמניים, ומבלי שעשה פעולה כלשהי לרישום זכויותיו. גם מוכרי הזכויות לתובע, כמו גם קודמיהם, אשר רכשו על-פי הטענה את זכויות הבעלים הרשומים במספר עסקאות החל בשנת 1962, לא נקטו פעולה כלשהי לרשום את המקרקעין על שמם, או לחילופין לרשום הערת אזהרה.

43. התובע לא נתן כל הסבר לשיהוי הרב בהגשת הבקשה, ובעיקר לא הוכיח שבחלוף פרק זמן כה ממושך חיוני ומוצדק ליתן את הצו המבוקש, עוד בטרם התבררה התביעה לגופה.

44. זאת ועוד, מטרתו העיקרית של סעד זמני הינה כאמור לשמור על המצב הקיים עובר להגשת התובענה, עד למתן הכרעה סופית במחלוקת שבין הצדדים, על-מנת להבטיח את קיומו התקין של ההליך ולהבטיח את ביצועו היעיל של פסק-הדין. מתן סעד של רישום זכויותיו של המבקש למעלה מ- 8 שנים לאחר רכישת הזכויות הנטענת, אינה מקפיאה את המצב הקיים, אלא משנה אותו.

45. די בטעמים אלו כדי להטות את הכף ולהכריע שאין מקום למתן הסעד הזמני המבוקש. בכל זאת מצאתי שיש להתייחס בקצרה גם למבחנים האחרים.

46. אשר לעילת תביעה ולראיות לכאורה, כפי שהתברר בהרחבה במהלך הדיונים שהתקיימו בפני, שאלת זכויותיו של התובע אינה מובנית מאליה.
אמנם בשלב הדיון בסעד הזמני די בראיות לכאורה, ואולם ספק אם הוצגו בפני ראיות לכאורה. אין להקל ראש בתהיות שהועלו על-ידי הנתבעים לגבי יפויי הכוח שהוצגו על-ידי התובע כאסמכתא לטענותיו באשר לזכויותיו במקרקעין, שהעתק אף אחד מהם לא נמצא בגנזך המדינה, ולגבי אחד מהם נמצא ייפוי-כוח אחר הנושא את אותו המספר. אין להתעלם גם מהטענה שהועלתה לגבי אישור נוטריוני משנת 1974 של הנוטריון יוהנס מרגריאן, אשר לפי טענת נתבע 18 בסיכומיו החל את עבודתו כנוטריון פעיל אך בשנת 1978 (בהתאם למכתב מנהלת ענף רישוי נוטריונים במשרד המשפטים אשר צורף לסיכומיו, ובשים-לב למועד חקיקתו של חוק הנוטריונים, תשל”ו-1976). אין להתעלם גם משאר הטענות, בין היתר גם באשר לשאר הטענות שהועלו על-ידי הנתבעים, שלא מצאתי מקום להתייחס אליהן בהרחבה, כגון המסקנות שניתן להסיק מהמסמכים שהובאו מירדן ואשר אומתו על-ידי קונסול ישראל ברבת עמון.

47. עוד אציין בעניין זה שעולה מהראיות שהתובע, או מי מטעמו, אינו מחזיק במקרקעין, ואינו עושה בהם שימוש. אשר לשימוש הנתבעים, ניתן להבין מהבקשה שהמקרקעין נושא הבקשה הינם לכאורה מקרקעין נטושים, שאיש אינו עושה בהם שימוש. ואולם במהלך הדיון הוברר שבנו של נתבע 11 מתגורר באחת החלקות מימים ימימה, כך גם בנו של נתבע 13 המתגורר בחלקה אחרת.

48. התובע, במהלך הדיון וכן בסיכומיו, הודיע שלאור השימוש שנעשה במקרקעין, הוא מסכים לכך שלא יינתן סעד זמני באשר לחלקה האמורה שבה מתגורר בנו של נתבע 11. ההבחנה בין המשיבים על יסוד השימוש במקרקעין קשה בעיני. כזכור, לא התבקש בענייננו סעד האוסר את השימוש במקרקעין, כי אם סעד האוסר דיספוזיציה במקרקעין וכן רישום זכויות בלשכת הרישום. נוכח אופיו של הסעד, לא ברור מדוע לדעת המבקש אין לאסור דיספוזיציות
ואין מקום לרישום הזכויות רק על יסוד השימוש, בעוד שיש מקום למתן הסעד לגבי חלקות שלא נעשה בהן שימוש.

49. אשר למאזן הנוחות, על רקע חלוף הזמן מאז ביצוע העסקה, אינני סבורה שמאזן הנוחות נוטה לטובת התובע, ומבחינת מבחן מקבילית הכוחות, אינני סבורה שיש יתרון לתובע על פני הנתבעים.

50. מספר הערות באשר לתום-הלב. לא הובא בפני כל טיעון או הצדק לכך שהתבקש דיון בתיק זה בדלתיים סגורות.

51. לא למותר לציין כי ברור מעמדות הצדדים שהמחלוקת המהותית בין הצדדים הינה בנושא הבעלות, ולא בנושא השימוש. חרף זאת, לא הוגשה על-ידי התובע תביעה לבירור זכותו במקרקעין, ואין להימנע מהרושם שיש ממש בטענת הנתבעים לפיה מבקש התובע לקבל הכרה בבעלותו במקרקעין בדרך עקיפה של מתן צו מניעה על-ידי בית-משפט השלום, נגד אנשים שברובם אינם בין החיים (ראו לעניין זה גם את פסק-דינו של חברי, כב’ השופט א’ רובין ב- ת”א 38813-12-11 לוי נ’ מוחסן ואח’, מיום 17.04.12, והפסיקה המצוטטת שם).

סיכום
52. אשר-על-כן אני מקבלת את הבקשה ומורה על ביטול הסעדים הזמניים שניתנו בתיק זה.

53. אף שהבקשה לביטול הסעד הזמני הוגשה על-ידי אחדים מהנתבעים, בשל הטעמים שפורטו בהחלטתי זו, ובהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, ולאחר שמצאתי שלא ניתן לבטל את הסעד הזמני בנסיבות העניין לגבי אחדים מבעלי הדין, אני מורה על ביטול הסעדים
הזמניים לגבי כלל בעלי הדין. ככל שנעשה רישום בפנקסי המקרקעין מכוח החלטה שניתנה בתיק זה, הרישום יבוטל.

54. התובע ישלם לנתבעים 11 עד 14 את הוצאותיהם, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסכום כולל של 4,000 ש”ח, ולנתבע 18 בסכום כולל של 2,000 ש”ח.”

16. צו שיאסור על המשך עבודות בניה
ב – ת”א (מחוזי נצ’) 734-09 {אליהו עמאר נ’ עמותת לבנות ולהבנות, תק-מח 2012(2), 13671 (2012)} נפסק מפי כב’ השופטת אסתר הלמן:

“החלטה
1. בפני בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור המשך ביצוע עבודות בניה שנעשות על-ידי המשיבה במקרקעין שבבעלותה. הבקשה הוגשה במסגרת תביעה לפיצויים שהגיש המבקש כנגד המשיבה שעילתה נזקים שנגרמו, לפי הנטען, לביתו, עקב עבודות קודמות שביצעה המשיבה.

2. הבקשה נסמכת בעיקרה, על הטענה כי ביצוע העבודות עומד בסתירה, ונעשה תוך הפרה של הסכם פשרה שהושג בין הצדדים בהליך שהתנהל בבית-משפט השלום בנצרת (ת”א 5959/04).

הרקע העובדתי
3. המבקש והמשיבה הינם בעלי זכויות במקרקעין סמוכים זה לזה המצויים בעיר צפת.

4. בשנת 1995 קיבלה המשיבה היתר בניה לביצוע עבודות חשיפת הריסות בתחום החלקות שבבעלותה, שתוקפו היה ל- 3 שנים.

5. ביום 19.06.09 הגיש המבקש את התובענה שבפני, בה טען כי עבודות שביצעה המשיבה במהלך השנים האחרונות שקדמו להגשת התביעה, בוצעו ברשלנות וגרמו לביתו לנזקים שהוערכו בסכום של 2,860,600 ש”ח. במקביל התנהלה בין הצדדים תובענה שהוגשה לבית-משפט השלום בנצרת (ת”א 5959/04) שעניינה מתן צו מניעה וצווי עשה כנגד המשיבה.

6. ביום 03.11.09 ניתן פסק-דין בבית-משפט השלום, אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים, כפי שפורטה בהודעתם מיום 29.11.09. במסגרת הסכם הפשרה הסכימו הצדדים כי המשיבה תימנע מביצוע עבודות בחלקה 88 בגוש 23056 כל עוד אין בידה היתר בניה. המשיבה הצהירה כי כל עבודות שתבצע בחלקה 88 או במגרשי השכנים תבוצענה אך ורק על-פי היתר בניה כדין. המשיבה התחייבה ליידע את ב”כ המבקש בכתב על כל היתר בניה שתקבל בנוגע לעבודות הגובלות בנכס. ניתן בהסכמה צו עשה המורה למשיבה להעביר למבקש כל בקשה להיתר או כל מסמך אחר המוגש לרשות מוסמכת כלשהי וזאת 7 ימים לפני הגשתו לרשות. בנוסף, המשיבה התחייבה כי כל עבודות בניה שתבצע על-פי ההיתר, תעשינה תחת פיקוח מהנדס מורשה, הרשום בפנקס המהנדסים בישראל.

7. במהלך ניהול ההוכחות בהליך שבפני, התברר כי בידי המשיבה היתר מיום 27.06.10, אשר תוקפו עתיד לפקוע ביום 27.06.12, ומכוחו היא החלה בימים האחרונים לבצע עבודות בתחום המקרקעין הסמוכים לבית המבקש.

הבקשה למתן צו מניעה
8. בבקשתו למתן צו מניעה שהוגשה ביום 05.06.12, עתר המבקש להורות על הפסקת העבודות המבוצעות על-ידי המשיבה.

נימוקיו בתמצית הינם כדלקמן
א.דבר קבלת ההיתר נודע למבקש רק לאחר קבלת מכתבו של ב”כ המשיבה, מיום 13.05.12. המשיבה לא קיימה את התחייבותה על-פי הסכם הפשרה ולא המציאה לו כל מסמך שהוגש לוועדה ולא את ההיתר עם קבלתו.

ב. ההיתר שניתן למשיבה הושג בחטא, מבלי שיהא למבקש יומו לבחון את ההיתר ולהתייחס אליו.

ג. עורך הבקשה להיתר, לפי הנקוב בהיתר, המהנדס מחמוד חליחל, הודיע כי הוא מפסיק מתן שירותים הנדסיים לעבודות בחלקות האלה.

ד. המבקש מכחיש את הטענה כי היה שותף ומודע להליכי קבלת ההיתר.

ה. המבקש חושש כי ביצוע העבודות על-ידי הגורם, אשר גרם בעבר נזק כבד לבניין שבבעלותו, ללא הגנה על האינטרסים של המבקש ועל יציבות הבניין יגרום שוב לנזקים ו מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש.

תשובת המשיבה
9. המשיבה עתרה לדחיית הבקשה מן הטעמים הבאים:

א. הבקשה איננה רלבנטית להליך הנדון. צו מניעה זמני הוא סעד טפל לסעד העיקרי ובמקרה זה הצו הזמני איננו משרת את התביעה העיקרית.

ב. מהמסמכים המצורפים לתגובה ומעדות המומחה מטעם המבקש, עולה כי המבקש היה מודע להליכי האישור וניתן לו יומו בפני הוועדה.

ג. הבקשה לוקה בשיהוי ובחוסר תום-לב, כשהמבקש איננו מפרט את מלוא העובדות הרלבנטיות.

ד. הבקשה איננה עומדת בתנאים הנדרשים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, באשר איננה נסמכת על עילת התביעה וראיות מהימנות.

ה. הסיבה להגשת הבקשה היא אי-חשש שמה שקרה בעבר יחזור על עצמו.

ו. המבקש פנה לבית-המשפט מבלי שבדק את תיק הוועדה.

ז. מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, שכן גם אם יגרם נזק הוא ניתן לפיצוי.

10. המשיבה צירפה לתגובתה מסמך מאת מהנדס הוועדה, בו נרשם כי הדרישות וההליכים למתן ההיתר נעשו בהסכמתו של המבקש. בנוסף, צורפו מסמכים, אשר לפי הנטען הוגשו לוועדה, כחלק מתנאי ההיתר, אלה כוללים
חוות-דעת של קונסטרוקטור על יציבות המבנה והצהרה חדשה של המהנדס מר דותן רייכרט, בדבר פיקוח ואחריות הנדסית.

11. במסגרת הדיון שהתנהל בבקשה למתן הצו, נחקרו המצהירים שנתנו תצהיר לתמיכה בבקשה ובתגובה.

דיון
12. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות, מן הנימוקים הבאים:

א. ראשית, צו מניעה זמני נועד לשמר את המצב הקיים עד לבירור ההילך העיקרי, במקרים בהם הוא עשוי לשרת את הסעד העיקרי. במקרה שלפני, הסעד העיקרי עניינו פיצוי בגין נזקים), שנגרמו, לפי הנטען, לבית המבקש במהלך עבודות שבוצעו עד שנת 2009.
נושא המשך העבודות נדון בבית-משפט השלום, בתביעה שעסקה במתן צו מניעה והוסדר על-פי הסכם הפשרה.
ככל שהבקשה נסמכת על עילה שעניינה הפרת הסכם הפשרה שניתן בתיק בית-משפט השלום, מדובר בעילה שונה ונפרדת מעילת התביעה הנדונה בפני.

ב. גם בהנחה וטענות המבקש ראויות להתברר במסגרת התובענה שבפני, הרי הבקשה איננה מגלה עילה למתן הצו.
על המבקש סעד זמני לשכנע את בית-המשפט, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בתקנות למתן סעד כזה (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984).
המבקש לא הצביע על עילה המקנה לו זכות לקבלת צו המניעה.

ג. אמנם, דומה כי צודק המבקש בטענתו שהמשיבה לא קיימה את התחייבותה על-פי הסכם הפשרה להמציא לו העתק מהיתר הבניה שהיה בידה, אך מן המסמכים שצירפה המשיבה עולה לכאורה, כי תהליך הבקשה למתן היתר היה בידיעתו של המבקש, הוא נטל בו חלק ואף הסכים למתן היתר בתנאים.

ד. המשיבה צירפה לתגובתה העתק מכתב שנשלח לב”כ המבקש ביום 25.02.09, בו הוזמן לישיבת הוועדה, שמועדה 12.03.09 לדיון בהתנגדות לבקשה שמספרה 2005143. מסמך נוסף מיום 13.09.09 ערוך על-ידי מהנדס העיר צפת, הופנה ליועץ המשפטי של העיריה והעתקיו נשלחו (לפי המצויין בו) לראש העיריה ולב”כ הצדדים בהליך שלפני. במכתב זה מפרט המהנדס כי ביום 12.03.09 התיק הובא לדיון בוועדת המשנה עם זימון המתנגד. הוועדה שמעה את הצדדים ו”בהסכמת המתנגד החליטה כי על המבקש למלא אחר הדרישות הבאות:… לאחר השלמת כל התנאים, לאשר את הבקשה בתנאי מהנדס העיר והשלמת אישורים כלליים”.

עוד נאמר במכתב כי ביום 03.09.09 הוגשה לוועדה תיקייה המכילה חוות-דעת מטעם המשיבה, והואיל ולא התקבלה התייחסות המתנגד, מר אליהו עמר, האם חוות-הדעת מספקות את רצונו ואת רצון בעלי המקצוע מטעמו, הציע המהנדס להמשיך בהליכי האישור של הבקשה.

בדיון בפני חלק אמנם ב”כ המבקש והמצהיר מטעם המבקש (בנו של המבקש) על האמור במכתב, אך בהתחשב בעובדה שהמבקש עצמו לא היה בדיון ולא נתן תצהיר בשל מצבו הרפואי, הרי הטענות המפורטות במכתב זה, שנרשם על-ידי אדם ניטראלי במסגרת תפקידו, לא נסתרו והן מבססות על פני הדברים את עמדת המשיבה.

ה. הדברים אף עולים בקנה אחד עם הסכם הפשרה אשר אפשר המשך ביצוע העבודות בכפוף לקבלת ההיתר. הישיבה התקיימה ביום 12.03.09, המסמכים הנדרשים הופקדו בסמוך לאחר מכן וההסכם נחתם בנובמבר 2009. אין כל אינדקציה לכך שהמשיבה הגישה לוועדה מסמכים נוספים לאחר נובמבר 2009, וממכתבו של מהנדס העיר ניתן להבין כי ב- 13.09.09 כבר היה סבור כי אין מניעה להמשיך בהליכי האישור. מכתב המהנדס הועבר לצדדים כך שהמבקש היה לכאורה מודע לכך שהליכי הרישוי נמשכים עוד בטרם נחתם הסכם הפשרה.

ו. יוצא מן האמור, כי עוד בטרם נחתם הסכם הפשרה, המשיכה המשיבה בהליכי אישור הבניה, המבקש הגיש התנגדות, הוזמן לדיון והושגה הסכמה שהכשירה את המשך ההליך, בכפוף למילוי תנאים שנועדו להבטיח כי הבניה תבוצע בהנחיית קונסטרוקטור רישוי ויועץ קרקע שתיתן פיתרון לביסוס ביתו של המבקש.

ז. המבקש חולק אמנם על הטענה כי התנגדותו הוגשה במסגרת הליך הבקשה שאושרה והמצהיר מטעמו (בנו) מבקש להסיק מתוך ההיתר וציון הספרה (2) ליד מספר הבקשה כאילו מדובר בבקשה שונה, אבל למסקנה זו, המבוססת על השערה בלבד, אין תימוכין. להיפך, לוח הזמנים מחזק דווקא את המסקנה כי מדובר באותו הליך.

ח. כפי שיפורט להלן, המבקש לא פעל לבירור העובדות לאשורן בוועדה בטרם הגיש את הבקשה למתן צו מניעה, הנטל מוטל עליו לשכנע בעובדות המטילות ספק בנוגע לאופן קבלת ההיתר והוא לא הצביע על כל נימוק המבסס טענה כי ההיתר הושג שלא כדין. מעבר לכך, הרשות נהנית מחזקת התקינות ומכאן ניתן להסיק כי אם הוצא היתר הרי נתמלאו התנאים לקבלתו.

ט. גם בהנחה ומסמכים שהוגשו לוועדה לשם קבלת ההיתר לא הועברו למבקש או לבא כוחו על-ידי המשיבה והשגת ההיתר לא היתה בידיעתו, לאחר שנתן הסכמתו העקרונית לתנאים המפורטים במכתב המהנדס, הרי על-פי הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים אין התחייבות מטעם המשיבה לפעול בתיאום עם המבקש או לקבל הסכמתו, אלא רק ליידעו, על-מנת שיוכל לפעול כפי הבנתו.
העובדה שלמשיבה יש היתר בניה נודעה למבקש ולבא-כוחו, לכל המאוחר, ביום 23.04.12 במהלך הדיון (ראה עמ’ 44 לפרוטוקול). ב”כ המבקש קבל על כך שההיתר נשלח אליו רק ביום 13.05.12, אולם מתאריך 23.04.12 ועד אותו מועד וגם לאחריו, בתקופה שעד הגשת הבקשה לבית-המשפט, לא פנה המבקש לעיריה בכדי לעיין בתיק הוועדה, ולברר מה התרחש לאחר הדיון שהתקיים בוועדה בשנת 2009.
ממועד קבלת ההיתר ועד הגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני, חלפו להם כשבועיים, גם אותם לא ניצל המבקש כדי לבדוק כיצד התקבל היתר הבניה והוא לא הזדרז לפנות לבית-המשפט או לרשות המוסמכת במטרה לנקוט בהליך לעצור את הבניה.

י. אשר לטענה כי המהנדס הרשום על הבקשה איננו מלווה עוד את הבניה, הוצהר על-ידי המשיבה כי קיים מהנדס אחר, העונה על הנדרש על-פי הסכם הפשרה והמלווה את עבודות הבניה, וכן הנדסאי המפקח עליה באופן צמוד.

יא. מכל האמור, ניתן ללמוד כי ההסתמכות על הטענה להפרת הסכם הפשרה כשלעצמה, עד כמה שהיא רלבנטית לענייננו, איננה מבססת זכותו של המבקש לקבלת צו המניעה.

יב. המבקש טוען עוד כי הואיל ובעבר ביצעה המשיבה עבודות בצורה שגרמה נזק לבית מגוריו, הרי חידוש העבודות עלול לגרום שוב לנזקים.
בשאלה האם גרמו עבודות המשיבה שבוצעו עד שנת 2009 נזקים לביתו של המבקש, ישנן חוות-דעת סותרות ושאלה זו טרם הוכרעה. גם אם אצא מתוך הנחה כי בידי המבקש ראיות טובות לכאורה התומכות בעמדתו, אין לכך שום השלכה על הסיכויים כי חידוש העבודות על-פי היתר חדש שהוצא, בליווי מהנדס חדש ותחת הנחיות קונסטרוקטור ויועץ קרקע, יגרום לנזקים נוספים למבנהו של המבקש.

יג. המבקש לא ניצל את פרק הזמן הארוך יחסית שעמד לרשותו בכדי לבדוק מה הן תכניות הבניה על-פיהן עובדת המשיבה, לעיין בחוות-הדעת שהוגשו לעיריה ולהעבירן לבחינת הגורמים המקצועיים שעימם הוא מתייעץ, על-מנת לקבל חוות-דעת בנוגע לאפשרות כי העבודות המתוכננות עלולות לגרום לו לנזקים, אם תבוצענה בהתאם לתכניות הקיימות. לאור האמור, אין בידי המבקש ראיות מהימנות לכאורה המבססות טענתו כי המשך ביצוע העבודות על-פי ההיתר עלול לגרום נזק לביתו.

יש לציין, כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, איפשר למעשה למשיבה להמשיך לבצע עבודות בניה, בהיתר ובפיקוח מהנדס. על הראיות הלכאוריות שהובאו בפני, מבצעת המשיבה את העבודות בהתאם לתנאים אלו.

יד. מעבר לנדרש, שקלתי את מאזן הנוחות ולא שוכנעתי כי הכף נוטה לטובת המבקש. ראשית, עבודות הבניה על-פי ההיתר עומדות להיפסק ביום 27.06.12.
על-פי טענת המשיבה, בוצעו עבודות מינוריות, ללא אמצעים מכאניים, שהפסקתן בשלב זה היא העלולה לגרום נזק. הנטל מוטל על המבקש לשכנע, הן בקיומה של עילה למתן הצו והן בצורך במתן הצו, לרבות הטענה כי הנזק שעלול להיגרם לו מאי-מתן הצו גדול יותר מאשר הנזק שייגרם למשיבה אם תתקבל הבקשה. בהיעדר חוות-דעת של איש מקצוע, לא אוכל לקבוע כי אי-הפסקת העבודות בהן החלה המשיבה, תגרום למבקש נזק רב יותר מאשר הנזק שייגרם למשיבה, ויתכן כי הפסקתן בשלב זה תסכן את ביתו של המבקש, כפי שטוענת המשיבה.

13. מכל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה.”

17. צו איסור ביצוע כל עסקה ביחידות דיור
ב- רע”א 1864/13 מיטב אשכנזי נ’ ש.נ. דרור אחזקות בע”מ, תק-על 2013(2), 1328 (2013) נפסק מפי כב’ השופט נ’ סולברג:

“החלטה
1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת”א 62616-12-12 (השופטת ד”ר מ’ אגמון-גונן) מיום 14.02.13 במסגרתה נדחתה בקשת גב’ מיטב אשכנזי (להלן: “המבקשת”) למתן צו מניעה זמני נגד ש.נ. דרור אחזקות בע”מ (להלן: “המשיבה”) שתכליתו איסור ביצוע כל עסקה או דיספוזיציה בשש יחידות דיור שנבנו על-ידי המשיבה במסגרת פרוייקט תמ”א 38, שלא בהתאם להוראות חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס”ח-2008 (להלן: “חוק החיזוק”), עד להכרעה בתובענה העיקרית למתן צו הצהרתי על זכויות בעלות ביחידות הדיור האמורות.

עיקרי העובדות
2. המבקשת היא בעלת הזכויות בדירת מגורים בבניין דירות משותף ברחוב ביאליק 22 ברמת השרון, הידוע גם כגוש 6417 חלקה 219 (להלן: “הבניין”). חלקה של המבקשת ברכוש המשותף בבניין, על-פי נסח הטאבו מיום 06.12.12, הוא 31/531 – המהווה כששה אחוזים ברכוש המשותף.

3. ביום 06.08.08 נחתם הסכם בין נציגות דיירי הבניין לבין המשיבה לצורך ביצוע פרוייקט תמ”א 38. במסגרת ההסכם, התחייבה המשיבה לבצע את כל הדרוש והנחוץ לשם חיזוק הבניין מפני רעידות אדמה, וכן לבנות לכל אחד מדיירי הבניין חדר ממ”ד ומרפסת, ובתמורה יוּתר לה לבנות 6 יחידות דיור על גג הבניין, תוך הוצאת חלק מהרכוש המשותף בבניין לשם בניית מחסנים וחניות ליחידות הדיור החדשות.

4. ביום 12.11.08 הגישה נציגות דיירי הבניין בקשה לקבלת היתר בניה. ביום 18.01.09 הגישה המבקשת התנגדות לבקשה להיתר הבניה. ביום 24.02.09 נערך דיון לפני ועדת ההתנגדויות בעיריית רמת השרון, ובו חזרה המבקשת על התנגדותה להתקשרות עם המשיבה. דיון נוסף בסוגיה זו התקיים ביום 05.10.10. ביום 20.02.11 החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון לאשר את הבקשה, תוך דחיית ההתנגדויות לה. ביום 13.06.11 דחתה ועדת הערר המחוזית בתל-אביב ערר שהוגש על החלטת הוועדה המקומית. ביום 14.07.11 ניתן על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון היתר בניה לפרוייקט.

5. בשלב זה, לפי הנטען בבקשה, הוטעתה המבקשת לחשוב כי די בהיתר הבניה האמור על-מנת שהמשיבה תחל בעבודות הבניה, כי היעדרה של חתימת המבקשת אינה מעלה ואינה מורידה, ועל-כן לא פעלה בשלב זה.

6. ביום 05.12.11, כפי שצויין על-ידי בית-המשפט המחוזי, החלה המשיבה בביצוע עבודות הבניה בבניין, לרבות בניית חדר ממ”ד ומרפסת כתוספת לדירתה של המבקשת, בהסכמתה. אין חולק כי נכון למועד תחילת הבניה, לבד מדירתה של המבקשת היו שלוש דירות נוספות אשר לגביהן טרם הסתיים הליך רישום הערת האזהרה.

7. על-פי הנטען, ביום 14.08.12 פנתה אל המבקשת נציגות הדיירים בבניין והודיעה לה כי עליה להתייצב לפני באת-כוחם של בעלי הדירות בבניין במסגרת הפרוייקט לצורך חתימה על יפוי-כוח בלתי-חוזר לטובת המשיבה. או אז פנתה המבקשת לקבלת ייעוץ משפטי והסתבר לה, לטענתה, כי לאור התנגדותה לביצוע הפרוייקט, היה על המשיבה לקבל את אישור המפקח על המקרקעין, שלפניו הובאה תביעה של שני שליש מבעלי הדירות בבניין, לביצוע הפרוייקט.

8. כפי שעולה ממכתבה של באת כוחה של המשיבה מיום 14.10.12, נכון למועד זה, המבקשת היא הדיירת היחידה, מקרב כלל דיירי הבניין, שלא השלימה את הליך החתימה על יפוי-הכוח. ביום 16.10.12 שלחו באי-כוחה של המבקשת אל המשיבה מכתב דרישה להצגת הסכמותיהם בכתב של כלל בעלי הזכויות בבניין לביצוע מיזם הבניה, והחלטת המפקח על רישום המקרקעין, המאשרת את ביצועו של הפרוייקט בבניין. ביום 25.12.12 התקבל אצל המבקשת כתב תביעה שהוגש למפקחת על רישום המקרקעין במחוז תל-אביב נגד המבקשת בקשר עם הפרוייקט ((תל’) 613/12).

9. ביום 30.01.13 התקיים דיון לפני המפקחת על רישום המקרקעין בתל-אביב, אשר הורתה על הגשת תצהירי עדות ראשית ועל קיום דיון הוכחות ביום 12.05.13.

ההליכים בבית-המשפט המחוזי
10. ביום 31.12.12 הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בד-בבד הגישה המבקשת כתב תביעה נגד המשיבה ונתבעים נוספים, בהם נציגות דיירי הבניין. בכתב התביעה, שבמסגרתו ביקשה המבקשת סעד הצהרתי על בעלותה ביחידות הדיור נשוא בקשה זו, בהתאם לחלקה ברכוש המשותף, נטען כי המשיבים הפרו את הוראות חוק החיזוק, הציגו לפניה מצגי שווא ואף פעלו מתוך כוונת תרמית.

11. ביום 31.12.12 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד והורה על המצאת הבקשה וההחלטה למשיבה, לצורך קבלת תגובתה. ביום 07.02.13 התקבלה תגובת המשיבה לבקשה, במסגרתה נאמר כי מדובר בבקשת סרק מקוממת של דיירת אחת מתוך 18 דיירים אשר העניקו הסכמתם לביצוע הפרוייקט ואשר התנגדויותיה לפרוייקט נדחו, הן על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה, הן על-ידי הוועדה המחוזית, במחצית הראשונה של שנת 2011.

12. בית-המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 14.02.13, דחה את בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני, לאחר שיישם את שני השיקולים העיקריים, כנדרש בדין, למתן סעד זמני: האחד, סיכויי התביעה; השני, מאזן הנוחות בין הצדדים. באשר לסיכויי התביעה, נקבע כי סיכויי המבקשת לזכות בתביעה אינם גבוהים, שכן המחוקק ייחס לעבודות המתבצעות לפי חוק החיזוק חשיבות ומשקל גדולים יותר מחשיבות זכויותיו של מיעוט בעלי הדירות בבית המשותף המתנגד לעבודות אלה. לעמדת בית-המשפט המחוזי, המחוקק ביקש לרכך את ההגנה הקניינית שניתנה לבעלי הדירות בבית המשותף, על-ידי הורדת רף ההסכמה הדרוש לשם ביצוע עבודה ברכוש המשותף, חרף הפגיעה הנגרמת לזכותו הקניינית של המיעוט. באשר לשיקול מאזן הנוחות, נקבע כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבה. בית-המשפט המחוזי קבע כי מתן צו מניעה בנסיבות שבהן עבודות הבניה הושלמו כמעט לחלוטין יביא לפגיעה קשה ומיידית במשיבה משום שתיגרם פגיעה באפשרותה לממן את חיזוק הבניין באמצעות מכירת יחידות הדיור. בנוסף נקבע כי מתן הצו בנסיבות העניין יכול להביא לידי עצירת עבודות הבניה ולגרום לפגיעה קשה בשאר דיירי הבניין שאמורים לקבל את דירותיהם בתקופה הקרובה. מנגד נקבע כי המבקשת, ככל שתתקבל תביעתה, תוכל להיפרע מתמורת יחידות הדיור שתתקבל בידי המשיבה. שיקול נוסף שהביא בית-המשפט המחוזי במניין שיקוליו הוא שאלת תום-הלב של המבקשת והצדק במתן הסעד. בית-המשפט המחוזי קבע, בהסתמך על ההלכה הפסוקה, כי שלילת התוקף המשפטי מן העסקה בשל היעדר כתב, אינה מתיישבת עם עקרון תום-הלב ומכוחו יש להעמיד את העסקה בחזקתה. לאחר שהחלו עבודות הבניה, לא נקטה המבקשת בכל הליך נגד הבניה ואפשרה למשיבה, תוך ניהול משא-ומתן עמה, לבצע עבודות בניה בדירתה, ובכללן בניית ממ”ד ומרפסת, צביעת דירתה והתקנת סורגים. לעמדת בית-המשפט המחוזי, למרות שהמבקשת קיבלה את כל היתרונות מההסכם, היא ניסתה לטעון לביטולו, בשיהוי רב – בסמוך להשלמת עבודות הבניה, בשל כך שלא חתמה עליו. נקבע, לכן, כי במצב דברים זה, יש לראות את המבקשת כמי שנתנה את הסכמתה לעבודות הבניה, כנדרש על-פי חוק החיזוק, ועל-כן היא מנועה ומושתקת מלטעון כי היה צורך בקבלת הסכמתה מראש ובכתב.

13. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

בקשת רשות הערעור
14. לעמדת המבקשת, ביסוד בקשת רשות ערעור זו עומדות שתי הכרעות משפטיות של בית-המשפט המחוזי: האחת, דחיית בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני נגד המשיבה עד לקבלת פסק-דין בתובענה העיקרית למתן צו הצהרתי על זכויות בעלות במקרקעין; השניה, עיכוב ההליכים המשפטיים בתובענה העיקרית עד לאחר מתן פסק-דינה של המפקחת על רישום המקרקעין בתל-אביב בתביעה שהוגשה נגד המבקשת.

15. המבקשת טוענת כי שגה בית-המשפט המחוזי כשביסס את קביעתו בעניין סיכויי התביעה וקיומן של ראיות לכאורה, לאחר שביצע מהלך פרשני תקדימי של חוק החיזוק. לדידה, פרשנות בית-המשפט המחוזי טומנת בחובה חידוש פסיקתי של ממש, באשר עד כה מעולם לא הוכרע כי גורם פרטי רשאי לכפות על בעל זכויות בדירה בבניין משותף לוותר על זכויותיו ברכוש המשותף שעה שאין בנמצא הסכמה מצדו וחתימה שלו לביצוע ההתקשרות. עוד טוענת המבקשת כי הוראותיו של חוק החיזוק קובעות במפורש את אופן מתן ההסכמה לביצוע עבודה ברכוש משותף, מראש ובכתב.

16. לעמדת המבקשת, שגה בית-המשפט המחוזי כשייחס לה גמירות-דעת והסכמה להתקשר בהסכם נשוא בקשה זו. המבקשת סבורה כי קביעה זו סותרת את התשתית הראייתית שהונחה לפני בית-המשפט המחוזי במובן זה שהמבקשת מעולם לא ויתרה על זכויותיה ברכוש המשותף.

17. המבקשת סבורה כי שגה בית-המשפט המחוזי כשהסיק כי ניתן ללמוד מהנסיבות הבאות על הסכמה פוזיטיבית מצידה להצטרף להסכם: (א) שתיקתה של המבקשת במשך שלוש שנים; (ב) העובדה כי המבקשת ניהלה משא-ומתן עם המשיבה באשר לדרישותיה לצורך החתימה על ההסכם; (ג) הימנעותה של המבקשת מפנייה לערכאות משפטיות לאחר שהחלו עבודות הבניה על-ידי המשיבה. לדידה, מדובר בשלוש טענות הסותרות זו את זו ושאין להן אחיזה בחומר הראיות. ביחס לנסיבה (א), המבקשת טוענת כי התנגדה נמרצות להסכם, בין היתר במהלך דיון ההתנגדות לפני ועדת התכנון, וכי ראיה נחרצת להתנגדותה מצויה למעשה באי-חתימתה על ההסכם; ביחס לנסיבה (ב), טוענת המבקשת כי המשא-ומתן בינה לבין המשיבה נגע אך ורק לרצונה של המבקשת לצמצם ולתקן את נזקיה שנגרמו לדירתה עקב עבודות הבניה שבוצעו על-ידי המשיבה. עוד נטען כי בשים-לב לעובדה שהפגישות בעניין זה התקיימו כשנה לאחר שהחלו עבודות הבניה בבניין המשותף, מתעוררת סתירה עם קביעת בית-המשפט המחוזי לפיה המבקשת הסכימה, על דרך השתיקה, להסכם עם המשיבה; ביחס לנסיבה (ג), המבקשת טוענת כי בית-המשפט המחוזי הפך את הנטלים במובן זה שקבע כי המבקשת לא נקטה בהליך מתאים ובחרה שלא לברר את זכויותיה, כאשר בהתאם להוראות חוק החיזוק, החובה לפנות לערכאות משפטיות מוטלת דווקא על המשיבה, שבחרה לעשות דין לעצמה. בהקשר זה, מוסיפה המבקשת ומציינת כי סעיף 6 לחוק החיזוק, שעניינו בהגשת תביעה למפקח על-ידי בעל הדירה המתנגד, אינו חל כלל על נסיבות העניין שלפנינו, שכן הסעיף אינו חולש על ביצוע שינוי ברכוש המשותף שמטרתו בניית דירה חדשה.

18. בהמשך סוקרת המבקשת את הדין הפוזיטיבי וההלכות המשפטיות החלות בסוגית הוויתור על זכויות במקרקעין בכלל וברכוש המשותף בפרט. לדידה, על-אף ההוראות הברורות בחוק החיזוק והאופן שבו פירש בית-משפט זה הוראות אלה, קבע בית-המשפט המחוזי תקדים משפטי מרחיק לכת לפיו ניתן ללמוד על הסכמת בעלי הדירות לביצוע מיזם בניה גם במקום שבו כלל לא נחתם הסכם בין הצדדים, וחרף התנגדותו העקבית של מי מהם להתקשרות בהסכם. לטענת המבקשת, בהתאם להוראות סעיף 5(א) לחוק החיזוק היה על המשיבה לקבל את הסכמתם של כלל בעלי הדירות בבניין, לרבות המבקשת, עובר לתחילת עבודות הבניה, או לחלופין לקבל את אישורו של המפקח על המקרקעין, שלפניו הובאה תביעתם של שני שליש מבעלי הדירות בבניין. עוד מציינת המבקשת כי לאור הוראות סעיף 7 לחוק החיזוק, הסכמתו של בעל דירה בבניין לביצוע עבודות בניה תינתן בכתב ותאומת על-ידי עורך-דין. לדידה של המבקשת, יש להבחין בין פסקי-הדין שצוטטו בהחלטת בית-המשפט המחוזי לפיהם חל כרסום בדרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, לבין נסיבות העניין שלפנינו.

19. לעמדת המבקשת, שגה בית-המשפט המחוזי כשקבע כי בענייננו הוראות סעיף 5(א) לחוק החיזוק מאפשרות להתגבר על ההתנגדות של דיירת אחת. המבקשת טוענת כי התיקון החקיקתי, שאיפשר לעקוף את המיעוט המתנגד באמצעות פנייה למפקח על המקרקעין וקבלת אישורם של 2/3 מכלל בעלי הדירות בבניין המשותף, נכנס לתוקפו רק בחודש יוני 2012, קרי – לאחר תחילת עבודות הבניה על-ידי המשיבה. מכאן טוענת המבקשת כי המשיבה פעלה ופועלת שלא כדין ברכוש המשותף, ועל-כן בשים-לב להוראות סעיף 5(ד) לחוק החיזוק יש להעניק לה סעד הצהרתי המורה כי היא בעלת הזכויות במקרקעין נשוא בקשה זו, בהתאם לחלקה היחסי ברכוש המשותף.

20. באשר למאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי זה נוטה באופן מובהק לטובתה. לדידה, בבקשה למתן סעד זמני, שעניינה איסור ביצוע דיספוזיציה בנכס מקרקעין, נוטה מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד שהצביע לכאורה על זכותו. המבקשת סבורה כי בהיעדר בעלות של המשיבה על הזכויות ברכוש המשותף, יהא זה בלתי מוצדק לבחון את טענותיה באשר לאי-הנוחות העלולה להיגרם לה בעקבות מתן הסעד. המבקשת טוענת כי בשים-לב לתשתית הראייתית המלמדת על כוונתה של המשיבה להעביר את הזכויות במקרקעין לצדדים שלישיים, ההשלכות עשויות להיות הרסניות לגבי אותם צדדים שלישיים שיתקשרו עם המשיבה בתום-לב. לדידה, שגה בית-המשפט המחוזי גם כשקבע כי יש מקום לדחות את קבלת הסעד הזמני, בין היתר בשל הפגיעה באפשרויותיה של המשיבה לממן את חיזוק הבניין באמצעות מכירת הדירות, זאת מאחר והמשיבה לא התנתה את השלמת ביצוע עבודות הבניה בבניין המשותף במכירת יחידות הדיור. המבקשת מוסיפה ומציינת כי ככל שבקשתה למתן סעד זמני תידחה, יִסתם הגולל על תביעתה להצהיר על זכויותיה במקרקעין ועל יכולתה לממש את פסק-הדין, ככל שתתקבל התובענה העיקרית. ואולם – מנגד, השלכות קבלת הסעד הזמני על המשיבה הן כלכליות גרידא ומתמצות בעיכוב יכולתה להעביר את הזכויות לצדדים שלישיים.

21 עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי יש לבחון את מאזן הנוחות על רקע קיומן של ראיות מבוססות לקבלת התובענה העיקרית ובראי עיקרון שלטון החוק. לדידה, להחלטת בית-המשפט המחוזי עשויות להיות השלכות רוחב על זכויות בעלי דירות במדינת ישראל במובן זה שיזמי בניה יקבלו את הרושם כי ניתן לבצע קיצורי דרך משפטיים הכוללים עשיית דין עצמית בדרך של הפקעת רכוש בבתים משותפים שיובילו כהגדרתה ל”רעידת אדמה משפטית וקניינית”.

22. לעמדת המבקשת, התנהלותה לאורך ההליך כולו התאפיינה בתום-לב מוחלט בהתאם להוראות הדין, וזאת ללא כל השתהות מצדה. לדידה, שגה בית-המשפט המחוזי כשקבע כי המבקשת פעלה בחוסר תום-לב משלא קיימה את חובותיה בהתאם לתנאי הסכם אשר מעולם לא הסכימה לו, התנגדה לתוכנו מפורשות מראשיתו, ובהתאם לכך לא התקשרה בו ולא חתמה עליו. המבקשת מוסיפה ומציינת כי בשים-לב למצג השווא כלפיה והמידע המטעה שנמסר לה על-ידי הגורמים המעורבים בפרשה זו, אין מקום בנסיבות אלה לייחס לה חוסר תום-לב. לטענת המבקשת, דומה כי בית-המשפט המחוזי הטיל עליה נטל בלתי-סביר וחובה לא מוכרת להניח כי כל הגורמים המעורבים מסרו לה מידע משפטי שהוא מטעה מיסודו, מחד גיסא, ופטר את המשיבה מחובתה החוקית לקבל את הסכמתה המפורשת בכתב ומראש למיזם הבניה בהתאם להוראות הדין, מאידך גיסא.

23. באשר לחשש של בית-המשפט מתופעת הסחטנות, מציינת המבקשת כי מעולם לא סחטה דבר וכל חטאה מתמצה בבקשתה לתיקון הנזקים שנגרמו לדירתה בשל עבודות הבניה. באשר לטענת השיהוי, לעמדת המבקשת, שגה בית-המשפט המחוזי משייחס לה שיהוי בהתנהלותה מיום דחיית התנגדותה למיזם הבניה על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה. לדידה, על בדיקת השיהוי להעשות באופן שבו ינתן משקל מכריע לשאלה מתי נודע לה כי נעשות פעולות בלתי-חוקיות ובענייננו – לטענת המבקשת, נודע לה על דבר שלילת זכויותיה הקנייניות ברכוש המשותף וכי לא די בהיתר הבניה שניתן רק בשלהי חודש אוקטובר 2012. מנגד, טוענת המבקשת כי דווקא במעשי המשיבה דבק שיהוי בכך שנמנעה במשך כשנה וחצי מלפנות למפקחת על רישום המקרקעין מאז ניתן לה היתר הבניה, וכי התנהלותה מלמדת על היעדר ניקיון כפיים וחוסר תום-לב, בין היתר בשל הטעיית בית-המשפט בנוגע להיקף ההסכמות שהושגו בין המשיבה לבעלי הזכויות ובשל הטעיית המבקשת בדבר הרוב הדרוש לתחילת ביצוע עבודות הבניה.

24. לבסוף מתייחסת המבקשת גם לשגגה שלטענתה נפלה בהחלטת בית-המשפט המחוזי עת הורה על “עיכוב הליכים” בתובענה העיקרית. לדידה, שגה בית-המשפט המחוזי כשקבע, כבדרך אגב, כי הליכי המשפט יעוכבו עד לאחר קבלת החלטת המפקחת על רישום המקרקעין, וזאת ללא כל נימוק על אודות השיקולים אשר הינחו את בית-המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי המפקחת נעדרת סמכות לדון בתביעה שהוגשה נגדה בשל השיהוי הניכר שדבק בה ובשים-לב למועד שבו הוגשה, הסותר את הוראות הדין, קרי – לאחר תחילת עבודות הבניה על-ידי המשיבה. עוד טוענת המבקשת כי הכרעת המפקחת יכול שתֵעשה בגררא בלבד, ואין היא יכולה להוות מעשה-בית-דין שיש בו כדי לייתר את ההליכים המתנהלים לפני בית-המשפט המחוזי.

דיון והכרעה
25. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, ולאחר שקילת נימוקי הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבה. הלכה היא, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות שעניינן בסעדים זמניים, למעט במצבים חריגים (ראו למשל: רע”א 8843/09 סטרוד נ’ עו”ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים (05.11.09), פסקה 4 להחלטת השופטת א’ חיות; רע”א 10994/02 אגמה מחשוב 1999 בע”מ נ’ MICROSOFT CORPORATION(29.01.03)), פסקה 4 להחלטת השופטת ט’ שטרסברג-כהן). לא שוכנעתי כי העניין דנן בא בגדרם של אותם עניינים חריגים המצדיקים התערבות בשיקול-דעתו של בית-המשפט המחוזי.

26. על-פי ההלכה הפסוקה, על המבקש לשכנע את בית-המשפט בדוחק הנסיבות שיש בו כדי להצדיק את ההתערבות המוקדמת. מבקש שהשתהה בפנייתו לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני יתקשה לשכנע את בית-המשפט בקיומה של דחיפות, קרי – בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו שהצו חיוני ושהענקתו אינה סובלת דיחוי (ראו למשל: רע”א 3851/11 נדב נ’ לוי (07.06.11), פסקה 5 לפסק-דינה של השופטת א’ חיות; רע”א 5240/92 חלמיש חב’ ממשלתית נ’ אשרז עיבוד נתונים, פ”ד מז(1), 45 (1992)). לכן עשוי לעיתים השיהוי לבדו לשמש טעם מספיק לדחיית בקשת הסעד הזמני, וזאת אף בנסיבות שבהן לא היה בשיהוי כדי לגרום נזק למשיב (רע”א 8630/05 ניר שיתופי – אגודה ארצית לשיתוף עובדים עבריים בישראל בע”מ נ’ עיריית הוד השרון (10.04.07)). בנסיבות העניין שלפנינו, יש בהתנהלות המבקשת כדי לסתור את טענתה בדבר הדחיפות במתן הצו המחייבת את התערבותו של בית-המשפט כבר בשלביו המוקדמים של ההליך המשפטי.

27. בית-המשפט המחוזי בחן את סיכויי התובענה והגיע למסקנה כי המבקשת לא הוכיחה כי סיכויי התביעה להתקבל הם גבוהים. על פני הדברים, ומבלי שאדרש לקבוע מסמרות בעניין, מסקנה זו נראית בעיניי כנכונה, ולא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת בית-המשפט המחוזי המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה בשלב הנוכחי. מסקנתי זו כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור מתחזקת גם לנוכח השיהוי שדבק בתביעה שהגישה המבקשת לבית-המשפט, בסמוך להשלמת הפרוייקט כולו, ובשים-לב לעובדה כי גם דירתה של המבקשת, בדומה ליתר בעלי הדירות, הורחבה בהסכמתה הרצונית על-ידי הוספת ממ”ד ומרפסת, בהתאם לתנאי ההסכם. כמו-כן, אף בהנחה שיש לקבל את טענות המבקשת לפיהן יש בסיס לגרסתה כי המשיבה החלה בביצוע עבודות בטרם חתמה המבקשת על ההסכם כנדרש בהוראות הדין או בטרם שהתקבל אישור המפקח על רישום המקרקעין, אין בכך כדי להצדיק בנסיבות העניין שלפנינו מתן צו מניעה.

28. השיקול העיקרי בעניין זה הוא מאזן הנוחות. טענות הצדדים ביחס לזכויות הבעלות במקרקעין צריכות להתברר במסגרת התובענה העיקרית. סבורני כי החלת הגבלות על שינוי מצב הזכויות במקרקעין עשויה לגרום למשיבה נזק בלתי-הפיך, אשר יכול ולא יהיה ניתן לפיצוי כספי במידה ותזכה בתביעה. מנגד, הנזק האפשרי שייגרם למבקשת מאי-מתן צו המניעה הוא נזק כספי אשר ניתן לפיצוי, לנוכח חלקה המזערי ברכוש המשותף, ככל שתתקבל תביעתה. לאור האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו המנומקת של בית-המשפט המחוזי.

29. במה שנוגע להחלטת בית-המשפט המחוזי שלא לקבוע קדם-משפט בתובענה העיקרית עד אשר תינתן החלטת המפקחת על רישום המקרקעין, הרי
שנראה כי אין מקום ליתן רשות ערעור לגביה, על-פי הוראות צו בתי-המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס”ט-2009, ומכל מקום זו החלטה דיונית מובהקת המסורה לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, ואין הצדקה להתערב בה ולשנותה.

30. בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא מתייתר הצורך להכריע בבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד.

משלא נתבקשה תגובה, ורק מטעם זה, אין צו להוצאות.
לא היה צורך ב- 69 עמודים (ועליהם נוספו עוד נספחים לרוב) לצורך בקשת הרשות לערער. זו הכבדה מיותרת.”

18. צו מניעה לביצוע דיס פוזיציה בדירה
ב- ע”א 1237/13 דוד קונין נ’ חיים גפני, תק-על 2013(2), 1447 (2013)} נפסק מפי כב’ השופט י’ דנציגר:

“החלטה
לפני בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיב לבצע דיספוזיציות כלשהן בדירה נשוא המחלוקת עד למתן פסק-דין בערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ר’ ברקאי) ב- ה”פ 37568-11-10 מיום 06.01.13, במסגרתו דחה בית-המשפט את תביעת המבקש למתן סעד הצהרתי בדבר ביטול הסכם מכר דירה שנכרת בינו לבין המשיב.

תמצית הרקע העובדתי ופסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
1. בין המבקש לבין חברת BHרומניה בע”מ (להלן: “החברה”), באמצעות המשיב, נחתמו בשנת 2007 מספר הסכמים בנוגע לרכישת קרקעות ברומניה. לשם ההחלטה בבקשה הנוכחית אין צורך להיכנס לכל גלגוליהם ופרטיהם של ההסכמים, ודי לציין כי בסופו-של-דבר סוכם כי המבקש ירכוש מהחברה, באמצעות המשיב, קרקעות ברומניה בתמורה לסך של 95,000 דולר. עוד סוכם כי המבקש ימכור למשיב את זכויותיו בדירה ברח’ ציזלינג באשדוד (להלן: הדירה) והתמורה בסך של 75,000 דולר תשמש את המבקש לרכישת הקרקעות ברומניה. בנוסף הסכימו הצדדים כי ככל שתתעורר מחלוקת ביניהם בנוגע לעסקה תתברר המחלוקת בבוררות לפני האדמו”ר מפיטסבורג. בד-בבד עם חתימת הסכם המכר בנוגע לדירה (ביום 26.07.07) אישר המבקש בחתימתו כי קיבל מהמשיב תשלום בסך של 25,000 דולר במזומן. בחלוף מספר ימים קיבל המבקש מסמך בשפה האנגלית הנחזה לכאורה להיות אישור לבעלותו בקרקעות ברומניה. בהתאם למסמך זה חתם המבקש על מסמך נוסף שבו הוא מאשר כי קיבל את מלוא התמורה בגין הדירה. כפועל יוצא נרשמה על הדירה הערת אזהרה לטובת המשיב על-סך 225,750 ש”ח. בהסתמך על רישום הערת האזהרה קיבל המשיב הלוואה בסך של 225,750 ש”ח מבנק מזרחי טפחות בע”מ (להלן: “הבנק”) בשיק בנקאי לטובת המבקש. המבקש הפקיד שיק זה בחשבונו ולאחר מכן העביר בהעברה בנקאית את מלוא הסכום לחשבונו של המשיב. אחר כל אלו, הועברו הזכויות בדירה על-שם המשיב ביום 10.12.07.

2. בחלוף מספר חודשים החל המבקש לחשוד כי המשיב הונה אותו והוציא ממנו כספים במרמה, וכי המסמך שנחזה להיות אישור בדבר זכויותיו בקרקעות ברומניה חסר תוקף. לפיכך הזמין המבקש את המשיב לבוררות לפני האדמו”ר מפיטסבורג בתביעה לביטול ההסכם והשבת כל הכספים ששילם המבקש למשיב. בהמשך, לאחר שהבורר הודיע כי אינו מסכים להמשיך בניהול הליך הבוררות, עברה ההתדיינות בשלב מסויים לבוררות בבית-הדין הרבני האזורי באשדוד. לאחר שהתקיימו מספר ישיבות בבית-הדין הרבני, ומשהתברר כי המשיב מסרב לשתף פעולה עם ההליך, הודיעו הבוררים כי הם לא ימשיכו לדון בעניין והתירו למבקש להגיש תביעה כנגד המשיב בבית-המשפט המחוזי.

3. בתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיב טען כי המשיב הטעה ורימה אותו בכל הנוגע לעסקאות רכישת הקרקעות ברומניה וכי מסמך אישור הזכויות שהמציא לו המשיב “אינו שווה את הנייר עליו נכתב” וחסר תוקף. עוד נטען כי המשיב הציג עצמו כמנהל החברה וכי הסכם מכירת הדירה נעשה ישירות מולו, ולכן המשיב חב בחבות אישית כלפי המבקש בגין כל מצגי השווא ומעשי המרמה שביצע. לפיכך נטען כי המבקש זכאי לבטל את העסקאות ואת הסכם מכירת הדירה וכפועל יוצא זכאי להשבת כל כספיו. מנגד, טען המשיב כי מעמדו בעסקאות רכישת הקרקעות היה של משווק מטעם החברה, וכי לא היה מעולם מנהל בחברה ולא הציג עצמו ככזה. בנוסף טען המשיב כי הציע למבקש בטרם נחתמו ההסכמים לנסוע לרומניה ולבדוק את הדברים מקרוב בטרם ישקיע מכספו, אך המבקש לא ראה צורך לנסוע בעצמו לרומניה והסתמך על אישורו של האדמו”ר מפיטסבורג לביצוע העסקה. עוד נטען כי עסקת רכישת הקרקעות ברומניה ועסקת רכישת הדירה באשדוד לא היו עסקאות חליפין אלא עסקאות עצמאיות לחלוטין, וכי המשיב שילם תמורה מלאה בגין הדירה ונושא בתשלום החזר ההלוואה לבנק. עוד נטען כי לא היתה כל מרמה או הטעיה מצידו של המשיב בעיסקה, מכיוון שמראש היה ידוע שלא ניתן יהיה לרשום את הבעלות בקרקעות ישירות על-שם הרוכשים (הגם שניתן יהיה לרשום את המבקש בספרי החברה המקומית) לנוכח החוק הרומני שאוסר על מי שאינו אזרח רומני או חברה מקומית להירשם כבעלים של קרקעות. לבסוף נטען כי שוק הקרקעות ברומניה קרס ורוכשים רבים הפסידו את כספם, אך אין בכך כדי להעיד על מרמה כלשהי.

4. בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת המבקש, בקובעו כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה הכבד המוטל עליו להוכחת טענות מרמה והטעיה. נקבע כי המבקש הודה בחקירתו הנגדית שלא בדק אישית את טיב העסקה וסמך על האישור שקיבל לביצועה מהאדמו”ר מפיטסבורג. בית-המשפט ציין כי כאשר נשאל המבקש מהי התרמית אותה הוא מייחס לחברה ולמשיב השיב כי מסמך אישור הזכויות אינו שווה דבר, אך הודה כי לא טרח לטוס לרומניה ולבדוק את הדברים מקרוב, לרבות האם קיים רישום בספרי החברה ומה משמעותו, ואף לא שכר שירותיו של מומחה לבדוק את הרישום ואת המצב החוקי בהתאם לחוק הרומני. כפועל יוצא קבע בית-המשפט כי מחקירת המבקש עולה כי הוא לא טרח בשום שלב לבדוק אם אכן בוצעה רכישה של הקרקעות על-ידי החברה ואם אכן זכויותיו רשומות בספרי החברה, וכי לא הונחה בעניין זה תשתית עובדתית ברורה. לפיכך נקבע כי טענות המבקש מתמצות בטענה שהקרקע לא שווה כלום ואין מה לעשות איתה או ששילם עליה יותר משווייה האמיתי. עוד צויין כי המבקש לא טרח לתבוע את החברה ולדרוש את התייצבותה עם מסמכי החברה. צויין כי התנהלותו של המבקש תמוהה, משבחר להשקיע סכום ניכר (95,000 דולר) מבלי לבחון את הממכר, וכי השאלה האם זכויותיו של המבקש נרשמו בספרי החברה נותרה פתוחה.

5. אשר לטענת המבקש כי מדובר בתרמית לנוכח המחיר הגבוה ששילם על עסקה שכשלה, נקבע כי המבקש לא הוכיח ששילם מחיר גבוה ממחיר השוק, והוזכר שוב כי המשיב הסתמך על אישור האדמו”ר מפיטסבורג ולא טרח לבחון את הממכר או את מחירי השוק בעצמו. בנוסף נקבע כי גם אם המחיר הינו גבוה ממחיר השוק, הרי שבהיעדר נסיבות מיוחדות של עושק או כפייה אין בכך כדי לבסס טענת מרמה או הטעיה, ולכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העיסקה. בית-המשפט סיכם וקבע כי המבקש הינו אדם בגיר שעשה בעבר עסקאות והבין את משמעות מעשיו, וכי בדיעבד הבין שעשה עיסקה נמהרת “בניסיון לחפש דרך קלה לעשות כסף”, וכי אין בכישלון השקעתו ובהפסד כספו משום מרמה מצד המשיב. לבסוף נקבע כי מעת שלא הונחה תשתית ראייתית המעידה על מרמה או הטעיה מצד החברה, הרי שאין צורך לבחון את שאלת חבותו האישית של המשיב, בין אם שימש כמנהל החברה ובין אם שימש כמשווקה, ואין צורך לבחון אם מדובר בעסקאות חליפין או בעסקאות עצמאיות.
מכאן הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה ותגובת המשיב
6. לטענת המבקש, קיימת הצדקה למתן צו מניעה זמני במסגרת הערעור שיאסור על המשיב לבצע דיספוזיציות כלשהן בדירה עד למתן פסק-דין בערעור. אשר למישור מאזן הנוחות, נטען כי מכיוון שעסקינן במחלוקת שנוגעת לנכס מקרקעין, הרי שהכף נוטה לטובת מניעת מימוש הנכס ולמתן משקל בכורה לשיקול השמירה על המצב הקיים. נטען כי ככל שלא יינתן צו מניעה, עלול המשיב לממש את הדירה ולהעבירה לצדדים שלישיים, ובכך לסכל את הדיון בערעור ואת השבת הדירה לידי המבקש. בהקשר זה נטען כי הדירה מעולם לא שימשה את המשיב למגורים אלא רק להשכרה, ולכן לא ייגרם לו נזק כלשהו ממתן צו מניעה שיאסור עליו לבצע בה דיספוזיציות. אשר למישור סיכויי הערעור, נטען כי פסק-הדין נשוא הערעור אינו כולל ממצאים עובדתיים ואינו מבוסס על התרשמות ממהימנות העדים, וכי רובו ככולו מושתת על מסקנות משפטיות ועל קביעות בדבר נטלי ההוכחה המוטלים על הצדדים. נטען כי בית-המשפט שגה בקובעו כי נטל השכנוע מוטל על המבקש, וכי יש לראות בטענת המשיב לפיה החברה ביצעה את החיובים המוטלים עליה במסגרת ההסכם כטענת “פרעתי” אשר מטילה על הטוען אותה את נטל השכנוע. לפיכך טוען המשיב כי סיכויי הערעור טובים.

7. לטענת המשיב, אין כל הצדקה בנסיבות העניין ליתן צו מניעה עד להכרעה בערעור. אשר למישור סיכויי הערעור נטען כי ערעורו של המבקש הינו ניסיון לפתוח מחדש את המחלוקת ולנהל את המשפט מחדש (De novo), וכי אין כל בסיס לטענותיו בדבר היפוך נטלי הראיה. עוד נטען כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מבוסס על הפסיקה הקיימת בדבר נטל הראיה הכבד המוטל על צד שטוען טענת מרמה. אשר למישור מאזן הנוחות נטען כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח שייגרם לו נזק כלשהו מביצוע פסק-הדין. נטען כי לא מדובר בדירת המגורים של המבקש, ולכן דינה כדין נכס מקרקעין שנועד לצורכי השקעה או מסחר, שאין סיבה לעכב את מימושו מכיוון שמדובר בנזק כספי שניתן לפיצוי. עוד נטען, בבחינת למעלה מן הצורך, כי המבקש לא הצביע על קושי כלכלי כלשהו של המשיב שעשוי להוות טעם לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה
13. לאחר שעיינתי בפסק-הדין מושא הערעור, בהודעת הערעור, בבקשה ובתגובה שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

14. כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להראות כי סיכויי הערעור טובים, ובנוסף כי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד הזמני תוך פגיעה מתמשכת בזכותו של המשיב. ככלל, יינתן סעד זמני לתקופת הערעור רק “מטעמים מיוחדים שיירשמו” כאמור בתקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, וזאת מתוך תפיסה כי מעת שנדחתה תביעת מבקש הסעד בערכאה הדיונית, ההנחה הינה כי בקשתו אינה מבוססת ולא בנקל יינתן לו הסעד. על מבקש הסעד להראות כי עלול להיגרם לו נזק בלתי-הפיך אם לא יינתן הסעד הזמני, מכיוון ששינוי המצב הקיים יהיה בלתי-הפיך ויסכל את הערעור. אכן, כאשר מדובר בפסק-דין שעניינו נכס מקרקעין, להבדיל מפסק-דין שעניינו חיוב כספי, נוטה הכף במידה מסויימת לכיוון מתן סעד זמני בערעור, ככל שקיים חשש שאם לא יינתן יועברו המקרקעין לצדדים שלישיים תמי-לב (ראו, למשל: ע”א 589/10 עיריית הוד השרון נ’ ניר שיתופי – אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (12.04.10); ע”א 9694/10 אח ראש (אלקנה) בע”מ נ’ אחוזת שמרון (אלקנה) בע”מ (10.03.11); ע”א 8296/11 פרץ נ’ כספית (07.03.12); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 682-680 (מהדורה עשירית, 2009)). יחד-עם-זאת, יש להבחין לעניין זה בין נכס מקרקעין המשמש למגורי המבקש לבין נכס מקרקעין שמשמש לצרכי מסחר או השקעה, אשר העברתו ומימושו מגלמים בתוכם נזק כספי הניתן לפיצוי (ראו, למשל: ע”א 8632/06 בן יעקב נ’ מימון (07.01.07); ע”א 5511/06 אמינוף נ’ א. לוי השקעות ובניין בע”מ (30.08.06); רע”א 764/03 עתמי נ’ מעברי (27.05.03)).

15. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, סבורני – מבלי לקבוע מסמרות – כי אלו אינם על הצד הגבוה, הן לנוכח נטל ההוכחה הכבד הרובץ על כתפי המבקש הטוען למרמה והטעיה, והן, ובעיקר, לנוכח קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בדבר הימנעות המבקש מלבדוק את הקרקעות ברומניה מבעוד מועד, כמו גם הימנעותו מבדיקה בעניין רישום זכויותיו בספרי החברה לאחר מעשה. עם-זאת, איני מוצא לנכון להרחיב בשאלת סיכויי הערעור, מכיוון שבלאו הכי איני סבור שמאזן הנוחות נוטה בנסיבות העניין לטובת המבקש. מהבקשה ומהתגובה שלפני עולה כי הדירה נשוא המחלוקת אינה דירת המגורים של המבקש, ולפיכך דינה כדין נכס שנרכש לצרכי מסחר או השקעה, אשר ככל שימומש בטרם יינתן פסק-דין בערעור (וככל שהערעור יתקבל) ניתן יהיה לפצות את המבקש בגינו בפיצוי כספי. ודוק, טענת המבקש כי הדירה לא שימשה בשום שלב כדירת המגורים של המשיב אינה מעלה או מורידה לצורך הבקשה שלפני, בשים-לב לעובדה שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לא שינה את מצבת הזכויות בדירה והותיר את הבעלות בה בידי המשיב. למותר לציין כי זכות הבעלות טומנת בחובה גם את הזכות לממש את הנכס. ככל שבסופו-של-יום יתקבל הערעור וייקבע שהסכם המכר בטל ושהבעלות בדירה חוזרת לידי המבקש, וככל שעד למועד זה הדירה תימכר לצד שלישי, יהיה על המשיב להשיב למבקש את שווייה הכספי של הדירה שנמכרה.

16. סוף דבר; הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 14.02.13 מבוטל. המבקש ישא בהוצאות המשיב ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש”ח.”

19. צו מניעה זמני שיאסור כניסה ושימוש של הנתבע ומי מטעמו בקרקע
ב- ת”א (שלום יר’) 15915-08 מחמד גול נ’ חאלד וליד גאבר, תק-של 2013(2), 3121, 3127 (2013) נפסק מפי כב’ השופט דב פולוק:

“רקע לתביעה
ביום 19.06.08 הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. הבקשה היתה לצו מניעה זמני שיאסור כניסה ושימוש של הנתבע ומי מטעמו בקרקע הידועה בתור חלקה 115 בגוש 29989 באדמות ראס אל עמוד בירושלים (להלן: “המקרקעין”). וכספח 3000 דף 971 על-שם נגיב מוסא רשיד אל ג’ול.
התובע הגיש כתב תביעה ובו הוא מבקש צו מניעה קבוע כנגד הנתבע שיאסור עליו כניסה ושימוש במקרקעין באופן קבוע.
לטענת התובע מספר ימים לפני הגשת התביעה לבית-המשפט הגיע הנתבע למקרקעין שבר את המנעול שהתקין התובע על הגדר והכניס את מכוניותיו לתוך המקרקעין. התובע סילק את הנתבע מן המקרקעין אך במקום התפתחה קטטה. מספר ימים לאחר מכן הציב הנתבע מכונית מלאה בבלוני גז על המקרקעין.
באופן זה מונע הנתבע מן התובע ובני משפחתו כניסה אל המקרקעין.

טענות התובע בסיכומיו
לטענת התובע המקרקעין הם בבעלותו, והם מהווים שטח מגודר ונעול אשר התובע משתמש בו על-מנת לאחסן סחורות וטובין השייכים לו.
התובע טוען כי המקרקעין האמורים רשומים בלוח השטרות משנת 1966, בתקופה שירדן שלטה על האזור. המקרקעין רשומים על-שם נגיב מוסא רשיד אל ג’ול, שהוא בן דודו של התובע. השטח של המקרקעין הינו כ- 584 מ”ר, מאחר ובוטל כביש היסטורי שעבר בקרקע ונגס ממנה. בלוח השטרות נרשם שטח 332 מ”ר, שכן הוסר מהמקרקעין שטח הכביש. לטענת התובע, בהסתמך על המפה אין מדובר בשתי חלקות אלא מה שמופיע במפה כמפריד בין שתי החלקות הינו הכביש האמור, ומדובר בחלקה אחת בלבד.

התובע מציין שעל-פי ההסכם שנחתם בשנת 2003 בינו לבין בעל המקרקעין הקודם, שילם התובע סכום של 40,000$ בעבור המקרקעין. התובע לא מוצא את ההסכם והמסמכים הנלווים אליו. כאמל אל ג’ול בנו של נגיב אל ג’ול הרשום בנסח הרישום כבעלים של המקרקעין הסכים לחתום על ייפוי-כוח בלתי-חוזר כשלא נמצא ההסכם האמור. לבית-המשפט הוגש העתק ההעברה הבנקאית המעידה על תשלום התמורה.
כמו-כן, בנו של התובע הציג מסמך המעיד על תכניותיו במקרקעין אותם תכנן קודם לשנת 2008. לטענתו, אדם לא יעשה תכנית בקרקע שאינה שלו, ויש בכך ראיה שהתובע הינו בעל המקרקעין.

לטענת התובע, שרשרת ייפויי-הכוח אותם הביא הנתבע להוכחת בעלותו במקרקעין לא הוכחו כאמיתיים. ייפוי-הכוח שהגיש הנתבע לפיו, לכאורה, מר נגיב גול מכר את הקרקע למר משעל עליוואת אינו יכול להתקבל כראיה בגלל שלא הוגש על-ידי הצדדים לו, לא הוגש מקור שלו ולא הובאה שום עדות המאשרת את עריכתו. גם המסמך בנוגע להסכם שבין מר משעל עליוואת ומר ג’אמאל צאדק ג’אבר, אינו יכול להתקבל כראיה מאחר ולא הובאה עדות של מי מהצדדים להסכם או של מי שהיה נוכח בעת עשיית ההסכם. גם הסכם ייפוי-הכוח שערך הנתבע עם מר ג’מאל צאדק ג’אבר אינו קביל לטענת התובע. שכן, בהסכם שהוגש הנוסח החתום על-ידי הצדדים הינו הנוסח בערבית, שעליו כתוב שהוא תרגום. ההסכם המקורי נערך בעברית והוא אינו חתום על-ידי הצדדים. כמו-כן, הנתבע אף לא מכיר את הבעלים הקודם של הקרקע, ולכן לא עומדת לו טענת הגנה של רכישה בתום-לב. עוד מוסיף התובע שאף אם בית-המשפט יקבל מסמכים אלו הרי הקרקע נרשמה בשנת 1966 על-ידי מר נג’יב ג’ול ומאז לא בוצע שום שינוי ברישום.

כמו-כן טוען התובע שחלק מהדוחות של העירייה אותם הגיש הנתבע בטענה שהם שניתנו כנגדו בגין המקרקעין האמורים, הרי שהתאריכים בחלק מהדו”חות מוקדמים למועד רכישת המקרקעין הנטען על-ידי הנתבע, וכיצד ישלם אדם דו”ח על מקרקעין שהוא טרם רכש ושאינם בבעלותו. לשם דוגמה, הנתבע קיבל דו”ח באשר לגידור המקרקעין מיום 26.03.08. הנתבע העיד כי הוא גידר את הקרקע 4-3 חודשים אחרי שרכש אותה, דהיינו, לכל המוקדם בחודש יולי 2008. והכיצד הוא משלם דו”ח על גידור הקרקע בחודש מרץ 2008?

עוד מוסיף התובע כי הנתבע ניסה לקחת את החוק לידיים על-מנת לתפוס חזקה במקרקעין בכך שחסם את שער הכניסה עם משאית של בלוני גז. הפסיקה קובעת שאין לזכות בסעד את מי שעושה דין לעצמו. בעניין זה קובע סעיף 16 לחוק המקרקעין כי יש עדיפות לבעל הזכות להחזיק במקרקעין על פני מסיג הגבול. עדיפות זו מקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. לאור האמור סובר התובע כי אם לא יינתן צו המניעה עלול הנתבע לתפוס חזקה בקרקע ו/או להעביר אותה לצד ג ובכך לנשל את התובע מזכויותיו.

טענות הנתבע בסיכומיו
לטענת הנתבע, עד חודש מרץ 2008 המקרקעין היו עזובים. באותה עת הוא גידר את החלקה והחל את השימוש בה להחניית מכוניות ואחסנת בלוני גז.
לטענת הנתבע יש בידיו מסמכים המאשרים את שרשרת הקנייה על ידו ואישור לרישום בפנקסי המקרקעין. לפי גרסתו הוא רכש ביום 31.03.08 את המקרקעין מאת ג’אמל סודקי שרכש אותם ביום 30.03.99 מאת מוחמד משעל שרכש את המקרקעין ביום 18.04.67 מאת נגיב מוסא ראשיד אלג’ול הרשום בנסח הרישום כבעלים. כן הוצג חוזה על-פיו הנתבע רכש את השטח ממר סודוקי בתאריך 30.03.08. כמו-כן הציג הנתבע את דוחות העירייה נגדו בעניין הצבת גדר מסביב לשטח בשנת 2008, ודו”ח מצב חשבון, תשלום מס רכישה ואישור לרישום בפנקסי המקרקעין. לטענת הנתבע בראיות אלה שהוצגו יש כדי להוות ראיות של ממש התומכות בזכותו על החלקה.

הנתבע סובר שהמסמך ממס רכוש שהציג התובע מתייחס לחלקה אחרת – חלקה 115/1. חלקה זו שונה מבחינת מספרה וגודלה מהמקרקעין עליהם סבה התביעה. לטענתו, לתובע היה חוב מס רכוש על חלקה 115/1 לפחות מאז שנת 1995. ברשומה של מס רכוש נאמר כי מספר חלקות המשנה הוא 2 אולם לא מצוינת שם כל עסקת העברה של המקרקעין ב- 2003. אשר-על-כן סובר הנתבע שהתובע סותר בעדותו את האמור במסמך שהביא ועל-כן עדותו אינה נכונה.
מעיון בנסח הרישום ומסמך מס רכוש של חלקת המשנה 115/2 עולה שהמקרקעין הוא בשטח 322 מ”ר ובזמן הוצאתם בשנת 2008 הם היו עדיין על-שם נג’יב מוסא אלג’ול. בפועל המקרקעין תואמים את הרישום בנסח הרישום בטאבו מבחינת הגודל.

עוד מוסיף הנתבע כי באשר להעברת הכספים בסך 40,000$ העברת הכספים אינה מתייחסת לרכישת הקרקע בשום מקום. וכן קאמל, שביצע את העסקה מול בנו של התובע לטענתו, גם אם יסתבר ששמו אלג’ול וגם אם הוא בנו של נגיב אלג’ול טענה שאותה מכחיש הנתבע, הרי שהוא לא הוכיח את זכותו למכור את החלקה ולא הוגש צו ירושה בעניין זה.

לטענת הנתבע, התובע הגיש את התביעה בלא הסכם רכישה ובלא ייפוי-כוח, על-אף שהעיד שהסכם כזה קיים. כמו-כן, התובע טען שהרכישה נוהלה על-ידי בנו בשנת 2003. אולם מעדות הבן עלה שהרכישה התנהלה בעל-פה. וזאת על-אף שלפי סעיף 8 לחוק המקרקעין התחייבות לבצע עסקה במקרקעין חייבת מסמך כתוב. לכן גם אם היתה עסקה שלא לוותה במסמכים בכתב עסקה זו בטלה.
כמו-כן, התובע לא הגיש מפת מדידה עדכנית, עד שישה חודשים מיום הגשתה על-פי הנדרש לפי תקנה 82 לתקסד”א. שכן, לטענתו, אין לקבל את המפה שהוגשה על-ידי העד מוסא אבו ליל שכן היא אינה חתומה אף לא על-ידי העד עצמו, שהציג את עצמו כמודד לא מוסמך.

לאור האמור סובר הנתבע שיש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות ושכר טרחת עו”ד. ולחייב את התובע בגובה הנזק שנגרם לנתבע בגין אי-שימוש בחלקה והקטנת נפח עבודתו כספק גז לכל האזור במשך 4 שנים בסכום של כ- 2,000 ש”ח לחודש למשך 48 חודשים.

דיון והכרעה
התביעה שבפני הינה תביעת התובע לקבלת צו מניעה קבוע כנגד הנתבע שיאסור עליו כניסה ושימוש במקרקעין באופן קבוע.
בפועל, על-מנת להכריע בשאלת מתן צו המניעה הקבוע אנו נדרשים לדון, בין השאר, בשאלת הבעלות במקרקעין הנדונים כשאלה נגררת. באופן עקרוני הכרעה בשאלת הבעלות על מקרקעין הינו עניין המצוי בגדר סמכותו של בית-המשפט המחוזי. אולם, כאשר הכרעה בשאלת הבעלות נגררת להכרעה בבקשה לסילוק היד או למתן צו מניעה, למשל, יש לבית-משפט שלום סמכות לדון בה כפי שקובע סעיף 76 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984. אולם, הכרעה בשאלה הנגררת – שאלת הבעלות, רלוונטית רק לצורך העניין הנדון בלבד, בענייננו בתביעה למתן צו המניעה הקבוע.
המקרקעין האמורים הינם מקרקעין בלתי מוסדרים. מנסח הרישום של המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין בירושלים שהוצא ביום 25.03.08, עולים הפרטים הבאים: המקרקעין הינם מוגדרים כחלקה 115/2 שהיא ספר 3000 דף 971. המקרקעין גובלים מצפון עם חלקתו של מחמוד מחמד חסן אל ע’ול, מדרום וממזרח – הם גובלים עם דרך, וממערב גובלים המקרקעין עם חלקתו של ח’ליל עיסה חסן. כן נכתב בנסח ששטח המקרקעין הינו 322 מ”ר וסוגם הינו מולק. כמו-כן מפורט בנסח כי מיום 21.07.66, ימי השלטון הירדני, רשומים המקרקעין בבעלותו של נג’יב מוסה רשיד אלע’ול.

כפי שעולה מנסח הרישום המקרקעין לא התובע ולא הנתבע אינם רשומים בו כבעלים. אולם, כאמור, עסקינן במקרקעין שאינם מוסדרים ולכן הרשום בנסח הרישום מהווה ראיה לכאורה בלבד לתוכנו כפי שקובע סעיף 125(ב) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 (להלן: “חוק המקרקעין”).
ביצוע עסקה במקרקעין דורשת ראיה בכתב כפי שקובעים סעיפים 8-7 לחוק המקרקעין…

בדין האזרחי על בעל דין להוכיח את טענתו על-פי מאזן ההסתברויות. כעת נבחן האם התובע עמד בנטל ההוכחה הנדרש על-מנת להוכיח את בעלותו על המקרקעין.
על-מנת להוכיח את זכותו על המקרקעין הביא התובע את הראיות הבאות:

1. רשימת חשבונות ממס רכוש, לחלקה 115/1. דף החשבון רשום על שמו של מחמד אחמד ג’ול, שכתובתו בית חנינא 1. לטענת התובע מדובר ברשימה הרשומה על שמו.

2. הודעה בדבר אישור תכנית מתאר מקומית מספר: 9663, על-פי מרחב התכנון המקומי של העיר ירושלים, עליה מוטבע התאריך 10.04.08 (סומן ת/5), ודו”ח התהליכים לאישור בתב”ע 9663 (סומן ת/9). לפיהם עולה תכנית לבניית בניין בעל 3 קומות בחלקה 115/2. כן הוצגו פרסומי עיתונים על אישור תכנית המתאר האמורה בעיתוני הארץ מיום 16.04.08, כל העיר מיום 18.04.08 והעיתון אלפג’ר אלג’דיד מיום 18.04.08 (סומן ת/6). התובע גם הציג חשבונית מיום 29.04.08 בגין הפרסום האמור בעיתונים הרשומה על שמו (סומן ת/10).

3. ייפוי-כוח מיום 07.07.08, לפיו מוחמד כאמל נ. אלג’ול מייפה את כוחו של התובע (מוחמד אחמד ג’ול) למכור את המקרקעין בחלקה 115/2 (ייפוי-הכוח ותרגומו מסומנים ת/4).

4. דף חשבון של הבנק The Commercial Bank of Palestine, מיום 27.07.03, המהווה אישור על העברת בנקאית סכום כסף השווה לכ- 100,000 ש”ח שהועבר על-ידי בנו של התובע, חאלד אלג’ול לידי כאמל אלגו’ל (סומן ת/8).

5. מפה של המקרקעין שהוכנה עבור אלג’ול חוסיין. במפה נכתב ששטח המקרקעין הינו 584.96 מ”ר. (סומן/11).

לאחר שעיינתי בראיות אותן הביא התובע להוכחת בעלותו על המקרקעין, באתי לכלל מסקנה כי אין בראיות אלה די כדי להוכיח את זכותו על המקרקעין. וזאת מכמה טעמים.

ראשית, התובע לא הוכיח שכאמל אלג’ול הוא יורשו של בעל המקרקעין הרשום מוסא נג’יב אלג’ול, ולא הוצג כל צו ירושה המסמכים ידו למכור את המקרקעין ועל-כן לא ניתן להוכיח את העברת הבעלות באמצעות ייפוי-הכוח שהוצג. מעבר לעובדה שלא הוכח קשר משפחתי זה בין כאמל למוסה נגיב אלג’ול, הרי שגם ייפוי-הכוח גופו לא מעיד על העברת הקרקע לידי התובע או בנו.

שנית, התובע לא הראה שהעברת הכספים בשנת 2003 נעשתה בעניין מכירת המקרקעין, העברת הסכום האמור יכול ונעשתה בגין כל עניין כספי אחר.

שלישית, לא ניתן ללמוד מדו”ח החשבונות שהוצא ממס רכוש כי התובע הינו הבעלים של המקרקעין. זאת הן כיוון שהחשבון האמור מתייחס לחלקה 115/1, וקיים דו”ח נפרד שבו רשומים החובות על חלקה 115/2, על-שם נג’יב מוסה ראשיד אלעול. והן כיוון שנקבע בפסיקה כי הנתון בדבר תשלום המס הינו בעל ערך ראייתי נמוך לצורך הוכחת בעלות (ראה למשל: ע”א 10653/05 ת”ת הכללי והישיבה הגדולה “עץ חיים” בירושלים נ’ החברה לפיתוח הרובע היהודי (ניתן על-ידי השופטת פורקציה, ביום 01.08.10).

באופן דומה הגשת בקשה לשינוי תב”ע על מקרקעין אינה מהווה הוכחה של מגיש הבקשה לבעלותו על המקרקעין. אשר-על-כן אני סובר כי אין בראיות שהביא התובע כדי להוכיח את בעלותו על המקרקעין.
עוד אוסיף כי גם מדיון ההוכחות עלה שאין בידיו של התובע או של בנו כל הסכם כתוב המוכיח כי הוא הבעלים של המקרקעין האמורים. בעניין זה העיד בנו של התובע חאלד גו’ל (להלן: “בן התובע”), במהלך דיון ההוכחות מיום 19.11.10…
מן הדברים עולה כי אין בידי התובע ובנו כל מסמך המעיד על רכישת המקרקעין שאותו יוכלו להציג בפני בית-המשפט.

מנגד הציג הנתבע את הראיות הבאות על-מנת להוכיח בעלותו על המקרקעין:

1. הנתבע הציג ייפוי-כוח לפיו ג’אבר גמאל סודקי עבד אל קאדר מייפה את כוחו של הנתבע ושל ג’אבר ומאג’ד ווליד פואד לעשות פעולות משפטיות באשר למקרקעין בחלקה 115/2 (מסומן נ/4).

2. קבלה לפיו שילם הנתבע לאגף מס ההכנסה ומיסוי מקרקעין בגין חלקה 115/2 סכום של 5584 ש”ח, ביום 17.02.09. (מסומן ת/2). וקבלה לפיו שילם הנתבע לאגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין סכום של 5000 ש”ח ביום 16.04.08 (מסומן ת/3).

3. הסכם מכר של המקרקעין, שנערך בין נג’יב מוסא רשיד אלג’ול (המוכר) לבין מחמד משעל מחמד אלעליוואת שאהין, ביום 18.04.67. (מסומן ד1).

4. הסכם מכר של המקרקעין, שנערך בין משעל מחמד עליואת שיגל (המוכר) לבין גמאל סודקי ג’אבר (הקונה) ביום 30.03.99. (מסומן ד2).

5. הסכם מכר של המקרקעין חלקה 11/2 שנערך בין גמאל סודקי ג’אבר (המוכר) לבין הנתבע ומאגד ווליד פואד ג’אבר (הקונים) ביום 30.03.08. (מסומן ד3).

6. הסכם פשרה בנוכחות מועצת משפחת ג’אבר, מיום 27.05.08 בין גמאל סדקי ג’אבר לבין הנתבע בנוגע למחלוקת הקיימת ביניהם בגין ירידת שער הדולר לאחר מכירת המקרקעין.

הנתבע הציג שרשרת של ייפויי-כוח והסכמים מהם עולה, לכאורה, שרשרת של מכירה ורכישה שבסופה קונה הנתבע את המקרקעין. לפי ההסכם הראשון שהוצג המקרקעין נמכר על-ידי הבעלים הרשום נג’יב מוסא רשיד אלג’ול לידי מחמד משעל מחמד אלעליוואת שאהין, ביום 18.04.67. לפי הסכם השני ביום 30.03.99 נמכרו המקרקעין על-ידי משעל מחמד עליואת שיגל לידי גמאל סודקי ג’אבר. ולפי ההסכם שלישי לפיו ביום 30.03.08 נמכרו המקרקעין על-ידי גמאל סודקי ג’אבר לידי הנתבע ומאגד ווליד פואד ג’אבר.

בהצבת המסמכים שהביא התובע בהשוואה למסמכים שהביא הנתבע, העדויות שהוצגו בפניי ולאור האמור נראה שהתובע לא הרים את נטל הראיה להוכיח על-פי מאזן ההסתברויות שהוא הבעלים של המקרקעין האמורים, הידועים כחלקה 115/2.
אשר-על-כן אני דוחה את תביעתו של התובע לקבל צו המניעה הקבוע.”

ב- ת”א (עכו) 58876-10-13 {מחמוד נמר חמוד נ’ חאתם מוחמד נמר חמוד ואח’, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}, נפסק מפי כב’ השופטת אביגיל זכריה:

“בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד לפיו ייאסר על המשיבים ו/או מי מטעמם לבצע עבודות בניה ו/או עבודת הכנת מקרקעין ו/או עבודות הכשרה מכל מין וסוג שהוא לצרכי בניה במקרקעין הידועים כחלקה 25 בגוש 19609 בכפר כאבול (להלן: “המקרקעין”).

הבקשה הועברה לטיפולי היום, 29.10.13, מפאת דחיפותה ובהיעדרה של כב’ השופטת טנוס אליה נותבה הבקשה במועד הגשתה.

המבקש מתאר כי המקרקעין הינם מקרקעין שייעודם חקלאי בלבד ואשר הבעלות בהם רשומה על-שם המנוח נמר קאסם חמוד, אביו המנוח של המבקש. בתצהיר שצורף לבקשה נטען כי בהתאם לצו ירושה שניתן בעניין עיזבון האב, זכאי המבקש להירשם כבעלים של 2/7 מהמקרקעין נשואי הבקשה.

המשיבים הינם אחייניו של המבקש, בני אחיו מוחמד נמר חמוד המנוח. המשיבים הינם יורשים על-פי דין של מוחמד המנוח וככל הנראה גם להם זכות להירשם כבעלים במקרקעין מכוח ירושת אביהם וסבם, הגם ששיעור חלקם לא הוברר באופן ספציפי במסגרת הבקשה.

עד היום לא נתבקש פירוק שיתוף במקרקעין.
בבקשה נטען כי ביום 27.10.13 נתגלה למבקש כי המשיבים או מי מהם החלו לבצע עבודות חפירה בחלקה, ככל הנראה כהכנה לקראת בניה כלשהיא וזאת ללא היתר כדין ומבלי לקבל הסכמת ו/או אישור יתר הבעלים בחלקה לרבות הוא עצמו.
המבקש טוען כי הצו הזמני דרוש על-מנת למנוע קביעת עובדות מוגמרות בשטח שיש בהן כדי לפגוע בזכויות הקנייניות של יתר הבעלים; לפגוע באפשרות לבצע חלוקה במקרקעין; וכי מכלול נסיבות המקרה – ובין היתר העובדה כי הפעולה נעשית על קרקע חקלאית וללא היתר – מביאה להטיית מאזן הנוחות לטובתו.
בד-בבד עם הגשת הבקשה למתן סעד הזמני הוגש כתב תביעה עיקרי בו עותר המבקש למתן צו מניעה קבוע.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ושקלתי את טענות המבקש אני בדעה כי במקרה זה מתקיימים התנאים למתן סעד ארעי עד לקיום דיון במעמד שני הצדדים וזאת על-מנת למנוע קביעת עובדות מוגמרות בשטח באופן שיקשה על הצדדים להשיב את המצב לקדמותו.

בקביעה זו הובאו בחשבון, בין היתר: הטענה כי מדובר בקרקע שייעודה חקלאי ושלא ניתן היתר בניה בעניינה; זכויות יתר הבעלים במקרקעין; והמועד בו על-פי הטענה הוחל בביצוע העבודות המתוארות בבקשה.
אשר-על-כן אני נעתרת לבקשה ומורה למשיבים ו/או מי מטעמם לרבות קבלנים ועובדים להימנע מביצוע עבודות בניה ו/או עבודות הכנת מקרקעין או חלק מהם לקראת ביצוע עבודות בניה ו/או ביצוע עבודות הכשרה לצורכי בניה מכל סוג שהוא לרבות חפירה ו/או חציבה במקרקעין הידועים כחלקה 25 בגוש 19609 בכפר כאבול וזאת עד מועד הדיון בבקשה במעמד שני הצדדים.
נקבע לדיון במעמד שני הצדדים ליום 05.11.13 שעה 13:30.

להבטחת נזקי המשיבים ככל שהסעד הארעי יבוטל או יפקע יפקיד המבקש לאלתר במזומן או על דרך של ערבות בנקאית סך של 5,000 ש”ח בקופת בית-המשפט.
יובהר כי ככל שלא תבוצע הפקדה כאמור יבוטל הסעד הארעי שניתן.
בא-כוח המבקש ימציא עותק מהבקשה לסעד זמני + כתב התביעה העיקרי + החלטה זו לידי המשיבים במסירה אישית עד ליום 31.10.13 שעה 14:00.
המשיבים יהיו רשאים להגיש תמצית תגובתם לבקשה עד ליום 04.11.13 שעה 13:00…”

20. בקשה לסעדים זמניים שעניינם מניעת בניה ברכוש המשותף
ב- ת”א (ת”א) 20341-09-13 {בתיה עדאקי ואח’ נ’ עדי בידני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} נפסק מפי כב’ השופט אריאל צימרמן:

“לפניי בקשה לסעדים זמניים שעניינם מניעת בניה של המשיבה ברכוש המשותף בבניין של בעלי הדין.

1. בעלי הדין הם חלק מ- 12 בעלי הדירות בבית משותף בן שתי קומות ברח’ עמק יזרעאל 6 בחולון (להלן:”הבית המשותף”). למבקשים, ביניהם, סך של חמש דירות, למשיבה – דירה שישית, שהיא דירת קרקע. המשיבה מעוניינת לבצע תוספות בניה בשטח הרכוש המשותף של הבית. היא אף עתרה לרשויות התכנון בבקשה להיתר לבניה (שטרם ניתן), הכולל ממ”ד, הרחבת סלון וחדר שינה, בניית גרם מדרגות, מרפסות שמש וחדר על גג דירתה. לטענת המבקשים, בין היתר, אין בידי המשיבה את הרוב הדרוש של 60% מבעלי הדירות בבית המשותף לשם הוצאת חלקים מן הרכוש המשותף והצמדתם לדירתה, כמצוות סעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, הסכמה שהמבקשים סבורים כי יש לקבלה באסיפה כללית. כן מעלים המבקשים טענות קנייניות נוספות, ומלינים על פגיעה צפויה בזכויותיהם כתוצאה מן הבניה. על-כן עתרו, במקביל להתנגדויותיהם ברשויות התכנון, שאינן נכונות לדון בענייני קניין, לצו מניעה זמני שיאסור על ביצוע הבניה ואף על פניה לרשויות לקבלת היתר (הסעד השני נדחה על אתר ואינו רלבנטי עוד). זאת, בגדרי תובענה לצווים קבועים בעניין זה.

2. המשיבה טוענת בתגובתה, בין היתר, כי אין בהרחבה המתוכננת כדי לפגוע במבקשים, אלא רק תועיל לדיירי הבניין. לפי ספירתה שלה, אם רק חמישה מתוך 12 בעלי הדירות הגישו את הבקשה, משמעות הדבר היא ששבעה אינם מתנגדים לבניה, והיא מטעימה כי אין צורך באסיפה כללית לשם השגת הסכמה שכזו. המשיבה מציינת עוד את הצורך בהפקדת התחייבות וערובה, עוד קודם להגשת הבקשה.

3. המבקשים מאידך גיסא עומדים על כך שאין בידי המבקשת את הרוב הדרוש להוצאת חלקים מן הרכוש המשותף. הם טוענים כי לא התכוונו להימנע מלהגיש התחייבות וליתן ערובה, והם ממתינים להחלטת בית-המשפט בעניין.

4. לא ארחיב. דין הבקשה – להתקבל. אף שהמבקשים יכולים היו להגיע לבית-המשפט במועד מוקדם יותר, הרי שהשתהותם אינה מאיינת. עיקר הוא הפגיעה האפשרית בזכויותיהם הקנייניות הנטענות, שהיא כמובן בלתי- הפיכה
במקרה שהמשיבה תוציא את תכניותיה הנרחבות לפעול. מבחינת סיכויי התביעה, הרי שאלה נחזים טובים כל צרכם בהיעדר הסכמה ברורה כדרישת סעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין להוצאת חלקים מן הרכוש המשותף והצמדתם לדירת המשיבה דווקא. אפילו נקבל את התיזה כי אין צורך באסיפה כללית פורמלית לשם השגת ההסכמה, הרי שהסכמה ברורה בצורה כלשהי עדיין נדרשת. אי-הצטרפות של חלק מן הדיירים לבקשה לצו מניעה זמני קשה לקוראה כזהה להסכמה להוצאת חלקים נבחרים מן הרכוש המשותף והצמדתם לדירת המשיבה. יתרה-מכך, חשבונית פשוטה, קשה להבין כיצד הסכמה (אילו היתה) של שבעה מתוך תריסר בעלי הדירות מטפסת כדי “מי שבבעלותם שישים אחוזים מהדירות”, כהוראת הסעיף.

5. אעיר באשר לערובות: התחייבות יש להפקיד מיד עם הגשת הבקשה (תקנה 365 לתקסד”א), אף שהמדובר בתקלה שהיא בת תיקון בתוך פרק זמן קצר ביותר (רע”א 9308/08 אלול נ’ רביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009). לעומת-זאת, אין צורך בהפקדת ערבות או ערבון מראש ועם הגשת הבקשה, שכן את אלה על בית-המשפט לקובעם אם ניתן הסעד.

6. הבקשה מתקבלת איפוא, במובן זה שהמשיבה מנועה מלבצע תוספות בניה ברכוש המשותף של הבית המשותף, וזאת עד החלטה אחרת בהליך העיקרי. הצו יפוג מאליו ככל שהמבקשים לא יפקידו עד יום 24.10.13 התחייבות עצמית לסעד זמני בהתאם לנהלי המזכירות, ועד ליום 29.10.13 – ערבות צד שלישי שאינו תאגיד בסכום של 15,000 ש”ח (או פקדון כספי תחתיה) ובנוסף פיקדון כספי או ערבות בנקאית אוטונומית שתשמש כערבון בסכום של 10,000 ש”ח, הכל להבטחת המשיבה בגין כל נזק שייגרם לה כתוצאה ממתן הצו אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מכל סיבה אחרת.

הצדדים יוכלו לטעון להוצאות בקשר עם ההליך דנן בתום ההליך העיקרי.”

21. צו מניעה זמני לביצוע בניה
ב- ת”א (קריות) 12215-10-13 {מאירפלד השקעות וניהול בע”מ ואח’ נ’ שלום שיטרית ואח’, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}, נפסק מפי כב’ סגן הנשיא, השופט נווה ערן:

“בתאריך 15.10.13 נתן בית-המשפט החלטה מפורטת, אשר במהלכה ביטל את צו המניעה הזמני אשר ניתן במעמד צד אחד ביום 06.10.13, אך נתן תוקף של החלטה להצהרת ב”כ המשיבים לפיו לא תעשה כל בניה מכל סוג בשטח המוגדר “חדר הזכוכית” לרבות “חדר הקירור” המסומן כך במפה המיצבית שהוצגה ונעשתה על- ידי המודד לבנברג.

בית-המשפט לא קיבל את עמדתם של המבקשות להרחבת איסור זה על שטח נוסף אותו ביקשו המבקשות נשוא ההחלטה.
לאחר מתן החלטה זו, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטה כאשר לטענת המבקשות קיימת הוראה של רשות העתיקות למניעת המשך ביצוע החפירות במקום וכי עם פקיעת הוראה זו עתידים המשיבים לפעול באופן שישנה את המצב הקיים בשטח ויגרום לנזקים בלתי-הפיכים למבקשות ובמיוחד לסלעים הטבעיים בשטח, אשר שייך להם לטענתם בו הם מחזיקות מספר רב של שנים.
המבקשות מסבירות כי יש בדעתן להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 15.10.13. וכי יש להם סיכוי טוב להצליח בבקשת רשות ערעור זו.
המבקשות מסבירות כי מדובר בשטח קטן יחסית של 7 עד 10 מ”ר אשר בו סלע ובו מערה אשר ממוקם צמוד ל”חדר הזכוכית” שבנוי על חניון מקורה וצמוד לשטח המרוצף ופינת צומח של המלון של המבקשות וכי לגבי שטח זה לא
נתינה ביטוי בהחלטת בית-המשפט מיום 15.10.13. מדובר בשטח קטן יחסית של 1% מתוך סך השטח ומדובר בשטח שאינו נמצא כלל במקום בו מיועד להבנות הבניין שמתכננים המשיבים.

המבקשות חוזרות על כל טענותיהן נשוא ההחלטה הקודמת בכל הנוגע לזכות החזקה הקיימת להם באותן מקרקעין מזה שנים רבות וכי לא השתהו כלל בפניה לבית-המשפט בהקשר זה.

התגובה לבקשה לביצוע ההחלטה הבהירה כי המבקשות לא הפקידו כל ערובה להבטחת נזקיהם כתוצאה מהתנהלות המבקשות וכי כל עיכוב צריך להיות מותנה בהפקדת ערובה של לא פחות מ- 150,000 ש”ח.
המשיבים מבהירים, כי הגישו שוב את הבקשה לעיכוב ביצוע בשיהוי ניכר, מדובר בשטח אשר הוגדר על-ידי המבקשות כ”שטח המשולש” אשר אינו אלא שטח סלעי וריק ופנוי אשר בניגוד לתשובת העד מטעם המבקשות בפרוטוקול בית-המשפט מתאריך 14.10.13 בעמ’ 2 שורות 8-4 נטען לגביו לפתע, כי יש ביחס אליו למבקשות זכות חזקה.

המשיבים טוענים, כי סיכוי הערעור קלושים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. המשיבים מפנים למפת המודד לבנברג אשר מדגימה כי השטח נשוא המחלוקת נמצא על חלקה 123 אשר הינה בבעלות המשיבה 1 וכי כך עולה בבירור גם מתכנית הבניה המאושרת אשר נחתמה על- ידי העיריה.

צו המניעה אשר ניתן במעמד צד אחד לא ביקש כל סעד הנוגע לחלקה 123 ולכן גם אם צו המניעה היה נותר על כנו , מותר היה למשיבים לבצע עבודות במקום זה.
למבקשות לטענת המשיבה אין כל חזקה במקום ומדובר בשטח פנוי לחלוטין, שטח זה מהווה חלק מתכניות הבניה בפרוייקט, ועל-פי התכנית אמור להוות יסוד של החניון. על-כן לטענת המשיבים לא ניתן לנתק את העבודות ב”שטח המשולש” מיתר העבודות בשטח במיוחד בשלב החפירות והכנת השטח לבניה. אם יוכח כי היו להם זכויות חזקה, ניתן יהיה לפצותם כספית.

גם הטענה כי קיימת הוראה של רשות העתיקות שלא להמשיך בביצוע החפירות הינה מטעה ולא נכונה וכי רשות העתיקות ביקשה ביצוע בדיקה באזור קטן הנמצא הרחק ממלון המבקשות במערב חלקה 53.
לאחר שעברתי על הבקשה ועל התגובה לה אני נותן את החלטתי:
בבקשה לצו מניעה הזמני אשר החלה את הדיון בתיק זה נתבקש בית-המשפט לתת במעמד צד אחד צו האוסר על המשיבים להמשיך בביצוע עבודות הבניה בגוש 11191 חלקה 54 וחלק מחלקה 53 גוש 11191.

השטח בו עסקינן, שהינו שטח קטן מאוד נמצא על-פי מפת המודד לבנברג על חלקה 123. ולמעשה אינו מהווה כלל חלק מצו המניעה נשוא הדיון. נכון הדבר שבמעמד ישיבת בית-המשפט שנערכה במעמד שני הצדדים הוזכר גם השטח האמור ואולם כפי שציינתי בהחלטתי המפורטת המשיבים הם שהעמידו תשתית ראייתית על-פי מפת המודד, כי מדובר בשטח הנמצא בבעלותם.

המבקשות טוענות לזכות חזקה במקום ולא לי להכריע בעניין במסגרת הסעדים הזמניים, הדבר יוכרע במסגרת התיק העיקרי וככל שיגרם נזק לשטח האמור מן הסתם אם תוכרנה זכויותיהם של המבקשות הרי הם יזכו לפיצוי כספי.
לא מצאתי הצדקה בנסיבות הללו לעכב את החלטתי מתאריך 15.10.13, ואני דוחה איפוא את הבקשה לעיכוב ביצוע.

לגבי ההחלטה עצמה יאמר בית-המשפט המחוזי את דברו בעניין.
הבקשה לעיכוב ביצוע איפוא נדחית, אסתפק בתוצאה האמורה ולא אחייב פעם נוספת בהוצאות משפט, עם-זאת שמורה הזכות למשיבים לתובע הפסדים כספים ככל שהם טוענים שנגרמו להם וזאת אם במסגרת התיק העיקרי או במסגרת תובענה נפרדת.”

22. צו מניעה זמני לבצע פעולות במקרקעין עליהן בנויה תחנת דלק
ב- ת”א (חי’) 47499-01-14 {פארס סעיד נ’ נעימה זיאדה, תק-מח 2014(2), 25777 (2014)} לצד כתב התביעה העיקרי הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים לבצע פעולות כלשהן במקרקעין (עליהם בנויה תחנת דלק פעילה) עד למתן פסק-דין בהליך העיקרי.כב’ השופט יצחק כהן – סגן נשיא דחה את הבקשה שכן לכאורה בין הצדדים נעשה הסכם מכר.

על-כן קבע את הבקשה לדיון במעמד שני הצדדים.

בתאריך 25.02.14 הצהיר בא-כוח הנתבעים, כי אין בכוונת הנתבעים לבצע פעולות כלשהן במקרקעין, ולאור הצהרה זו הבקשה נמחקה. עם-זאת, בא-כוח הנתבעים הודיע, שבמקרה בו יבקשו הנתבעים לבצע פעולות במקרקעין, תימסר על כך לתובעים הודעה 30 יום מראש.

בישיבה שהתקיימה בתאריך 07.05.14, הודיע בא-כוח הנתבעים, כי בכוונת הנתבעים לשעבד את הקרקע, ובעקבות זאת הוגשה מטעם התובעים בקשה חדשה למתן צו מניעה זמני.

בבקשתם טוענים התובעים, כי יש לשמור על המצב הקיים בין הצדדים, ועל-כן יש מקום ליתן צו מניעה, האסור על הנתבעים לבצע פעולות במקרקעין.

בתגובה לבקשת התובעים טען בא-כוח הנתבעים, כי אין בכוונת הנתבעים למכור את הקרקע, וכל שבכוונתם הוא לשעבד אותה לצורך קבלת מימון. בא-כוח הנתבעים הוסיף, כי הנתבעים מסכימים לכך, שסכום השעבוד לא יעלה על הסכום שהתובעים מודים כי לוו מהם (סך של 1,890,000 ש”ח).

בית-המשפט סבר שהצהרת בא-כוח הנתבעים תספק את התובעים, אך בדיון שהתקיים בתאריך 26.05.14, עמד בא-כוח התובעים על כך שיינתן צו מניעה זמני, שיאסור על הנתבעים לבצע פעולה כלשהי, לרבות שעבוד הקרקע.

לאחר ששקל טענות באי-כוח הצדדים, החליט בית-המשפט לאמץ את הנוסחה המוצעת על-ידי בא-כוח הנתבעים.

ראשית, בין הצדדים נעשה לכאורה הסכם מכר, הסכם שהתובעים טוענים, כי נעשה למראית עין, במובן זה שאינו משקף את העובדה, שהעסקה האמיתית שנעשתה בין הצדדים היתה עסקת בטוחה, שנועדה להבטיח השבת סכום כסף שהתובע מס’ 1 לווה מאת הנתבעים. העובדה שהתובעים טוענים טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב, אינו עומדות לזכותם, והיא מעמידה את תביעתם בספק ניכר.

שנית, שיעבוד המקרקעין להבטחת מימון שבכוונת הנתבעים לקבל, לא יפגע בזכויות התובעים. גם אם תתקבל טענת התובעים בתביעתם העיקרית, שהעסקה שנעשתה לא היתה עסקת מכר, אלא עסקת בטוחה, יהיה עליהם להשיב לנתבעים סכום כסף נכבד, הוא הסכום שהתובעים מודים כי לוו מאת הנתבעים. אם המקרקעין ישועבדו ותביעת התובעים תתקבל, והנתבעים לא יסירו אותו, יהיה בידי התובעים מקור כספי שיספיק לסלק את השעבוד, ולהשיב את המצב לקדמותו.

כיוון שבית-המשפט סבור, ששעבוד המקרקעין לא יגרום למצב בלתי-הפיך, אין מקום לדעתו להיעתר לבקשת התובעים למתן צו מניעה זמני.

אשר-על-כן, החליט בית-המשפט נוכח הצהרת הנתבעים, כי אין בכוונתם למכור את המקרקעין שבמחלוקת, וציווה על התובעים להימנע מלמכור את המקרקעין, וזאת עד למתן פסק-דין בתביעה העיקרית.

הנתבעים יהיו רשאים לשעבד את המקרקעין, ובשלב זה ניתן יהיה לשעבדם להבטחת סכום כסף שלא יעלה על 1,000,000 ש”ח.

כמו-כן חייב בית-המשפט את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות הבקשה בסך 7,080 ש”ח.

ב- ת”א (עפ’) 26585-09-13 {אמיר לוי נ’ מועלם אופיר, תק-של 2014(2), 68297 (2014)} נדונה בקשה לצו עשה זמני בה התבקש בית-המשפטלהורות למשיבים 8-1 לשלם לידי המבקשים ולידי חברי קבוצת הרכישה חובם הקיים והעתידי בגין השלמת בניית פרוייקט בנייני המגורים ברחוב שרת 49 בעפולה (להלן: “הפרוייקט”).

עוד התבקש בית-המשפט ליתן צו עשה זמני כלפי המשיבים 10-9 לפיו יאשרו תוקפה של המחאת הזכות שמסרו האחרונים למבקשים בכלל ובפרט כלפי הספקים המנויים בראשית הבקשה.

בנוסף התבקש בית-המשפט ליתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים 10-9 עשיית שימוש בציודים שונים המצויים באתר הפרוייקט השייכים למבקשים וכן ייאסר עליהם להוציא ציודים אלה מהאתר האמור.

כב’ השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד דחתה את הבקשה.

המבקשים חברו אל אחרים, ביניהם המשיבים 8-6, לרכישת קרקע במשותף לצרכי בניית שני בנייני מגורים בני 22 דירות באופן עצמאי (להלן: “קבוצת הרוכשים” או “הקבוצה”), ולצורך כך התקשרה הקבוצה, כל אחד מיחידיה בנפרד, עם המשיבה 10 אשר בבעלות המשיב 9 (להלן: “הקבלן” ו- “המשיב 9”, בהתאמה) על-מנת שאלה האחרונים יבנו עבורם את הפרוייקט מתחילתו ועד סופו בבניה פאושלית עד המפתח.

קבוצת הרוכשים חתמה על הסכם שיתוף המסדיר את זכויותיהם וחובותיהם בקשר לקרקע ולבניה המשותפים. בין היתר, התייחס הסכם השיתוף לחיובים הכספיים שנדרשו חברי הקבוצה לשלם יחדיו לצרכי בניית הפרוייקט.

עוד מתווה הסכם השיתוף דרך פעולה למקרה ויפר אחד מחברי הקבוצה את התחייבויותיו על-פי ההסכם המאפשרת לחברים האחרים לפרוע חובותיו כלפי הפרוייקט על-ידי מכירת זכויותיו בדירתו, ולשם כך, נדרש כל חבר קבוצה לחתום על יפוי-כוח בלתי-חוזר לצרכי מימוש הדירה של מיפר הסכם השיתוף והתחייבויותיו על-פיו כלפי חברי הקבוצה.

עוד נקבע בהסכם השיתוף, כי הבניה תנוהל ותוצא מן הכוח אל הפועל על-ידי וועד מנהל המונה שלושה חברים שייבחרו על-ידי חברי קבוצת הרוכשים ברוב דעות.

בנוסף הסדיר הסכם השיתוף את נושא העברת הזכויות לאחרים בטרם השלמת הפרוייקט באופן המצריך יידוע יתר חברי הקבוצה בדבר הרצון להעביר את הזכויות לאחרים וקבלת הסכמתם ואישורם של חברי הקבוצה

לכך, תוך מתן התחייבות להעברת החובות והזכויות בהסכם השיתוף לרוכש החדש.

כן נקבע בהסכם השיתוף, כי יש לחברי הקבוצה סמכות להחליט על החלפת בעלי מקצוע עמם התקשרו בפרוייקט, ובכלל זה הקבלן המבצע.

בנוסף, על-פי הוראות הסכם שיתוף מונה משרדו של עורך-דין זאב גלר, כעורך-דין של חברי הקבוצה על-מנת להעניק להם את השירותים המשפטיים הנדרשים לצורך ביצוע הפרוייקט. עוד מונה עורך-דין זאב גלר כמיופה-כוחם של חברי הקבוצה ונאמן על עניינים המאוזכרים בהסכם השיתוף.

בטרם הושלמה בניית הפרוייקט, מכרו המשיבים 8-6 (להלן: “רוכשים מקוריים”) את זכויותיהם בדירות למשיבים 1, 2 ו- 5 (להלן: “הרוכשים החדשים”). גם המשיבים 4-3 הינם רוכשים חדשים אשר קנו את זכויותיו של עורך-דין דדוש שי, חבר לשעבר בקבוצת הרוכשים.

למען שלמות התמונה העובדתית יצויין, כי להליך דנן קדמו הליכים משפטיים נוספים בין הצדדים או חלקם: בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, צווי מניעה וצווי עיקול, שעניינם הפרוייקט נשוא הבקשה, כדלקמן:

בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת במסגרת ה”ט 59878-06-13 (בבית-משפט שלום עפולה), שהגישו המבקשים כנגד הקבלן והמשיב 9 בטענה, כי האחרון מאיים ומטריד את חברי הוועד המנהל, גורם היזק לרכוש, מחבל בדירות חברי הקבוצה ומאיים על הפועלים שנשכרו על-ידי הוועד המנהל להשלמת הפרוייקט באופן עצמאי לאחר שעבודתו של הקבלן בפרוייקט הופסקה.

בקשה למתן צווי מניעה זמניים שהגישו המבקשים במסגרת ת”א 33101-08-13 (שלום נצרת), ובמסגרתו נתבקש בית-המשפט לאסור על המשיבים 8-1 להמשיך את הבניה בדירותיהם באמצעות הקבלן והמשיב 9.

בקשה למתן צווי מניעה ועיקול זמניים כנגד עורך-דין גיורא מאור אשר, לפי הנטען, ייצג את המשיבים 5-1 בעסקת המכר שנערכה בינם לבין המשיבים 8-6 ואשר במסגרתה הופקדו כספים בידיו הנאמנות של עורך-דין מאור לצרכי השלמת הבניה.

על יסוד כתבי הטענות מטעם הצדדים התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים, במסגרתו נחקר המצהיר מטעם המבקשים (המבקש 1) והמצהיר מטעם המשיבים 8-1, עורך-דין גיורא מאור.

המבקשים, הינם חברי הוועד המנהל של קבוצת הרכישה, אשר נבחר על-פי המנגנון הקבוע בהסכם השיתוף, היינו ברוב דעות של בעלי הזכויות, על-מנת להשלים את הפרוייקט ולהוציאו אל הפועל, זאת לאחר שהקבלן נקלע לקשיים כלכליים וחדל מלבנות את הפרוייקט.

עקב כך, נאלצו חברי הקבוצה ליטול על עצמם את מלאכת סיום הבניה, ולצורך כך פתחו חשבון נאמנות אליו הזרימו כספים שנאספו מכלל חברי הקבוצה, כל אחד על-פי חלקו היחסי בהתאם לגודל זכויותיו בפרוייקט, וזאת לצרכי כיסוי עלויות השלמת הבניה.

הוועד המנהל אף העדיף להתקשר באופן פרטני עם בעלי מקצוע שונים להשלמת הבניה בפרוייקט מחמת שיקולי כדאיות כלכלית. המבקשים אף התקשרו עם מפקח בניה על-מנת שיפקח מטעמם וינחה אותם באשר להתקדמות הבניה. בין היתר, פנו המבקשים אל ספקים אשר קיבלו כספים ומקדמות מהקבלן על-מנת שאלה ישלימו את ההתקשרות.

המבקשים טוענים, כי קיים חוב עבר בגין מימון עלויות הבניה על-ידי המבקשים שנצטברו מאז הסתלקות הקבלן מן הפרוייקט, וכן קיימות עלויות בניה עתידיות צפויות לצורך התקדמות הבניה והשלמתה, כאשר על-פי הוראות הסכם השיתוף מוטלת החובה על כל אחד מחברי קבוצה לשאת בעלויות אלו על-פי חלקו היחסי ובהתאם לגודל זכויותיו בפרוייקט.

לטענת המבקשים, הרוכשים החדשים נמנעים מלשלם חלקם בעלויות סיום הבניה ומתנים זאת בהתחייבות מראש של חברי הקבוצה לסכום השתתפות מקסימאלי שלא יעלה על 60,000 ש”ח לדירה, והכול במטרה להוזיל עלויות ומתוך רצון להמשיך את ההתקשרות עם הקבלן להשלמת בניית דירותיהם. רצון זה עומד, לשיטת המבקשים, בניגוד למטרת הסכם השיתוף והיא מחוייבות לבניה קולקטיבית הנמסכת על קבלת מכלול ההחלטות הנוגעות לניהול הפרוייקט ברוב דעות.

לטענת המבקשים, בשל סירובם של הרוכשים החדשים לשאת בעלויות, כאמור, נאלצו המבקשים ויתר חברי הקבוצה לממן לבדם ועל חשבונם את עלויות המשך הבניה, ובכלל זה דירותיהם של הרוכשים החדשים, בעוד שאלה האחרונים אינם משלמים בגין חלקם בבניה.

המבקשים טוענים, כי הרוכשים החדשים רכשו את זכויותיהם בדרך שאינה מתיישבת עם הוראות הסכם השיתוף הנוגעות לנושא העברת הזכויות לאחרים, שעה שלא חתמו על הסכמי שיתוף, לא מסרו יפויי-כוח בלתי-חוזרים, לא קיבלו את הסכמת יתר חברי קבוצת הרכישה לעסקאות המכר שכרתו עם הרוכשים המקוריים ואף נמנעו מלהעביר את חלקם בעלויות השלמת הבניה, כאמור.

עוד טוענים המבקשים, כי לא ידעו בזמן אמת על כריתת הסכמי המכר בין הרוכשים החדשים-לבין אלה המקוריים, וכי גילו לראשונה על דבר קיומם מהערת אזהרה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין על זכויותיה של המשיבה 8.

חרף זאת, גורסים המבקשים כי הוראות הסכם השיתוף חלות על הרוכשים החדשים ומחייבות גם אותם. הראיה לכך, על-פי הסכם המכר שנערך בין המשיבים 5 ו- 7, הופקדו בידיו הנאמנות של עורך-דין גיורא מאור, שייצג את המשיבים בהליך המכר (כך לטענת המבקשים), כספים בסך של 230,000 ש”ח לטובת קבוצת הרכישה ולצורך התקדמות הבניה.

המבקשים סבורים, כי הסכם זה מעיד על כך, שהמשיבים מודעים היטב לחובותיהם לפעול על-פי הסכם השיתוף ולשלם את חלקם בעלויות השלמת הפרוייקט.

באשר לרוכשים המקוריים, טוענים המבקשים כי יש לחייב גם אותם במימון עלויות השלמת הבניה, מכיוון שהם לא פעלו על-פי הסכם השיתוף ולא קיבלו את הסכמת ואישור יתר חברי הקבוצה להעברת זכויותיהם לאחרים.

המבקשים טוענים, כי השכילו להוכיח קיומן של ראיות לכאורה לעילת תביעה בהסתמכם על הסכם השיתוף, דפי חשבון הנאמנות המלמדים על התנועות הכספיות הקשורות להתקדמות הבניה לאחר הסתלקות הקבלן מהפרוייקט, הסכמי עבודה עם קבלנים שונים וטבלאות ספקים הכוללות פירוט עלויות בגין חוב העבר ועלויות עתידיות צפויות הדרושות לצורך ביצוע יתרת העבודה עד סופה.

עוד מציינים המבקשים, בהקשר זה, כי ההחלטה שניתנה ביום 28.08.13, בהסכמת המשיבים, במסגרת הליך קודם של סעד זמני שהוגש בבית-משפט השלום בנצרת, ולפיה אושר המשך ביצוען של עבודות הבניה בחלקים הציבוריים המשותפים בבנייני המגורים והנחוצים לקבלת טופס 4 על-ידי קבלנים שייבחרו על-ידי חברי הקבוצה, בעוד שהעבודות הקשורות לפנים הדירות של המשיבים 5-1 תבוצענה על-ידי קבלנים שייבחרו וימומנו על-ידי המשיבים עצמם, מעידה על הכרתם של האחרונים בסמכותו של הוועד המנהל לפעול להשלמת הבניה גם בעבור המשיבים 5-1.

המבקשים מוסיפים וטוענים, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם, באשר אי-מתן הצווים המבוקשים יגרום להפסקת הבניה וימנע מהמבקשים להשלים את הפרוייקט משום שאינם יכולים להמשיך ולשאת בעלויות הבניה לבדם ועל חשבונם, ועקב כך תיגזל מהם האפשרות לממש את רכושם וליהנות מפירותיו. עוד נטען על-ידי המבקשים, כי המשיבים לא הצביעו על נזק שייגרם להם באם יינתנו הצווים המבוקשים ויצטוו להעביר כספים להמשך הבניה בפרוייקט.

באשר לרובד השני של הבקשה המתייחס לצווי מניעה זמניים כלפי הקבלן והמשיב 9, טוענים המבקשים כי לאחר שהקבלן נקלע לקשיים כלכליים ונשלל רישיונו מטעם רשם הקבלנים, לא התאפשר בידיו להשלים את הבניה. זאת, גם בשל עיקולים שהוטלו על נכסי הקבלן אצל חברי הקבוצה שהקשו על המשך העבודות.

עקב כך, מסר האחרון בידי המבקשים אישור הפסקת העבודה מיום 17.04.13 והמחאת זכות לפיה המחה הקבלן את זכויותיו בפרוייקט לטובת ועד הקבוצה לצורך המשך העבודה עם ספקים ונותני שירות שקיבלו מקדמות וכספים בגין עבודות וסחורות שהוזמנו על-ידי הקבלן עבור הפרוייקט.

המבקשים טוענים, כי אישור הפסקת העבודה והמחאת הזכות הביאו לסיום ההתקשרות של חברי הקבוצה עם הקבלן, ובעקבותיו ראו הראשונים את עצמם משוחררים לפנות לבעלי מקצוע אחרים לצורך השלמת הבניה בעצמם, וכך אכן עשו.

ואולם, בהמשך התנער הקבלן מאישור הפסקת העבודה וכתב המחאת הזכות והודיע על ביטולם במסגרת מכתב ששיגר לוועד הקבוצה ביום 11.05.13. לטענת המבקשים, מכתב הביטול בא על רקע סירובם של חברי הקבוצה לדרישת הקבלן לחתום על אישור “היעדר תביעות” המשחרר את האחרון מכל טענה ו/או תביעה הקשורה להסכם בין הצדדים, וכן בשל הימנעותם של המבקשים לאשר תשלום כל חובות הקבלן לספקים שעמם התקשר בנוגע לפרוייקט.

המבקשים דוחים מכל וכל טענותיו של הקבלן ולפיהן, חייבים לו חברי הקבוצה כספים בגין עבודתו בפרוייקט. הראיה לכך, אישור הפסקת העבודה נמסר על-ידי הקבלן למבקשים ללא שהותנה בתנאי כלשהו וללא שדרש לקבל לידיו מסמך היעדר תביעות מאת המבקשים.

עוד מפנים המבקשים, בהקשר זה, למכתב הדרישות ששיגר בא-כוחו הקודם של הקבלן, עורך-דין רונן כהן, אל המבקשים מיום 13.04.13, שממנו נעדרה כל טענה לקיומו של חוב כספי של המבקשים כלפי הקבלן בקשר לפרוייקט נשוא הדיון.

עוד נטען, כי דרישת הקבלן להתרת היחסים החוזיים רק אחר ביצוע גמר חשבון התעוררה, לראשונה, במסגרת תגובת המשיבים 10-9 לבקשה דנן על-מנת לתרץ את ביטול המחאת הזכות.

עקב סירוב המבקשים להיענות לדרישות הקבלן, כאמור, החל האחרון לגרום היזק לרכושם בפרוייקט, דבר שאילץ את חברי הקבוצה לפנות כנגדו בהליך משפטי לקבלת צו למניעת הטרדה מאיימת ובמסגרתו הורחק המשיב 9 ביום 06.08.13 מהאתר למשך 4 חודשים.

המשיבים 10-9 אף הגדילו לעשות עת פנו אל הספקים והורו להם שלא לכבד את המחאת הזכות שמסרו למבקשים. עקב כך, נמנעו חלק מהספקים, שאליהם מופנית הבקשה דנן, מלהעביר סחורה וציוד שונים למבקשים שבגינם נתקבלה תמורה מלאה והדרושים להשלמת הבניה. מכאן, הבקשה לאישור המחאת הזכות על-מנת להבטיח את המשך עבודות הבניה בפרוייקט.

המבקשים טוענים, כי באם לא תאושר המחאת הזכות ייגרם להם נזק כבד בדמות כפל תשלום בעבור ציודים שנרכשו על ידם ואשר תמורתם שולמה במלואה כאמור לספקים.

עוד נטען בבקשה, כי המשיב 9 פעל תוך הפרה לצו ההרחקה, הגיע לאתר הפרוייקט ונטל לידיו ציוד ורכוש השייכים למבקשים. על-כן, נתבקש צו מניעה האוסר עליו לעשות שימוש ולהרחיק ציוד השייך למבקשים והנחוץ להמשך הבניה בפרוייקט.

המשיבים, כולם כאחד, מתנגדים בתוקף לבקשה.

כטענה מקדמית טוענים המשיבים, כי יש לסלק את הבקשה על-הסף, שכן המבקשים אינם ברי סמכא להגיש את הבקשה דנן, באשר אלה לא הציגו ייפוי-כוח בר תוקף המייפה את כוחם לנקוט בהליך דנן כלפי המשיבים, היינו כלפי חברים אחרים בקבוצת הרכישה.

בהקשר זה נטען, כי הואיל והסכם השיתוף מעולם לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, הרי שהוועד המנהל של הקבוצה אינו מהווה אישיות משפטית מוכרת לתבוע ולהיתבע, וכי בעלי הדין הנכונים הינם חברי הקבוצה עצמם.

עוד נטען, כי כתבי ההסכמה אשר הציגו המבקשים לאחר הדיון אינם מהווים ייפויי-כוח בעלי תוקף, באשר אינם נושאים תאריך ואינם חתומים ומאושרים כדבעי על-ידי נוטריון, דבר המלמד כי מסמכים אלה נוצרו בדיעבד על-מנת להכשיר את ההליך במקרה דנן.

לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי עסקינן בצו עשה זמני המשנה את המצב הקיים ושיש לתיתו במשורה ובמקרים מיוחדים בלבד, כאשר המקרה הנדון אינו נמנה עליהם. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח מהותו של הסעד הזמני המבוקש במקרה דנן כצו עשה זמני כספי שאף הוא ניתן אך כאשר מוכחות ראיות חותכות לקיומה של עילת תביעה, דבר שלא נעשה במקרה דנן.

עוד טוענים המשיבים, כי המבקשים הגישו את הבקשה בחוסר תום-לב ובהיעדר ניקיון כפיים, שעה שהעלימו מבית-המשפט עובדות מהותיות שלו היו מובאות מלכתחילה לידיעתו של בית-המשפט, הבקשה היתה נדחית על אתר.

כך למשל, המבקשים העלימו מבית-המשפט כי הנאמן, עורך-דין זאב גלר, ידע על עסקת המכר והעברת הזכויות מהרוכשים המקוריים אל הרוכשים החדשים בזמן אמת ואף נתן את אישורו והסכמתו לכך.

כן נטען על-ידי המשיבים, כי עורך-דין זאב גלר אף ייצג את הרוכשים החדשים בעסקאות המכר וקיבל שכר בגין ייצוג זה. ברם, הלה העלים עובדה זו מעיני בית-המשפט בניסיון לחפות על התרשלותו באי-טיפולו בהשלמת העסקאות והעברת הזכויות.

בנוסף טוענים המשיבים, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ללא שניתן לכך כל הסבר המניח את הדעת.

המשיבים מוסיפים וטוענים, כי קיימת זהות מוחלטת בין הסעד העיקרי לבין הסעד הזמני המבוקש בדמות העברת כספים נכבדים ואישור המחאת הזכות, כאשר קבלת הבקשה בשלב זה ובטרם תתבררנה טענות הצדדים, כמוה כקבלת התובענה העיקרית לגופה.

לטענת המשיבים, אין מקום להיענות לבקשה שהסעד הנדרש בה הינו ערטילאי, אינו מוגדר ואינו ברור, וכאשר המבקשים עותרים לחיוב המשיבים בתשלום “חובם הקיים והעתידי” בגין השלמת בניית הפרוייקט.

עוד נטען, כי המבקשים כשלו בלהוכיח התקיימותם של התנאים המצדיקים היענות לבקשה לסעד זמני ולא הוכיחו ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, שכן לא תמכו את בקשתם במסמכים חשבונאיים אשר מכוחם נדרשים החיובים הכספיים נשוא הבקשה, מאת המשיבים.

כן לא השכילו המבקשים להוכיח, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, באשר מצבם הכלכלי הקשה, כפי שהם מעידים עליו בבקשתם, יוצר חשש ממשי כי לא יעלה בידי המשיבים לקבל את כספם בחזרה.

לסיום טוענים המשיבים, כי עורך-דין זאב גלר מצוי בניגוד עניינים מובהק משום שהוא טיפל עבור המשיבים בעסקת קבוצת הרכישה ואף קיבל מהם שכר-טרחה בגינה, ולכן הוא מנוע כעת מלייצג את המבקשים כנגד המשיבים בעניין שקשור לפרוייקט נשוא הבקשה.

מכאן, נעבור לטיעונים פרטניים המתייחסים לכל אחת מקבוצות המשיבים, כדלקמן:

עורך-דין זאב גלר ייצג את המשיבים 5-1 ו- 7 בעסקאות העברת הזכויות מאת הרוכשים המקוריים לרוכשים החדשים וקיבל שכר-טרחה בגין טיפולו זה.

עורך-דין מאור ערך את טיוטת הסכם, אך עורך-דין גלר עמד על כך, שהמשך ביצוע העסקה והדיווח אודותיה יבוצעו על ידו בתור נאמן ועורך-דין של קבוצת הרכישה. אף שקיבל שכר-טרחה עבור הייצוג, כשל עורך-דין זאב גלר בתפקידו ולא דיווח על העסקאות ולא השלים את רישומן.

המבקשים אינם מגלים בבקשתם, כי המשיבים 1, 3 ו- 4 שילמו את מלוא סכום הבניה ישירות לקבלן, והם נדרשים כעת במסגרת הבקשה דנן לכפל תשלום העולה על כל תשלום שהוציא כל אחד מהמבקשים ויתר חברי קבוצת הרוכשים.

המבקשים מעלימים מבית-המשפט שקיים פער עצום בין דירותיהם לבין דירות המשיבים. בעוד שדירות המבקשים גמורות ובנויות, הרי שדירות המשיבים טרם הושלמו. פער זה נוגד את עקרון השיתוף עליו מושתתת הבקשה ומלמד, כי אין עסקינן בקבוצת רכישה מאוחדת ומלוכדת, כפי שמנסים המבקשים להציגה בבקשתם.

המבקשים עשו בחלק מכספי הנאמנות שקיבלו מחברי הקבוצה שימוש החורג מההרשאה שניתנה להם מכוח הסכם השיתוף ולמטרות הזרות לבניה, והכול מבלי שקיבלו את אישור חברי הקבוצה לשימושים אלה. המבקשים אף העבירו כספים בניגוד לצווי עיקול שהוטלו על כספי הקבלן המוחזקים בידיהם.

המבקשים לא הניחו בפני בית-המשפט ראיות לכאורה להוכחת התביעה, באשר הם מסתירים את החשבונות שמבססים לכאורה את טענותיהם באשר לחיובים הכספיים, ואינם מאפשרים למשיבים לעיין בהם חרף פניות החוזרות ונשנות בנדון, ובכך מונעים מהמשיבים האפשרות להעמיד את החשבונות לבחינת מומחה מטעמם.

המשיבה 8 טוענת, כי יש להורות על סילוק הבקשה כנגדה על-הסף, שכן לא קיימת כל עילה ו/או יריבות בינה לבין המבקשים. ביום 21.09.10 מכרה המשיבה 8 את זכויותיה למשיב 1, לכן אין לה כל נגיעה ו/או מעורבות בפרוייקט הנ”ל.

משהסתלקה המשיבה 8 מהפרוייקט ומכרה את זכויותיה לאחר, כאמור, הרי שהיא פטורה מלהשתתף בהוצאות סיום הבניה, ומשעה שבחרו המבקשים לצרף את המשיב 1 כבעל דין בהליך דנן, הרי שהם הכירו בזכותו של האחרון במקרקעין ואין מקום לתבוע משניהם לשאת בעלויות השלמת הבניה.

המבקשים ידעו על דבר קיומה של עסקת העברת הזכויות שנכרתה בין המשיבה 8 למשיב 1 ואף נתנו את הסכמתם לה. על הסכמה זו ניתן ללמוד מטופס הדיווח על חברי הקבוצה שהגיש עורך-דין זאב גלר ביום 16.05.11 לעיריית עפולה לשם הוצאת היתר בניה, הכולל את שמו של המשיב 1, בעוד שהמשיבה 8 כלל אינה מופיעה בו, ואליו צורף תצהיר ערוך על-ידי המשיב 1, כרוכש.

בטרם הוגשה הבקשה דנן, מעולם לא פנו המבקשים אל המשיבה 8 ולא ביקשו ממנה להשתתף בעלויות השלמת הבניה.

המשיבה 8 טוענת, כי עסקת העברת הזכויות ממנה ואל המשיב 1 טופלה על-ידי שני עורכי-הדין גלר ומאור, ושניהם התרשלו שעה שלא השלימו את העברת הזכויות ברישום העסקה ולא דיווחו אודותיה לרשויות מיסוי המקרקעין.

המשיבים 6 ו- 10-9 טוענים כי הבקשה דנן הוגשה במטרה לעקוף את תניית הבוררות הקיימת בהסכם שירותי הבניה הפרטני שנערך בין הקבלן לבין כל אחד מחברי הקבוצה בנפרד, וכן תניית שיפוט הנקובה בהסכם האמור המעניקה לבית-המשפט בחדרה את הסמכות המקומית לדון בכל המחלוקות שמתעוררות בקשר להסכם הנ”ל.

המבקשים עושים כל שביכולתם על-מנת לסלק את הקבלן מהפרוייקט ולהפסיק את עבודתו באתר. עוד נמנעים המבקשים מלהסדיר את סיום יחסיהם החוזיים עם הקבלן באמצעות חתימה על מסמך היעדר תביעות המשחרר את האחרון מכל חבות שהיא בקשר לפרוייקט בתמורה להמחאות הזכות, וכן עריכת גמר חשבון המתייחס הן למבקשים והן לספקים שהתקשר עמם הקבלן בקשר לפרוייקט.

המבקשים הם אלה אשר היפרו את התחייבויותיהם על-פי ההסכמים כלפי הקבלן, שעה שלא שילמו לו את מלוא חובם בגין הבניה. הפרת המבקשים את החוזה, כאמור, גרמה לעיכוב הבניה בפרוייקט ולחובות שצבר הקבלן כלפי ספקים בגין רכישות שביצע בקשר לפרוייקט במסגרת בניית דירותיהם של המבקשים.

עקב כך, הוציא הקבלן מכתב הפסקת עבודה והמחאות זכות מותנים עד לריפוי ההפרות מצד המבקשים. בהמשך, שיגר הקבלן למבקשים הודעה על המשך העבודה וביטול אישור הפסקת העבודה והמחאות הזכות. הקבלן מכחיש את טענת המבקשים, כי הפסיק את הבניה בפרוייקט וטוען, כי עבודות הבניה נמשכות בדירותיהם של המשיבים 5-1 ללא מפריע.

קיימות מחלוקות עובדתיות בין המבקשים למשיבים 10-9 אשר ראויות לבירור במסגרת ההליך העיקרי, ולא במסגרת הליך מזורז וקצר של סעדים זמניים שאינו מתאים לבירור טענות הצדדים הנוגעים ליחסיהם החוזיים.

הקבלן מעולם לא עשה שימוש בציוד שאינו שלו וכי הציוד המצוי באתר הבניה נרכש על ידו ממיטב כספו ומשמש אותו לצרכי המשך הבניה בדירותיהם של המשיבים 5-1.

בתשובה לטענת המשיבים, כי המבקשים אינם בעלי מעמד משפטי, נטען כי המבקשים מגישים את הבקשה דנן כבעלי דין בעצמם וכשולחיהם של חברי הקבוצה, רוכשי הדירות ובעלי הזכויות בפרוייקט, ואין בהלכה הפסוקה דרישה להתאגדות על-מנת לזכות בהכרה כגוף משפטי על-פי כל דין.

עוד טוענים המבקשים, כי רוב חברי קבוצת הרוכשים חתמו על ייפוי-כוח המסמיכים את המבקשים, שהינם כאמור חברי הוועד המנהל אשר נבחר ברוב דעות, לנקוט בהליך משפטי כנגד חבר קבוצה מקורי או חליפי ביחס לדרישת חוב של מי מהם.

לאחר ששקל בית-המשפט את טענות הצדדים ועיין בחומר שקיים בתיק, החליט לדחות את הבקשה, כפי שיפורט להלן.

הכרעה בשאלה האם יש ליתן סעד זמני מורכבת מאיזון ושקלול של שני מרכיבים עיקריים – סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. שני אלה יש לשקללם כמעין “מקבילית כוחות”, במובן זה שככל שעוצמתו של האחד גדולה כך ניתן יהיה להסתפק בעוצמה פחותה של השיקול השני, ובלבד ששניהם עוברים את הסף המינימאלי הנדרש. על שני אלה ניתן להוסיף רכיב שלישי, הנעוץ בדיני היושר, של דרישת תום-לב וניקיון כפיים.

כפי שכבר צויין לעיל, ביסוד הבקשה דנן עומדים הסכמי רכישה והסכם ושיתוף שנערכו לרכישת זכויות במקרקעין לצרכי בניה משותפת של יחידות דיור בשיטה של בניה עצמית ותוך גיוס קבלן מבצע “עד מפתח”.

תכלית הסכם השיתוף, כפי שהוגדרה בהסכם עצמו, הינה להסדיר את כל הכרוך בבניית הפרוייקט, החל מהתקשרות עם בנק מלווה, מנהל פרוייקט ו/או חברת פיקוח, יועצים לתכנון הבניין ולווי בנייתו, וכלה בהתקשרות עם קבלן מבצע, קבלת היתרי בניה וביצוע הבניה עצמה עד להשלמתה הסופית.

כן מתווה הסכם השיתוף את יחסי השיתוף בין חברי הקבוצה ומאגד בתוכו את זכויותיהם וחובותיהם, ועיקרן נשיאה משותפת בחיובי פרוייקט בנייני המגורים.

נושא זה קיבל הדגש בפתיח של הסכם השיתוף אשר קבע בפרק “הואיל” העשירי בעמ’ 5:

“והואיל והובא לידיעת הצדדים כי לאור התחייבויות הצדדים יחד ולחוד, יינקטו סנקציות חמורות בגין אי-עמידה בתשלומים השונים במועדם, עד כדי מכירת חלקו של המפר במגרש לאחרים (לצורך זה מופקד ייפוי-כוח בלתי-חוזר בידי היועצים המשפטיים כמפורט להלן.”

בסעיף 6 להסכם השיתוף הוצהר על כוונת הצדדים “לבצע בניה עצמית לבניית הבניין, על כל הנובע מכך, לרבות הוצאת מכרז למינוי קבלן מבצע, תשלום ליועצים ולמומחים, תשלום האגרות וההיטלים וכיוצא בזה – כל הדרוש לשם השלמת הבניה עד רמת גמר מלא וסופי”.

עיון בהסכם השיתוף מלמד, כי מימון הבניה באופן משותף היה אחד מעמודי התווך של ההסכם. לפיכך, התווה הסכם השיתוף את נושא קביעת חלקו של כל אחד מחברי הקבוצה במימון עלויות הבניה.

סעיף 6 להסכם השיתוף התייחס לנושא חלוקת המימון, כדלקמן:

“הצדדים מודעים לכך כי חלקו של כל אחד מיחידי הצדדים במימון עלויות הבניה והנלוות יהיה לפי טבלת עלויות שתיקבע והוא ידרש להעמיד את כל הסכומים הדרושים לתשלום חלקו עם התקדמות הבניה ולפי צורכי הפרוייקט כפי שייקבע על-ידי מנהל הפרוייקט והוועד המפקח…”

עוד קובע סעיף 5(ב) להסכם השיתוף את אופן חלוקת מימון עלויות הבניה, כלהלן:

“מוסכם כי חלקם היחסי של הצדדים בהוצאות הכרוכות בניה לרבות תשלומים לקבלן לספקים ליועצים תשלומי חובה והיטלים וכל תשלום נוסף, למעט תשלומים הקשורים במגרש, יהיה לפי תחשיבי עלות הבניה אשר יעודכנו בטבלה מתאימה בהתאם לחישובי העלויות.”

באשר לאופן קביעת תשלומי הבניה, “הוועד המפקח יקבע, בעצה אחת עם מנהל הפרוייקט, את סך התשלומים ו/או הפקדת הכספים הנדרשים בכל תקופה לפי קצב התקדמות הבניה וישלח הודעות מתאימות לצדדים” (סעיף 6 בהסכם השיתוף).

על-פי הוראות הסכם השיתוף, הפקידו חברי הקבוצה את הצד המקצועי של הבניה בידי מנהל הפרוייקט שהינו מהנדס-מפקח אשר בין יתר תפקידיו לפקח על היועצים, אדריכל הפרוייקט והקבלן ועל קצב התקדמות הבניה, וכן יאשר את כלל החשבונות והתשלומים הקשורים בבניית הבניין, לרבות חשבונות הקבלן והיועצים ועל-פי קצב התקדמות הבניה.

נוסף על מנהל הפרוייקט, הוסכם כי ימונה ועד מפקח, המונה 3 מחברי הקבוצה שייבחרו על-ידי אסיפת בעלי הזכויות ברוב דעות ותפקידו לפקח ולעקוב אחר הבניה, לנהל קשר שוטף עם מנהל הפרוייקט ויהא מוסמך לקבל את כל ההחלטות הנוגעות לביצוע הסכם השיתוף ויוציא מכוח אל הפועל את פרוייקט הבניה. עוד קובע סעיף 8(א) להסכם השיתוף, כי הוועד יהיה מוסמך לחייב את חברי הקבוצה בכל דבר ועניין הקשור לניהול הנכס והבניה עליו.

עוד נקבע בהסכם השיתוף, כי ייפתח חשבון נאמנות על-ידי הנאמן של הפרוייקט לצורך ביצוע התשלומים החלים על הקבוצה, לרבות הוצאות הבניה הדרושות להשלמת הדירות ומסירתן לחברי הקבוצה.

בהתייחס לנושא ביצוע תשלומי הבניה, קובע סעיף 8(ה) להסכם השיתוף, כי מנהל הפרוייקט יהיה ממונה על אישור התשלום וייעץ לוועד על ביצוע התשלומים. הוועד בתורו יעביר דרישות תשלום לצדדים על-פי החלק היחסי בהתאם לחישוב שיאושר על-ידי הוועד.
חברי קבוצת הרוכשים ביקשו לשמור בקפדנות על עקרון השיתוף ויישומו, הלכה למעשה, ולכן קבעו בהסכם השיתוף סנקציות חמורות המוטלות על מיפר התחייבויות על-פי הסכם השיתוף, לפיהן צד אשר לא פרע במועד דרישת תשלום שהופנתה אליו על-ידי הוועד יימכרו זכויותיו בנכס לאלתר על-ידי חברי הקבוצה המקיימים את ההסכם, וזאת מבלי להיזקק לכל התראה נוספת, ותמורת המכירה תשמש לתשלום כל חובות הצד המיפר ולתשלום הפיצוי המוסכם, והיתרה תושב אליו לאחר כיסוי החובות.

לצורך כך, חותם כל חבר קבוצה על ייפויי-כוח בלתי-חוזר, לפיו מייפה כוחו של עורך-הדין למכור את זכויותיו של החבר המיפר.

עוד יחוייב הצד המיפר בהצמדה למדד וריבית מצטברת כל חודש לקרן בשיעור 2% לחודש וכן פיצוי מוסכם מראש בסך 10,000 דולר בגין כל איחור בתשלום, לכל אחד מיתר חברי הקבוצה.

נקבע, כי אי-התשלום במועדו יהווה הפרה של ההסכם, על כל המשתמע מכך. בנוסף הוסכם, כי הוועד רשאי לדרוש את חלקו של חבר קבוצה שלא עמד בתשלום, מיתר החברים, על-פי חלקיהם, עד אשר יימכרו זכויותיו של הצד המיפר ויימצא לו מחליף.

עוד ביקשו חברי הקבוצה להבטיח את קיום הוראות הסכם השיתוף גם במקרה של העברת הזכויות של חבר קבוצה לאחר על-ידי מתן התחייבות של המוכר, כי יתנה את העברת הזכויות בקבלת הסכמת הרוכש להסכם השיתוף וחתימתו על הסכם שיתוף וכן הסכמתו של הרוכש ליטול על עצמו את החובות הנובעות מההסכם.

המבקשים טוענים כי לאחר הסתלקות הקבלן מהפרוייקט, נטלו על עצמם את מלאכת השלמת הבניה, החלו להתקשר עם בעלי מקצוע באופן פרטני ופתחו בחודש מאי 2013 חשבון נאמנות, אליו הזרימו כספים מחברי הקבוצה על-מנת להבטיח את תשלום הוצאות סיום הבניה.

הרקע לבקשה לסעד זמני הינו סירובם של המשיבים 8-1 לשאת בחלקם בעלויות המשך הבניה, על-אף שכספים אשר נגבו מיתר חברי הקבוצה שימשו גם לבניית דירותיהם של המשיבים.

המבקשים טוענים, כי חובת ההשתתפות במימון הבניה הינה חובה חוזית מפורשת המעוגנת בהסכם השיתוף אשר מחייב את הרוכשים המקוריים וחליפיהם, היינו הרוכשים החדשים.
המבקשים מבססים את בקשתם לתשלום כספי על הסכם השיתוף, דפים מחשבון הנאמנות, טבלה המכילה, לטענתם, שמות של ספקים שעמם התקשרו לצורך התקדמות הבניה, וכן טבלה המכילה עלויות עתידיות הדרושות לשם השלמת הפרוייקט.

יצויין כי הבקשה, כפי נוסחה הקיים, לאקונית ומכילה דרישה ערטילאית ובלתי מוגדרת לחיוב המשיבים בתשלום “חובם הקיים והעתידי בגין השלמת בניית פרוייקט בנייני המגורים…”. בסיכומיהם דורשים המבקשים, לכל הפחות, חלק מחוב זה.

ברם, המבקשים אינם נוקבים בבקשתם בסכום החוב הכספי הכולל שחייבים המשיבים, לטענתם, ואף אינם מציינים מהו היקף סכום החוב הקונקרטי הנדרש מכל אחד ואחד מהם בנפרד.

אמנם, מציינים המבקשים בבקשתם, כי מקור החיוב הכספי האמור הינו בהסכם השיתוף, ברם אין בבקשתם כל התייחסות לאופן חישוב הסכומים שנדרשים מהמשיבים 8-1 למען סיום הבניה.

יתרה-מכך, הבקשה לסעד זמני לוקה בחסר ונעדרים ממנה נתונים הנחוצים לבית-המשפט על-מנת להכריע לגבי סכום חוב העבר בגין מימון הבניה שבוצעה עד עתה, וכן עלויות הבניה העתידיות הדרושות להשלמת יתרת הבניה.

המבקשים אינם מפרטים בבקשתם באיזה שלב נמצאת הבניה, מהן העבודות שנותרו לסיום הבניה ועלותן הצפויה.

זאת ועוד, המבקשים אינם מפרטים בבקשה כיצד חושב חלקו של כל אחד מהמשיבים בהוצאות הבניה הנטענות. המבקשים מציינים בסיכומיהם, כי פתחו חשבון נאמנות אליו “הפקידו כספים רבים בהתאם למפתח הוצאות המתחלק בין כל הבעלים בהתאם לגודל הדירה וביחס לעלויות הכוללות של הבניה שנותרה…”. ואולם, המבקשים אינם מציינים בבקשה מהן העלויות הכוללות של הבניה שנותרה ומהו גודל זכויותיו של כל אחד מהמשיבים.

ודוק – המשיבים 5-1 אינם מתכחשים לחובות הנובעות מהסכם השיתוף, ובכלל זה חובת ההשתתפות במימון הבניה. הוכח בפני בית-המשפט כי בגדר חלק מהסכמי המכר קיבלו מי מהמשיבים על עצמם את התחייבויותיהם של החברים המקוריים – המוכרים – על-פי הסכם השיתוף, ובכלל זה חובת ההשתתפות במימון עלויות הבניה.

יתרה-מכך, ההסכמה שהושגה בין הצדדים במסגרת ההליך הזמני הקודם, ולפיה עבודות החוץ תבוצענה על-ידי קבלנים שיבחרו המבקשים, מלמדת על הכרה עקרונית מצד המשיבים 5-1 בסמכותם של המבקשים להשלים את הבניה גם בדירותיהם של המשיבים עצמם.

זאת ועוד, על-פי הוראות הסכם המכר שנכרת בין המשיבה 6 למשיב 5, החזיק עורך-דין מאור בידיו הנאמנות כספים בסך 230,000 ש”ח לטובת קבוצת הרכישה ככל שזו תדרוש כספים מהמשיבים 4-1 עבור השלמת הבניה של דירותיהם.

עוד נקבע, כי לכל אחת מדירות המשיבים 4-1 ישמש מתוך הסכום האמור כבטוחה סך של 60,000 ש”ח לדירה, ובטוחה בסך 50,000 ש”ח עבור הדירה של המשיב 5.

בהקשר זה, יצויין כי המבקשים הגישו בקשה קודמת למתן צווי עיקול וצווי עשה המורים לעורך-דין מאור להעביר למבקשים את הסכומים המוחזקים בידיו, ואולם הבקשה נמחקה, בהסכמת הצדדים, לאחר שהתברר כי הכספים אינם עוד בידיו של עורך-דין מאור שהעבירם למשיבה 6 וצירף הודעה מסודרת על כך הכוללת פירוט מועדים, סכומים ואסמכתאות.

עיקר התנגדותם של המשיבים 5-1 לסעד הזמני נובעת מהימנעות המבקשים מלחשוף את החשבונות אשר מכוחם נוצרו החיובים הכספיים הנטענים. לדידי, דרישתם של המשיבים לשקיפות מלאה בכל הנוגע לתנועות הכספיות בחשבון הנאמנות, ועמידתם על חשיפת מלוא ההתנהלות הכספית של המבקשים בעניין מימון הבניה, הינה לגיטימית בנסיבות העניין, זאת לנוכח הצטרפותם המאוחרת של המשיבים 5-1 לפרוייקט, ולאור טענתם לעניין כפל תשלום לאחר ששילמו את מלוא כספי הבניה במישרין לקבלן, וכן טענתם בנוגע לשימוש חורג שנעשה בחלק מהכספים שנגבו מחברי הקבוצה.

בית-המשפט אינו רואה כל פסול בדרישת המשיבים לעיין בחשבונות ולהעמידם לבחינת מומחה מטעמם. זכות העיון עליה עומדים המשיבים בתוקף, אינה עומדת בסתירה להוראות הסכם השיתוף, אשר מחייב מילוי אחר דרישות הוועד המפקח לתשלום הוצאות הבניה, וזאת בכפוף להתקיימותם של תנאים מסויימים הקבועים בהסכם, כפי שיפורט להלן.

המבקשים ציינו בבקשה, כי לאחר שהקבלן הפסיק לעבוד בפרוייקט הם מינו מפקח בניה מטעמם לניהול הפרוייקט והשלמתו. יחד-עם-זאת, לא הוכיחו המבקשים כי החשבונות והתשלומים הקשורים בהמשך הבניה, ובכללם העלויות הנדרשות מהמשיבים, זכו לאישורו של מנהל הפרוייקט, כמתחייב על-פי הוראות הסכם השיתוף.

הדרישה לעיון בחשבונות מתעצמת נוכח עדות המבקש 1, ולפיה חלק מכספי הנאמנות שיועדו להמשך הבניה שולמו לנושי הקבלן בניגוד לצווי עיקולים שהוטלו על כספים המוחזקים בידי המבקשים והמגיעים לקבלן.

עוד הודה המבקש 1 כי הוועד העביר תשלום לאדם בשם ג’יהאד, מנכה שיקים שקיבל לידיו שיקים מהקבלן שלא נפרעו. המבקש 1 אף אישר בחקירתו כי התשלום הנ”ל תויג כ- “תשלום שכר עובדים” בטבלת הספקים, כאשר לא ברור הקשר בין התשלום האמור לפרוייקט ולעבודות הבניה.

בנוסף, התייחס המבקש 1 בחקירתו לכספים בסך 20,000 ש”ח ששולמו על-ידי חלק מהדיירים בגין דמי תיווך ובסופו-של-יום הושבו אליהם לאחר שהתברר שאין קשר בין כספים אלה לבין הפרוייקט.

יתרה-מכך, זכות העיון בחשבונות מקבלת משנה תוקף נוכח היעדרו של תיעוד, כגון פרוטוקולים, של החלטות שהתקבלו על-ידי הוועד המנהל ושעניינן השלמת הבניה ועלותה.

הדברים אמורים במיוחד בשים-לב לכך, שקיים פער בין מצב הדירות של המבקשים לעומת מצב דירותיהם של המשיבים 5-1, כאשר הבניה בדירותיהם של הראשונים נמצאת בשלב יותר מתקדם מאשר הבניה בדירות המשיבים, כפי שהמבקש 1 בעצמו הודה בחקירתו הנגדית בבית-המשפט, והחשש של האחרונים כי הכספים שולמו עבור ביצוע עבודות בדירות המבקשים, בעוד שבדירות המשיבים לא נעשה דבר.

כשל נוסף בו לקתה הבקשה הוא באי-גילוי מלוא דפי חשבון הנאמנות הקשור לפרוייקט מראשיתו. המבקשים מצרפים דפים חלקיים מחשבון הנאמנות שהחל לפעול מחודש מאי 2013, היינו המועד בו המבקשים נטלו את מושכות הבניה לידיהם לאחר שהופסקה עבודת הקבלן בפרוייקט.

לא צורפו לבקשה כל מסמכי חשבון הנאמנות החל ממועד הקמתו. המבקשים אינם מניחים תשתית ראייתית בנוגע לאופן התנהלותם הכספית עובר להפסקת עבודת הקבלן בפרוייקט, עת ניהול הכספים היה במסגרת חשבון נאמנות אחר שהוקם מתחילת הפרוייקט בשנת 2010 ונוהל על-ידי הנאמן.

מדובר במסמכים מהותיים שנמצאים בשליטת המבקשים והרלוונטיים לבירור המחלוקות בין הצדדים, כאשר לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת לאי-צירופם.

עוד יצויין, כי המבקשים אינם מביאים בפני בית-המשפט את מלוא הנתונים הקשורים בעבודות הבניה שבוצעו עד עתה ועלותן בפועל ולא הציגו מידע אודות יתרת העבודות העתידיות הצריכות להשלמת הבניה עד תום, ועלותן המשוערת.

להוכחת כל האמור לעיל, היה על המבקשים לצרף תצהיר ערוך על-ידי מנהל הפרוייקט המפקח על העבודות, האמון על הצד המקצועי של הבניה ואשר יש באמתחתו מלוא המידע הרלוונטי בקשר לעבודות שבוצעו בעבר והעבודות הצפויות לצורך השלמת הבניה, ושיעורן.

לא נעלם מעיניו של בית-המשפט, כי לסיכומיהם צירפו המבקשים, לראשונה, דו”ח ערוך על-ידי המהנדס, מר יהודה לוי, אשר מונה על ידם לפקח על המשך הבניה וסיומה.

המשיבים לא התנגדו לצירוף הדו”ח האמור ולא ביקשו הוצאתו מהתיק, על-אף שהמפקח לא הובא למתן עדות.

בית-המשפט סבור, כי אין בדו”ח האמור כדי להושיע למבקשים בקבלת הבקשה. אמנם, הדו”ח מכיל תיאור של מנהל הפרוייקט לעבודות שבוצעו עד למועד גיוסו לצורך הפיקוח על המשך הפרוייקט, וכן תיאור של יתרת העבודות הנחוצות להשלמת הבניה.

ברם, מנהל הפרוייקט אינו מניח בפני בית-המשפט נתונים ביחס לעלויות העבודות שבוצעו בעבר ולעליות העתידיות המשוערות. המפקח כותב בדו”ח, כי בכל הקשור לעבודות העתידיות “הכל מוזמן ובתהליכי עבודה מתקדמים, קיימים הסכמי קבלנים למעט דלתות המרחבים המוגנים”.

חרף האמור, לא טרחו המבקשים לצרף לבקשתם הסכמי העבודה עם הקבלנים ביחס ליתרת הבניה, או למצער הצעות עבודה, על-מנת להוכיח את הוצאות הבניה העתידיות. מדובר במידע המצוי בשליטת המבקשים, ולכן לא היתה כל מניעה כי יצורף לבקשה. מקום שלא ניתן הסבר לצירוף ראיות שיכולות היו לתמוך בעמדת המבקשים, הרי שיש לפרש מחדל זה לחובתם.

כשל נוסף כרוך באי-צירוף תצהירו של חבר הוועד המנהל שבידיעתו מלוא הנתונים הרלוונטיים לנושא ניהול הכספים. במהלך חקירתו של המבקש 1 הסתבר, כי מי שהיה אחראי על ניהול הכספים, ובכלל זה ניהול משא-ומתן אל מול הספקים, היה חבר הוועד סער קטוע. לכן, העדות שמסר המבקש 1 בנושאים אלה אינה מידיעתו האישית.

לסיכום פרק זה – משלא גילו המבקשים מלוא הנתונים הרלוונטיים לצורך חישוב העלויות והתשלומים הקשורים בבניה, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד, וחלקם של כל אחד מהמשיבים בתשלומים אלה, ומשלא הוכח כי הדרישה מאת המשיבים לתשלום חיובים כספיים בקשר להמשך הבניה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם השיתוף, הרי שניתן לקבוע כי המבקשים לא השכילו להוכיח קיומן של ראיות לכאורה לעילת התביעה.

במקרה דנן מדובר בבקשה למתן צו עשה זמני, על-פיו מתבקש בית-המשפט להורות למשיבים 8-1 להעביר כספים בסכומים נכבדים לידי המבקשים והמיועדים להשלמת הבניה.

משמעות היעתרות לצו כזה היא שינוי מצב קיים, כאשר ברור כי העברת הכספים לידי המבקשים למרות המחלוקת הכספית בין הצדדים עלולה להביא למצב שסכומים אלה, אם התביעה תידחה, לא יוחזרו למשיבים, זאת בשים-לב למצב הכלכלי המתואר על-ידי המבקשים עצמם בבקשה.

לא אחת נפסק, כי צו עשה זמני המשנה מצב קיים ראוי שיינתן רק במשורה ובמקרים חריגים בלבד, וזאת כאשר בית-המשפט נוכח כי התערבותו חיונית על-מנת למנוע נזק שאינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם. בוודאי שאין זה המצב במקרה שלפנינו, במיוחד כאשר מדובר בצו עשה זמני לתשלום כספים.

במקרה דנן הבקשה לצו עשה זמני מוגשת במסגרת תביעה שהינה כספית, בעיקרה, ומטרתה בעצם הינה להקדים מעין תשלום על חשבון הסעד הכספי העיקרי. הדבר דומה לעתירה לקבלת פסק-דין חלקי, על חלק מן התביעה הכספית, כשלמעשה סכום חלקי זה אינו שנוי במחלוקת.

אין כך הדבר בנסיבות המקרה דנן, שכן קיימת בין הצדדים מחלוקת אמתית בקשר לגובה הסכום הנתבע, זאת משכשלו המבקשים מלהניח לפתחו של בית-המשפט, ולו ראיות לכאורה, באשר לגובה הסכומים הנדרשים במסגרת הבקשה לסעד זמני, ואופן חישובם.
במקרה דנן נזקיהם הנוכחיים והעתידיים של המבקשים הינם כספיים בלבד, הגם אם לשיטתם ניכרים בהיקפם. עניין זה משליך באופן מובהק גם על סוגיית מאזן הנוחות, כפי שעוד יפורט בהמשך.

עוד יצויין, כי הזהות שקיימת בין תביעתם העיקרית של המבקשים-לבין בקשתם בגדר צו זה בכל הנוגע לסעד הכספי הנדרש, היינו חיוב המשיבים בהעברת כספים לצרכי השלמת הבניה – מטה את הכף לכיוון דחיית הבקשה.

ככלל, אין זה נהוג ליתן סעד זמני הזהה לסעד העיקרי המבוקש, שכן אם יינתן הצו הזמני, יתייתר הדיון בתביעה העיקרית. בדרך-כלל די בקושי זה כדי שלא להיענות לבקשה לסעד זמני.

בית-המשפט ער לכך, כי במקרים מסויימים ניתן ליתן צו זמני, אפילו צו עשה זמני, הזהה לזה העיקרי. אולם, המקרה דנן אינו נמנה עם החריגים. אין מדובר במצב שבו המבקשים יכולים להצביע כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם.

במישור מאזן הנוחות, יש לזכור כי נזקיהם של המבקשים מאי-מתן הצווים נחזים להיות כספיים גרידא, ומשכך הם ברי פיצוי במסגרת התובענה העיקרית. אם לא יזכו המבקשים בצווי עשה, והם יזכו בסופו-של-יום בתביעתם, הרי שנזקם בתקופת הביניים ועד ההכרעה בתובענה העיקרית יהיה כספי, ועיקרו הצורך לגייס כספים ממקורות אחרים לצורך השלמת הבניה.

אף הנזקים הנוספים בדמות עיכוב בבניה והשלמתה במועד מאוחר מן המתוכנן ומניעת זכות ההנאה המופקת ממימוש הנכסים, הם בעלי אופי של נזקי ממון וברי פיצוי במקרה של קבלת התביעה.

המבקשים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי במועד ההכרעה ידם של המשיבים לא תהא משגת לכיסוי מימון עלויות סיום הבניה ששילמו המבקשים בכוחות עצמם ללא השתתפות מצד המשיבים.

כטעם נוסף לדחיית הבקשה יש לתת את הדעת לשאלת ניקיון כפיהם של המבקשים עת פונים הם לבית-המשפט בסעד המבוקש, הוא סעד מן היושר. יש
לזכור כי תום-ליבו של המבקש במסגרת הסעד הזמני, שהוא סעד מן היושר, הינו שיקול עיקרי ולעיתים די בו בלבד כדי להכריע בבקשה זו.

כפי שכבר צויין לעיל, נמנעו המבקשים מלהציג בפני בית-המשפט מלוא הנתונים לצורך חישוב סכום החיובים הכספיים הנטענים הן לגבי הוצאות שנגבו בעבר והן לגבי הוצאות עתידיות שטרם התגבשו.

באשר למשיבים 8-6, כאמור, מדובר ברוכשים מקוריים אשר מכרו את זכויותיהם בפרוייקט לאחרים.

ביחס אליהם נטען, כי מכירת הזכויות נעשתה שלא באישור והסכמת המבקשים ובניגוד להוראות הסכם השיתוף. מנגד, טוענים המשיבים 8-6 כי המבקשים ידעו על עסקאות העברת הזכויות ונתנו את הסכמתם לה.

בגדר הבקשה לסעד זמני, נדרשים המשיבים הללו להשתתף במימון עלויות השלמת הבניה בנימוק כי חרגו מהוראות הסכם השיתוף בעת העברת הזכויות כאמור לאחרים.

בין אם עסקאות העברת הזכויות נעשתה בהסכמת המבקשים, ובין אם לאו, המשיבים 8-6 כבר אינם חלק מבעלי הזכויות ואינם עוד חברים בקבוצת הרכישה.

ההליך דנן, במתכונתו הנוכחית כסעד זמני, אינו מתאים בכדי שייערך במסגרתו בירור בשאלת אופן העברת הזכויות והתאמתן להסכם השיתוף או בסוגיית חבותם של הרוכשים המקוריים כלפי חברי קבוצת הרוכשים, וראוי כי ההכרעה בשאלות הללו תינתן לאחר קיום דיון בתובענה העיקרית לגופה.

מכל מקום, הואיל וקיימת מחלוקת כספית בין הצדדים אודות מקור החיובים הכספיים ושיעורם, הרי שגם מטעם זה דין הבקשה נגד המשיבים 8-6 להידחות.

באשר למשיבים 9 ו- 10, כאמור, צדדים אלה חלוקים עם המבקשים באשר לנסיבות הפסקת העבודה של הקבלן באתר הבניה; בשאלה אם הגיעו היחסים החוזיים ביניהם לקיצם, אם לאו, כאשר שני הצדדים מטיחים זה בזה האשמות בדבר הפרת ההסכם שביניהם.

עוד חלוקים הצדדים בשאלת תוקפם של המחאות הזכות ומכתב הפסקת העבודה ובסוגיית החיובים הכספיים הנובעים מההתקשרות ביניהם בקשר לבניה, כאשר טענת המשיבים 10-9, בהקשר זה, היא שהמחאות הזכות הינן מותנות והן בוטלו משום שהמבקשים לא מילאו אחר התנאים המקנים תוקף להמחאות אלו.

במסגרת דיונית זו של בקשה לסעד זמני אין מקום לקבוע מסמרות בשאלה מי מהצדדים היפר את הסכם הבניה ומי נותר חייב כספים בקשר לעבודות הבניה. סוגיות אלה חייבות להיבחן בתיק העיקרי. הדיון בבקשה לסעד זמני איננו מסגרת המתאימה לקביעת ממצאים עובדתיים במיוחד בנוגע לתוקפן של המחאות הזכות העומדות במרכז הבקשה לסעד זמני.

טעם נוסף לדחיית הבקשה בכל הקשור למשיבים אלה נעוץ בעובדה, כי המבקשים לא הביאו בפני בית-המשפט את מלוא הנתונים הנוגעים לסכסוך הכספי בינם לבין המשיבים 10-9. נתונים אלה רלוונטיים וחיוניים, לאור גרסת הקבלן ולפיה הוא שילם לספקים מכספו שלו, והמבקשים נמנעו מלהחזיר לו תשלומים אלה ונותרו חייבים סכומי כסף רבים בגין עבודתו בפרוייקט.

כך למשל, לא הניחו המבקשים בבקשתם מידע אודות התשלומים ששולמו עד כה לקבלן ובגין אלו עבודות, לא הובאו נתונים ביחס לספקים שכלפיהם מופנות המחאות הזכות, כמה שולם לכל ספק ומהי הסחורה שכל ספק מחוייב לספק בקשר לבניית הדירות. זאת ועוד, המבקשים אינם מראים באם נעשו פניות לספקים בקשר לסחורות ומהי עמדתם בנדון.

בהקשר זה יובהר, כי קביעותיה של כב’ השופטת תמר נסים שי במסגרת ההחלטה בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, בכל הקשור למערכת היחסים החוזית בין המבקשים למשיבים 10-9, ניתנו אך לצורך ההליך שם וכסקירת רקע לבקשה האמורה, והן אינן מחייבות בגדר ההליך דנן.

בנסיבות אלו, לא ניתן להושיט למבקשים את הסעד הזמני המבוקש ביחס למשיבים 10-9 מקום שקיימות מחלוקות כה עמוקות ביניהם, שעיקרן בהתחשבנות הכספית ביניהם, ואשר מצריכות בירור והכרעה במסגרת ההליך העיקרי, וכאשר קיימת גם כאן זהות מוחלטת בין הסעד העיקרי הנדרש בתביעה לבין הסעד הזמני הנדרש בבקשה דנן.

באשר לציוד המצוי באתר הבניה, המבקשים מסרו גרסה בעלמא שלא נתמכה בראיות כלשהן. כך למשל, לא פירטו המבקשים ניסיונות המשיב 9 להוציא ציוד מהאתר ומועדם.

יתרה-מכך, לא הוכיחו המבקשים כי הציוד המצוי באתר הוא שלהם, כאשר מנגד טוען הקבלן לבעלות בציוד זה שנרכש על ידו לצורך המשך הבניה בדירותיהם של המשיבים 5-1.

יצויין כי משראה בית-המשפט לדחות את הבקשה לגופה, לא מצא להידרש לטענת המשיבים בעניין מעמדם המשפטי של המבקשים. המבקשים הינם בעצמם תובעים בתיק דנן ומיופי-כוח של יתר חברי הקבוצה.

המבקשים הציגו תיעוד המאשר בחירתם כוועד מנהל מטעם חברי הקבוצה על-פי רוב ובהתאם להוראות הסכם השיתוף. כן צירפו המבקשים בהודעה משלימה ייפויי-כוח חתומים על-ידי יתר חברי הקבוצה המאשרים נקיטת ההליך דנן כנגד כל חבר קבוצה המיפר את הסכם השיתוף.

בית-המשפט ער לעובדה, שלא צויין על גבי ייפויי-הכוח מועד חתימתם, אך גם אם אלה נחתמו במועד המאוחר למועד הגשת הבקשה דנן, אין בכך כדי לשלול את תוקפם של ייפויי-כוח אלה.

בית-המשפט אינו מסכים עם עמדת בא-כוח המשיבים, ולפיה היה צורך באישור ייפויי-הכוח על-ידי נוטריון, שכן ייפויי-הכוח אינם עוסקים בביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, כאמור בסעיף 20 לחוק הנוטריונים, התשל”ו-1976.

מעבר לאמור יצויין, כי תקנה 28 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ”ד-1984 מאפשרת לבעל דין לייצג בעל דין אחר והתנאי הוא הרשאה בכתב החתומה בידי בעל הדין המרשה. במקרה דנן, צירפו המבקשים הרשאה בכתב חתומה על-ידי יתר חברי הקבוצה המתירה להם לפעול בהליך דנן בשם ובמקומם של האחרונים.

משום כל הטעמים האמורים לעיל, הורה בית-המשפט על דחיית הבקשה, וקבע כי המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים ובשכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 12,000 ש”ח לפי הפירוט כדלקמן: סך של 4,000 ש”ח למשיבים 5-1 ו- 7, סכום נוסף של 4,000 ש”ח ישולמו למשיבה 8 וסך נוסף של 4,000 ש”ח למשיבים 6 ו- 10-9.

23. צו האוסר שימוש בדירות
ב- ת”א (יר’) 14980-12-13 {יצחק הלפרין נ’ יצחק אליאסיאן, תק-מח 2014(2), 21438 (2014)}

הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני, לפיו ייאסר על המשיב (להלן: “אליאסיאן”) להשתמש בשתי דירות הנמצאות ברח’ מלכי ישראל 11, הידועות כתת חלקה 7-6, חלקה 95, גוש 30067 (להלן: “הדירות”).

כמו-כן, מבוקש למנוע מאליסיאן להיכנס לדירות בין בעצמו ובין באמצעות מיופה-כוח מטעמו, להימנע מלהפריע לבעלי מקצוע מטעם הלפרין לעבוד בדירות ולהימנע מלהפריע לכל צד ג’ הנמצא בדירות מטעם הלפרין ולהשתמש בהן.

אין חולק, כי ביום 07.09.09 התקשרו הצדדים בזיכרון דברים למכירת הדירות שהיו בבעלות הלפרין, כאשר לטענת המבקש (להלן: “הלפרין”) מדובר בזיכרון דברים עליו חתם בנו, הרב נפתלי צבי הלפרין, שהוא לטענת הלפרין אדם חסר ניסיון בענייני נדל”ן, כאשר תנאי העסקה הם לטענתו “אבסורדיים”.

בין היתר, משום שאליאסיאן שילם במעמד החתימה סך של 5,000$. בין היתר נקבע בזיכרון הדברים, כי אם יהיו עוררין על הדירה הפינתית התפוסה בידי דייר מוגן, מוסכם על הצדדים שהקונה, דהיינו: אליאסיאן, ינהל אתם משא-ומתן והתשלום יבוא מצד המוכר.

בזיכרון הדברים סיכמו הצדדים ביניהם עוד, כי אם יהיו חילוקי דעות ביניהם, הם יועברו לבוררות בפני הרב ברוך שרגא או בפני הרב נפתלי נוסבוים.

הבוררות התקיימה בפני הרב נפתלי נוסבוים, ולאחר שמיעת הצדדים, החליט כי ההסכם שנעשה בין הצדדים הוא בתוקף והוסיף כי הוא ממליץ לצדדים לנהל משא-ומתן ביחס למחיר.

לאחר מתן אותה החלטה פנה אליאסיאן לבית-המשפט המחוזי בבקשה לאשר אותה כפסק בורר ב- הפ”ב 13957-04-11 של בית-המשפט המחוזי בירושלים ואילו הלפרין התנגד לאישור אותה החלטה ב- הפ”ב 38914-06-11.

בית-המשפט, בפסק-דין מיום 11.07.11, סקר את טענות הצדדים וקבע, כי התנגדותו של הלפרין לאישור פסק הבורר, נסמכת רק על הטענה שהחלטת הבורר אינה בשלה לאישור בית-המשפט, מאחר וטרם התגבשה לידי פסק, ועל-כן יש להמתין עד שהבורר ישלים את מלאכתו, לפני שניתן יהיה להגיש בקשה לאישור פסק-דינו או לביטולו.

בית-המשפט דחה טענה זו, לנוכח העובדה שהלפרין לא העלה טענה כלשהי בפני הבורר בנושא המחיר והתמקד רק בשאלת תוקפו של ההסכם. עוד קבע, כי ההסכם עצמו כולל תנאים מפורשים בנוגע למחיר, כך שכל החלטה בדבר תקפות ההסכם, פורשת את כנפיה גם על נושא המחיר עליו סוכם.

בית-המשפט הוסיף, כי מתעוררת שאלה אם יש מקום לתיקון לתנאי המחיר, לאור הזמן שחלף, מאחר שההסכם אינו כולל הוראות בדבר עדכון, אך אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה שמדובר בפסק סופי של הבורר בנושא שעמד במחלוקת.

עוד הוסיף, כי גם אם הבורר עצמו סבר שדין ההליך להימשך בפניו בכל הנוגע למחיר העסקה, הרי החלטתו זו, היא בגדר פסק ביניים לצרכי הבוררות ולא בגדר החלטת ביניים שכן, בהחלטתו הכריע הבורר סופית בסוגיית תקפותו של ההסכם ולא קשר בדרך כלשהי בין סוגיית המחיר לבין סוגיית תקפות ההסכם.

ביום 31.05.12, התקיים דיון בפני בית-דין לדיני ממונות, בהמשך לדיון הבוררות הקודם. באותו דיון, אישר בא-כוחו של הלפרין כי פסק-הדין של הבוררים מתייחס לשתי הדירות והוא איננו חולק על המחיר שבהסכם.

לדבריו, המחלוקת נובעת מהחזקת אחת הדירות בדמי מפתח ומהעובדה שההסכם מטיל את פיצוי הדיירים על הלפרין. בא-כוחו של אליאסיאן, הסכים בדיון כי בא-כוחו של הלפרין ינהל את המשא-ומתן עם הדיירים ואילו הוא יפקיד את הכסף בנאמנות. הנחיית הרב נוסנבוים היתה שהצדדים יפעלו לפי הסיכום ולאחר מכן ייבדק הדבר על-ידי בית-הדין.

הלפרין טוען, כי אליאסיאן, במעשה ובמחדל, זנח את זיכרון הדברים משום שלא שילם סכום כלשהו מעבר לסכום המקורי של 5,000$, כאשר הדירות שוות היום לפחות מיליון דולר.

עוד טען, כי בחודש אוגוסט 2012 קרס חלק מהמבנה שבו מצויות הדירות ושתיהן הפכו לבלתי-ראויות למגורים, בשל עבודות שביצעו במקום אחיו ואביו בחנות השייכת לאביו של אליאסיאן ומצויה מתחת לדירות.

עוד טוען הלפרין, כי תניית הבוררות שהופיעה בזיכרון הדברים כבר אינה רלבנטית ואינה חוסמת את דרכו של הלפרין לבית-המשפט, זאת משום שאליאסיאן זנח את דרך הבוררות ומזה למעלה משנה וחצי נמנע מלפנות לבית-הדין בבקשה או בהצעה כלשהי.

לטענת הלפרין, הסעד המדובר היא בסעד כספי שאין בו כדי לפגוע באליאסיאן ומתן הצו הזמני ימנע המשך הפסדים כלכליים רבים להלפרין. לדבריו, במידה ובסיומו של ההליך העיקרי ייקבע כי הדירות שייכות לאליאסיאן הרי שכספי השכירות יעברו אליו והוא יצא נשכר, עוד בשעה שכיום הדירות עומדות ריקות ואיש לא נהנה מהם.

הלפרין מוסיף וטוען בסיכומיו, כי נעשה ניסיון לסיים את חילוקי הדעות בין הצדדים באמצעות צד שלישי, אדם בשם יהודה כהן. על-פי אותו סיכום, אליאסיאן יקבל את שתי הדירות, ובמידה והדייר המוגן יפוצה, אליאסיאן יוסיף סכום של עד 50,000$ והלפרין יוסיף את היתרה עד 20,000$ נוספים.

לדבריו מדובר במסמך על תנאי שהיה כפוף לאישור של רב ולא בוצע ולכן, אין לו תוקף מחייב. בעניין זה, הפנה להחלטת בית-המשפט לדחות את בקשת אליאסיאן למחוק את התביעה על-הסף בגין קיומו של אותו מסמך.

הלפרין מוסיף, כי מאחר שמלכתחילה לא סבר שבינו לבין אליאסיאן נקשר הסכם מחייב, חתם על הסכם מכר לגבי אחת הדירות לאדם בשם מסרופי. אולם, בשל החלטת הבורר ובית-המשפט, בוטל ההסכם והביטול דווח לרשויות המס כמתחייב.

עוד טוען הלפרין, כי אחד הדיירים המוגנים הגיש תביעה לבית-המשפט ביום 24.12.13, שבה נטען כיצד אליאסיאן מנע ממנו לשפץ את דירתו, שכאמור, נגרם לה נזק עקב עבודות שביצעו אליאסיאן ומשפחתו בהרחבת חנותם, וכתוצאה מכך, הוא חשוף לדבריו לתביעות של צד ג’.

עוד טוען הלפרין, כי בדיון מיום 06.02.14, נמנע בא-כוח אליאסיאן מלחקור את המצהיר מטעמו, מר יהודה זילבר, אשר הגיש תצהיר שצורף לתגובת הלפרין לתשובת אליאסיאן לבקשה לצו מניעה זמני, ואשר לדבריו הפציר בדיירים להימנע מהגשת תביעות נגד אליאסיאן לאחר קריסת הדירות, כדי שניתן יהיה למצות את הליכי המשא-ומתן ולהגיע למצב שבוא הבניין ייבנה והנזק לצדדים יקטן.

לדבריו בתצהיר, הודיע אליאסיאן כי הוא נכון להעביר בשמו כל הצעה שירצה להציע בקשר למחיר הדירות, אך ללא הועיל, ותחושתו היתה שהם אינם רוצים להגיע לפתרון הוגן ומוסכם.

בנוסף, ביקש לדחות את הטענה האמורה בסעיף 32 לתגובת אליאסיאן, לפיה, פנה אליו בא-כוחו של אליאסיאן כדי לנסות ולהביא את הלפרין להשלמת העסקה, אך נדחה. לדברי בא-כוח הלפרין, לאור האמור, יש לקבל את הדברים שאמר זילבר בתצהיר.

לסיכום טענותיו, טוען בא-כוח הלפרין, כי במידה וייעתר צו המניעה, יוכל לשפץ את הדירות ולהשכירן. לדבריו, במידה וטענותיו של אליאסיאן בהליך העיקרי יתקבלו, הוא יוכל לדרוש סעד כספי מבלי שיידרשו מהלפרין ביטחונות מיוחדים, שכן אליאסיאן עדיין חייב לו סכומי כסף ניכרים.

עוד לדבריו, הדירות מהוות בני ערובה בידי אליאסיאן, המבקש לכפות על הלפרין עסקה לא כלכלית שפקעה מזה זמן רב, ובמצב הקיים שני הצדדים ניזוקים.

בא-כוח אליאסיאן בתגובתו, טוען כי קיימים שני הסכמי בוררות בין הצדדים, שמינו את הרב נוסבויים כבורר, ולדבריו, אליאסיאן הוכיח כי הוא מוכן לעשות כל שנדרש לצורך המשך תהליך הבוררות.

לדבריו, הטענות שהועלו בנוגע לבוררות אינן אמת. לטענת אליאסיאן, התקיים דיון נוסף בפני הבורר ביום 31.05.13, שממנו עולה בבירור כי אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים בנוגע למחיר המוסכם, והמחלוקת היחידה נוגעת לניהול משא-ומתן עם הדיירים בדמי מפתח.

עוד לדבריו, בדיון בפני הבורר הגיעו הצדדים להסכמה שהלפרין ינהל את המשא-ומתן לפינוי, ולאחר מכן ישובו הצדדים לבורר במקרה של מחלוקת. לדבריו, הלפרין לא פעל בהתאם לסיכום, ולא פתח במשא-ומתן עם הדייר המוגן, ולפיכך, לא היה מקום לפנות לבורר שנית כי לא היתה מחלוקת להכרעתו.

עוד לטענת אליאסיאן, אין מקום לטענה שהבורר אינו מוסמך לקבוע בעניין ביטול או תקפות הסכם בעניין מקרקעין, שעניינו אך בין הצדדים שהם צד להסכם הבוררות וכי קיים מעשה בית-דין המאשר את פסק הבורר שדן באותו נושא. עוד טוען בא-כוח אליאסיאן, כי הצדדים בהתנהגותם גילו דעתם שהם מסכימים לכך שהבוררות לא תהיה מוגבלת בזמן, וכי כחלק מהעיכוב של ההסכמים נעשה ממעשה מרמה של הלפרין שמכר את הדירות לצד שלישי במהלך הבוררות.

עוד לטענת אליאסיאן, הלפרין העמיד את תביעתו על שלוש עילות, טענות כנגד תוקפו של ההסכם, זניחת ההסכם והפרתו. לדבריו, תקפותו של ההסכם אושרה על-ידי הבורר ואחר כך בפסק-דין חלוט של בית-המשפט המחוזי. לטענתו, לאחר שהוברר במהלך הבוררות כי הלפרין מכר את אחת הדירות לאדם בשם מסרופי, ולאחר פעילות אינטנסיבית של אליאסיאן להביא לביטול העסקה, שכללה הליכי בוררות ופנייה לבית-המשפט המחוזי, הוסכם בין הלפרין לבין מסרופי על ביטול העסקה, אף כי הנכס עדיין רשום על שמו של מסרופי. לדבריו, סיכול השלמת העסקה נבע מניסיונות של הלפרין לשנות את תנאיה, בין היתר בנוגע לאחריותו לפינוי הדייר המוגן ומחיר העסקה. עוד לדבריו, הודייתו של הלפרין בחקירה נגדית, כי היה בקשר עם אליאסיאן בניסיון להשלים את העסקה באמצעות מר יהודה כהן, עד סמוך לפני הגשת הבקשה לבית-המשפט, מלמדת על כך שאליאסיאן לא זנח את העסקה ובנוסף, לא הוכחש כי הוא השקיע כספים רבים בשל טענותיו לבעלות עליהן.

בנוסף לטענת אליאסיאן, אין קשר בין הסעד העיקרי לבין הסעד הביניים המבוקש. זאת, משום שסעד ביניים נועד לשמור על המצב הקיים ולאפשר אכיפת פסק-דין כשיינתן. אולם, הסעד המבוקש כלל אינו קשור לסעד העיקרי. עוד טוען אליאסיאן לשיהוי עד להגשת הבקשה ולאחריה. עוד הוא טוען, כי מתן אפשרות להלפרין לעשות עסקאות בנכס ולעשות בו שינויים, תהווה אישור עקיף לשינוי המצב הקיים ולשינוי בלתי-הפיך בצו הביניים. עוד לטענתו, הלפרין פעל בחוסר יושר, הסתיר עובדות והבליע עובדות מהותיות ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

לפיכך, התבקש בית-המשפט על-ידי אליאסיאן לדחות את הבקשה, להורות על עיכוב הליכים ועל החזרה הדיון חזרה לבורר. כב’ השופט משה יועד הכהן בדחותו את הבקשה קבע כדלקמן:

“דיון והכרעה
17. השיקולים העיקריים שעל בית-המשפט לשקול בהכרעתו היא אם להיעתר לבקשה לסעד זמני, הם סיכויי ההליך, מאזן הנוחות ושיקולים שביושר ובצדק (א’ גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה 11, 2013), 911). במקרה דנן, דין הבקשה להידחות הן בשל העובדה שבקשת הלפרין לוקה בהעלמת עובדות ובחוסר גילוי נאות והן בשל סיכוייה הנמוכים של התביעה.

18. באשר להעלמת העובדות, הלפרין אמנם התייחס בתצהירו לישיבת הבוררות מיום 31.05.12 לפני בית-דין צדק לדיני ממונות, אך טען כי בישיבה זו לא הושגה התקדמות כלשהי ואין כל הסכמה והחלטה לעניין המחיר (סעיף 15 לתצהיר). אולם, עיון בפרוטוקול מגלה כי בישיבה זו, אישר בא-כוחו בהליך הבוררות, עורך-דין שור, שהלפרין מסכים הן לכך שפסק הבורר ניתן לגבי שתי הדירות והן לגבי המחיר שבהסכם, כאשר המחלוקת היחידה שנותרה היא לעניין הסעיף העוסק בפינוי הדירה המוחזקת בדמי מפתח. בא-כוחו של אליאסיאן הסכים שהלפרין ינהל את המו”מ עם הדיירים והוא יפקיד את הכסף הנדרש בחשבון נאמנות. הנחיית בית-הדין היתה שהצדדים יפעלו לפי אותה הסכמה. לפיכך הדברים האמורים בפרוטוקול עומדים בסתירה ברורה לטענתו בתצהיר. בהתייחסותו לפרוטוקול זה אמר הלפרין בחקירתו הנגדית, “אני זוכר שהיה דיון קצר, הזמן שלו (של הבורר – מ.ה.) היה מוגבל, והיה אחרי זה דיון, בסוף הוא אמר אינני זוכר את המילים להחלטה אבל תנסו לבוא לאיזה הסכם. יותר מזה אינני זוכר” (שם, עמ’ 4, ש’ 15-13). גישתו זו של הלפרין מצביעה על כך שהוא מעדיף לזכור את הפרטים הנוחים לו ולהתעלם מהסכמות שניתנו בשמו ובנוכחותו. הלפרין גם לא הסביר מדוע לא פנה בשנית לבורר, אם סבר שאליאסיאן אינו מקיים את הסיכום שהושג בישיבה.

19. בנוסף, בתצהירו שניתן בתמיכה לבקשה לצו מניעה זמני, ציין הלפרין, כי ההסכם המקורי נחתם בין בנו לבין אליאסיאן, כאשר האחרון ניצל את חוסר ניסיונו של הבן. אולם, מסיבה שלא הובהרה הוא נמנע מלצרף את בנו כמצהיר אשר יוכל לעמוד לחקירה נגדית בפני בית-המשפט. בתשובה לשאלת בית-המשפט, גם לא ידע להסביר מדוע בנו לא הגיש את התצהיר למרות שהעובדות ידועות לו בצורה טובה יותר. תשובתו “לא יודע, זה רשום על שמי ועורך-הדין דיבר איתי שאני אעשה” (פר’ 06.02.14, עמ’ 4, ש’ 28-27). מצביעה על ניסיון התחמקות ויוצרת הנחה שאילו היה מוגש תצהיר מטעם בנו, הוא לא היה תומך בגרסתו. לא מן הנמנע כי הסיבה לאי הבאת הבן כמצהיר, הינה העובדה שהלפרין הגיש תצהיר לבית-המשפט המחוזי בהליך שהגיש מסרופי נגד הלפרין ואליאסיאן בעקבות עסקת מכירת הנכס שנעשתה בינו לבין הלפרין (ה”פ 6657-09-11). בתצהיר זה טען הלפרין שבנו לא הודיע לו מראש על הכוונה לחתום על ההסכם עם אליאסיאן ולמעשה עשה את ההסכם ללא ידיעתו. זאת בניגוד לדבריו בתצהיר בהליך זה, לפיהם התקשר עם אליאסיאן בזיכרון דברים באמצעות בנו, מבלי לטעון שלא ידע אל פרטי ההסכם או שלא אישר אותו. דבריו בעניין זה, בחקירתו הנגדית, לפיהם “קשה לי לענות על התצהיר הזה, מפני שאני בכלל לא זכור לי מה היה אז” (שם, עמ’ 12, ש’ 23), מצביעים על ניסיון התחמקות ועל חוסר כנות.

20. הלפרין נאמן לשיטתו, גם העלים מבית-המשפט את עובדת המו”מ שהתנהל עם אליאסיאן בתיווכו של מר יהודה כהן ואשר בסיומו הגיעו הצדדים להסכמה לגבי התנאים לפינויו של הדייר המוגן. רק לאחר שעומת עם המסמך, אישר הלפרין את קיומו אך טען כי היה על תנאי וכי עליו להודיע לרב על-מנת שיקבל תוקף, זאת על-אף שהמסמך עצמו אינו מציין אף אחד משני התנאים האמורים (שם, עמ’ 7 ש’ 25 – עמ’ 8, ש’ 10). מכלול נתונים אלה, לצד תשובותיו החמקניות של הלפרין מצביעים על חוסר אמינות, ויש בהם גם משום חוסר ניקיון כפיים והתכחשות מאוחרת לנתונים שעליהם לא חלק. התרשמות זו יוצרת קושי רב לתת משקל כלשהו לגרסתו של הלפרין בנקודות השנויות במחלוקת.

21. מעבר לכך, לאור אישורו של פסק הבורר בבית-המשפט המחוזי, שעליו לא ערער הלפרין, וכן ההודייה מפי בא-כוחו בפני בית-הדין בישיבה מיום 31.05.12, לגבי תוקפו של ההסכם, כולל סוגיית המחיר, יוצרת מניעות מבחינתו של הלפרין לטעון כי ההסכם איננו תקף. בנוסף, לנוכח העובדה שהלפרין עצמו לא פעל לפי הסיכום שהושג באותה ישיבה, ולפיו הוא ינהל את המו”מ עם הדייר המוגן ויודיע תוצאותיו לבית-הדין, וכן קיומו של הסיכום הנוסף בינו לבין אליאסיאן שנעשה בתיווכו של מר יהודה כהן, חותרים תחת הטענה שהליך הבוררות נזנח על-ידי אליאסיאן. בעל דין שקיבל על עצמו לפעול לפי הסכם בוררות, אינו יכול לזגזג בין ההליכים לפי נוחותו ולבחור מתי לפנות לבוררים ומתי לפנות לבית-המשפט, בניסיון לעקוף את אותו הליך שהוא צד לו.

22. מכל האמור לעיל, סיכויי התביעה הן לעניין תוקפו של ההסכם, הן לעניין ביטולו הנטען והן לעניין זניחתו של הליך הבוררות נחזים להיות נמוכים ביותר והמסד הבסיסי לבקשה אינו מתקיים. יש ממש גם בטענתו של אליאסיאן כי אין הלימה בין הסעד העיקרי המבוקש בתביעה העיקרית לבין הסעד המבוקש בהליך זה, וגם זו סיבה לדחיית הבקשה. לא-זו-אף-זו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה, במקרה זה, לטובתו של הלפרין, ודומה כי הליך זה הוגש בעיקר כניסיון להפעיל מנוף לחץ על אליאסיאן.

23. בנסיבות אלה, הבקשה למתן צו מניעה זמני, נדחית…”

24. צו האוסר העברת כספים
ב- ה”פ (ת”א) 39944-01-14 {א. ר. לוגיסטיק נדלן בע”מ נ’ י.ב.י.ב. נכסים ואחזקות בע”מ, תק-מח 2014(2), 21619 (2014)} נפסק מפי כב’ השופטת חדוה וינבאום וולצקי:

“החלטה
מבוא
1. המבקשת הגישה המרצת פתיחה ובה עתרה לאכוף על המשיבה חתימה על הסכמים למימוש אופציות שנחתמו בין הצדדים. עסקינן במקרקעין המצויים בכרכור והידועים כגוש 10078 והחלקות הרלוונטיות לדיון כאן הינן חלקות 2 ו- 5.
במסגרת זו עתרה המבקשת גם להורות למשיב 2, עורך-דין שרקון, אשר משמש נאמן לכספי הרוכשים של המבקשת, להימנע מלבצע כל פעולה בכספי הרוכשים שהוא מחזיק בנאמנות.

2. במקביל, הגישה המבקשת גם בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבה ביצוע כל פעולה בכל חלק במקרקעין נשוא הסכמי האופציה ובכלל זה תימנע המשיבה מלמכור, להשכיר, להעביר, לתת, להחכיר לשעבד או למשכן וכן תמנע מכל דיספוזיציה במקרקעין ומכל שינוי במצב הקיים, לרבות הרישום בלשכת רישום המקרקעין או בכל רשות אחרת.

3. עם הגשת הבקשה ולאור האמור בה ניתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד ובמקביל התבקשו המשיבים למסור עמדתם והתקיים דיון.
עורך-דין שרקון הודיע שיכבד כל החלטה של בית-המשפט.

4. המשיבה מתנגדת לבקשה והצדדים לא הצליחו להגיע לידי הסדר כלשהו ביניהם ומכאן הצורך במתן החלטה בבקשה.

5. מטעם המבקשת הוגש תצהירו של מר רן מילר שמשמש כמנהל במבקשת.
מטעם המשיבה הוגש תצהיר של הבעלים והמנהל של המשיבה, ד”ר ברון.

טענות המבקשת
6. המבקשת טוענת כי הוכיחה בראיות לכאורה שסיכויי התביעה טובים ודי בכך לצורך מתן צו מניעה זמני.
לטענתה האופציות לא פקעו ומכאן שהיה על המשיבה לחתום על הסכמי מימוש האופציות בחלקות שנותרו, כפי שעשתה בנוגע ליתר החלקות. בבסיס טענתה זו עומדת הטענה כי הצדדים לא הקפידו על מועדי האופציות ואלה הוארכו על דרך הסכמות שבעל-פה ועל דרך התנהגות. כך גם שונו לעיתים שיעורי המימוש מתוך החלקות, שלגביהם ניתנה הודעה מפעם לפעם, ובמצבים אלו הקפידו הצדדים לחתום על תוספות להסכם.

חיזוק לטענה זו מבקשת המבקשת ללמוד מתוך מסמך שנכתב על-ידי ד”ר ברון במ/1, שממנו עולה כי האופציה היתה תקפה עד ליום 25.12.13.
עוד היא טוענת בהקשר זה כי המועד הקובע למימוש היה מועד מתן ההודעה ולא המועד שנקבע לחתימה בפועל על הסכמי המימוש. ההודעה ניתנה תמיד עובר למועד פקיעת האופציה ועל-כן לא היתה כל בהילות בחתימה הפורמלית על הסכמי המימוש והן נקבעו בהתאם לנוחות הצדדים.

7. באשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי הוא נוטה במובהק לטובתה. זאת בעיקר כאשר עסקינן בהסכמי מכר מקרקעין שאם לא יינתן צו שישמר את המצב הקיים, תישמט הקרקע מתחת לתביעה, והמבקשת והרוכשים לא יוכלו לממש את זכויותיהם אם יזכו בתביעה.
למול הפגיעה הממשית במבקשת וברוכשים לא ייגרם נזק למשיבה, ולכל היותר נזק מזערי, שכן ד”ר ברון בחקירתו הודה כי אין בכוונתו למכור את המקרקעין לאיש והוא מבקש להותיר אותם בידיו בשלב זה.

טענות המשיבה
8. המשיבה טוענת כי המבקשת לא הצליחה להוכיח, ולו בראיות לכאורה, כי ניתנה הסכמה בנוגע לחלקות 2 ו- 5 בהן עסקינן, לסטות מן ההסכמים החתומים, מבלי שהדבר גובה בנספח חתום על-ידי הצדדים. מכאן שלא הוכחו ולו לכאורה סיכויי התביעה.
לטענת המשיבה היא לא נתנה הסכמתה לסטיה מאותם הסכמים אלא אם השינוי עוגן בתוספת שנחתמה על-ידי שני הצדדים.
האופציה ביחס לחלקה 5 פקעה כבר ביום 01.12.13 והתוספת להסכם ביחס לחלקה זו אינה אלא טיוטה לא חתומה, כפי שאף אישר העד מטעם המבקשת, ומשכך נעדרת כל תוקף.

באשר לחלקה 2 נחתמה בין הצדדים תוספת ביום 29.10.13 ועל-פיה היתה המבקשת רשאית לממש את יתרת החלקה עד ליום 31.12.13 ובלבד ששטח המימוש לא יפחת מ – 3,400 מ”ר. אלא שהמבקשת ביקשה לממש שטח קטן
מזה שעליו הוסכם בתוספת (סה”כ 1,680 מ”ר) ועל-כן לא הסכימה המשיבה לחתום על ההסכם שהונח בפניה ביום 26.12.13.

גם ביום 31.12.13 ביקשה המבקשת לממש רק את אותו חלק מן החלקה שלגביו לא נחתמה תוספת בשל חוסר הסכמה מצד המשיבה. מכאן שאף במועד הנדחה הנטען על-ידי המבקשת, היא לא עמדה בהסכם והאופציה פקעה ביחס לחלקה 2.
לחיזוק הטענה כי המשיבה עמדה על כך שכל סטיה מההסכמים הכתובים תיעשה בכתב, היא מביאה את התוספת שנגעה לחלקה 4 ואשר נחתמה באותו מועד של 26.12.13, דבר שלא קרה ביחס לחלקה 5.

9. המשיבה דוחה את הניסיון ללמוד מאותו מסמך במ/1 על הארכת תקופת האופציה וסומכת על הסברו של ד”ר ברון בחקירתו כי הוא ביקש לתזכר את המבקשת בדבר זכויותיו לקבלת כספים מכוח הסכמי האופציה ולקבל את עמדתה לדרישותיו, וזאת עוד ביום 03.12.13. היא מפנה להסכמי האופציה מכוחם אם לא מומשה האופציה – זכאית המשיבה לתשלום של 5% מהסכום עליו הוסכם לגבי כל חלקה.

10. באשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה כי לאחר הדיון גילתה המבקשת דעתה כי יש לה אפשרות להעביר את הרוכשים שלה לחלקות סמוכות אחרות. זאת נלמד מתוך בקשתה לצמצם את תחולת והיקף צו המניעה, שהוגשה במסגרת בקשה מס’ 8, ואשר בה התבקש בית-המשפט לבטל את צו המניעה שניתן על ידו לנאמן על כספי הרוכשים, עורך-דין שרקון.
הבקשה הוגשה בנוגע לחמישה מתוך הרוכשים, אשר רכשו 7 מגרשים מתוך 19 המגרשים שבחלקות נשוא הדיון. כך גם עולה כי למבקשת הסכמי אופציה גם בקרקעות סמוכות עם בעלי הקרקעות.

מכאן מבקשת המשיבה ללמוד כי למבקשת פתרונות חלופיים לרוכשים בחלקות סמוכות. פתרון שיהיה בו כדי למנוע נזק לרוכשים.
מנגד, הותרת הצו הארעי על כנו יש בו פגיעה קשה בזכות הקניינית של המשיבה במקרקעין שבבעלותה. המשיבה מצביעה על כי הותרת הצו במשך מספר שנים עד לסיום ההתדיינות בין הצדדים עלולה לגרום לה נזק.
זאת אם בינתיים תאושר התכנית שהוגשה לוועדה המקומית להפשרת המתחם, ובידה של המשיבה לא תהיה האפשרות למכור את הקרקעות עד לסיום ההליכים. הנזק יכול להסתכם במיליוני שקלים.

דיון
11. לאחר שעברתי על התצהירים התומכים בבקשה ובתגובה, על חקירת המצהירים בפניי וכן על המסמכים שצורפו לבקשה ולתגובה באתי לכלל מסקנה כי יש להורות על ביטול הצו הארעי שניתן בשעתו במעמד צד אחד.

סיכויי התביעה
12. אין חולק כי המבקשת לא עמדה במועדי הסכמי האופציה כלשונם. טענתה היא כי הצדדים לא הקפידו על אותם מועדים. מנגד טוענת המשיבה כי ככל שהיה שינוי במועדים או בשיעור האופציה שלגביו נתבקש מימוש, הדבר נעשה בכתב.

13. בין הצדדים נחתמו במהלך השנים 2013-2012 מספר הסכמי אופציה ביחס לחמש חלקות שבבעלות המשיבה (נספח 1 לבקשה).
בהסכמים נקבע מנגנון המימוש לרבות תנאים למימוש חלקי ומספר הפעימות של המימוש החלקי. כן נקבעו שטחי המינימום למימוש החלקי ומועדי פקיעת האופציות, לרבות למימושים החלקיים.
עוד קובעים ההסכמים את שיעור התשלום בגין מימושי האופציה ואת שיעור התשלום שעל המבקשת יהיה לשלם למשיבה, ככל שהאופציה לא תמומש בהתאם לתנאי ההסכמים.

14. בכל הסכמי האופציה נקבע במפורש כי הודעת המימוש ו/או המימוש החלקי ייעשו בכתב והן יימסרו למשיבה לא יאוחר מחלוף 3 ימי עסקים ממועד תום האופציה. הסכם המכר ייחתם לא יאוחר מ- 7 ימי עסקים לאחר מכן.

15. מתוך המסמכים שהוצגו עולה כי בעת שביקשה המבקשת לשנות את שיעור שטח המימוש החלקי מזה שנקבע בחוזי האופציה – נעשה הדבר בכתב.
כך למשל בכל הנוגע לחלקה 4 קבע הסכם האופציה המקורי מיום 12.09.13 כי שטח המימוש החלקי הראשון והשני יעמדו כל אחד על – 6,229.5 מ”ר מתוך 12,459 מ”ר שטח החלקה כולה. מועד המימוש של הפעימה הראשונה על-פי הסכם זה היה 31.10.13.

ביום 29.10.13 נחתמה תוספת ראשונה להסכם זה ועל-פיו שונה שטח המימוש השני מ- 6,229.5 מ”ר ל- 5,739 מ”ר. משביקשו הצדדים לשוב ולשנות את שיעור המימוש השני ולהוסיף מימוש חלקי שלישי, ערכו הסכם בכתב ביום 26.12.13 (נספח ו’ לתגובת המשיבה). בהתאם לאותו שינוי בשטחים והוספת מועד מימוש שלישי, שונה גם מועד פקיעת האופציה במימוש הסופי מ- 20.12.13 ל- 31.12.13.
הסכם אחרון שנחתם ביחס לחלקה 4 נחתם עובר למועד פקיעת הפעימה השלישית, שכן הוא נחתם ביום 26.12.13, ואזי נחתמה גם תוספת נוספת לאותו הסכם, חמישה ימים עובר לפקיעת האופציה ביחס לאותה חלקה.
במסגרת אותה תוספת הוסכם על מימוש נוסף ואחרון לא יאוחר מיום 31.12.13. כלומר גם ההארכה הנוספת של האופציה לא עברה את המועד שעליו סוכם בתוספת הראשונה.

16. מתוך ההסכם ביחס לחלקה 2 עולה כי ההסכם המקורי אפשר שתי פעימות של מימוש כאשר כל פעימה מהווה מחצית מן השטח. מועד פקיעת המימוש הראשון היה 21.10.13 ומועד פקיעת האופציה כולה ביחס לחלקה 2 היה – 31.12.13.
ביום 28.08.13 (היינו עובר למועד פקיעת המימוש החלקי הראשון) נחתמה תוספת ראשונה להסכם זה ועל-פיה שינו הצדדים את שיעור השטח בפעימה הראשונה כך שהוא יעמוד על – 5,500 מ”ר. בו ביום נחתם גם הסכם המכר (נספח 2 לבקשה).
לאחר מכן ביום 29.10.13 נחתמה תוספת שניה להסכם האופציה ביחס לחלקה 2 ועל-פיה שונה גם שיעור השטח שימומש במימוש השני והוא יעמוד על 2,940 מ”ר ויתווסף מועד מימוש חלקי שלישי שיעמוד על היתרה בשיעור – 3,440 מ”ר.
גם שינוי זה נעשה עובר לפקיעת מועד מימוש האופציה ביחס להסכם המקורי. על-פי אותה תוספת עמדה האופציה להשלים את מימוש חלקה 2 עד ליום 31.12.13.

17. מתוך תצהירו של מר מילר, מנהלה של המבקשת, עולה כי המבקשת ביקשה לממש רק 1,680 מ”ר מתוך יתרת 3,440 מ”ר שנותרו למימוש בפעימה השלישית והאחרונה בחלקה 2.
זאת לקראת מועד שנקבע בין הצדדים לחתימה גם על הסכמי מכר הנוגעים ליתרת חלקה 16 וחלקה 4 (שכאמור לגביה נחתמה תוספת עובר למועד פקיעת האופציה כמפורט לעיל בסעיף 15).

18. משמע, נכון ליום 31.12.13 לא עמדה המבקשת בהוראת התוספת להסכם שנחתמה בשעתה, שכן מחד גיסא לא קיבלה הסכמת המשיבה, מבעוד יום, לשוב ולשנות את שיעור המימוש של יתרת חלקה 2, ומאידך גיסא לא היה בידה לעמוד בתנאי התוספת להסכם ביחס ליתרת השטח כולו, היינו 3,440 מ”ר.
עניין זה נלמד מהיעדרה של תוספת נוספת חתומה על-ידי הצדדים וכן מתוך המיילים שצורפו כנספח 5 לבקשה ומהם עולה כי מקום שהמבקשת ביקשה לערוך שינויים היא שלחה בקשה ברוח זו במייל עובר למועד פקיעת האופציה.
המבקשת לא הראתה אפילו בקשה במייל הנוגעת להיערכות לקראת חתימה על התוספת והסכם המכר ביחס לחלקה 2 לאחר אותו מועד של 26.12.13 שבו לטענתה סוכם כי מועד החתימה יידחה.

כן ניתן ללמוד על הדרישה להודעה על שינוי וקבלת הסכמה עובר למועד פקיעת האופציות גם מנספח ב’ לתגובת המשיבה לבקשה. במייל מיום 08.01.14 מציין בא-כוח המשיבה כך: “… אבקש להדגיש ולהבהיר כי הפגישה אשר תתקיים ביום ה’, הינה פגישה אשר מטרתה לנסות ולבקש ממרשי להאריך ו/או לחתום על חוזה אופציה חדש ביחס לחלקות שטרם מומשו, ואשר האופציה פקעה לגביהם, ולרבות בחלקות 2 ו- 5”.

19. מכאן שהמבקשת לא הצליחה להראות כל רישום שהוא שיש בו כדי לתמוך בטענתה בעל-פה כי ניתנה הסכמת המשיבה להארכת האופציה גם ביחס לחלקה 2 עובר לפקיעתה.

20. בכל הנוגע לחלקה 5 – נחתם הסכם האופציה המקורי ביום 29.10.13 ועל-פיו ניתנה למבקשת האפשרות לממש את רכישת שטח החלקה בשתי פעימות כל פעימה בת 6,288 מ”ר שמהווה כל אחת מחצית מן השטח. האופציה למימוש הפעימה הראשונה ניתנה עד ליום 01.12.13 ואילו האופציה למימוש המחצית הנוספת עמדה עד ליום 20.12.13.

המבקשת לא הציגה כל תוספת חתומה ואף לא בקשה לשינוי שטח המימוש או הארכת מועד האופציה ביחס לחלקה 5. התכתובת הראשונה הנוגעת לחלקה זו נעשתה במייל מיום 28.10.13 שבו נשלחה טיוטת הסכם אופציה ביחס לחלקה זו. לא הוצגה כל תגובה לאותו המייל ואף לא כל תוספת להסכם האופציה שנחתמה בעקבות אותו מייל.
הפעם הבאה שבה עולה עניינה של חלקה 5 הינה במייל מיום 07.01.14 שבו מתבקשת הארכה של האופציה ביחס לחלקה 5.

עיון בטיוטת ההסכם שביקשה המבקשת לחתום ביחס לחלקה 5 מלמד כי מדובר רק במחצית מן השטח הגם ששיעור מימוש זה כבר היה צריך להתממש ביום 01.12.13 בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים, ואף לאחר המועד הסופי לפקיעת האופציה כולה ביחס לאותה חלקה ביום 20.12.13.
כך גם לא ניתן להתעלם מן העבודה שבמייל מיום 25.12.13, שבו ביקשה המבקשת לממש מספר חלקות, לא בא זכרה של חלקה 5 ואף לא אזכור על כוונה לקבל הארכה של האופציה. זאת הגם שהמבקשת כבר נמצאה לאחר מועד פקיעת האופציה כולה ביחס לחלקה זו.

21. מכאן שבכל הנוגע לחלקה 5 לא הראתה המבקשת כל תמיכה ולו לכאורה בטענתה כי ניתנה לה ארכה למימוש האופציה או כי הודיעה על כוונתה לבקש ארכה כאמור עובר לפקיעת האופציה.

22. אני ערה לכך שתוספת להסכם האופציה ביחס לחלקה 16 נחתמה לאחר פקיעת המועד בהתאם להסכם המקורי ביחס לחלקה זו. אלא שבנוגע לחלקה זו ניתנה הודעה על כוונה לממש את הפעימה הראשונה ונקבע מועד לחתימה עובר לפקיעת המועד הראשון בהתאם לחוזה המקורי.
בהמשך הסכימו הצדדים כי מועד החתימה יידחה ושיעור המימוש בפעימה הראשונה יוגדל ובהתאמה יוקטן שיעור היתרה למימוש בפעימה השניה.
משמע, בכל הנוגע לחלקה 16 היה דין ודברים בין הצדדים שבא לידי ביטוי בתוספת שנחתמה בסופו-של-יום (ראה נספח 3 לבקשה). כל שנותר לממש מחלקה זו היה 1,681 מ”ר (מתוך 25,058 מ”ר שטח החלקה כולה).
מכאן שההתנהלות ביחס לחלקה 16 אינה יכולה ללמד על התנהלות הצדדים באשר ליתרת החלקות שבהן נחתמו תוספות להסכמי האופציה עובר לפקיעת המועד או לחילופין ישנה ראיה בכתב ולו בדמות תכתובת במייל שניתן אישור לשינוי המועד.

23. המבקשת מבקשת להסתמך על הפקס שסומן במ/1 שנכתב על-ידי ד”ר ברון ביום 03.12.13.

24. גם אם תחילה סברתי כי יש ממש בטענת המבקשת הרי שעיון מעמיק במסמך מלמד כי אין בו כדי לתמוך בטענת המבקשת בדבר הארכת האופציות.
מדובר במסמך שנכתב ונשלח ב- 03.12.13, עובר למועד הסופי של פקיעת האופציות ביחס לחלקות כולן.
המסמך פותח כך: “היות ואנו קרובים לתאריך סיום האופציות לרכישת הקרקע בגוש 10078 אני מעביר לכם את התחשיב שלי לסכומי המימוש עד ולפני 25.12.13”.
בהמשך מפרט ד”ר ברון ביחס לכל חלקה וחלקה את שיעור השטח שמומש וכמה נותר למימוש וכן את שווי המימוש שנותר.
בסופה של אותה רשימה נכתב: “כל שטח שלגביו לא יתבצע מימוש וישולם בגינו 70% לא יאוחר מאשר 25.12.13 – ייחשב כאופציה שלא מומשה”.

25. ממסמך זה נלמד כי עוד ביום 03.12.13 קיבלה המבקשת תזכורת בדבר עמדתה של המשיבה באשר למועד תום תקופת האופציה וכי היא עומדת על המימוש עובר לאותו מועד. גם מר מילר בחקירתו התייחס למסמך זה כמסמך בעל משמעות וביקש ללמוד ממנו על הסכמה בין הצדדים להארכת מועדים, כך לדבריו בעמ’ 5 לפרוטוקול:

“ש: אתה יכול להראות לי הודעה לגבי חלקה 5 שהיתה לפני ה – 01.12.13.
ת: אני לא יכול להראות הודעה כזו בכתב, למעט אותו פקס ששלח ד”ר ברון מתאריך 03.12.13.”

ד”ר ברון עומת עם מסמך זה בחקירתו האם לא ניתן ללמוד ממנו שחרף העובדה שעל-פי ההסכם ביחס לחלקה 5 מועד פקיעת האופציה היה 01.12.13, הסכים ד”ר ברון להארכה עד לסוף החודש.

תשובתו של ד”ר ברון היתה כי המכתב נשלח כבר ב- 03.12.13 כדי לאפשר למבקשת לבדוק ולהגיב לרישומים שמצויים אצל המשיבה לרבות באשר לתשלומים שהמשיבה זכאית להם מכוח החוזים מקום שהאופציה לא מומשה. לעניין זה ראה דבריו בעמ’ 9-8 לפרוטוקול.

תשובתו זו מתיישבת עם התרשמותי הכוללת מעדותו ולפיה היה בדעתו לסיים את אותה מסכת הסכמי אופציה בסוף חודש דצמבר 2013 ומה שמומש או יוסכם כי ימומש ייחתם הסכם ועל היתרה יתבקש תשלום בהתאם לחוזים בגין האופציות שלא מומשו.

במסמך זה יש גם תימוכין לעמדתו של ד”ר ברון כי כל שינוי ייעשה בכתב ולא בעל-פה.
כלומר לכל היותר ניתן ללמוד מהמסמך הזה כי האופציה הוארכה עד ליום 25.12.13, הא ותו לא.

26. לכך יש להוסיף את התרשמותי מעדויות העדים מטעם הצדדים בעת הדיון בבקשה.

27. מר מילר בעדותו לא נתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע במועד של ה- 26.12.13 לא התבקשה הארכת מועד ביחס לחלקה 2 כפי שהדבר נעשה ביחס לחלקה 4. על-פי תיאורו את אופן ההתנהלות בין הצדדים, נדרשה הכנה של מסמכים עובר להתכנסות לצורך חתימה, אם על הסכמי המכר ואם על התוספות להסכמים. זאת בעיקר על רקע אותו פקס ששלח ד”ר ברון.
בעדותו ניסה ליצור רושם שכל התוספות נחתמו בדיעבד הגם שכאמור התמונה שונה ומרביתן נחתמו עובר למועד פקיעת האופציה. כך למשל אפילו כאשר נשאל ביחס לתוספת שנחתמה ביחס לחלקה 4 ביום 26.12.13 השיב כי מדובר היה בחתימה בדיעבד. זאת כאשר במועד החתימה נותרו 5 ימים עד לפקיעת האופציה. ראה דבריו בעמ’ 7-6 לפרוטוקול.

28. מנגד, מר ברון בעדותו לא ביקש ליפות את העובדות כך שיתאימו לטיעונו. הוא העיד כי לא תמיד עמד על הנהלים אבל תמיד עמד על כך שהדבר ייעשה בכתב. הוא הודה שהם השתדלו לשלב את הפגישות של המימוש עם שינויים בהסכמי האופציה כאשר בתחילת כל מפגש כזה היו נחתמים קודם כל אותם מסמכים על שינויים וזאת נעשה במעמד הבעלים של המבקשת, מר אורן קובי.
לאחר מכן היה הוא יושב עם יתר הגורמים, ומר מילר מהמבקשת, לחתימה על יתרת המסמכים. הוא תיאר את אופי הפגישות כך שמר קובי היה תמיד דוחק שהוא ממהר לפגישה נוספת.

עדותו, כי בתחילה היתה כוונה טובה בין הצדדים ועל-כן לא עמד על כך שהשינוי בהסכם האופציה לגבי חלקה 16 נעשה באיחור של מספר ימים, מתיישבת עם ההיגיון ועם התרשמותי ממכלול עדותו.
מדובר ביתרה קטנה של החלקה שטרם מומשה וזאת בשעה שעורך דינו שהה במילואים במועד פקיעת האופציה ועל-כן לא ראה מניעה, לגבי אותו חלק קטן, לדחות במספר ימים את החתימה על הסכמי המימוש. ראה עדותו בעמ’ 12 לפרוטוקול.
התרשמתי כי ד”ר ברון אינו איש מדון אלא אדם שמכבד התחייבויות ועמידה בלוחות זמנים. הוא היה נכון בתחילה למספר אורכות קצרות ולמספר שינויים
בשטחים שימומשו, אך לא היה נכון להם יותר, כששינויים אלו הלכו ורבו.

29. ברוח זו מובן גם הסברו לאי-הסכמתו לחתום על התוספת להסכם ביחס לחלקה 2 שבה נותרו 3,400 מ”ר ואילו המבקשת ביקשה לממש באותו מועד של 26.12.13 רק 1,681 מ”ר. המבקשת ביקשה ביחס לחלקה זו שיינתנו לה מספר פעימות נוספות מעבר לאלו עליהן הוסכם בהסכם המקורי, וזאת כל פעם.

ד”ר ברון נעתר למבקשת בעניין זה אך לא היה מוכן לתת ארכות ללא גבול והודיע כי אינו מוכן למימוש החלקי. זאת כאמור עוד עובר למועד פקיעת האופציה. משביום 31.12.13 לא ביקשה המבקשת לממש את כל יתרת החלקה בהתאם לתוספת החתומה – סירב ד”ר ברון לחתום על אותו הסכם שנגע ל- 1,681 מ”ר בלבד.
30. אין בידי לקבל את טענת המבקשת שהוטחה בפני ד”ר ברון ולפיה אין בידו להציג אסמכתא בכתב לאי-הסכמתו למימוש של 1,681 מ”ר מחלקה 2. ההיגיון אומר כי שינויים יש לעגן בכתב אך אם אין שינוי מוסכם – אזי אין מה לעגן בכתב שכן בהיעדר הסכמה נותר ההסכם האחרון על כנו. במקרה זה נותר ההסכם המתייחס לפעימה אחרונה של 3,440 מ”ר על כנו.

31. מתוך מכלול המסמכים ומתוך העדויות נראה כי יש ממש בתחושה שביקש ד”ר ברון להעביר והיא שהמבקשת ביקשה להעמיד את המשיבה בפני עובדות מוגמרות וציפתה כי כל שינוי שתבקש לעשות בהתאם לנוחותה היא – ייענה.
מאותו מסמך מיום 03.12.13 (במ/1) ניתן להבין כי לא יינתנו יותר ארכות וכי המשיבה מכוונת לסיום המערכת החוזית עם המבקשת, אם על דרך חתימה על הסכמי המימוש עד ליום 25.12.13 ואם על דרך תשלום הסכומים שטרם שולמו בגין עצם העמדת האופציה בהתאם לאותם הסכמים מקוריים.

32. דנתי בטענות הצדדים בהרחבה כדי לבחון עד כמה סיכויי התביעה גבוהים. לאור כל דבריי שלעיל נראה כי סיכויי התביעה אינם גבוהים. כל טענות המבקשת הן טענות בעל-פה כנגד מסמכים בכתב ולכאורה בשלב זה ניתנו הסברים משכנעים יותר מצד המשיבה לסירובה להארכת האופציות ביחס ליתרת החלקות נשוא הסכמי האופציה ובמקרה שבפניי ביחס לחלקות 2 ו- 5.

מאזן הנוחות
33. בבואי לדון במאזן הנוחות יש להביא בחשבון כי היעתרות לבקשה יש בה פגיעה בזכותה הקניינית של המשיבה, זכות יסוד שלא בנקל מתיר המשפט לפגוע בה.
מנגד יש להביא בחשבון כי אי-היעתרות לבקשה יכול ויביא לשינוי מצב קיים אשר יסכל את האפשרות לקיום פסק-הדין ככל שהתביעה תתקבל.

34. בא-כוח המבקשת טוענים כי מדברי ד”ר ברון עצמו עולה כי הוא אינו מעוניין לעשות שימוש במקרקעין כעת ומכאן שלא ייגרם לו נזק אם ייוותר הצו הארעי על כנו עד לסיום הדיון בתביעה.

35. המשיבה מנגד סומכת את עיקר טיעונה על בקשת המבקשת לצמצם את תחולת הצו הארעי מאחר ומצאה קרקע אחרת לרוכשיה בחלקה סמוכה, ומכאן שלא הוכחה הטענה כי ייגרם לה נזק בלתי-הפיך אם יבוטל הצו הארעי.

36. ביום 27.02.14 הגישה המבקשת בקשה לצמצום תחולתו של צו המניעה על חשבון הנאמנות שאצל המשיב 2. במסגרת הבקשה ציינה המבקשת כי ביחס לחמישה רוכשים שחתמו על חוזים לרכישת 7 מגרשים מתוך 19 המגרשים נשוא ההליך כאן, מצאה המבקשת פתרון חלופי ולפיו המבקשת מממשת אופציה על מקרקעין אחרים שאינם של המשיבה.

לשם ביצוע רישום הערות האזהרה לטובת רוכשים אלה הוגשה הבקשה להסיר את הצו על הכספים שהפקידו רוכשים אלה בידי הנאמן, עורך-דין שרקון.
המבקשת ביקשה כי יותר לה לעשות שימוש בכספים שהפקידו רוכשים אלה מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בחלקו האחר של הצו הארעי שהוטל על המקרקעין של
המשיבה.

37. המשיבה טענה כי אינה מתנגדת לצמצום תחולתו של הצו ובלבד שהוא יוסר במקביל מן החלק היחסי במקרקעין שבגינם מבוקש לשחרר כספים.

38. בתגובתה לעמדת המשיבה דחתה המבקשת את הפתרון שהוצע על-ידי המשיבה בטענה כי הצו שנדרש למניעת העברת כספים שהופקדו אצל הנאמן היה סעד משני ונלווה “שאינו דרוש לצורך אכיפת ההסכמים בפועל מול המשיבה…”. לטעמה אין קשר בין הדברים כלל וכלל.

39. ביום 09.03.14 הוריתי למבקשת להמציא תצהירים של כל הרוכשים הפוטנציאליים שאת כספם ביקשה המבקשת לשחרר מתחולת הצו הארעי. עד מועד כתיבת החלטתי זו לא הוגשו אותם תצהירים.

40. לא מצאתי לקבל עמדת המבקשת בעניין זה. הבקשה לצמצום תחולתו של הצו על כספי הנאמנות, מחייבת במקביל לשחרר מתכולתו של הצו הארעי גם חלק יחסי במקרקעין. אותם כספים שהופקדו אצל עורך-דין שרקון נועדו לצורך תשלום דמי המימוש של הקרקע נשוא הסכמי האופציה.
ברי כי היתה קורלציה בין השטח שהמבקשת ביקשה לממש מתוך אותן אופציות לבין מספר הרוכשים שהצליחה להשיג לאותם מגרשים על החלקות. זו גם הסיבה לכך שהתבקשו שינויים בשיעורי השטחים שמימושם התבקש. ראה לעניין זה דבריו של מר מילר בחקירתו בעמ’ 3 שורות 11-5 לפרוטוקול.

41. צו המניעה ניתן לבקשת המבקשת מאחר ועלול להיגרם לה נזק בשל ההסכמים שכרתה עם אותם רוכשים פוטנציאליים של הקרקע. מקום שלאלה נמצא סידור חלופי – מתייתר הצורך בצו המניעה שכן כבר אין חשש משינוי המצב הקיים שכן הסידור החלופי מהווה בעצמו שינוי אותו מצב.

42. לעניין זה חשיבות רבה בבואי לשקול את מאזן הנוחות. מתוך דברי הצדדים עולה כי באותו אזור מצויות קרקעות רבות שעומדות באותו המצב שעומדות הקרקעות נשוא הדיון שבפניי.
העובדה כי המבקשת הצליחה למצוא פתרון על קרקע אחרת ל- 37% מתוך המגרשים המדוברים מלמדת כי ישנו סיכוי של ממש שהמבקשת תצליח להסב גם את יתרת הרוכשים, עמם חתמה חוזים, לקרקע חלופית.

43. במצב דברים זה מאבד הטיעון של – חשש מנזק בלתי-הפיך משינוי המצב בשטח – ממשמעותו.
ככל שהמבקשת תטען כי נגרמו לה נזקים כספיים בשל התנהלות המשיבה – הרי שאין בהם כדי להצדיק מתן צו מניעה כפי שניתן במסגרת הצו הארעי.

44. לטעמי אמירתו של מנהל המשיבה כי לעת הזו אין בכוונתו למכור את אותן חלקות לצד ג’ אחר, אינה שקולה במשקלה לעובדת יכולתה של המבקשת למצוא פתרונות חלופיים במקרקעין סמוכים.
זאת מאחר ואף אם לעת הזו ותוך כדי הדיון חש ד”ר ברון כי אין בכוחו לערוך מסכת חוזית נוספת, הרי שלא ניתן להתעלם מזכותו הקניינית לשנות את דעתו וזאת בעיקר על רקע העובדה שלא נסתרה כי מדובר באזור שבו קיימת היום פעילות להפשרת קרקע לבניה.

45. בבואי לסכם את מאזן הנוחות כאשר מצד אחד עומד העיקרון כי רק מקום שיש חשש שייגרם נזק בלתי-הפיך משינוי המצב הקיים – יינתן צו שיש בו כדי לפגוע בזכות קניינית ברורה של אדם, ומצד שני עומדת העובדה כי בפועל מסוגלת המבקשת למצוא פתרונות חלופיים לאותם רוכשים על חלקות סמוכות, נראה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת וניתן לכל היותר לטעון כי הוא שקול.

סוף דבר
46. מצאתי כי סיכויי התביעה לאכיפת הסכמי האופציה אינם גבוהים.
מצאתי כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת לאור העובדות שהוצגו לעיל.

47. על-פי הדין כאשר בפניי בקשת המבקשת ליתן צו מניעה זמני עלי לשקול האם הראתה המבקשת קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת תביעתה בהתאם לדרישת תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”), וזאת במסגרת הדיון בשאלת סיכויי התביעה.
כן יש לשקול את מאזן הנוחות היינו הנזק שעלול להיגרם למבקשת אם לא יינתן הצו לעומת הנזק שייגרם למשיבה ככל שיינתן הצו. לעניין זה ראו בין היתר דבריו של כב’ השופט הנדל ב- רע”א 4843/13 דרים בוטס בע”מ נ’ T.A.Y Technology Limitedחברה זרה (הונג קונג), פורסם באתר האינטרנט נבו (16.02.14), סעיף 5 להחלטה ואילך.

48. עוד חשוב לציין כי שני שיקולים אלו “אינם נבחנים במנותק זה מזה אלא נשקלים על בסיס מה שמכונה “מקבילית כוחות”, שמשמעותה היא, כי ככל שסיכויי העתירה להתקבל גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת “מאזן הנוחות”, ולהיפך (ראו: בר”ם 10336/09 בני עאדל ג’באלי חברה לעבודות עפר בע”מ נ’ המועצה האזורית גולן, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.12.09); בר”ם 63/09 קשת שלטים בכע”מ נ’ עיריית פתח תקווה, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.01.09)}, כדבריו של חברי כב’ השופט אורנשטיין ב- ת”א (ת”א) 57401-01-13 {ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע”מ ואח’ נ’ אברהם כהן ושות’ חברה קבלנית בע”מ בכינוס נכסים ואח’, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.02.13), סעיף 7 להחלטה).
באותו מקרה דחה בית-המשפט בקשה לצו מניעה זמני הגם שעסקינן היה בטענות לזכות במקרקעין. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית-המשפט העליון על החלטה זו, נדחתה (ראה החלטתו של כב’ השופט דנציגר ב- רע”א 3285/13 ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע”מ נ’ חברת אברהם כהן ושות חברה קבלנית בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.13)).

49. במקרה שבפניי מצאתי כי סיכויי התביעה אינם גבוהים, בעיקר נוכח העובדה כי טענת המבקשת היא טענה בעל-פה כנגד מסמכים בכתב. למול אמירות מפורשות בחוזים עומדת טענת המבקשת להתנהלות שונה מזו שעליה הסכימו הצדדים בכתב.
כך גם לבד מאמירתו של מר מילר בתצהירו, לא הוצגו ראיות לכאורה שיהיה בהן להוכיח כי הצדדים התנהגו באופן קונסיסטנטי בשונה משהוסכם בכתב.
לצד סיכויי התביעה שאינם גבוהים הצליחה המשיבה להראות כי מאזן הנוחות אינו נוטה במובהק לטובת המבקשת בשל פועלה של האחרונה, בבקשתה לצמצם את תחולת הצו הארעי שניתן מחמת שמצאה פתרונות חלופיים במקרקעין סמוכים.

50. על-כן באתי למסקנה כי המבקשת לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח כי זכותה לקבל צו מניעה, בנסיבות שהועלו, גוברת על זכותה של המשיבה להוסיף ולעשות בקניינה כחפצה.
למעלה מן הצורך אציין כי גם אם יימצא בסופו-של-יום כי למבקשת נגרמו נזקים כספיים מסויימים, כתוצאה מאותה התנהלות של המשיבה, הרי שבהם בלבד אין כדי להקים זכות לצו מניעה כפי שהתבקש.
עניין זה ממילא אינו נושא לדיון כעת שכן התביעה שבפניי אינה לסעד כספי אלא לסעד של אכיפה שעל-פיו מתבקש בית-המשפט לאכוף על המשיבה להתקשר עם המבקשת באותם הסכמי אופציה, גם אם באיחור.

51. משבאתי למסקנתי זו לא ראיתי צורך לקיים דיון ביסודות תום-הלב וניקיון הכפיים.

52. אשר-על-כן אני מורה על ביטול הצו הארעי שהוטל בתיק זה.
המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש”ח.

53. לאחר שהמשיבה הגישה תגובתה להמרצת הפתיחה ולאור החלטתי זו, תודיע המבקשת האם היא מעוניינת להמשיך בתביעתה זו או שמא היא מבקשת להתמקד בנזקים כספיים ככל שיהיו ואזי מתייתרת התביעה שבפניי.”

25. צו האוסר על ביצוע שיפוץ בדירה
ראה ת”א (יר’) 39778-04-14 רינה כהן נ’ עיריית ירושלים, תק-של 2014(2), 36831 (2014).

26. צו מניעה זמני האוסר על פינוי
ב- ת”א (נצ’) 45292-03-14 {חזית נצרת הדמוקרטית נ’ המסיה הדתית הרוסית בירושלים, תק-של 2014(2), 37487 (2014)} נפסק מפי כב’ השופט הבכיר שכיב סרחאן:

“לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעות לפנות את “התובעת” מבית הידידות הנמצא ברחוב פאולוס השישי בנצרת, והידוע גם כחלקה 8 בגוש 16568 בקרקעות העיר נצרת (להלן: “המקרקעין”) וזאת עד להכרעה סופית בתביעה.

רקע כללי
1. הנתבעת 1 היא הבעלים החוקי והרשום של המקרקעין. המדובר במקרקעין מוסדרים ושטחם הוא 5,188 מ”ר.

2. ביום 09.08.60, נחתם שטר שכירות בין הנתבעת 1 לבין חברת בית הידידות בע”מ (להלן: “החברה”), לפיו השכירה הנתבעת 1 לחברה חלק מסויים מן המקרקעין, וזאת לתקופה של 27 שנים. (להלן: “חוזה השכירות”). החברה
הקימה, בזמנו, בניין על המקרקעין (להלן: “הבניין”). שם הבניין הוא “בית הידידות”.

3. החברה התקשרה, בזמנו, עם דיירי-משנה שונים, בחוזי שכירות מוגנת, לפיהן היא השכירה לדיירי-משנה שונים חלקים בבניין לתקופות שונות (להלן: “חוזי שכירות-משנה”).

ויודגש: החברה לא היתה מוסמכת כדין להשכיר לדיירי-משנה כל חלק בבניין, לא כל שכן בדיירות מוגנת. לחוזי שכירות-משנה דנן, אין כל תוקף משפטי כלפי הנתבעת
1. החברה התקשרה בחוזי שכירות-משנה עם דיירי-משנה בניגוד לחיוביה לפי חוזה השכירות.

4. ביום 28.02.88, הוקמה עמותה בשם עמותת בית הידידות (להלן: “העמותה”). בזמנו, החברה חתמה על הסכם, לפיו היא מעבירה את זכויותיה וחיוביה לפי חוזה השכירות לעמותה.

5. ביום 05.01.88, נחתם שטר שכירות בין הנתבעת 1 לבין העמותה, לפיו השכירה הנתבעת 1 את הבניין לעמותה לתקופה של 5 שנים נוספות (להלן: “שטר השכירות”). העמותה היפרה את שטר השכירות ולא פינתה את המושכר/הבניין בתום תקופת השכירות.
בזמנו, הגישה הנתבעת 1 תביעת פינוי כנגד העמותה (ת”א (נצ’) 1955/93). ביום 28.07.07, ניתן פסק-דין, המורה לעמותה לפנות את הבניין ולהחזירו לידי הנתבעת 1. ערעור העמותה על פסק-הדין האמור (ע”א (נצ’) 1098/00) נדחה.

6. וכן, הנתבעת 1 הגישה, בזמנו, תביעות פינוי רבות כנגד דיירי-משנה שבבניין, בעילה קניינית…
וכן, היו ערעורים על חלק מפסקי-הדין שניתנו בתביעות פינוי דנן (ע”א (נצ’) 26413-11-10; ע”א (נצ’) 45956-10-11; ע”א (נצ’) 15854-02-14).

7. כמו-כן, הגישה הנתבעת 1, בזמנו, תביעת פינוי כנגד הנתבעת 2 {ת”א (נצ’) 6074-04}. התביעה נידונה לפני כב’ השופט (כתוארו דאז) סוהיל יוסף. ביום 17.01.10, ניתן פסק-דין המורה לנתבעת 2 לסלק את ידה מן המקרקעין ולהחזירם לידי הנתבעת 1, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ וזאת בתוך 6 חודשים (להלן: “פסק-הדין”).

8. הנתבעת 2 לא צייתה לפסק-הדין. משכך, הגישה הנתבעת 1 את פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ירושלים (תיק הוצאה לפועל 03-13218-13-4) (להלן: “תיק ההוצאה לפועל”). הליכי הפינוי נקבעו לתאריכים שבין 24.02.14 ל- 10.03.14.

9. “התובעת” הגישה (ביום 26.02.14) בקשה לעיכוב הליכי הפינוי, במסגרת תיק ההוצאה לפועל. רשמת ההוצאה לפועל בירושלים, החליטה (ביום 26.02.14) לעכב את הליכי הפינוי למשך 21 יום בתנאים שונים ובכללם המצאת החלטת בית-משפט מוסמך המורה על המשך עיכוב הליכי הפינוי נגד “התובעת” בתוך 21 יום (להלן:

“החלטת רשמת ההוצאה לפועל”).
התביעה
10. התביעה דנא הוגשה ביום 24.03.14. “התובעת” עותרת לבית-המשפט, כי יוציא מתחת ידו צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות לפנותה מהמקרקעין, וזאת בעילה, כי היא דיירת מוגנת בחלק מהמקרקעין בשטח של 560 מ”ר, הכולל משרד ואולמות בקומת הקרקע של הבניין (להלן: “המושכר”).

הבקשה
11. בד-בבד עם הגשת כתב התביעה, הוגשה הבקשה דנא. “התובעת” טוענת, כי קיימת הצדקה בדין למתן הסעד הזמני המבוקש, וזאת מהנימוקים הבאים:
ראשית, יש לה עילת תביעה כדין כנגד הנתבעות. ביום 25.12.84, התקשרה היא עם החברה בחוזה שכירות מוגנת, לפיו השכירה לה החברה את המושכר, לתקופה של שנה החל מיום 01.01.85, ותקופת השכירות מתחדשת מידי כל שנה (להלן: “חוזה שכירות-המשנה”).

היא מילאה וממלאת אחר כל חיוביה על-פי חוזה שכירות-המשנה כולל החיוב הכספי. היא שילמה וממשיכה לשלם את דמי השכירות השנתיים והמוסכמים כסדרם, לפי חוזה שכירות-המשנה. היא שילמה אותם תחילה לחברה; לאחר מכן – לעמותה;

ולבסוף – לנתבעת 2.

היא מחזיקה ומשתמשת במושכר בידיעת והסכמת הנתבעת 1. היא לא היתה בעלת דין ב- ת”א (נצ’) 6074/04) ופסק-הדין אינו מחייבה. היא ידעה על קיום פסק-הדין רק שבוע לפני מועד הבחירות המוניציפליות האחרונות לעיר נצרת.
לנתבעות, אין זכויות כלשהן במקרקעין ובכלל זה הבניין והמושכר. היא דיירת מוגנת במושכר. בעד המושכר היא גם שילמה דמי מפתח. הנתבעות מנועות מלכפור בקיום וחוקיות חוזה שכירות-המשנה. וכן, במקרה דנן קיימת שליחות נחזית. לחילופין, היא ברת-רשות בלתי הדירה במושכר.

12. שנית, “התובעת” ממשיכה וטוענת, כי במכלול נסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובתה. תכלית הסעד הזמני המבוקש היא שמירת המצב הקיים. הנזק שייגרם לה אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש יהיה גדול לאין שיעור לעומת הנזק שייגרם לנתבעות אם יינתן הוא. הסעד המבוקש ראוי וצודק בנסיבות העניין.

התגובה
13. הנתבעת 1 מתנגדת בתוקף לבקשה וטוענת, בקליפת אגוז, כי אין ממש בתביעה ובבקשה ודינן להידחות. המדובר בתביעת סרק, ודינה להידחות על-הסף. “התובעת” אינה אישיות משפטית. וכן, לנציג “התובעת”, מר ספואן פאהום אין הרשאה כדין לנקוט הליכים משפטיים בשם “התובעת”. התביעה מחוסרת עילה בדין, ומוגשת בחוסר ניקיון כפיים.

14. וכן, טוענת הנתבעת 1, כי קיימת זהות עניינית בין “התובעת” לבין הנתבעת 2. “התובעת” פועלת, למעשה, מטעם הנתבעת 2. הלכה למעשה, הנתבעת 2, חד”ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשווין (להלן: “חד”ש”) ו- “התובעת”, הן גוף אחד הנשלט על-ידי הנתבעת 2, שהיא המרכיב המרכזי ברשימת חד”ש.

15. הנתבעת 1 ממשיכה וטעונת, כי אין אמת בטענת “התובעת”, לפיה (“התובעת”) לא ידעה על קיום פסק-הדין והליכי הפינוי שננקטו בתיק
ההוצאה לפועל. נציגי חד”ש, שהם גם נציגי “התובעת”, ידעו היטב ומבעוד מועד על קיום פסק-הדין והליכי הפינוי, וזאת לפחות מתחילת חודש אוקטובר 2013.

16. וכן, טוענת הנתבעת 1, כי במקרה דנן אין עילה כדין לעיכוב ביצוע פינוי הנתבעת 2 ו- “התובעת” מן המקרקעין, כולל הבניין והמושכר. “התובעת”, שאינה אישיות משפטית, לא מחזיקה כלל במושכר ואין לה זכויות כדין כלשהן במקרקעין, בבניין או במושכר.

17. לבסוף, טוענת הנתבעת 1, כי “התובעת” מתנהגת בחוסר ניקיון כפיים ומתן הסעד אינו ראוי ואינו צודק בנסיבות העניין. “התובעת” הינה מסיגת גבול במושכר ולא משלמת לה דבר עבור השימוש במושכר.

18. הנתבעת 2 בחרה, מדעת, שלא להתגונן כנגד התביעה והבקשה.

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
19. סוגיית הסעד הזמני במשפט האזרחי הוסדרה על-ידי מחוקק-המשנה בפרק כ”ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”). לענייננו שלנו, קובעת תקנה 362 לתקנות בזו הלשון:

“(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית-המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית-המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) אם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.”

20. בהלכה הפסוקה נקבע, כי “בבוא בית-המשפט לדון בבקשה למתן סעד זמני עליו לשקול שני שיקולים עיקריים: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. לצד שני אלו, על בית-המשפט לבחון גם שיקולי יושר”.

{רע”א 4783/13 כהן נ’ יצחק, פסקה 5 לפסק-דינו של השופט י’ דנציגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.07.13); וראו רע”א 700/14 ברק נ’ דלתא קפיטל גרופ בע”מ, פסקה 7 לפסק-דינו של השופט נ’ סולברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.01.14); רע”א 7477/13 גלריית עדן בע”מ נ’ פלר, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.12.13); א’ גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה אחת עשרה, 2013), 905; י. זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 583)}.

הנידון דידן
21. לאחר עיון במכלול המסמכים המונחים לפניי – כתבי הטענות בתביעה העיקרית, כתבי הטענות בבקשה וכתבי הסיכומים – ולאחר ששמעתי את
ראיותיהם של הצדדים ובשים-לב לדין שלעניין (החרות וההלכתי), חוששני, כי אין ביכולתי להיעתר לבקשה ודינה להידחות.

22. ראשית, “התובעת” הטוענת, כי היא “מפלגה הפועלת בנצרת”, עם כל הכבוד והענווה, אינה אישיות משפטית בעלת זכויות וחובות משפטיות והכשירה לתבוע ולהיתבע בערכאות שיפוטיות. טענותיה, לעניין זה, בעלמא הן.
הצהרתו של בא-כוח “התובעת” בפתח ישיבת הדיון מיום 26.03.13, כי “התובעת היא אישיות משפטית מכוח הסכם (חוזה שכירות-המשנה – ש.ס.), שנכרת בינה לבין הנתבעת 2” (עמ’ 1, ש’ 9. ההדגשה שלי – ש.ס.), בטעות משפטית יסודה.
חוזה שכירות-המשנה, אינו מקור נורמטיבי שבכוחו לכונן אישיות משפטית כדין ובעלת זכויות וחובות משפטיות וכשירה לתבוע ולהיתבע בערכאות שיפוטיות.

23. שנית, לפניי לא הוכחה קיומה של עילת תביעה לכאורה. “התובעת” אינה אישיות משפטית. היא לא בעלת זכויות וחובות משפטיות ואינה כשירה לתבוע ולהיתבע בערכאות שיפוטיות.
היא לא יכולה לקנות לעצמה זכויות משפטיות מכל מין וסוג במקרקעין ובכלל זה הבניין והמושכר, לא כל שכן דיירות מוגנת במושכר מכוח חוזה שכירות-המשנה. הנתבעת 1 אינה צד לחוזה שכירות-המשנה ואינו מחייבה. בזמנו, מקור זכויותיה של החברה בבניין היה חוזה השכירות.

היקף הזכויות והחיובים לפי חוזה השכירות ותוקפו נידונו והוכרעו בערכאות שיפוטיות, כולל בית-המשפט, במספר רב של תביעות, כאמור ומפורט בסעיף 7 דלעיל. החברה לא היתה מוסמכת כדין להשכיר לדייר-משנה כלשהו, כולל “התובעת”, כל חלק בבניין, ובכלל זה המושכר.

24. זאת ועוד טענתה של “התובעת”, כי היא שילמה וממשיכה לשלם את מלוא דמי השכירות המוסכמים לפי חוזה שכירות-המשנה, היא סתמית ביותר ולא הוכחה ולו לכאורה. לפניי, לא הוצגה ראיה קבילה ובעלת משקל לעניין זה.
תצלום השיק מס’ 8600062 שנמשך (ביום 05.10.13) מחשבון הבנק על-שם ה”ה ד’חיל אבו זייד, ספואן פאהום ופארס כרדוש המתנהל בבנק מרכנתיל – נצרת, לפקודת הנתבעת 2, אין בו די לעניין זה. לפניי, אין ראיה כלשהי קבילה ובעלת משקל לפיה השיק האמור אכן נפרע, הלכה למעשה.

25. שלישית, במקרה דנן, מאזן הנוחות אינו נוטה דווקא לטובת “התובעת” שאינה אישיות משפטית ואינה קונה זכויות משפטיות כלשהן לא במקרקעין ואל בבניין או במושכר.
במקרה זה, לא יגרם ל”תובעת” נזק כלשהו במידה ולא יינתן הסעד המבוקש. לעומת-זאת, במידה ויינתן הסעד המבוקש, ייגרם נזק רב לנתבעת 1, והפגיעה בקניינה תהא שלא כדין.

26. רביעית, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים – השיקולים הנעוצים ב- “תובעת”, השיקולים הנעוצים בנתבעת 1 והשיקולים הנעוצים
באינטרס הציבורי במובנו הרחב – ולאחר ששקללתי ביניהם לפי מיטב הבנתי שוכנעתי, כי מתן הסעד המבוקש אינו צודק בנסיבות העניין.
הנתבעת 1 היא הבעלים החוקי והרשום של המקרקעין. בזמנו, החברה ולאחריה העמותה, החזיקו והשתמשו במקרקעין, כולל הבניין והמושכר, ונהגו בהם כמנהג בעלים, במשך תקופה ארוכה מאוד, וזאת בניגוד לחוזה השכירות ולדין שלעניין.
דיירי-משנה שונים ורבים אף תפסו חזקה, שלא כדין, במקרקעין, בבניין ובמושכר. זכות הקניין של הנתבעת 1 נפגעה עד למאוד ושלא כדין. בסופו-של-יום, ניתנו כנגד הנתבעת 2 ודיירי-המשנה, אשר החזיקו שלא כדין, איש איש והחזקתו הוא, במקרקעין, בבניין ובמושכר, פסקי-דין חלוטים ובכללם פסק-הדין.
הנתבעת 1, הזוכה בפסק-הדין, זכאית ולו באיחור רב ליהנות מפירות זכייתה. לפניי הוכח כדין, כי הנתבעת 2, חד”ש ו”התובעת”, גוף אחד המה וניסיונה של “התובעת” להציג את עצמה כאישיות משפטית נפרדת ועצמאית, הוא ניסיון מלאכותי, שקוף ומהווה מצג שווא זדוני של עובדות.

27. חמישית, התובעת באה בשערי בית-המשפט בחוסר תום-לב משווע. היא הציגה מצג שווא זדוני של עובדות לפיו היא “מפלגה” הפועלת בנצרת, ולא היא.
לפניי, לא הוכח כדין שהיא מפלגה שהתאגדה ונרשמה כדין, לפי הוראות חוק המפלגות, תשנ”ב-1992. ההפך הוא הנכון. לפניי הוכח כדין, כי היא אינה אישיות משפטית כדין.
וכן, הוכח בפניי כדין, כי “התובעת” ונציגה ידעו על קיום פסק-הדין והליכי הפינוי במסגרת תיק ההוצאה לפועל עוד בתחילת חודש אוקטובר 2013 לפחות, ולא כפי שנטען על ידה.

28. שישית, “התובעת” משתמשת לרעה בהליכי בית-המשפט. היא אף לא מילאה אחר החלטת רשמת ההוצאה לפועל, ובבקשתה דנא היא לא פנתה, לבית-המשפט, במועד כפי שנקבע בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל. בפניי אין הסבר סביר לשיהוי.

29. שביעית, הסעד הזמני זהה, למעשה, לסעד העיקרי שנתבע במסגרת התביעה. במקרים מעין דא וככלל בית-המשפט נוטה שלא להיעתר לבקשה לסעד זמני (רע”א 9213/12 רשת נגה בע”מ נ’ ישראל 10, פסקה 32 לפסק-דינו של השופט נ’ סולברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.13); רע”א 1896/12 מטרת מיזוג חברות בע”מ נ’ אולטרא שייפ מדיקל, פסקה 10 לפסק-דינו של השופט נ’ הנדל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.04.12)).

במקרה דנן, ומשלא הונחו לפניי ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, ומשהוכח כדין, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הנתבעת 1, וכי משיקולי יושר אין לתת את הסעד המבוקש, הרי גם השיקול בדבר זהות הסעדים שבין הסעד הזמני והסעד העיקרי, מטה את הכף לחובת “התובעת”.

30. מסענו תם. הבקשה מחוסרת כל יסוד בדין. לשלמות התמונה אוסיף, כי לא מצאתי ממש בשאר טענותיה של “התובעת” ודינן להידחות. הבקשה נדחית. נציג “התובעת”, מר ספואן פאהום, ת.ז. 053686291 ישלם לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל בסך של 5,000 ש”ח.”

27. צו האוסר על עבודות בניה, חפירה או חציבה
ב- ת”א (נצ’) 51839-03-14 {עבדאללה חורי נ’ עבלה נאסר, תק-של 2014(2), 69825 (2014)} נפסק מפי כב’ השופט ערפאת טאהא:

“לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע עבודות בניה, חפירה וחציבה כלשהן במקרקעין נושא הבקשה, הידועים כחלקה 10 גוש 16876 מאודמות יפיע. על-פי הנטען בבקשה, המבקש, יחד עם המשיבים ואנשים אחרים, הבעלים במשותף במקרקעין בחלקה הנ”ל. לאחרונה החלו המשיבים בביצוע עבודות חפירה ובניה בחלק מהחלקה במטרה לתפוס חזקה ייחודית ולבנות עליה מבנים של קבע. מעשים אלה, כך נטען, נעשים בניגוד לחוק ותוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות של המבקש.

המשיבים טענו מנגד, כי המבקש קיבל את זכויותיו בחלקה בירושה מאביו המנוח אשר רכש חלק מסויים בקרקע. חלק זה, שנרכש על-ידי אביו המנוח של המבקש, נמצא במקום אחר ולא במקום שבו מבוצעות או אמורות להתבצע עבודות הבניה על-ידי המשיבים. לטענתם, במשך השנים מכרו המבקש ואביו המנוח חלקים מסויימים בקרקע במקום המסויים בו רכשו את הקרקע ועובדה זו מצביעה על כך שהזכויות של התובע תחומות ומיוחדות לאותו חלק מסויים. חלק זה, כאמור, אינו נמצא בחלק שבו מחזיקים המשיבים ושבו מבקשים הם לבנות.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים היום באריכות, נחה דעתי כי דין הבקשה למתן צו מניעה זמני להתקבל ודין הצו הזמני שניתן במעמד צד אחד להישאר על כנו עד מתן פסק-דין בתיק העיקרי או החלטה אחרת. להלן אנמק את החלטתי.
לכתב התביעה ולבקשה צירף התובע נסח טאבו ממנו עולה, כי הוא הבעלים של 500 מ”ר מתוך החלקה. הבעלות היא בעלות משותפת ולכן אין המשיבים רשאים לתפוס חזקה ייחודית בחלק מסויים ולבצע בו עבודת חפירה ובניה שיש בהם כדי לשנות את המצב הקיים.

יתרה-מכך, לבקשה וכתב התביעה צירף התובע חוות-דעת של המודד סוהיל זידאן אשר נתן את חוות-דעתו בהתאם למינוי של בית-המשפט במסגרת תביעה קודמת שהגיש התובע לפירוק שיתוף שהתנהלה ב- ת”א 2829/01, אשר נמחקה בשל חוסר מעש. בפסק-הדין שמחק את התביעה קבע השופט סרחאן כי במידה ותוגש תביעה חדשה “ההליכים שננקטו עד עתה בתביעה דנן יחייבו את בעלי הדין בתביעה החדשה”. בהתאם לטענות התובע, שלא הוכחשו על-ידי המשיבים, עבודות הבניה והחפירה שמבצעים המשיבים מבוצעות בחלק שיוחד לתובע בחוות-דעתו של מר זידאן. עולה, כי המשך ביצוע העבודות בוודאי ובוודאי שיסכל את חוות-הדעת ואף קיימת אפשרות שהוא יסכל את פירוק השיתוף במקרקעין בעין.

בא-כוח הנתבעים טען, כאמור, כי בהתאם להסכם הרכישה שלפיו רכש אביו המנוח של התובע את חלקו בקרקע, הוא רכש חלק מסויים ולכן אין הוא יכול לטעון לזכויות בקרקע אחרת. טענה זו דינה להידחות ככל שהיא נוגעת לשלב של מתן צו מניעה זמני וזאת מכמה טעמים;

ראשית, בהתאם לחוק המקרקעין
אין תוקף לעסקה בחלק מסויים בקרקע ולכן לא ניתן לקבל את הטענה שאביו המנוח של המבקש רכש חלק מסויים בקרקע. לכל היותר ניתן לראות באותו הסכם כהסכם רכישה המשלב בתוכו הסכם שיתוף במקרקעין שלא בהסכמת כל הבעלים.

שנית, עותק מההסכם שעליו נסמכים המשיבים לא צורף ולא ברור מי היה הבעלים של החלקה במועד ביצוע עסקת הרכישה, האם הם הסכימו למכירת חלק מסויים בקרקע והאם ההסכם, ככל שקיים, אכן התיימר לייחד חלק ספציפי בקרקע לאביו המנוח של התובע. שלישית, על-פי הנטען, אביו המנוח של המבקש רכש את הקרקע לפני עשרות שנים ואין בפניי ראיה לכך שהחלק שיוחד לאביו המנוח של התובע נמצא במקום אחר ולא במקום שבו מבוצעות העבודות היום.

מתצהירי הצדדים וטענותיהם בעל-פה ניתן להבין, כי אין ביכולתו של התובע, ככל הנראה, לקבל חלק מסויים בקרקע בשטח המגיע לו (500 מ’) אלא במקום שיועד לו בהתאם לחוות-דעתו של מר זידאן, דהיינו באותו מקום שהמשיבים מבקשים-לבנות היום. הסיבה לכך היא שיתר החלקה כבר תפוסה על-ידי בעלים אחרים שכבר בנו על הקרקע. זאת ועוד, בהתאם לחוות-דעתו של מר זידאן, החלק שיועד למשיבים ושאינו כולל את השטח שעליו מבקשים-לבנות, עולה על החלק הרשום על שמם בטאבו. משכך הם פני הדברים, ברור כי המשך ביצוע העבודות ותפיסת חזקה ייחודית של המשיבים בקרקע תפגע באופן חמור בזכותו הקניינית של התובע שימצא את עצמו ללא קרקע על-אף שרשומים על שמו 500 מ”ר. מצב זה לא ניתן לקבל.
מכל הטעמים שפורט ברור, כי בפי התובע תביעה טובה לפירוק השיתוף בעין ומאזן הנוחות נוטה, באופן ברור, לטובתו ולטובת הגנה על זכויותיו הקנייניות.

אשר-על-כן, אני מקבל את הבקשה וקובע, כי צו המניעה הזמני שניתן במעמד צד אחד ביום 15.05.14 יישאר על כנו עד מתן פסק-דין בתיק העיקרי או החלטה אחרת. הערבויות שנקבעו בהחלטה מיום 18.05.14 ישמשו גם לצורך צו זה.

המשיבים, ביחד ולחוד, ישלמו למבקש הוצאות הליך זה בסך 4,000 ש”ח. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.”

28. צו האוסר על עבודות בניה בהתאם להיתר
ב- ת”א (ירו’) 42187-04-14 {חנאן אדקידק נ’ טלאל אדקידק, תק-של 2014(2), 66392 (2014)} נפסק מפי כב’ השופטת רנר שירלי:

“החלטה
בקשה למתן צו מניעה האוסר על המשיב ביצוע עבודות בניה בהתאם להיתר הנתון בידו.

רקע
1. המבקשת 1 וילדיה, המשיבים 6-2, הם בעלים במשותף של זכויות במקרקעין יחד עם המשיב. למשיב רב הזכויות במקרקעין, לטענתו כ- 70%. המבקשת 1 וילדיה הם לטענתם בעלי כ- 17% מהזכויות במקרקעין.
ביום 16.02.10 הגיש המשיב בקשה להיתר בניה בנכס. המבקשים שהיו מיוצגים אותה על-ידי עורך-דין, התנגדו לבקשה. ביום 31.01.11 התקיים דיון בוועדת התכנון אשר בסיומו נדחתה ההתנגדות מהטעם שאין הוועדה דנה בטענות קנייניות. בסיום הדיון ניתנה החלטה ולפיה הוחלט לאשר את הבקשה בתנאים.
ביום 24.07.13, לאחר שמילא המשיב את התנאים שנקבעו להיתר הבניה, ניתן ההיתר. ההיתר עניינו תוספת של שתי קומות וכן תוספת לקומת הקרקע ולקומת המרתף של המבנה הקיים במקרקעין (ר’ נספח מש/18). בשנת 2014 החל המשיב בביצוע פעולות הכנה למימוש ההיתר.

טענות הצדדים
2. הבקשה הוגשה ביום 28.04.14 לאחר שלטענת המבקשים רק כשבועיים קודם לכן נודע להם על החלטת ועדת התכנון. לטענת המבקשים הם מעולם לא נתנו את הסכמתם לבניה המבוקשת, הסכמה אשר הינה תנאי הכרחי לבניה לאור סעיף 30(ג) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969. עוד טוענים המבקשים כי הבניה המבוקשת עתידה להוות עבורם מפגע ומטרד חמור ולחסום אור שמש, אוויר ונוף מדירתם הנמצאת בקומת הקרקע של המבנה הקיים במקרקעין ובזכותם לגישה חופשית לביתם.
לטענת המשיב היו המבקשים מודעים בזמן אמת להחלטת ועדת התכנון, הסכימו לבניה המבוקשת ואין מקום בשלב זה, מעל שלוש שנים לאחר שהתנגדו לבקשת ההיתר ובקשתם נדחתה, להעלות טענות הנוגעות לענייני התכנון.

דיון
הזכות לכאורה
3. על-פי סעיפים 31-30 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 שותף רשאי “להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר” כאשר “דבר החורג מניהול או משימוש רגילים טעון הסכמת כל השותפים”. מאחר ובניה במקרקעין אינה בגדר “ניהול או שימוש רגיל”, אזי היא טעונה הסכמת כל השותפים.
זכותו של המשיב לבנות ככל שקיימת, אינה נובעת מהיתר הבניה, הגם שההיתר מהווה תנאי לה. זכותו, ככל שקיימת, נגזרת מהיותו בעל זכויות במקרקעין ומהסכמת השותפים האחרים לבניה.
בעוד שלגרסת המשיב הסכימו המבקשים-לבניה, לגרסת המבקשים הם מעולם לא נתנו את הסכמתם לכך.

4. גרסתו של המשיב ולפיה הביעו המבקשים את הסכמתם לבניה עובר לקבלת ההיתר, אינה עולה בקנה אחד עם ההתנגדות להיתר שהוגשה על-ידי המבקשים. התנגדות שעיקרה היה הטענה כי הם בעלי זכויות במקרקעין, כי הסכמתם לא נתקבלה וכי קביעת זכויות בניה למי שאיננו הבעלים יש בו משום גזילת זכויות קנייניות (ר’ נספח מש/10 לתגובת המשיבים). לכל הפחות שאלת קיומה או היעדרה של הסכמה עובר לקבלת ההיתר, שנויה במחלוקת.

5. הוא הדין לגבי שאלת קיומה של הסכמה לבניה לאחר קבלת ההיתר.
לגרסת המשיב לאחר דחיית הערר, הגיעו המבקשים להסדר עמו ולפיו יוכל להמשיך בבניה לפי ההיתר וכי הם בתמורה יוכלו להמשיך ולהחזיק בחלקים המוחזקים על ידם במבנה המהווים חלק גדול יותר מזכויותיהם במקרקעין. בהקשר זה גם הזמין המשיב חוות-דעת שמאית לשם פירוק השיתוף ועל-מנת להמחיש למבקשים כי הם מחזיקים בחלקים גדולים מכפי שעור זכויותיהם במקרקעין (ראה סעיפים 20-19 לתצהיר בנו של המשיב הנספח לתגובה).

לגרסת המבקשים מעולם לא הסכימו לבניה המבוקשת.

6. אין מחלוקת כי הסכמה מפורשת בכתב לא נתקבלה מאת המבקשים.
נכון אמנם כי המצהיר מטעם המשיב לא נחקר על אותו חלק בתצהירו בו הוא מפרט קיומה של הסכמה מאוחרת למתן ההיתר (ראה סעיף 19). עם-זאת, אינני סבורה כי בנסיבות העניין יש לייחס לאי חקירה זו את המשמעות שמבקש לייחס לה בא-כוח המשיב. קרי, הסכמה לגירסא בדבר קיומה של הסכמה מאוחרת.
הגירסא שבתצהיר עניינה הסדר שהתגבש עם האב. לא עם המצהיר שהוא בנו. אין המדובר בהסכם בכתב. קיומה של הסכמה כאמור אינו עולה בקנה אחד עם תגובת המבקשים להתחלת עבודות ההכנה לבניה, כעולה מעדותו של המצהיר מטעם המשיב עצמו (ראה עמ’ 6, שורות 16-12). תגובה המלמדת לכאורה דווקא על אי-הסכמה.

שאלת קיומה או היעדרה של הסכמה היא מרכזית לגורלו של הסעד המתבקש בתיק העיקרי ולפיו ינתן צו מניעה קבוע האוסר על הבניה בהיעדר הסכמה של כל השותפים.
מהראיות שבתיק עולה כי שאלה זו טעונה בירור.

מאזן הנוחות
7. לטענת המשיב, בהסתמך על הסכמת המבקשים-לבניה, הוא הוציא עד כה הוצאות בהיקף של כחצי מיליון ש”ח במסגרת פעולות שנקט לצורך קיום תנאי ההיתר ומימושו. לתצהיר צורפו קבלות בהיקף של כ- 300,000 ש”ח (ראה מש/15).
לטענת המבקשת ככל שבקשתה לצו מניעה זמני תידחה, זכויותיה הקנייניות יפגעו באופן בלתי-הדיר. עוד טוענת המבקשת כי ההיתר שניתן מהווה פגיעה קשה ביכולתה ליהנות מהדירה בה היא מתגוררת עתה.

8. אכן, ככל שתידחה התביעה, קבלת הבקשה לצו מניעה זמני תגרום לנזק כספי ממשי למשיב. זאת, גם אם ניתן יהא להאריך את תוקף ההיתר כך שלפחות חלק מההוצאות שהוצאו לא ירד לטמיון. עם-זאת, נזק כספי כאמור ניתן לפיצוי כספי. מנגד, דחיית הבקשה פירושה למעשה דחיית התביעה ופגיעה אפשרית בזכויותיה הקנייניות של המבקשת באופן בלתי-הדיר.
לאור המשמעות של דחיית הבקשה כמפורט לעיל, סבורה אני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.

שיקולי היושר
9. המצהיר מטעם המבקשת העיד כי הן הוא והן אמו היו נוכחים בעת שניתנה החלטת הוועדה לתכנון ובניה הדוחה את ההתנגדות בשנת 2010 (ראה עמ’ 3, שורות 32-28). עם-זאת העיד כי הן הוא והן אמו לא הבינו את משמעות ההחלטה שניתנה, שכן ניתנה בשפה העברית אותה הוא ואמו אינם דוברים (ראה שם).
מוכנה אני לצאת מההנחה כי המבקשים היו ערים לתוכן ההחלטה שניתנה אם לא מייד כשניתנה, אזי בסמוך לאחר מכן. בפרט כאשר המצהיר אישר בעדותו כי במהלך השנים היה בקשר עם עורך-הדין שייצגם בווועדה (עמ’ 3, שורות 9 ו- 10). ואולם שהוי זה רלוונטי לבקשה לצו מניעה זמני רק ככל שיש בו כדי להעיד על הסכמה מצד המבקשים-לבניה המתוכננת. לא מוטלת על המבקשים
ככל שהתנגדו לבניה, חובה אקטיבית לפנות לבית-המשפט על-מנת לבקש צו מניעה שיאסור עליה שכן היתר הבניה לא הקנה כאמור כל זכות למשיב לבנות אלא בכפוף להסכמת השותפים.

10. בין הצדדים מחלוקת האם החלו עבודות ההכנה בשטח כבר בפברואר 2014 כטענת המשיב (ראה עמ’ 6, שורות 13-9) או שבועות ספורים קודם להגשת הבקשה כטענת המבקשים (ראה עמ’ 4, שורות 16-13). ואולם, בנסיבות העניין גם אם קיים שהוי מה בהגשת הבקשה, אין המדובר בשהוי שהוא כשלעצמו גרם נזק ממשי למשיב ומכל מקום אין בכוחו לגבור על הפגיעה הבלתי-הדירה בזכויות המבקשים ככל שתידחה בקשתם.

11. לאור כל האמור לעיל ניתן בזאת צו מניעה האוסר על המשיב לבצע עבודות כלשהן בהתאם להיתר שבידו, לרבות הריסה, חפירה ובניה, וזאת עד למתן פסק-דין בתביעה או עד למתן החלטה אחרת.
בשים-לב לנזק העלול להיגרם למשיב כתוצאה מהצו אם תדחה התביעה, יהא תוקפו של צו זה מותנה בתנאים הבאים:

א. הפקדת סך של 50,000 ש”ח בקופת בית-המשפט. סכום זה כולל את הסך של 10,000 ש”ח שהופקד כתנאי לכניסתו לתוקף של הצו הארעי.

ב. שני ערבים תושבי ישראל בעלי הכנסה מוכחת אשר יחתמו כל אחד על ערבות בסך 50,000 ש”ח.

ככל שלא יקויימו התנאים האמורים בתוך 14 יום מהמצאת החלטה זו, יפקע הצו.”

29. צו להימנע מהפרעה לשימוש וחזקה בחנות
ב- ה”פ (כ”ס) 54907-01-13 {אילן קעטבי נ’ אפרידר החברה לשיכון ולפיתוח ישראל בע”מ, תק-של 2014(2), 62228 (2014)} נפסק מפי כב’ השופטת רחל קרלינסקי:

“1. בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני המורה למשיבה להימנע מכל מעשה ו/או מחדל – בין במישרין ובין בעקיפין, שיש בו משום הפרעה לשימוש והחזקה של המבקש בחנות המשמשת לממכר מוצרים והידועה בשם “מרכז הפיצוצים” ברח’ שבזי 36 בראש העין, (להלן: “החנות”) והידועה כחלק מחלקה 145 בגוש 4272 (להלן: “המקרקעין”).

רקע עובדתי
2. המשיבה ניהלה התדיינות בעניין החנות הנ”ל בבית-המשפט השלום ברחובות. את התביעה לפינוי החנות כמושכר הגישה כנגד אדם בשם ססי (להלן: “ססי”) וביום 25.11.12 ניתן פסק-דין לפינוי החנות על ידו או מי מטעמו (להלן: “פסק-הדין לפינוי”).

בין מועד מתן פסק-הדין לדיון בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי פנה המבקש לבית-משפט זה במסגרת הבקשה דנן על-מנת למנוע בין היתר נקיטת הליכי פינוי כנגדו על-ידי המשיבה, מכוח פסק-הדין הנ”ל. בהסכמת הצדדים עוכב הדיון בבקשה עד להכרעה בערעור וביום 25.12.13 דחה כב’ בית-המשפט המחוזי (מרכז) את הערעור.

הדיון בבקשה דנן חודש כעבור כחודשיים מבלי שניתן צו ארעי במעמד צד אחד אלא לאחר הדיון במעמד הצדדים.

3. ביום 07.03.10 חתמה המשיבה עם מינהל מקרקעי ישראל על הסכם להארכת תקופת הפיתוח של המקרקעין עד ליום 01.01.12 וביום 29.01.12 הוארכה התקופה עד ליום 01.01.17. הורתו של ההסכם הנ”ל היתה בהתקשרות של חברת לקי בהסכם פיתוח בשנת 97 עם מינהל מקרקעי ישראל ובשרשרת העברת זכויות מכוחו עד להקנייתן למשיבה בשנת 2008.

4. אין חולק כי החנות נשוא הבקשה הושכרה על-ידי המשיבה לססי על-פי הסכם שכירות בלתי מוגנת לתקופה קצובה של שנה ואופציה לשנה נוספת שמומשה מתאריך 01.11.09 ועד ל- 31.10.11 (להלן: “הסכם השכירות”).

5. לגרסת המבקש החזקתו של ססי נוסדה וקדמה להסכם השכירות הנ”ל ובפועל החזיק בחנות כ- 20 שנה, וניהל בה את העסק הנ”ל. גם המבקש מחזיק בחנות מזה שנים לאחר שרכש את העסק מססי כנגד תמורה מוסכמת. בחששו כי המשיבה תנצל את פסק-הדין לפינוי לצורך פינויו שלו מהחנות, וזאת על-אף שאין כל צו פינוי כנגדו עתר למתן צו מניעה כנגדה בהסתמך על סעיפים 17 ו-19 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 במטרה להגן על חזקתו בחנות. לדידו הצו הזמני מיועד לשמור על המצב הקיים בו החזקה בחנות מצויה בידיו.

להשלמת התמונה יצויין כי במסגרת כתב התביעה עתר המבקש ליתן צו מניעה קבוע, שעילתו זהה לצו הזמני וזאת במטרה לטענתו לקבל הגנה כמחזיק אפילו שלא מכוח זכות כלפי מי שמבקש לנשלו מחזקתו.

טענות הצדדים
המבקש
6. לטענת המבקש הוא זכאי להגנה על החזקתו בת השנים בחנות. עילת הבקשה מבוססת על סעיפים 17 ו- 19 לחוק המקרקעין כאמור העוסקים אמנם במטרד והחזרת גזילה, אך מכוחם הוא זכאי לסעד. בהפנותו ל- בג”צ 10302/07 טל בניה נ’ שר הביטחון ואח’ סבור המבקש כי משנקבע שתכליתה של התביעה הפוססורית היא לתת הגנה למחזיק, גם אם אינו מחזיק כדין, וזאת על-מנת למנוע פינוי בכוח הזרוע אלא על-ידי הליך משפט ראוי, לכן יש לאפשר שמירת המצב הקיים עד להכרעה בתביעה העיקרית.

7. זאת ועוד, הואיל ותביעת הפינוי לא הוגשה כנגד המבקש חרף ידיעת המשיבה על החזקתו בפועל בחנות נהגה המשיבה בחוסר תום-לב עת שקבלה פסק-דין לפינוי ביודעה את זהות המחזיק האמיתי, בתכססנות ובכוונת מכוון.
בהגשת התביעה רק כנגד ססי – ולא כנגד המבקש, ביקשה המשיבה להיבנות מהאפשרות להגיש תביעה מהירה מכוח פרק טז’ 4 לתקסד”א כנגד ססי, תוך שהיא “מגניבה” סעד ולפיו יש לפנות את ססי וכל מי מטעמו – ולנסות להחילו כנגד המבקש. שהרי כנגד האחרון, שאינו חתום עמה על הסכם שכירות בלתי מוגנת, לא היה ביכולתה להעלות טענת מניעות על יסוד הלכת עוקשי.

8. עוד טען המבקש כי למשיבה אין זכות קניינית בחנות ולכן אינה יכולה לפעול לפינויו של המבקש. על-פי הסכם הפיתוח של המשיבה מול המינהל רק לאחר השלמת הפיתוח ועמידתה בהוראותיו, תוכל לרכוש זכויות קנייניות במקרקעין וזאת בדרך של התקשרות בהסכם חכירה עם המינהל.

9. במענה לטענת המשיבה בדבר קיומו של מעשה-בית-דין – נטען כי אין זיקה או קרבה משפטית בינו לבין ססי. יתר-על-כן השתק הפלוגתא מתקיים כאשר בית-משפט מוסמך קובע ממצא עובדתי הדרוש להכרעה בפלוגתא שבין הצדדים, ואילו פסק-הדין בעניין ססי מושתת על מניעות ומתבסס על הקביעה כי מאחר וססי חתום על שכירות בלתי-מוגנת, מנוע הוא מלטעון כנגד זכות המשיבה בנכס. קביעה זו אינה ממצא עובדתי ואינה חלה על המבקש. גם הקביעה החליפית בפסק-דין ססי ולפיה למשיבה זכויות בחנות אינה מחייבת שכן בית-משפט שלום אינו מוסמך להכריע בזכויות במקרקעין.

10. בניסיון להתמודד עם טענות שביושר כנגדו טען המבקש כי, שיהוי והשתק יביאו לדחיית תביעה רק במקרים קיצוניים בהם הוכח כי התובע ויתר על זכותו- ולא כך הדבר במקרה זה. המבקש נאלץ להמתין לפסק-הדין נגד ססי על-מנת שתיווצר עילת התביעה. כך גם לגבי ההשתק – שכן טענה זו מושתתת על הטענה כי המתין כביכול בחיבוק ידיים להכרעה בתביעת המשיבה כנגד ססי ולא הצטרף להליך מיוזמתו. גם כאן פעלה המשיבה בתכססנות שכן היה על המשיבה לתבוע את פינוי כל המחזיקים בנכס ולא לנסות להכניס את סעד פינוי המבקש “בדלת האחורית” בבקשה את פינוי ססי “וכל מי מטעמו”. זאת ועוד, משלא התקבלה אצל המבקש כל הודעה לעניין תוצאות ערעורו של ססי, התבקש בית-המשפט הנכבד למתן צו ארעי עד לקבלת ההחלטה בבקשה.

11. לשיטת המבקש, מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו, שהרי לעומת אובדן החזקתו בחנות, שמשמעה ירידה לטמיון של השקעותיו לא יגרם כל נזק למשיבה שתקלע ממילא לדיונים ארוכי שנים בטיפול בתכניות הבניה, שטרם אושרו. הצו הזמני בא לשמר מצב קיים ואין ליתן למשיבה אשר פועלת בתכססנות לפינויו את מבוקשה.

המשיבה
12. בתגובת המשיבה לבקשה למתן הצו נטען כי למבקש אין זכות עצמאית בחנות המנותקת מזכויותיו של ססי, ומשנקבע כי אין לססי זכויות – הרי שגם המבקש נעדר זכויות בחנות, ולכן ההחזקה לכשעצמה, כשאינה מתבססת על זכות כדין היא מצב עובדתי נתון בלבד אולם אינה בגדר זכות הראויה להגנה. הטענה הסתמית בדבר רכישת הזכויות ללא פרטים או ראיות בעניין אינה מקימה זכות. יתר-על-כן, תקופת הסכם השכירות שבין המשיבה לססי, שמכוחו רכש המבקש לטענתו זכויות בחנות חלה מיום 01.11.09 ועד ליום 31.10.11 – דבר הסותר את טענת המבקש להחזקה של למעלה מ- 7 שנים.

13. המשיבה סומכת ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט ברחובות, וטוענת כי שעה שהפך חלוט הוא מקים השתק כנגד המבקש. בפסק-הדין הנ”ל קבע בית-המשפט ממצאים עובדתיים ומשפטיים שהינם בבחינת מעשה-בית-דין ו/או השתק פלוגתא ביחס לתביעת המבקש ואם ביקש למנוע את תחולתו עליו הנטל להוכיח קיומה של זכות עצמאית וזאת לא עשה. יתר-על-כן, למרות שהמבקש ידע על ההליך שהתנהל לפינוי הנכס כנגד ססי, לא נקט בדרך הקבועה בתקנה 51 לתקסד”א, בחר לשבת בחיבוק ידיים והסתפק בעדות אביו בהליך הנ”ל. האחרון הגיש תצהיר בהליך שם ואף נחקר נגדית ועל-פי עדותו עולה כי החזקה היתה משותפת לססי, המבקש ואביו והחזקה בה היתה לתקופה של שנתיים.

14. כמי שהסעד המבוקש על ידו נעוץ בדיני היושר אין המבקש זכאי לטענת המשיבה לכל סעד מן היושר באשר לא עמד בתנאים המוקדמים לכך.

ראשית, המבקש חסר ניקיון כפיים – העלה טענות עובדתיות סותרות וגם נמנע מגילוי מלוא הפרטים הרלוונטיים כמו הקביעה בפסק-הדין כי הפינוי חל כנגד ססי ומי מטעמו. הוא הדין בניסיון להציג את פסק-הדין הנ”ל כמושתת על מניעות בעוד שההכרעה בו מתייחסת לזכויות לאחר דיון לגופו.

שנית, המבקש השתהה בחידוש הבקשה לסעד הזמני והיה זה באחריותו להודיע לבית-המשפט בדבר פסק-הדין שניתן בערעורו של ססי, אך לא עשה כן עד לדיון ביון 17.02.14, בו הודיע, לאחר 54 ימים ממועד מתן פסק-הדין בערעור – כי הערעור נדחה.

15. המשיבה פרטה את הנזק הרב שיגרם לה אם ינתן הצו, מכיוון שיפגע תכנונה לפנות ולהרוס את החנות, ימנעו פיתוח ומימוש הבניה על המקרקעין, ויחול עיכוב בהוצאת היתר בניה. בא-כוח המשיבה הדגיש בנוסף, כי למעשה הפעלת העסק על-ידי המבקש נעשית שלא כדין ובקשתו לקבל רישיון כנ”ל נדחתה, ולכן במצב זה ממילא מתחייב פינויו מהחנות.

דיון
16. סמכותו של בית-המשפט למתן צו מניעה זמני הותנתה בתנאים המפורטים בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי…
עיננו רואות כי על המבקש לקבל סעד זמני כנ”ל לשכנע בקיומה של עילת תביעה על-פי ראיות מהימנות לכאוריות ולהצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו. דהיינו, שהנזק שיגרם למבקש הסעד הזמני, ככל שלא יינתן הצו, עולה על הנזק שיגרם למשיבה, אם יינתן הצו.
לצד שיקולים אלו על בית-המשפט לשקול שיקולי יושר וצדק, כמו שיהוי.
(ראה רע”א 5841/11 אקסלרוד איטה נ’ בנק המזרחי (20.09.11))

17. ההלכה מורה, כי שני היסודות הנ”ל של סיכויי התביעה ומאזן הנוחות נבחנים ב”מקבילית הכוחות”, קרי ככל שסיכויי התביעה להתקבל גבוהים יותר, כך תפחת הדרישה ותקל עם המבקש, במסגרת בחינת מאזן הנוחות.
(ראה רע”א 6944/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע”מ נ’ אמר, פ”ד נו(1), 529 (2001))
כמו-כן, במסגרת שיקולי מאזן הנוחות, ידוע שהסעד הזמני נועד למנוע שינוי מצב קיים ולענות על החשש שמא לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. במיוחד הדבר נכון בנוגע לפינוי נכס מקרקעין, שאז המצב יהא בלתי-הפיך או קשה להחזיר את המצב לקדמותו, הגם שקיים הבדל בין פינוי אדם מדירת מגורים לבין פינוי נכס עסקי.

18. על-מנת לבחון את סיכויי התביעה נותן בית-המשפט דעתו לראיות לכאוריות שהוצגו לפניו, והערכה זו יכולה להשתנות במסגרת הדיון, ובוודאי לאחר הצגת מלוא חומר הראיות במסגרת ההליך העיקרי.
(ראה רע”א 3533/09 נציגות הבית המשותף נ’ ירון עיון (01.09.09))

המבחן הנוהג כיום בשאלת מבחן הראיות הוא האם הוכח שהתביעה אינה טרדנית וקיימת שאלה רצינית לדון בה. וכפי שאומר בית-המשפט העליון ב- רע”א 3569/10 אלו עוז בע”מ נ’ קלילי תעשיות בע”מ (28.06.10):

“די בכך כי בית-משפט ישתכנע באורח לכאורי כי התובענה מעלה שאלה רצינית המצריכה דיון, ואיננה בגדר תביעת סרק על פניה.”

19. לטענת המבקש, אין חולק, כי הוא מחזיק בחנות למרות המחלוקת לעניין תוקפה המשפטי של החזקה, ועל-כן הוכיח ברמה לכאורית קיומה של עילת תביעה.
בפסק-דינו של בית-המשפט ברחובות נקבע כי תקופת השכירות של ססי הסתיימה ביום 31.10.11 וכי לא נחתם הסכם נוסף ולכן נקבע כי ססי החזיק במושכר שלא כדין. גם טענתו כי החזיק בקיוסק במשך 19 שנה לא הועילה לו לנוכח הסכם השכירות שחתם עם המשיבה.

משכך הורה בית-המשפט על-פינויו ו/או מי מטעמו מהמושכר.

לאחר פסק-הדין התגלה המבקש כטוען חדש לזכות בחנות, והשאלה שבפני היא אם-כן, מהם סיכוייו להצביע על זכות עצמאית בחנות לנוכח הקביעות בפסק-הדין לפינוי.

20. ההלכה הפסוקה קבעה את מבחני תחולתה של דוקטרינת מעשה בית-דין ונראה כי כבר לצורך ההליך שבפני ניתן לקבע כי לקביעות השיפוטיות בפסק-הדין ברחובות יש השלכה לפחות על חלק מטענות המבקש ובכללן מעמדו של ססי בחנות, זכויותיו המשפטיות ושל מי מטעמו. גם המבקש מודה בקרבה משפטית לססי בהיותו הנעבר של זכויותיו בחנות ובעסק שמופעל בה, מה גם שעדות אביו בכל הנוגע לזכויות בנו בחנות וכפי שבית-המשפט ברחובות שם ליבו אליהן, ממילא מצביעות על אינטרס משותף של המבקש וססי בהחזקת החנות.

21. לטענת המבקש כאמור אין הוא בבחינת “מי מטעמו” של ססי בחנות, שהרי אינו פועל בעבורו כי אם רכש זכות עצמאית משלו. בנסותו להוכיחה הציג (לא הגיש) ורק בדיון במעמד הצדדים מבלי לאזכר קודם לכן, הסכם מכר מיום 01.02.07, שנערך בכתב יד בינו לבין ססי שעל-פיו רכש קיוסק בכתובת הנ”ל, לרבות המבנה, התכולה והמוניטין תמורת 520,000 ש”ח שבגינם שולמה מקדמה על-סף 120,000 ש”ח. בהסכם צויין כי הקיוסק הוחזק על-ידי ססי מאז 93 ואילו המחזיק הקודם נעלם.

22. בחקירתו לא נתן המבקש הסבר לאי-הצגת המסמך קודם לכן ומאידך הכחיש קיומו של הסכם אחר מסוג שכירות משנה בינו לבין ססי. בהמשך ציין כי אין בידיו הסכם כנ”ל, ואינו יודע אם חתם על מסמך כנ”ל) אלא כדבריו (בעמ’ 7 שורה 3 לפר’):

“אני הבעלים ובקשר לשכירות משנה עורך-דיני אמר לי שזה שקול לשכירות משנה.”

כאן המקום לציין, כי בא-כוח המשיבה עמד בתגובתו המאוחרת על התנגדותו להגשת המסמך (שאף לא הוגש), גם מבחינה דיונית וגם מבחינה מהותית באשר אין לטענתו ליתן לו כלל משקל לגופו ולאור הסכם אחר שהוצג על ידו, כפי שיובהר.
המבקש הודה בחקירתו כי ביצע תשלום של 3,600 ש”ח + מע”מ מידי חודש, אולם לשיטתו הכספים נמסרו לססי על חשבון יתרת התמורה לסילוק. הוא הכחיש כי התשלום בוצע על ידו לידי המשיבה ואילו גרסה אחרת של ססי היא לדידו גרסה שיקרית, אם כי הודה כי העביר כספים לססי, שעשה בהם ככל שעלה על רוחו. הכחשה זו חזרה על עצמה עת עומת עם הצהרות אביו בהליך האחר. אביו העיד אודות הפעלה משותפת של העסק על-ידי האחרון יחד עם המבקש ועם ססי ולטענתו פעילותו של ססי בחנות לאחר הסכם המכר נועדה על-מנת לסייע לו ולהדריכו כיצד לנהל את העסק, ואילו אביו שימש, כדרכו בבחינת מסייע לבנו.
רק בחקירתו העלה המבקש טענה כי השלים את רכישת החזקה בשנת 2010, אולם בגרסה זו סתר טענה קודמת כי החזיק בחנות כ- 7 שנים. ההסבר הדחוק שנתן לכך היה (עמ’ 13 לפר’):

“לא הבנת אותי. כמו שאמרתי מהתחלה, אמרתי שבשנת 2007 התחיל משא-ומתן, כבר הבאתי כסף למר שלום ובשנת 2010 הכל נסגר. כל התשלומים, הכל סודר.”

23. נציג המשיבה, מר אליהו שבי הצהיר כי הפעלת העסק בחנות נעשית שלא כדין ובגין כך תלוי ועומד כתב אישום כנגד המבקש וססי ובנסיבות אלו לא יאושר שימוש חורג. כמו-כן מאז הגשת תביעת הפינוי כנגד ססי לא שולמו לידי המשיבה דמי שכירות בגין החזקה בחנות.

העד הודה בחקירתו כי נציג המשיבה (מר אלקובי) הוזמן לחקירה במשרדי הוועדה המקומית ותכנון ובניה בראש העין, כפי שעלה מת/1. גם הוא אישר כי המבקש מפעיל את העסק בחנות אלא שלטענתו שלא על-פי זכות חזקה כדין. עוד הודה כי המשיבה ידעה על עובדה זו ולא צרפה אותו לתביעתה כנגד ססי משום ש (בעמ’ 17 לפר’):

“ידענו שהוא נמצא במקום ומפעיל את המקום אז אמרנו שיצא גם נגדו וגם נגד ססי וגם נגד שמריהו פסק-דין.”

בנוסף, העד אישר כי יכול שהמשיבה פנתה אל המבקש או נציגו על-מנת לחתום עמו על הסכם שכירות.

24. לאחר הדיון הותר למשיבה להגיש ראיה נוספת בדמות תע”צ מיום 11.03.14 של מנהלת מח’ הגביה בעיריית ראש העין, ועל-פיו הוגש לעיריה הסכם הנושא כותרת “הסכם שכירות משנה” שנערך ביום 17.01.10 בין המבקש לססי לתקופה של 4 שנים החל מיום 01.01.10 ועד 31.12.13 תמורת תשלום חודשי.
בעניין זה טענה המשיבה, כי המבקש הסתיר את ההסכם, ועולה ממנו כי ככל שהיתה לו זכות כשוכר משני מאת ססי, זו פקעה זה מכבר.

בא-כוח המבקש נדרש בסיכומיו לראיה החדשה ומלבד התנגדותו לצירופו ביקש להדגיש כי המסמך מעיד שהמשיבה נתנה הסכמתה לכך שהחנות הושכרה למבקש וממילא מתברר כי תקופת השכירות המוסכמת הינה עד ליום 31.12.13, לאחר המועד שנטען על-ידי המשיבה בנוגע לפקיעת הסכם השכירות של ססי בשנת 2011.

25. בחנתי את הראיות שהוגשו ואלו שהמבקש נמנע מהגשתם ומצאתי כי נפקד מהם חלק נכבד של מימד המהימנות הלכאורית. משקלה הסגולי של עדות המבקש היה נמוך זאת משום הסתירות, התמיהות, וההימנעות מהגשת מסמכים שבנקל יכול היה להגישם. הוסף לכך, הפרכת גרסתו בעניין התקשרות בהסכם לשכירות משנה עם ססי.

מנגד וכפי שעלה מת/1, ומעדות עד המשיבה התברר כי המבקש החזיק בחנות גם לאחר המועד שאליו התייחס בית-המשפט ברחובות בכל הנוגע לזכויותיו של ססי.
יודגש, כי לעומת הנטען בתגובה לבקשה, בדבר היעדר יריבות בין הצדדים, מודה גם בא-כוח המשיבה, כי המבקש שילם לידיה דמי שכירות ועם סיום השכירות על-ידי ססי הפסיק גם המבקש לבצע תשלום, ולכן הוגשה תביעה כספית כנגד ססי. דא עקא שתביעת הפינוי במקורה לא הוגשה כנגד המבקש, בעוד שהיה ברור למשיבה כי הוא מצוי ופועל בחנות.

כאן המקום לציין, כי הן המבקש והן המצהיר מטעם המשיבה פרשו לפני תמונה עובדתית רחבה יותר מזו שעליה הוצהר, ובכך נבדל הרקע העובדתי למול זה שפורט בבקשה לסעד הארעי.

כל האמור מעיד, כי לא ניתן לומר במקרה זה שהמבקש חסר זיקה לחנות, גם אם שאלת זכותו להמשיך להחזיק בה לא נקיה מספק. כמו-כן לא ניתן להתעלם מהידיעה שהיתה למשיבה עוד טרם נקיטת ההליך בבית-משפט ברחובות שהמבקש מצוי בחנות גם על דעתה ולמרות זאת לא טרחה לפעול כנגדו, לפינויו
בנסיבות אלו יש לומר, כי המבקש הניח יסוד למסקנה כי אין עסקינן בתביעת סרק, אם כי היסוד הנ”ל אינו בנוי לתלפיות.

26. בבוא בית-המשפט לערך את מאזן הנוחות יבחן את השוואת מידת הנזק למי מהצדדים כתוצאה ממתן או שלילת הסעד המתבקש.
המבקש חס על גדיעת מקור פרנסתו והשקעותיו, הגם שחסך מאוד בהנחת תשתית ראייתית לביסוס הטענה, ואילו נציג המשיבה הצהיר, כי השקעות המשיבה ששילמה לצורך רכישת זכויותיה במקרקעין כ- 41 מיליון ש”ח תפגענה מכל עיכוב נוסף. לדבריו, החנות מיועדת להריסה בהתאם לתכנית רנ/מק/10/א החלה על המקרקעין באשר המקרקעין עליהם היא מצויה מיועדים לפיתוח בהתאם להסכם של המשיבה עם המינהל. המשיבה הכינה את מלוא התכניות להגשה, אולם אינה יכולה להגישן עד להשלמת פינוי החנות והיקף הנזק להערכתו מגיע לכמאה מיליון ש”ח.

27. אני סבורה, כי בנסיבות כאן, נוטה מאזן הנוחות בשלב זה לטובת המבקש.
המשיבה הצהירה כאמור על כוונתה להרוס את החנות ולכן ברור כי אם לא ינתן הצו לא תהא תוחלת לתביעה העיקרית של המבקש בהמשך. מאידך, המשיבה מצויה אמנם בתחילתו של הליך השגת ההיתר, שטרם התקבל וקיים ספק אם הוא מותנה בפינויו של המבקש דווקא. להערכותיה בדבר היקף הנזק העתידי לא בא תיעוד מתאים ונראה כי הנזק שיכול להגרם לה מצוי, אם בכלל במרחק של זמן.

28. כמו-כן, אינני רואה בשיהוי הנטען על-ידי המשיבה נימוק לשלילת הסעד באשר עסקינן בתקופת ביניים קצרה שבין מתן פסק-הדין בערעור ועד לדיון המחודש בבקשה. כמו-כן לא הועלתה כל טענה שהיא לעניין זהות הסעד שבין הבקשה לזה הנתבע בתביעה.

29. למול כל המפורט סבורני, כי בכל אשר נוגע לקביעת הערבויות יש לתת את הדעת לנזק האפשרי שעלול להיגרם למשיבה עם מתן הצו, שיעלה ויכביד עם הימשכות ההליך. יתר-על-כן מקום שסיכוייה של התביעה נמוכים, כפי שהצבעתי לעיל, יש לקבע ערובה משמעותית להבטחת הפיצוי בגין הנזק הנ”ל.
(ראה בר”מ 5118/10 יוזמות חינוך ימין אורד נ’ דגמופר (26.01.11))

לסיכום
30. לאור האמור אני קובעת כדלקמן:
א. הצו הארעי יהפוך לזמני ועד למתן פסק-דין בתביעה.

ב. הצו מותנה בהשלמת הפקדה בסך של 100,000 ש”ח נוספים במזומן או ערבות בנקאית בתוך 21 יום. בהיעדר הפקדת העירבון יפקע הצו מאליו.

ג. אני קובעת הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ש”ח לפי התוצאות.”

30. צו האוסר על בניה או הכשרת שטח לבניה
ב- ת”א (עכו) 4536-03-10 {עזבון המנוחה סאלחה בדר זל נ’ יוסף בדר, תק-של 2014(2), 27042 (2014)} נפסק מפי כב’ השופטת ג’ני טנוס:

“החלטה
המשיב 1 (להלן: “המשיב”) הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית-המשפט מיום 09.05.10 ובגדרה ניתן צו מניעה זמני האוסר עליו לבצע עבודות בניה או הכשרה לבניה בחלק הידוע כמגרש 24/9 גוש מאודמות כפר חורפיש (להלן: “החלקה שבמחלוקת”).

נימוקי ההחלטה התמקדו אז בעובדה כי המשיב מבצע את העבודות ללא היתר בניה ותוך פלישה לחלקה שבמחלוקת הרשומה על-שם המשיב 4, מנהל מקרקעי ישראל, כמגרש מס’ 116 ושעה שהיא מיועדת לפי תכנית הפרצלציה של המנהל לשמש כדרך עבור חלקת המבקשים, היא חלקה 113, כמו גם עבור חלקות נוספות שאינן מענייננו.
אפתח ואומר כי לאחר ששקלתי טענות המשיב וטענות המבקשים בתגובתם, נחה דעתי לדחות את הבקשה לעיון חוזר וזאת ללא צורך בקיום דיון.

במקרה דנן לא התגלו נסיבות חדשות המצדיקות ביטול צו המניעה הזמני. גם במסגרת בקשתו זו המשיב לא הצליח להצביע על זכות כלשהי בחלקה שבמחלוקת אשר תצדיק הטיית כף המאזניים לטובתו. ויודגש, המשיב לא הוכיח במסמכים או בראשית ראיה, כי יש לו זכויות קניין כלשהן בחלקה שבמחלוקת.

לעומת-זאת, הבניה שהמשיב החל בביצועה בחלקה שבמחלוקת היא שלא כדין משום שאין לגביה היתר בניה. ויובהר, על-פי תכנית המדידה של המודד מר פקרי נמר (נספח 2 ונספח 6 לבקשת המשיב) ניכר באופן ברור, כי הבניה הלא חוקית שהמשיב החל לבצע בחלקה 23 שבבעלותו הסיגה גבול החלקה שבמחלוקת אפילו בקטע הדרך שהמשיב עצמו טוען כי היא משמשת לפי זיקת ההנאה הרשומה בטאבו כדרך ברוחב של 2 מ’ לטובת חלקת המבקשים (חלקה 113).

אגב כך אוסיף, מהמכתבים של מנהל מקרקעי ישראל והוועדה המקומית שצורפו על-ידי המשיב לבקשתו, ניתן להיווכח כי לא מתוכננת פריצה של דרך בחלקה שבמחלוקת, אך במסמכים אלה אין כל אמירה או רמז להפרכת טענת המבקש כי החלקה שבמחלוקת הוקצתה כדרך לטובת חלקתו ואין בהם כדי להראות כי למשיב זכות כלשהי בה.

כך או כך, נימוקי הבקשה אין בהן כדי ללמד על שינוי נסיבות מהותי באופן המצדיק ביטול צו המניעה הזמני.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית. צו המניעה הזמני מיום 09.05.10 בעינו עומד.

לפנים משורת הדין ולאחר התלבטות, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו בגין בקשה זו.”

31. צו האוסר על כניסה לקרקע וזריקת חומרי פסולת ובניה
ב- ת”א (ירו’) 17526-04-14 {עומר סובחי מעתוק נ’ מריה סביח, תק-של 2014(2), 24222 (2014)} נפסק מפי כב’ השופטת מיכל שרביט:

“החלטה
1. במסגרת תביעה לסילוק יד הוגשה הבקשה שלפני למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים או מי מטעמם להיכנס או להניח ולזרוק כל חומר או פסולת, או לבצע כל פעולת בניה או חפירה או הרחבה, או לעשות כל שימוש בכל חלק מהקרקע הידועה כחלקה 50 בגוש 30607 מאודמות בית חנינא בירושלים.

2. המבקשים טוענים לזכות בעלות רשומה בחלקה 50 האמורה, עליה קיים בית מגורים וגינה המכילה עצי פרי מסביבו, ולפלישת המשיבים אל תוך חלקתם. לעומתם, המשיבים בתגובתם הבהירו, כי המשיבה 1 היא הבעלים (במשותף עם אחרים) של חלקת האדמה הסמוכה לחלקה נושא הבקשה, חלקה 47 בגוש 30607, ואילו המשיב 2 הוא קבלן שהתקשר עם המשיבה 1 בהסכם קומבינציה. לטענת המשיבים, כיום, שתי החלקות האמורות הינן חלק מתכנית איחוד וחלוקה, יזומה על-ידי עירית ירושלים (תב”ע שמספרה 7464), על-פיה הופרשו שטחים לצרכי ציבור וחולקו החלקות, תוך קביעת זכויות בניה לגבי החלקות לאחר החלוקה. במסגרת תכנית איחוד וחלוקה זו הופקע חלק מחלקה 50 (שהפכה לחלקה 10), שעבר להיות חלק מהחלקה של המשיבה 1 (שהפכה להיות חלקה 20 ב’, וכן חלקה 20 ג’). אין מחלוקת, כי תכנית לצרכי רישום התואמת את התכנית של החלוקה החדשה שאושרה, טרם נרשמה בפנקסי המקרקעין בהתאם לסעיף 125 לחוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965. המשיבה 1 אינה מכחישה את עבודות החפירה והבניה המבוצעות בימים אלה בחלקתה החדשה על-פי תכנית איחוד וחלוקה, הכוללת כאמור חלק מחלקה 50 נושא הבקשה. עם-זאת, לטענתה, בניה זו נעשית על-פי היתר בניה כדין, שניתן על-ידי הרשויות המוסמכות, בהתבסס על תכנית איחוד וחלוקה (בדיון הובהר כי היתר הבניה מאפשר בניה אל תוך חלקה 50 של 60-50 מ”ר בנוי, וכן 250-200 מ”ר בגין 3 מ’ שאין לבנות בהם עד לגבול החלקה – עמ’ 4 שורה 18 עד 20).
על רקע דברים אלה נפנה לשאלות הצריכות בחינה לצורך הבקשה לסעד הזמני.

3. זכות לכאורה – המבקשים הבהירו כי אין בכוונתם לתקוף את תכנית איחוד וחלוקה ואף לא את היתר הבניה שניתן על בסיסה; אלא שלטענתם, היתר הבניה אינו מקנה זכות במקרקעין, ועד שלא תירשם התכנית בפנקסי המקרקעין, אין למשיבה 1 זכויות בחלקה 50, שנטענת להיות בבעלותם. על-כן, לטענתם, אין למשיבים זכות להיכנס לחלקה או לבצע בה עבודות בניה (עמ’ 1 שורה 28 – עמ’ 2 שורה 3). הנה-כי-כן, המבקשים אינם מעלים טענות נגד תוקפה של התכנית; אינם מציגים מגבלה או מניעה לרשום את הזכויות על-פי התכנית בפנקסי המקרקעין; ולא מעלים כל טענה בנוגע לכך שלאחר רישום התכנית יהיו בידי המשיבה 1 זכויות בחלקה 50. כל אלה מעלים סימני שאלה בנוגע לזכות המבקשים במקרקעין לאורך זמן.
עם-זאת, הפעולות שמבוצעות כעת על-ידי המשיבים הינן פעולות למימוש זכויות המשיבה 1 על-פי תכנית איחוד וחלוקה. על-פי ההלכה הפסוקה, דומה כי בשלב זה הזכויות העומדות למשיבה 1 מכוח אישור תכנית איחוד וחלוקה הן זכויות שליליות במהותן, לאמור, זכויות “שלא יבוצע דבר בניגוד לתכנית החלוקה הממשיכה להתקיים” (ע”א 587/77 הוועדה המקומית לתכנון ובניה, רמת גן נ’ קצב, פ”ד לב(2), 359 (09.05.78)); ויש לראותן כ”זכויות תכנוניות” בלבד ולא כזכויות קניין מלאות (ה”פ (מחוזי ת”א) 971/91 פגסוס טרייד סנטר בע”מ נ’ ישכונטל – ישראל קונטיננטל חברה לפיתוח בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.07.93); ע”ש (מחוזי ת”א) 1563/97 צדוק נ’ מנהל מס רכוש מרכז, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.11.00); והשוו: ציון אילוז “מעמדם המשפטי של בעל מגרש והבעלים הרשום במגרש שנוצר בתכנית לחלוקה מחדש” מקרקעין, יולי 2002, 62; וראו גם ת”א (שלום יר’) 1824/99 מנהל מקרקעי ישראל נ’ תורג’מן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)).
במצב דברים זה, המסקנה העולה היא, כי עלה בידי המבקשים להראות שאלה רצינית הראויה לדיון, על-אף סימני השאלה שלעיל.

4. מאזן הנוחות – כאמור, מדובר בענייננו בעבודות חפירה ובניה שלפחות חלקן מבוצע בחלקה 50, לגביה טוענים המבקשים-לבעלות רשומה בה. מכאן, שאי-מתן צו המניעה הזמני יכול להקים קושי בהשבת המצב לקדמותו, ולמצער להביא למצב בו השבת המצב לקדמותו תהא כרוכה בהשקעת משאבים לא מעטים. בנסיבות אלה, מאזן הנוחות נוטה אל עבר שמירת המצב הקיים בדרך של מתן הצו הזמני; ואת הפיצוי בגין הנזקים שעלולים להיגרם למשיבים בשל העיכוב בבניה ניתן להבטיח באמצעות הפקדת ערבויות מתאימות על-ידי המבקשים.

5. לא נעלמה מעיני העובדה שהמבקשים לא ציינו בבקשתם, כמו גם בכתב התביעה שהגישו, את דבר קיומה של תכנית איחוד וחלוקה החלה על החלקה הנדונה; ואף לא גילו בה את הבקשה הקודמת שהגישו לפני למעלה משנתיים, שהיא זהה לבקשה שלפני, ושנמחקה לבקשת המבקשים, שהודיעו כי בכוונתם להגיש עתירה מינהלית לבית-המשפט המוסמך (ת”א 19991-12-11, פרוטוקול הדיון והחלטת כב’ השופטת ש’ רנר מיום 22.12.11 – נספח 4 לתגובת המשיבים). ההסבר שניתן על-ידי המבקשים לפיו בהמשך גמלה בליבם ההחלטה שלא לעתור נגד התכנית, וטענתם כי מאז הגשת הבקשה הקודמת לא נעשתה כל פעולת פלישה לחלקה 50, ועל-כן פנו בבקשה חוזרת רק כעת, עם התחלת עבודות הבניה – טענה שלא נסתרה על-ידי המשיבים – מניחים את דעתי כך שאיני מוצאת שיהוי בהגשת הבקשה. אף שבהחלט ראוי היה שהמבקשים יגלו בבקשתם את הפרטים האמורים, איני סבורה כי יש בכך, כשלעצמו, כדי להטות את הכף לעבר אי-מתן הצו. אולם, ראוי לתת משקל לכך במסגרת פסיקת ההוצאות.

6. לאור כל האמור, ניתן בזה צו מניעה זמני כפי המבוקש והמפורט בסעיף 1 לעיל; זאת, בכפוף לכך שבנוסף להתחייבות העצמית וערבות צד ג’ שצורפו לבקשה, יופקד ערבון, כמשמעותו בתקנה 364(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, בסך של 50,000 ש”ח (5,000 ש”ח מתוך סכום זה כבר הופקד בקופת בית-המשפט); וכן תופקד ערבות, כאמור בתקנה 364(א) לתקנות, בסך 250,000 ש”ח. הסכום הכולל בסך 300,000 ש”ח (בניכוי סכום של 5,000 ש”ח שהופקד כאמור) יופקד במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית שאינה מוגבלת בזמן. הערבויות יופקדו עד יום 27.05.14 כתנאי לכניסת צו המניעה הזמני לתוקפו. לא יפעלו המבקשים כנדרש בתוך המועד האמור, לא ייכנס הצו הזמני לתוקפו, והצו הארעי שניתן ביום 09.04.14 יבוטל.
למרות התוצאה אליה הגעתי, בשים-לב להתנהלות המבקשים באופן הגשת בקשתם כמפורט לעיל, איני מוצאת לפסוק הוצאות לטובתם.”

32. צו המונע פגיעה באספקת החשמל לנכס
ב- ת”א (נת’) 4213-05-14 {ק.מ.ג. – קרב מגע גלובל בע”מ נ’ אלי גברי, תק-של 2014(2), 46290 (2014)} נפסק מפי כב’ השופט אריאל ברגנר:

“החלטה
בפני בקשה לצו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע כל פעולה ו/או מחדל שיש בהם כדי לפגוע ו/או להפריע ו/או למנוע ו/או לצמצם בכל צורה ודרך את אספקת החשמל בבית המבקשים המצוי ברח’ חנקין 21 קדימה (להלן: “הבית”).
ביום 04.05.14 ניתן על-ידי צו ארעי והדיון בבקשה נקבע בפני להיום.
באי-כוח הצדדים טענו טענותיהם, הסכימו שלא לחקור את המצהירים ולאחר מכן סיכמו בעל-פה.

נשוא המחלוקת הוא כבל חשמל העובר דרך מגרשו של המשיב 3 אל מגרש המבקשת ואשר דרכו מקבלת המבקשת את אספקת החשמל לביתה.
המשיבים מבקשים לנתק הכבל במסגרת עבודות בניה המבוצעות במגרש ואילו המבקשת עותרת לצו זמני המונע ניתוק זה שמשמעותו ניתוק זרם החשמל לביתם ובכך יהפוך לבלתי-ניתן לשימוש, כאשר בבית זה מתגוררת משפחה ומנוהלים ממנו עסקים.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי פנתה אל חברת החשמל על-מנת שתתקין פילר וחיבור חשמל חדש ועצמאי שאינו עובר דרך מגרש המשיבים ונמסר להם כי הדבר יארך כחודשיים ימים.
המשיבים טוענים כי הימצאותו של כבל החשמל במגרשם מהווה הסגת גבול וכן טוענים כי בכל יום שחולף נגרמים נזקים עצומים בשל ההפרעה בעבודות הבניה וכי המבקשת יכולה לקבל זרם חשמל מגנרטור ולחילופין משכן כזה או אחר עד אשר יחובר ביתם לפילר החדש.

הכרעה
במהלך הדיון ניסיתי להביא הצדדים להסדר ביניהם אך ללא הצלחה.
כאמור לעיל מדובר בבקשה לצו מניעה זמני אשר יינתן היה והמבקשת תוכיח כי יש לה עילת תביעה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

אין חולק כי המבקשת והמשיבים 4-3 רכשו את המגרשים הרלוונטים וכי רכשו אותם כאשר עובדה קיימת ניצבת בפניהם – כאשר כבל החשמל המספק חשמל למגרש התובעת עובר בתוך מגרש המשיבים 4-3, כמצב קיים.
בנסיבות אלה ברי כי הצורך למנוע ניתוק הכבל וניתוק ביתה של המבקשת מהחשמל, מקים את עילת התביעה הנדרשת, על-מנת לשמר מצב קיים ומניעת נזקים.
מבחינת מאזן הנוחות, אני קובע כי גם הוא נוטה לטובת המבקשת.
לו ינותק כבל החשמל ברור כי זרם החשמל לבית המבקשת ינותק ולא יתאפשר למבקשת לעשות שימוש ראוי בבית המהווה גם בית מגורים.
מנגד, המשיבים טוענים להפסדים ולנזקים רבים בבניה אך גם אם טענה זו נכונה, אין בכך כדי לגבור על מאזן הנוחות כאשר המשיבים מבקשים לשנות מצב קיים אשר יגרום לבטח לנזקים רבים למבקשת.

לאור כל האמור לעיל אני סבור כי יש ליתן צו מניעה זמני כמבוקש, וזאת עד אשר חברת החשמל תסיים התקנת אספקת החשמל באמצעות פילר חדש לבית המבקשת.
בשלב זה הצו שיינתן יוגבל בזמן שכן יש צורך לפקח על כך, כדי שהדבר לא יימשך מעבר לצורך.

לאור כל האמור לעיל הבקשה מתקבלת באופן זה שהצו הארעי מיום 08.05.14 יהפוך לצו זמני אשר יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת.”

33. צו למניעת דיספוזיציה במקרקעין
ב- רע”א 3127/16 {עמיר עובדיה נ’ יואלי אורי, תק-על 2016(2), 9584 (2016)} נקבע:

“1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי ירושלים (סגן הנשיא מ’ דרורי) ב- ת”א 28078-01-16 מיום 31.03.16, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני, שימנע דיספוזיציה במקרקעין שבמוקד הסכסוך בין הצדדים; ועמה – בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

רקע
2. המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבים, שעיקרה סעד הצהרתי שיורה על בטלותם של פסקי-דין שניתנו בעבר בנוגע לחלקות מקרקעין המצויות במחלוקת בין הצדדים (ת”א 1194/96, וערעור עליו, ע”א 1007/00) בשל כך שניתנו על בסיס נתונים לא נכונים הנגועים בתרמית. בכתב ההגנה של המשיבים נטען כי לא יתכן לבטל פסקי-דין שניתנו לפני למעלה מחמש עשרה שנים, ובעיקר – לא ניתן לבטל עסקאות שנעשו מכוחם של פסקי-דין אלו.

3. המבקשים הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני, שימנע מן המשיבים לבצע דיספוזיציה במקרקעין שבמחלוקת. מתשובת המשיבים עלה כי מאז שניתנו פסקי-הדין חלו שינויים במעמד המקרקעין. לגבי חלקה אחת (חלקה 25 בגוש 29541) צויין כי היא נרשמה על-שם המשיב 1 והמבקש 3, ביחס של שני שליש לראשון ושליש לשני. לגבי חלקה זו התנהל משפט פירוק שיתוף (ת”א 3346/01) ובפסק-דין שניתן ביום 18.02.15 נקבע כי פירוק השיתוף יֵעשה באופן של מכירת המקרקעין כמקשה אחת, ולשם כך מוּנוּ כונסי נכסים. על פסק-הדין ערער המבקש 3 בבקשה זו וערעורו נדחה. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, והיא תלויה ועומדת, אך לא ניתנה החלטה על עיכוב ביצוע. ביום 10.02.16 בוצעה התמחרות לרכישת הקרקע, וברכישה זכתה קרן ההשקעות ריאליטי (להלן: “ריאליטי”), שלא צורפה כמשיבה לבקשה למתן צו המניעה הזמני (כמו גם לבקשה שלפני). הסכום הסופי שהוצע עבור המקרקעין עומד על 20,050,000 ש”ח. ביום 10.03.16 (לאחר הגשת הבקשה ולפני מתן ההחלטה), אישר בית-המשפט של פירוק השיתוף את העסקה עם ריאליטי.

4. במסגרת הבקשה למתן צו מניעה זמני לא הוזכר במפורש הליך ההתמחרות, לא הוזכרה הרוכשת ריאליטי, ולא סכום הרכישה. בית-המשפט המחוזי ראה התנהלות זו בחומרה. בית-המשפט ציין, כי אילו היו נתונים אלו לפניו, לא היה נותן צו ארעי כפי שניתן, ובוודאי שלא היה עושה כן ללא ערבויות כספיות משמעותיות.

5. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני. נקבע כי בנסיבות הקיימות, כאשר בוצעה עסקה כדין ובאישור בית-המשפט המוסמך, אין להעלות על הדעת ליתן צו מניעה המונע את המשך המכירה. במצב זה נוטה מאזן הנוחות באופן מובהק לטובת המשיבים, מה גם שסיכויי ההליך בתיק העיקרי נמוכים עד מאוד.

6. בשולי ההחלטה דן בית-המשפט המחוזי בשאלת הוצאות המשפט. בית-המשפט ציין כי שאל את הצדדים מהו הסכום הריאלי שהוציאו במסגרת הבקשה, אך משלא קיבל מידע קונקרטי, הושאר הדבר לשיקול-דעתו. בית-המשפט קבע איפוא כי המבקשים ישאו ביחד ולחוד בהוצאות המשיבים בסך של 100,000 ש”ח בתוספת מע”מ, ובהוצאות ריאליטי בסך של 100,000 ש”ח בתוספת מע”מ. ברם, אם עד ליום 22.05.16 יודיע ב”כ המבקשים בכתב, כי הוא מסכים לכך שהתביעה תידחה, יומרו הסכומים הללו ל-25% מהם, כלומר: ישולמו 25,000 ש”ח למשיבים בתוספת מע”מ, וסכום זהה לריאליטי.

7. על ההחלטה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, ועמה נכרכה בקשה לעיכוב ביצוע. אעיר, כי המבקשים נקטו תחילה בהליך של ערעור בזכות, וזאת בשל הטענה שההחלטה הנוגעת לפסיקת ההוצאות משמעה החלטה שנועדה לסיים את ההתדיינות בתובענה כולה, ומשכך מדובר בפסק-דין שיש עליו ערעור בזכות. אולם, בהחלטתי מיום 14.04.16 דחיתי טענה זו והוריתי למזכירות בית-המשפט לסווג את ההליך כבקשת רשות ערעור אזרחי.

בקשת רשות הערעור
8. בקשת רשות הערעור מונה ומפרטת מספר רב של שגגות עובדתיות שבהן שגה לפי הנטען בית-המשפט המחוזי; לגופו של עניין, נטען כי יש ליתן את צו המניעה כאמור, הן בשל מאזן הנוחות, הן בשל סיכויי ההליך. ראשית, צויין כי הבקשה התייחסה לשתי חלקות – חלקה 25 וחלקה 28 בגוש 29541 – ואילו החלטת בית-המשפט המחוזי מבוססת כל כולה על מצב העניינים הנוגע לחלקה 25. אין בהחלטה כל הנמקה מדוע לא יינתן הצו לכל הפחות כלפי חלקה 28.

9. גם לגבי חלקה 25 נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. לעניין זה נטענו טענות בנוגע לתוקף האישור שניתן למכירת החלקה בבית-משפט השלום; נטען כי קיים סטאטוס קוו הולך ונמשך מזה 20 שנים בנוגע למקרקעין, המצדיק את מתן הצו; כי הרוכשת ריאליטי מודעת להליכים המשפטיים הנוגעים למקרקעין, והיא לוקחת את הסיכונים על עצמה; כי מדובר בחלקה חקלאית שלא ניתן כעת לבנות בה דבר; שבעלותו של המשיב 1 במקרקעין אינה תקפה כלל; ושהליך ההתמחרות שהתקיים בנוגע לחלקה נעשה במסגרת קנוניה, בחוסר תום-לב ובניגוד עניינים; ודינו בטלות.

10. באשר לסיכויי ההליך, נטען כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא ברר כלל את הראיות והתצהירים הנוגעים לבקשה למתן צו המניעה הזמני, לא התיר את חקירת המצהירים, וחלף זאת הסתפק בהצגת שאלות שונות למבקשים. לגופו של עניין, למבקשים תשתית עובדתית איתנה הנוגעת לתרמית שעל בסיסה ניתנו פסקי-הדין, ונטען כי המשיבים בתשובתם לבקשה למתן הצו – לא השיבו כדבעי על הטענות שנטענו בבקשה ואין להם קו הגנה מספק.

11. בנוסף, נטען כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניין הוצאות המשפט אינה יכולה לעמוד, שכן אין מקום לקשור את בירור התובענה לגופה עם הוצאות שנפסקו בהליך של סעד זמני, ולהעמיד למבקשים ‘ברירת קנס’ בדמות תשלום של הוצאות בסכום גבוה במיוחד, בסך 200,000 ש”ח ועוד מע”מ, בכדי שהתובענה תמשיך להתברר.

12. יחד עם בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה במעמד צד אחד; לא ראיתי לנכון להעתר לבקשה במעמד צד אחד, וביקשתי את תשובת המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע. לאחר שהתקבלה התשובה, ביקשתי מן המשיבים להשיב גם לטענות בנוגע לפסיקת ההוצאות.

עמדת המשיבים
13. בתשובתם, טענו המשיבים כי כל מהותה של התובענה דנן היא לעכב את מימוש פסק-הדין החלוט שניתן בהליך של פירוק השיתוף. מן התיאור העובדתי של המשיבים עולה כי המרחק בינו ובין התיאור העובדתי של המבקשים – רב ביותר, וממילא משפיע הדבר על שאלת סיכויי ההליך, שלטענתם הם קלושים ביותר. המשיבים טוענים כי די בכך שבתובענה מבוקש לבטל פסקי-דין שניתנו לפני שנים רבות, על בסיס טענת מרמה שהרף הראייתי להוכחתה גבוה מן הרגיל במשפט האזרחי, תוך שקיים כעת רישום במקרקעין המהווה ראיה חותכת לתוכנו – כדי להראות שסיכויי ההליך קלושים ביותר. במצב דברים זה, לא היה צורך בחקירת המצהירים בכדי לעמוד על סיכויי ההליך.

14. באשר למאזן הנוחות, הרי שהוא נוטה באופן מובהק לטובת המשיבים. המשיבים פעלו למכירת המקרקעין, וכעת מוצע עבורם סך שלמעלה מעשרים מיליון ש”ח; מתן הצו הזמני עלול להוביל לנסיגת המציעה. מדובר בנזק כבד, במיוחד שעה שהערכות השמאי לגבי שווי הקרקע היו נמוכות באופן ניכר. לעומת-זאת, אין חשש לנזק ממשי למבקשים, שלכל היותר אם יזכו בתביעתם יוכלו לקבל פיצוי כספי מן המשיבים. אין מדובר במקרקעין שיש למבקשים זיקה כלשהי אליהם מעבר לזיקה עסקית, וככל שיזכו בתביעתם, יפוצו על כך בכסף. עוד הוער, כי למבקש 3 מגיע שליש מן הסכום הנ”ל במסגרת פירוק השיתוף, וקשה לראות כיצד יגרם לו נזק אם יקבל סכום זה, כאשר לטענתו שווי הקרקע כולה אינו עולה על חמישה מיליון ש”ח.

15. ולבסוף, יש לדחות את הבקשה בשל חוסר ניקיון כפיהם של המבקשים. ראשית, התובענה והבקשה הוגשו בשיהוי ניכר; לעמדת המשיבים מדובר בתביעה שהתיישנה, אך גם בלאו הכי הוגשה בשיהוי שדי בו כדי לדחות את הבקשה לסעד זמני. שנית, כפי שעולה מהחלטת בית-המשפט המחוזי, המבקשים הסתירו פרטים מהותיים מבית-המשפט, ואף גרמו לו להוציא צו ארעי שלדבריו לא היה מוציא אילו ידע את העובדות לאשורן. גם בכך די כדי לדחות את הבקשה.

16. בשולי הדברים התייחסו המשיבים למעמד חלקה 28, וציינו כי עניינה מצוי בהליך אחר של פירוק שיתוף המתנהל בבית-משפט השלום, ובו כבר ניתנה החלטה שיש לפרק את השיתוף, מבלי שהוכרע עדיין כיצד. ברם, מדובר בחלקה שבה שוכנת תחנת דלק, ומשכך אין אפשרות לבצע בה חלוקה בעין, וברור שיש למכור את החלקה, אשר רוב הסיכויים שתניב רווחים גבוהים אף מזו שהניבה חלקה 25. במצב דברים זה, אין ליתן צו מניעה רק על-סמך התובענה דנן לביטול פסקי-הדין.

17. באשר לפסיקת הוצאות המשפט, טענו המשיבים כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בסכום ההוצאות שנפסק, וכי בנסיבות העניין הסכום של 100,000 ש”ח שנפסק עבור המשיבים, ועוד 100,000 ש”ח עבור ריאליטי, הוא סביר והגיוני. מדובר בבקשה שהוגשה תוך הטעית בית-המשפט, שבעקבותיה ניתן צו מניעה זמני, כאשר מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המשיבים. ההליך כולו חסר סיכוי, והמבקשים מנסים את מזלם בכל דרך אפשרית על-מנת למנוע את מכירת הקרקע לריאליטי. עסקת המכר היא בשווי שלמעלה מעשרים מיליון ש”ח, והמשיבים זכאים לשני שליש ממנו. זהו סכום גבוה ביותר, וההגנה עליו מצדיקה תשלום הוצאות בסך 100,000 ש”ח. ממילא, אין יסוד לטענה כי מדובר בהוצאות עונשיות, או בניסיון ללחוץ על המבקשים לחזור בהם מן התביעה. הצעת בית-המשפט אך עושה חסד עם המבקשים, ותו לא.

דיון והכרעה
18. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבים, ושקלתי את הטענות מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור – להידחות.

19. כידוע, כלל נקוט בידינו, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים (רע”א 5841/11 אקסלרוד נ’ בנק מזרחי, פסקה 23 וההפניות שם (20.09.11) (להלן: “עניין אקסלרוד”)); ענייננו אינו בא בגדרי אותם החריגים.

20. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”) קובעת את השיקולים שבבסיס החלטה על אודות מתן סעד זמני. שני השיקולים המרכזיים הם סיכויי ההליך מצד אחד, ומאזן הנוחות שבין הצדדים מצד שני; ובין שני שיקולים אלו מתקיימים יחסים של מקבילית כוחות, במובן זה שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש באופן מובהק יותר, כך יפחת הצורך שסיכויי ההליך יהיו גבוהים, ולהפך (עניין אקסלרוד, פסקה 24 וההפניות שם). שיקול שלישי הוא שיקול שביושר, “אם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין” (תקנה 362(ב)(2) לתקנות; וראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 864 (מהדורה שתים עשרה, 2015)).

21. בענייננו, התבססה החלטת בית-המשפט המחוזי בעיקר על מאזן הנוחות ועל שיקולים שביושר. נקבע, ובצדק, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המשיבים, המצויים בשלבים סופיים של גיבוש עסקת מכר בסכום כסף בשיעור גבוה במיוחד, ואשר אושרה על-ידי בית-המשפט של פירוק השיתוף. מתן צו המניעה עלול לסכל את העסקה, ולגרום למשיבים הפסדים ניכרים. לעומת-זאת, אם לא ינתן הצו יוכלו המבקשים לתבוע פיצוי עבור חלקם במקרקעין; מה גם, שלשיטת המבקשים עצמם, שווי הקרקע כולה פחות משליש הסכום המוצע עליה כעת, שיועבר לידי המבקש 3.

22. במצב דברים זה, כאשר מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המשיבים, די להיווכח באופי התביעה ולראות שסיכוייה נמוכים על פניהם, מבלי לנהל הליך ראייתי בעניין, בכדי לדחות את הבקשה. אכן, תובענה לביטול פסקי-דין שניתנו לפני שנים רבות, סיכוייה אינם גבוהים על פניה. בחינת סיכויי ההליך נעשית, כידוע, באופן לכאורי – ודי במבט לכאורי זה על-מנת להיווכח שבנסיבות העניין אין הצדקה למתן הסעד הזמני.

23. זאת ועוד: כידוע, על-מנת להעתר לבקשת סעד זמני לתקופת הערעור נדרש המבקש לעמוד בנטל מוגבר, מכיוון שבשלב זה כבר ניתנה הכרעה שיפוטית בעניין, וחזקה עליה כי היא נכונה (ע”א 64/16 נג’אר נ’ עזבון בכרייה, פסקה 15 והאסמכתאות שם (11.02.16)). על אחת כמה וכמה בנדון דידן, כשכבר ניתנו הכרעות שיפוטיות הן בהליכים שהתקיימו לפני שנים רבות, הן בהליך של פירוק השיתוף שהתקיים זה עתה, ואשר אותן מבוקש לתקוף. חזקה כי החלטות אלו נכונות, והנטל המוטל על המבקשים הוא איפוא נטל כבד מאוד; נטל שהמבקשים לא עמדו בו.

24. שיקול נוסף שבגינו דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה הוא חוסר ניקיון הכפיים של המבקשים. נקבע, כי הללו הטעו את בית-המשפט וכי אילו היו מובאים לפניו מלוא הנתונים – לא היה מורה על צו ארעי לטובת המבקשים, לבטח לא מבלעדי ערבויות כספיות הולמות. לא זו בלבד, אלא שריאליטי לא צורפה לבקשה – וגם בהליך זה איננה מצורפת. אינני רואה מקום לסטות מקביעה זו, ואף בה יש כדי להצדיק את דחיית הבקשה כולה, בנוגע לכלל החלקות.

25. לבסוף, אתייחס לסוגיית פסיקת ההוצאות. ראשית, ספק בעיני אם יש מקום לדון בעניין, וזאת לאור הוראת סעיף 1(8) לצו בתי-המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס”ט-2009, הקובעת כי לא תינתן רשות ערעור על “החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק-הדין ואינה נבלעת בו”. בהתאם להוראות הצו, אין בידי ליתן רשות ערעור בשלב זה, בכל הנוגע לטענות על עצם הטלת ההוצאות ועל שיעורם; יחד-עם-זאת, נדמה לכאורה שאין לפרש את הצו כחל על ההחלטה דנן, בכל הנוגע למנגנון הייחודי שאותו קבע בית-המשפט, לעניין התניית הקטנת שיעור ההוצאות בדחיית התובענה, החלטה שעלולה לגרור פגיעה בזכות הגישה של המבקשים לערכאות (השוו: רע”א 3400/15 באביי נ’ מגדל חברה לביטוח בע”מ (27.08.15)). מכל מקום, משלא טענו הצדדים בנוגע לתחולת הצו, אדון בשאלה לגופה.

26. בנסיבות המתוארות – הן בנוגע לשווי העסקה, הן בנוגע להפסד הצפוי למשיבים ממתן הצו, הן בנוגע להתנהלותם הדיונית של המבקשים – אינני יכול לקבוע באופן חד-משמעי כי סכום ההוצאות שנפסק אינו סביר כשלעצמו. בהקשר זה נזכור כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשאלה זו, התלויה במידה רבה בהיכרות בלתי אמצעית עם הצדדים ועם המכלול (ראו למשל: רע”א 6568/05 כץ נ’ כץ, פסקה ג(1) (17.08.05)). משזהו מצב הדברים, אין בידי לקבוע כי נפל פגם בהצעת בית-המשפט לפיה יופחתו ההוצאות ככל שהמבקשים יואילו להסכים לדחיית התביעה. המבקשים רשאים לעמוד על תביעתם ולשלם את מלוא סכום ההוצאות שנפסק; והם רשאים גם לקבל את הצעת בית-המשפט, שניתנה בשים-לב לתפיסתו בדבר התוחלת שבקיום ההליך ובדבר החסכון הכספי לכלל הצדדים שיתכן ויצמח מהצעתו. “מעשה של יום ביומו שבית-המשפט ממליץ מנימוקים ומטעמים שונים לתובע למשוך את תביעתו ללא צו להוצאות ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בכגון דא” (ע”א 10242/09 עו”ד בלטר נ’ מוזר, פסקה 6 (02.02.11)); כזו, אף ההצעה שלפנינו היא לגיטימית, ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשכמותה.

27. יחד-עם-זאת, אעיר כי אילו שוכנעתי שבית-המשפט המחוזי הטיל על המבקשים הוצאות עונשיות והציב בפניהם אולטימטום שלפיו רק אם יסכימו לדחיית התובענה יבוטל העונש – או אז הייתי דן בבקשה כבערעור, וכנראה שהייתי נעתר לו בעניין זה. זאת, משום שמטרת ההוצאות היא למלא את חסרון הכיס של בעל הדין אשר נגרם לו עקב ההליך המשפטי, ולא להעניש את הצד שכנגד על התנהלותו, או לכפות עליו לוותר על התובענה שהגיש (רע”א 6793/08 לואר בע”מ נ’ משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע”מ, פסקה 19 (28.06.09)). ככל שסבור בית-המשפט כי התביעה שלפניו נעדרת בסיס וכי היא עלולה לגרום להוצאות כספיות רבות עבור הנתבע, קיים לרשותו מגוון של כלים אחרים, כגון דחיית התביעה על-הסף או הטלת ערובה על התובע לתשלום הוצאותיו של הנתבע (לפי תקנה 519 לתקנות). ברם, הטלת הוצאות עונשיות במסגרת הליך של סעד זמני, מתוך קביעה כי הללו יופחתו לאחר הסכמה לדחיית התובענה העיקרית – אינה הכלי הראוי לכך. כאמור, לא שוכנעתי בשלב זה כי זוהי הסיטואציה שלפני, ועל-כן איני נעתר לבקשה.

28. לבסוף: למותר לציין כי סוגיית ההוצאות תישקל על-ידי בית-המשפט בסיומו של ההליך כולו, ובמסגרת זו יינתן מן הסתם משקל לסכום ההוצאות שנפסק בהחלטה דנא. מעבר לכך, זכותם של המבקשים כמובן שמורה להם לערער על גובה ההוצאות במסגרת ערעור על פסק-הדין הסופי, כאשר זה יינתן. בנסיבות אלו ולאור האמור נדחית הבקשה גם בנוגע להיבט של פסיקת הוצאות משפט.

29. סוף דבר – הבקשה נדחית; המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש”ח.”

34. צו מניעה זמני בתהליך פירוק שותפות
ב- רע”א 387/16 {עמיר עצמון נ’ אורי יואלי, תק-על 2016(2), 9296 (2016)} נקבע:

“1. מונחות לפניי שתי בקשות לרשות ערעור. האחת (רע”א 387/16), על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (ע”א 25547-04-15, כב’ השופטים ג’ כנפי-שטייניץ, י’ מרזל, א’ רומנוב) אשר דחה ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט השלום בעיר (כב’ השופט י’ שמעוני) שהורה על-פירוק השיתוף בקרקע בדרך של מכירה והתמחרות. השניה (רע”א 2073/16), עניינה בקשת רשות ערעור על החלטת כב’ השופט מ’ דרורי לצרף את השותפות “ריאליטי”, הקונות של הקרקע נשוא המחלוקת במסגרת הליך הפירוק, לבקשה למתן צו מניעה זמני שהוגש לבית-המשפט המחוזי במסגרת הליך נפרד (ת”א 28078-01-16). עניינו של ההליך הוא ביטול פסק-הדין משנת 1999, במסגרתו אושרה מכירת הקרקע למשיבים. החלטתי לדון בשתי הבקשות במאוחד, כיוון שהן מוציאות זו את זו, כפי שיובהר להלן.

2. תחילה יש לדון בבקשה הראשונה. הקרקע נמצאת בבעלותם המשותפת של המבקש והמשיבים, ביחסים של 1/3 ו- 2/3 בהתאמה. החל משנת 2001 נמצאים הצדדים בהליכים משפטיים לפירוק השותפות. אין כאן המקום והטעם לתאר את השתלשלות ההליכים, אשר עברה גלגולים רבים וקבלה תצורות של הכרעות שיפוטיות שונות.

סעיפים 40-39 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 קובעים את ההסדר לפירוק השותפות במקרקעין. סעיף 39 קובע כי יש לתת עדיפות לפירוק של חלוקה בעין, וסעיף 40 עוסק בפירוק דרך מכירה, במקרים בהם הקרקע לא ניתנת לחלוקה. סעיף 40 מעניק לבית-המשפט את הסמכות לקבוע כי גם במקרים בהם הקרקע ניתנת לחלוקה: “אם נוכח בית-המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון” (ראה: רע”א 1017/97‏ רידלביץ נ’ מודעי‏, פ”ד נב(4), 625 (1998)) במקרה הנדון, ספק האם הקרקע ניתנת לחלוקה שכן, חרף חלוף הזמן, לא קיים תשריט חלוקה מאושר על-ידי הרשויות (ראה: יהושע ויסמן, דיני קניין-בעלות ושיתוף, 301 (1997)). אולם גם אם הדבר עשוי להיות אפשרי, הערכאה הדיונית שמעה עדויות מומחים וקבעה כי פירוק דרך חלוקה בעין יסב נזק ניכר לצדדים. לאור זאת, פסק בית-המשפט השלום כי יש להעדיף במקרה זה פירוק דרך מכירה. קביעה זו נשענת על עניין שבעובדה, והיא נתונה לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את חוות-הדעת המקצועיות בנושא. זו הסיבה בגינה נדחה הערעור בבית-המשפט המחוזי – בפסק-הדין עליו הוגשה בקשת רשות ערעור זו. כידוע, בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי מצריכה טעמים מיוחדים החורגים מהמחלוקת הקונקרטית בין בעלי הדין. לא מצאתי צידוק מעין זה בבקשה שבפניי. כפי שהובהר, נושא המחלוקת הוא בשאלה עובדתית התחומה לד’ אמותיו של הסכסוך הקונקרטי.

3. נעבור לבקשה השניה. בעקבות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי לפירוק השותפות דרך מכירה והתמחרות, נעשתה התמחרות על הקרקע, אשר במסגרתה זכו השותפות ריאליטי (ריאליטי קרן השקעות II שותפות מוגבלת וריאליטי קו אונווסטמנט נווה אילן, שותפות מוגבלת), אשר הציעו את הסכום הגבוה ביותר העומד על-סך של 20 מיליון ש”ח. ההתמחרות הובאה לאישור בית-המשפט. במקביל לכך ובהליך נפרד מהליך זה, הגיש המבקש עתירה לבית-המשפט המחוזי, בה הוא טען כי יש לבטל את פסק-הדין משנת 1999, בו הוכרע שמכירת הקרקע למשיבים היתה כדין והם הבעלים של 2/3 מהקרקע עבור לפירוק השותפות ומכירת הקרקע לשותפות ריאליטי. בהליך זה, הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני, ובה הורה כב’ השופט דרורי לצרף את החברות ריאליטי, הזוכות בהתמחרות, כצד להליך. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור. ראשית, מכיון שההחלטה על מתן צו המניעה הזמני כבר ניתנה על-ידי בית-המשפט קמא (החלטה מיום 31.03.16), די היה בכך כדי לדחות את הבקשה (ראה לדוגמא: רע”א 1741/16 מרק נ’ ביטון (04.04.16)). אולם גם לגופם של דברים, משהכרעתי כי דין בקשת רשות הערעור הראשונה להידחות, הרי שההתמחרות ומכירת הקרקע היו כדין ולכשיסתיים הליך המכירה בעליה של הקרקע יהיו השותפות ריאליטי. לכן, ברי שבכל הליך הנוגע לקרקע זו, צריכות השותפות ריאליטי להיות צד. ודוק, ההליך בו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע עניינו ביטול פסק-דין, אולם אין חולק על כך שעד לביטולו, לשותפות ריאליטי שזכו בהתמחרות במסגרת פירוק השיתוף, יש זכויות בקרקע, ומכאן זכותן להיות צד לכל הליך בעניינה. משכך, אין מקום להתערב בהחלטה של בית-המשפט המחוזי.

4. דינן של שתי הבקשות להידחות. המבקש ישא בהוצאות המשיבים כאחד בסכום של 10,000 ש”ח.”

35. צו האוסר על ביצוע עבודות בניה
ב- ת”א (חי’) 14593-01-16 {רון ענטנברג נ’ עדנה ארמה, תק-מח 2016(3), 10779 (2016)} נקבע:

“1. בתובענה שבתיק זה, מבקשים התובעים רון ואפרת ענטנברג (להלן: “המבקשים”), כי יינתן צו המורה לתקן טעות סופר שנפלה, לטענתם, בתקנון הרשום (להלן: “התקנון”) של הבית המשותף, הבנוי על חלקה 8 בגוש 11586, שברח’ בלינסון 12 בקריית חיים (להלן: “החלקה”). נטען, כי בתקנון הבית הוחלפו האותיות בין גג הבית לבין גג של מחסן המצוי על החלקה, דבר המשליך על הזכות לבנות על גג הבית.
במקביל להגשת התובענה, הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבה 2 – ח.י. יזמות והשקעות (2012) בנאי וברוך, שותפות מוגבלת (להלן: “המשיבה”) לבצע כל עבודת בניה בחלק הקדמי של החלקה, לרבות על גג הבית, או מעל הגג, בניה שלטענת המבקשים מנוגדת לתקנון, כפי שהוא צריך להיות לאחר תיקון טעות הסופר לה הם טוענים.
החלטה זו ניתנת, איפוא, בבקשת המבקשים להוצאת צו מניעה זמני, שיהיה תקף עד למתן פסק-דין בתובענה. אבהיר, כי הבקשה הרלבנטית היא הבקשה המתוקנת, שהוגשה לתיק בית-המשפט ביום 04.04.16.

תמצית העובדות הצריכות לעניין
2. החלקה היתה כולה, בבעלות המשיבה 1, גב’ עדנה ארמה (להלן: “גב’ ארמה”). על החלקה בנוי בית דו-משפחתי (להלן: “הבית”), הרשום כבית משותף ובו שתי דירות. האחת – בקומת הקרקע והיא בבעלות המבקשים, אשר רכשו את הזכויות בה מגב’ ארמה ומתגוררים, כיום, בדירה. דירה זו מסומנת בתשריט כיחידה 8/1 (להלן: “דירת המבקשים” או “יחידה 8/1”). בדירה השניה – היא הדירה שבקומה העליונה, מתגוררת גב’ ארמה והיא מסומנת בתשריט כיחידה 8/2 (להלן: “דירת ארמה” או “יחידה 8/2”).

3. המבקשים רכשו את זכויותיהם בדירתם, על-פי חוזה מכר שנערך ביום 09.05.10 (להלן: “הסכם המכר למבקשים”). ההסכם נערך על-ידי עו”ד מרץ (להלן: “עו”ד מרץ”), אשר ייצג את שני הצדדים בעסקה.
הסכם מכר נוסף שנעשה בנוגע לזכויות בחלקה, נחתם ביום 23.02.14, בין גב’ ארמה לבין המשיבה (להלן: “הסכם המכר למשיבה”). על-פי האמור במבוא להסכם מכר זה, מכרה גב’ ארמה למשיבה, את “הקרקע המסומנת בתשריט באות ‘ו’ בשטח 351.32 מ”ר וכן את המחסן הבנוי על הקרקע, המסומן בתשריט כמספר 2 והגג שמעליו המסומן בתשריט ‘ט'”. כן סוכם, כי: “הקרקע והמחסן הנ”ל וכל זכויות הבניה הצמודות להם וכולל כל זכויות הבניה הנוספות המגיעות ליח’ 8/2 על-פי תקנון הבית המשותף, ייקראו להלן בהסכם זה ‘הממכר'”.

4. אין חולק, שבמעמד חתימת הסכם המכר למבקשים חתמו הצדדים גם על “תקנון מוסכם מתוקן”, הוא התקנון הנ”ל ועל מסמכים לתיקון צו רישום הבית המשותף וכי אותו תקנון בדיוק, נחתם גם על-ידי הצדדים להסכם המכר למשיבה.
בתקנון (בסעיף 3א), נכתב כי: “אחוזי הבניה וההקלות הניתנים לניצול היום או שיהיו ניתנים לניצול בעתיד יוצמדו במלואם לחוכרי יחידה 8/2, למעט אחוזי הבניה הנדרשים לצורך בניה על קרקע ה’, הצמודה ליחידה 8/1, אשר יהיו שייכים לחוכרי יחידה 8/1”.

על-פי התקנון, ליחידה 8/2 צמודים חלקים שהוצאו מהרכוש המשותף וסומנו בתקנון באותיות: ב’; ו’; ז’; ח’; ט’; י’ ועל-פי הסכם המכר למשיבה, רכשה המשיבה (כמצוטט לעיל) את הצמדה ו’, את המחסן, את הגג שמעליו – היא הצמדה ט’ ואת כל זכויות הבניה שבחלקה, למעט זכויות הבניה על “קרקע ה'” (הצמודה ליחידה 8/1 ואיננה רלבנטית להליך זה).

5. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לסעיפים 3ב’ ו- 3ג'(1) לתקנון, בהם נכתב…
סעיפים אלה הם לב המחלוקת בין הצדדים. המבקשים טוענים, כי בשניהם נפלה טעות קולמוס כך, שבמקום הגג המסומן “ט”, שהוא הגג של המחסן הבנוי על החלקה, צריך היה להיות כתוב הגג המסומן “ח”, שהוא הגג של בית המגורים הבנוי על החלקה – הגג שמעל דירתה של גב’ ארמה – יחידה 8/2 (להלן: “גג הבית” או “הגג”).

6. אציין, כי בתובענה התבקשו סעדים נוספים, הנוגעים לשימוש במקרקעין, כגון היקף הבניה גובה הבניה ועוד, אולם אין הם מצויים בסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי ולכן לא ברור כיצד צורפו לתובענה.
בנוסף, המשיבה הגישה תביעה שכנגד, אשר נראה שגם היא מצויה בסמכותו של בית-משפט השלום. לפיכך, בדיון שהתקיים בבקשה, ביום 10.7.2016 (להלן: “הדיון”), הבהרתי לצדדים כי עליהם לשקול העברת עניינים אלה לבית-משפט השלום.

מכל מקום – הדיון בבקשה למתן צו המניעה הזמני התמקד, כל כולו, בשאלת טעות הקולמוס הנטענת ובזכותה של המשיבה לבנות על גג הבית.

המסגרת הנורמטיבית
7. המסגרתהנורמטיביתהחולשת על סעדים זמניים מצויה בסימן א’ לפרק כ”ח אשר בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”). תקנה 362 לתקנות קובעת…

8. מלשון התקנה ומהפסיקה הענפה הקיימת בעניין סעדים זמניים עולה, כי על בית-המשפט הדן בבקשה למתן סעד זמני, הנלווה לתביעה אזרחית, לבחון שני תנאים: האם קיימת למבקש זכות לכאורה, הנשענת על ראיות מהימנות לכאורה וכן, להיכן נוטה מאזן הנוחות. בין שני תנאים אלה קיימת “מקבילית כוחות”. היינו – ככל שתנאי אחד נוטה בבירור לטובת המבקש, כך ניתן “להקל” בתנאי השני.
ראו: רע”א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע”מ נ’ ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע”מ (06.06.06):

“תנאי ראשון הוא קיומה של זכות לכאורה, היינו סיכוי של ממש לזכות בתביעה. תנאי שני הוא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. היינו, שנזקו, אם לא יינתן הסעד הזמני והוא יזכה בבוא היום בתביעה, יהיה גדול יותר מהנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד אם יינתן הסעד הזמני והתביעה תידחה בסופו-של-דבר…”

ראו והשוו: רע”א 3237/13 גילי ויואל עזריה בע”מ נ’ החברה הכלכלית אשקלון בע”מ (12.05.13); רע”א 6455/14 אחים עופר הנדסה ופתוח בע”מ נ’ פרירון חברה להשקעות ופיתוח בע”מ (11.02.15).

בנוסף – יש לבחון האם הבקשה לא הוגשה בשיהוי. על כל אלה חוׂלשוׂת שאלות תום-לב וצדק.

זכות לכאורה
9. מאחר שגב’ ארמה מכרה, למשיבה, את כל זכויות הבניה שלה בחלקה והמשיבה היא זו אשר הגישה בקשה להיתר בניה, עיקר הדיון צריך להתמקד במשיבה ובשאלה, האם התביעה מעלה זכות לכאורה נגדה.
בעניין זה יש לציין ולהדגיש, כי המשיבה טוענת, כי היא רכשה את זכויותיה בחלקה, בתמורה, בתום-לב, ובהסתמך על הרישום ועל התקנון. בנוסף טוענת היא, כי הטיפול בהיתר הבניה נמצא בשלבים מתקדמים וככל הנראה, ההיתר יינתן בקרוב. טענות אלה לא נסתרו.

10. בטרם אפנה לדון בטעוּת הנטענת ובמשמעותה ביחסים בין המבקשים למשיבה, אציין, כי בפי המבקשים שתי טענות עקרוניות נגד עצם זכותה של המשיבה לבנות על גג הבית ואלה הן:

האחת – כי המשיבה כלל לא יכולה היתה לרכוש את הזכויות שרכשה, מאחר שמדובר בחלק ממקרקעין – ברכישת זכויות בשטחים מוצמדים, ללא שנרכשה יחידת משנה אליה צמודות הצמדות אלה.

השניה – כי המשיבה לא רכשה את גג הבית ולכן, ללא קשר לשאלת הטעות שבתקנון, אין היא רשאית לבנות על הגג.

11. הטענה הראשונה היא טענה משפטית. אומר, בקצרה, כי אינני מוצאת בה ממש, נוכח זכויות הבניה הקיימות בחלקה, המאפשרות בניית יחידות נוספות על החלקה ונוכח ניסוח התקנון והסכמי המכר, הקובעים, במפורש, כי לאחר שתיבּננה היחידות הנוספות, הן תרשמנה כיחידות נפרדות (ראו את ה”הואיל” הלפני אחרון במבוא להסכם המכר למשיבה וכן סעיף ו’ לתקנון). כן הותר לשנות הצמדות, בהתאם.
הטענה השניה מערבת שאלות של חוק ועובדה ולא זה המקום בו יש להכריע בשאלות שבעובדה. עם-זאת ניתן לומר, כי בעצם העובדה שהמשיבה לא רכשה את גג הבית, אין כדי למנוע ממנה לבנות על הגג (ככל שגב’ ארמה איננה מתנגדת לכך). זאת, כמובן, בכפוף לשאלת זכויותיה מול טענת המבקשים לטעות בתקנון. יש לציין, כי עמדתה של גב’ ארמה, בהליך זה, היא כעמדת המשיבה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתשובתה לבקשה ובכך שבדיון בפניי, הצטרף בא כוחה של גב’ ארמה, עו”ד טל, לטענות ב”כ המשיבה.

12. לא נעלמה מעיניי טענת ב”כ המבקשים לפיה, גב’ ארמה מתנגדת לבניה על הגג ולפיה היא אינה מודה בכך, ואף אינה מודה בטעות הנטענת שבתקנון, שכן הדבר יהיה מנוגד לאינטרס שלה, שהרי היא עלולה להיתבע על-ידי המשיבה.
אוסיף, כי ב”כ המבקשים טען, כבר בדיון שהתקיים ביום 15.05.16, כי יש בידי המבקשים ראיות, המצביעות ללא כל צל של ספק, שגב’ ארמה לא הסכימה לבניה על הגג, אולם הוא בחר שלא להציגן. בדיון שהתקיים ביום 10.07.16, התברר כי, ככל הנראה, מדובר בשיחה שהקליט מר ענטנברג, בינו לבין גב’ ארמה. מאחר שלא מולאו התנאים להגשת דיסק השיחה, לא התרתי הגשתו, אולם התרתי לב”כ המבקשים לחקור את גב’ ארמה.

לא היה בחקירה כדי לערער את עמדת גב’ ארמה, בנוגע לתובענה או לבקשה.
נוכח זאת ונוכח כך שהמשיבה רכשה את כל זכויות הבניה הצמודות ליחידה 8/2 וכן נוכח כך שגב’ ארמה לא הגישה כל התנגדות לתכנית שהוגשה לוועדה (ולמעשה – תם הדיון בהתנגדויות) נראה שטענות המבקשים בעניין זה אינן חזקות, בלשון המעטה.

13. ממילא, אין לכך חשיבות רבה, שכן שאלת היחסים בין גב’ ארמה למשיבה ובכלל זה – הסכמתה או אי הסכמתה של גב’ ארמה לבניה על הגג, אינם מעניינם של המבקשים ואין להם כל “זכות עמידה” בעניין זה. אמנם, ספק רב אם גב’ ארמה יכולה, בכלל, בשלב זה של ההליך התכנוני, להתנגד לתכנית הבניה שהגישה המשיבה לוועדה, לאחר שהיא לא התנגדה לה עד כה, אך בוודאי שאין לראות בכך משום תמיכה בטענות המבקשים.

למעשה – נושא הבניה על הגג יוכרע, בסופו-של-דבר, על-פי ההכרעה בשאלה אם התקנון הגביל בניה על גג הבית, אם לאו.אם התקנון לא הגביל בניה על הגג וגב’ ארמה רשאית לבנות עליו, פשיטא, שהיא היתה רשאית, בכל שלב שהוא, להרשות למשיבה לבנות עליו, גם אם המשיבה לא רכשה את הגג.

14. ב”כ המבקשים מבקש לעשות שימוש בטענתו בדבר אי הסכמתה של גב’ ארמה לבניה על גג הבית וכן בעובדה שגג הבית לא נמכר למשיבה, לשם תמיכה בטענת המבקשים לפיה הכוונה בתקנון היתה לאסור בניה על גג הבית.
אלא, שאין זו, בהכרח, המסקנה היחידה. קיימות אפשרויות נוספות, כגון שגב’ ארמה אל מכרה את הזכויות בגג הבית למשיבה, מאחר שהיא רצתה לשמור לעצמה מול המשיבה, זכות לקבוע אם תהיה בניה על גג הבית, אם לאו ואם-כן – באיזה אופן ובאיזה היקף. ואמנם, התברר, בדיון שבפניי, כי גב’ ארמה לא הסכימה שהבניה תיעשה על כל גג הבית ולכן, בתכניות הבניה, תוכננה בניה מעל הגג.

15. בחינת טענות הצדדים בנוגע לתקנון, מעלה כי קיימות טענות לכאן ולכאן, בנוגע להיגיון ולטעם אשר בסעיפים המתייחסים לגגות המסומנים ח’ ו- ט’.
בדיון מיום 10.07.16, נחקרו מר ענטנברג וגב’ ארמה.
מר ענטנברג טען, בחקירתו, כי הטעות נפלה בתקנון ולא בתשריט הבית המשותף. התברר, כי דודי השמש של יחידה 8/1 מוצבים, כיום (בהסכמת גב’ ארמה), על גג הבית, שבעוד שעל-פי התקנון (כפי שהוא) ניתנה ליחידה 8/1 זכות להציבם על גג המחסן, מקום שלטענת המבקשים איננו הגיוני, מה גם שעל-פי תכניות הבניה שהגישה המשיבה לאישור, המחסן ייהרס ובמקומו תיבּננה יחידות נוספות.

מר ענטנברג טען, שכאשר הוא חתם על התקנון הוא לא שם לב לטעויות שנפלו בו ושהוא הבחין בכך רק בחודש מאי 2014, לאחר שהוגשו תכניות הבניה והוא ראה שהמשיבה מבקשת לבנות על גג הבית. לדבריו, בסביבות חודשים יולי- אוגוסט 2014, הוא שכר שירותיו של עורך-דין, אשר הגיש התנגדות לוועדה המקומית לתכנון ולבניה (להלן: “הוועדה”) ולאחר מכן – ביום 27.04.15, הוא פנה למפקחת על רישום בתים משותפים (הוגשה הפניה וסומנה מב/1).

מעדותה של גב’ ארמה עלה, שככל הנראה אין היא יודעת בדיוק מה כתוב בתצהיר, אשר הוגש בתמיכה לתשובתה לבקשה ואף איננה מתמצאת בפרטים המדוייקים של ההסכמים, אולם היה ברור מעדותה, שהיא איננה מתנגדת לתכנית הבניה שנערכה על-ידי המשיבה. מכל מקום – לשאלת ב”כ המבקשים “על איזה גג אסור לבנות” השיבה: “על הגג של המחסן”.

16. אכן, קריאה מדוקדקת של התקנון, תוך מתן תשומת-לב לטענות המבקשים, מעלה מספר שאלות.

כך – סעיף 3 י”ג לתקנון מקנה “לחוכרי יחידה 8/1 זכות להציב דוד שמש וקולטים וכן אנטנה לטלביזיה (או טלוויזיה לוויינית) על גג ‘ט’, הצמוד ליחידה 8/2”, היינו – על גג המחסן. יש, לכאורה, טעם כלשהו בטענת המבקשים לפיה, לאור ריחוקו של גג המחסן מהבית, אין היגיון בהצבת דודי השמש עליו, מה גם שדודי השמש מצויים כיום על גג הבית.

כך – סעיפים 3ב’ ו- 3ג’ לתקנון קובעים, כי לחוכרי יחידה 8/2 תהיה זכות בניה על השטחים הצמודים לה “למעט על הגג המסומן ט'”, שהוא, על-פי התשריט – גג המחסן. יש, איפוא, טעם בשאלה שהעלה ב”כ המבקשים, הכיצד ניתן, אם כך, להרוס את המחסן ולבנות על השטח עליו הוא נמצא.

17. מנגד – למשיבה תשובות לטענות אלה, אשר אף הן אינן מופרכות על פניהן. לדבריו, ניתן להרוס את המחסן (שהיה בבעלות גב’ ארמה ונמכר למשיבה) ולבנות במקומו ועל השטח עליו הוא בנוי, תוך שמירת זכויות המבקשים להציב דודי שמש על הגג החדש, כפי שכבר התחייבה המשיבה בפני המבקשים.
אל מול השאלות שהעלה ב”כ המבקשים, העלה ב”כ המשיבה שאלות נוגדות, כגון כיצד, אם אי-אפשר לבנות מעל גג הבית, מדוע ניתנה בתקנון אפשרות לחבר את הבניה בחלק האחורי אל הבניה בחלק הקדמי (סעיף 3ג(3) לתקנון). כן מפנה הוא לסעיף 3ו(1), המאפשר לבטל ולשנות הצמדות.
ב”כ המשיבה טוען, עוד, כי טענת המבקשים לטעוּת, היא טענה בעל-פה נגד מסמך בכתב, אשר אושר על-ידי כל הרשויות הרלבנטיות ונגד מרשם מחייב, ללא שקיימת ראשית ראיה המלמדת על טעות. לטענתו, לאחר שהמבקשים דיווחו על העסקה והגישו את התקנון לרישום, קם נגדם השתק שיפוטי, כלפי רשויות המדינה.

18. בין כך ובין כך, גם אם אצא מנקודת הנחה, לפיה אמנם נפלה בתקנון טעות קולמוס (ולא ברור שכך הדבר), הרי כבר היום ניתן לומר, שאין מדובר בטעות הגלויה על פני הדברים – הגלויה על פני התקנון.
המבקשים אף לא טענו, שהמשיבה ידעה, או לכל הפחות צריכה היתה לדעת, על הטעות הנטענת או להבחין בה. נהפוך הוא; מר ענטנברג טען, במפורש, בסעיפים 4 ו- 5 לתצהירו, אשר צורף לבקשה לסעד הזמני, כי הצדדים (היינו – הוא וגב’ ארמה) וכן עו”ד מרץ “לא שמו לבם לטעות הקולמוס, אשר התבררה מאוחר יותר” (הוא לא ציין מתי, בדיוק, התבררה לו הטעות). יתירה מזו – בשום מקום אף לא נטען, כי גב’ ארמה הבחינה בטעות הקולמוס לפני שמכרה את הזכויות למשיבה, או כי המשיבה הבחינה בטעות או שהיא היתה צריכה להבחין בה.
ודוקו: כדי להצליח בתביעה נגד המשיבה, לא די שהמבקשים יוכיחו שנפלה טעות בתקנון, אלא עליהם להוכיח שהמשיבה, אשר רכשה, לכאורה, את הזכויות בתמורה, בתום-לב ובהסתמך על הרישום, ידעה על הטעות, או היתה צריכה לדעת עליה.

19. על-פי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 “רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו”.
יהיו, איפוא, סיכוייהן של טענות המבקשים נגד גב’ ארמה, אשר יהיו, סיכוייה של התובענה נגד המשיבה אינם גבוהים, אם בכלל. זאת, מאחר שנראה, לכאורה, כי המשיבה היא צד שלישי אשר רכש את הזכויות בהסתמך על התקנון הרשום, בתמורה ובתום-לב. לזכותה עומד גם סעיף 10 לחוק המקרקעין, הקובע: “מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון”.

20. לעניין זה טען ב”כ המבקשים, בדיון, כי מדובר בשאלה משפטית שלא ניתנת להיפתר בחקירת העדים (שהתקיימה בדיון) וכי המבקשים היו הראשונים שקנו את דירתם בהסתמך, בתום-לב, על התקנון.
בעובדה שהמבקשים היו “ראשונים” אין כדי לסייע להם. נהפוך הוא; מניעת הטעות (הנטענת), היתה בידיהם ולכאורה, אין בטענת הטעות כדי להועיל להם אל מול קונה שרכש, לכאורה, בתנאי “תקנת השוק”.

21. כמו-כן חזר ב”כ המבקשים, לעניין זה, על טענותיו שנדונו בסעיף 11 לעיל, לפיהן לא ניתן לרכוש הצמדות ללא רכישת יחידת המשנה הרלבנטית ולא בכדי לא נקנה הגג ומאחר שהמשיבה לא רכשה את הגג, אין היא יכולה לבנות עליו או מעליו, כך שהמשיבה איננה יכולה לטעון להסתמכות, שכן את טענת ההסתמכות יכולה המשיבה לבסס רק על החלקים אותם היא רכשה.

כפי שאמרתי והסברתי לעיל, אין די בטענות אלה כדי לבסס זכות לכאורה, המבוססת על ראיות מהימנות לכאורה, כאשר עסקינן בצד שלישי, שרכש את הזכויות בתמורה, בתום-לב ובהסתמך על תקנון שנרשם כדין, ללא שנטען כי הוא ידע על הטעות הנטענת.
לטעמי, די בכך כדי שהבקשה תידחה.

שיהוי
22. גם השיהוי שהשתהו המבקשים בהגשת הבקשה למתן צו מניעה זמני, פועל לרעתם.
המשיבה טוענת, כי המבקשים השתהו, שיהוי ניכר בהגשת הבקשה, כי בינתיים היא שינתה מצבה לרעה וכי די בטעם זה בלבד, כדי לדחות את הבקשה.
ב”כ המשיבה הצביע על כך, שהמבקשים רכשו את דירתם עוד ביום 09.05.10 ואז גם חתמו על התקנון, שנרשם כבר ביום 01.08.10. הליכי ההתנגדות, שהגישו המבקשים, החלו ביום 06.10.14, אך רק שנה לאחר מכן שלחו המבקשים, לראשונה, מכתב למפקחת על רישום המקרקעין וגם אז הם לא נקטו בהליך הנוכחי (אשר נפתח רק בינואר 2016). נוכח כך טוען ב”כ המשיבה, כי לא יעלה על הדעת שבחלוף 5 שנים ומעלה יעלה אדם טענה, של טעות סופר בתקנון, כלפי צד שלישי שרכש זכויות על-פי מרשם מחייב, שאחרת לעולם לא ניתן לסמוך על הרישום. עוד נטען, כי אף לא נעשה ניסיון להסביר שיהוי זה.

לטענת ב”כ המשיבה, מדובר בשיהוי חסר תקנה, במיוחד כאשר מדובר בבקשה למתן צו זמני, המבוססת כולה על פרשנות, בעל-פה, לתקנון שנרשם כדין בידי הרשות המוסמכת, היא המפקחת על רישום מקרקעין.
לדבריו, לאחר הליך תכנוני שארך כשנתיים, תוך הסתמכות על מסמכי רישום הבית המשותף, שינתה המשיבה את מצבה באופן בלתי-הפיך ולא ניתן להשיב את הגלגל לאחור.

23. מוצאת אני טעם רב בטענות אלה של המשיבה.
אין חולק, וכך העיד גם מר ענטנברג, כי עוד בחודש מאי 2014 נודע למבקשים, על כך שהמשיבה מבקשת לבנות על גג הבית.
הבקשה למתן היתר בניה (להלן: “הבקשה להיתר”) הוגשה על-ידי המשיבה, למשרדי הוועדה המקומית, רק ביום 16.09.14 (נספח ה’ לבקשה).
עד שלב זה, כבר נהגו המבקשים בשיהוי בן כארבעה חודשים.
אמנם, פחות מחודש לאחר מכן – ביום 06.10.14 הגישו המבקשים התנגדות לבקשה להיתר, בנימוק שהיא נוגדת את תקנון הבית המשותף, אך לא טענו בה, במפורש, כי קיימת טעות קולמוס בתקנון (אם כי נטען, כי “דודים וקולטים מצויים כיום בשטח עליו אסורה הבניה על-פי התקנון המוסכם”). לעניין זה אתייחס בהמשך.

24. רק לקראת חודש נובמבר 2014, כחצי שנה לאחר שנודע למבקשים שהמשיבה מתכוונת לבנות על גג הבית, הם פנו אל עו”ד מרץ, בטענה כי קיימת טעות בתקנון. עו”ד מרץ, אשר ייצג את שני הצדדים בעסקת המכר למבקשים, שלח ביום 03.11.14, מכתב אל המבקשים ואל גב’ ארמה בו נכתב: “בהתאם לפנייתו של מר רון ענטנברג למשרדי בדבר טעות סופר שקיימת בתקנון הבית המשותף לפיו בסעיפים 3ב’, 3ג’ ו- 3יג’ נרשם בטעות גג “ט” שהינו הגג של המחסן ולא גג “ח”, שהינו הגג של הבית אבקשכם לתאם עם משרדי מועד לפגישה לצורך תיקון טעות הסופר שנפלה ברישום תקנון הבית המשותף”.

פגישה כזו לא התקיימה וביום 18.11.14 נשלח מכתב תשובה, מאת עו”ד טל, בא כוחה של גב’ ארמה, בו נכתב (בין היתר): “מרשתי הגב’ ארמה העבירה לעיוני את מכתבך מיום 03.11.14 והינה דוחה על-הסף את האמור בו”.
חרף זאת, לא פנו המבקשים לערכאה המוסמכת ולא ביקשו צו מניעה.

25. ביום 03.05.15 שלח בא כוחה של המשיבה מכתב לב”כ המבקשים, בו דחתה המשיבה את טענות המבקשים לטעות קולמוס בתקנון ופירטה את הזכויות שרכשה מגב’ ארמה, לטענתה – בתום-לב ובתמורה, בהתבסס על הרישום “ותוך שינוי בלתי-הפיך במצבה”. ב”כ המשיבה אף הוסיף והסביר את האופן בו מבינה המשיבה את הכתוב בתקנון ואת התכלית להגבלה על גג המחסן, המצויה בו.
גם בשלב זה לא פנו המבקשים לערכאות ולא ביקשו צו מניעה.

26. ההתנגדויות נדחו בהחלטת הוועדה מיום 20.10.15 (נספח יא’ לבקשה), תוך שהוועדה השהתה את הוצאת ההיתר למשך 30 יום על-מנת לאפשר למשיבים “לפנות לערכאה השיפוטית המוסמכת… אם ימצאו לנכון לעשות זאת”. המבקשים הגישו ערר על החלטה זו, אשר נדחה.

27. רק לקראת סוף חודש נובמבר 2015 – כשנה וחצי לאחר שנודע להם, לדבריהם, על הטעות, פנו המבקשים אל המפקחת על רישום מקרקעין בבקשה לתיקון טעות קולמוס בתקנון וביקשו צו מניעה ארעי, במעמד צד אחד. בהחלטתה מיום 24.11.15 הוציאה כבוד המפקחת צו ארעי, במעמד צד אחד וקבעה את הבקשה לדיון במעמד הצדדים ליום 28.12.15. בהחלטה שניתנה בסיום הדיון החליטה כבוד המפקחת להעביר את התביעה שהוגשה בפניה אל בית-משפט זה.
התביעה נרשמה בבית-משפט זה ביום 07.01.16, אולם הבקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, הוגשה, לתיק זה, רק ביום 10.03.16. אציין, כי מאחר שהבקשה הוגשה לא על-ידי מי שמוסמך היה להגישה ונוכח מספר החלטות שניתנו בנושא זה, הוגשה בקשה מתוקנת, כדין, ביום 04.04.16.

28. לעניין תקופת השיהוי, יש להביא בחשבון, לכל הפחות, את פרק הזמן שעבר מאז שהמבקשים (לגרסתם) שמו לב לטעות שנפלה בתקנון (חודש מאי 2014) ועד להגשת הבקשה לסעד הזמני למפקחת על רישום מקרקעין – סוף חודש נובמבר 2015 (על-אף שהיא איננה הערכאה המוסמכת לדון בכך) מדובר, כאמור, בשיהוי של כשנה וחצי.
לא שמעתי מפי המבקשים כל הסבר לשיהוי זה, שהוא שינוי משמעותי ביותר בנסיבות המקרה דנן.

29. מעבר לנדרש אציין, כי בפניה אל עו”ד מרץ ואף בהגשת התנגדות לוועדה המקומית אין די. המשיבה זכאית להחזיק בעמדתה, לפיה אין כל טעות קולמוס בתקנון ועל המבקשים, כמי שטוענים לטעוּת (אשר, לטענתם הם, התגלתה להם כבר בחודש מאי 2014), היה לפנות, מיד וללא שיהוי, לערכאה המוסמכת, בבקשה למתן סעד זמני.

30. למעשה, מאחר שהמפקחת על רישום מקרקעין איננה מוסמכת לדון בבקשה לשינוי תקנון, יש למנות את תקופה השיהוי עד ליום בו הוגשה בקשה לצו מניעה לבית-משפט זה (היינו – עד יום 10.03.16), שאז עסקינן בשיהוי של כמעט שנתיים. מכל מקום, ברי שבהגשת התנגדות לוועדה, אין די.
ראו, בעניין זה, מקרה שנדון ברע”א 3851/11 יוסף נדב נ’ אביעד לוי (07.06.11), שם היו המבקשים (נדב) מודעים לכוונת המשיבים (לוי) לבנות על החלקה שבמחלוקת עוד ביום 12.11.09 וכבר אז הם טענו לזכויות בחלקה שבמחלוקת ואף הגישו התנגדות לבקשה למתן היתר בניה. אלא, שהם פנו לבית-המשפט המוסמך בבקשה לצו מניעה זמני רק ביום 17.04.11, היינו – כעבור כשנה וחצי, ורק לקראת תום הליכי הרישוי (מבחינה זו דומות עובדות המקרה לענייננו).

בית-המשפט המחוזי סירב לבקשת נדב להוציא צו מניעה זמני ובקשת רשות ערעור, שהגישו נדב לבית-המשפט העליון נדחתה בהחלטת כב’ השופטת חיות, אשר אמרה: “בעניין זה אציין כי תמימת דעים אני עם קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה היה על המבקשים לפעול במקביל למסלול ה’תכנוני’ – אל מול רשויות התכנון והבניה, גם במסלול ה’קנייני’ – בבית-המשפט המוסמך, וכבר נפסק בעבר כי אין ועדות התכנון והבניה מוסמכות להכריע במחלוקות קנייניות (בג”צ 1578/90אייזן נ’ הועדה המקומית לתכנון ולבניה ת”א ((פורסם באתר האינטרנט נבו), 24.10.90)). זאת ועוד. אף לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר הדוחה את עררם של המבקשים המתינו הם כחודשיים וחצי נוספים בטרם פנו לבית-משפט קמא בבקשה לצו מניעה זמני, ולא נשמע מפי המבקשים כל הסבר לעובדה זו”.

31. מכשול נוסף הקיים בדרכם של המבקשים אל הצו המיוחל הוא העובדה, שהמבקשים לא צירפו להליך צדדים נוספים, העלולים להיפגע כתוצאה ממתן צו מניעה.

המשיבה טענה, עוד בתגובתה לבקשה וכן בתצהיר שצורף אליה, שנחתם על-ידי מר יפתח בנאי (להלן: “מר בנאי”), אחד ממנהלי המשיבה (וטענותיה לא נסתרו) שהיא נטלה הלוואה בנקאית, מובטחת במשכנתא שנרשמה על זכויותיה בחלקה ואף מכרה שלוש דירות, מתוך חמש הדירות שייבנו בפרוייקט. כן טענה, כבר שם, שהיה על המבקשים לצרף את הבנק וכן את שלושת הרוכשים, כמשיבים לבקשה.
על-אף נכונות הטענה, שהרי ברי כי היענות לבקשה משמעה עיכוב משמעותי של הבניה, דבר אשר ללא כל ספק, יפגע בכל הגורמים הנ”ל, המבקשים לא ביקשו לתקן את התביעה או את הבקשה על-ידי צירוף גורמים אלה. גם משום כך לא ניתן לקבל את הבקשה.

32. גם שינוי מצבה של המשיבה לרעה, עקב רכישת הזכויות, בהסתמך על התקנון, פועל לרעת המבקשים.
לעניין שינוי מצבו לרעה, של הצד נגדו מבוקש מתן הצו, כנימוק נגד הוצאתו, ראו: ע”א 4220/12 סלימאן מחמד אלעוקבי ז”ל נ’ מדינת ישראל (06.05.13), שם התייחס בית-המשפט העליון הן למשמעות שינוי מצב לרעה והן למועד ממנו יש לִמְנות את השיהוי, באמרו: “בנוסף יש לציין כי בינתיים שינתה המשיבה את מצבה לרעה. היא נערכה לביצוע העבודות ואם תושבתנה עתה ייגרמו לה נזקים כספיים כבדים, כמפורט בתצהירו של מר ראובני. ולבסוף ראוי לציין כי טענת שיהוי המועלית לגבי סעד זמני נבחנת ביחס למועד שממנו קם הצורך בסעד זמני (רע”א 8630/05 ניר שיתופי – אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע”מ נ’ עיריית הוד השרון, פס’ 7-5 (פורסם באתר האינטרנט נבו) (10.04.07); רע”א 3851/11 נדב נ’ לוי, פס’ 5-4 (פורסם באתר האינטרנט נבו) (07.06.11))”.

לעניין הדחיפות בהגשת בקשה למתן צו מניעה שמטרתו הגנה על זכות קניינית ראו: רע”א 3569/10 אלו עוז בע”מ נ’ קליל תעשיות בע”מ (28.06.10), שם נאמר: “שיהוי בהגשת הבקשה חותר תחת הטענה בדבר הדחיפות הנטענת, ויש בו משום ראיה לסתור את טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית עבורו. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר נטען, כי הסעד הזמני נדרש לשם הגנה על זכות קניינית (ראו, רע”א 8630/05 ניר שיתופי אגודה ארצית להתיישבות עובדים נ’ עיריית הוד השרון ((פורסם באתר האינטרנט נבו), 10.04.07); רע”א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת”א-יפו בע”מ נ’ אשרז עיבוד נתונים בע”מ, פ”ד מז(1) 45 (1992); רע”א 6872/05 קייזמן נ’ בנק המזרחי המאוחד בע”מ ((פורסם באתר האינטרנט נבו), 24.08.05); רע”א 920/05 חסין אש תעשיות בע”מ נ’ קוניאל אנטוניו (ישראל) בע”מ ((פורסם באתר האינטרנט נבו), 28.03.05)). לכך כמובן עשויות להיות השלכות גם לבחינת מאזן הנוחות (ראו: רע”א 7410/09 ניסנוב נ’ שבתאי ((פורסם באתר האינטרנט נבו), 25.10.09)”.

33. כאמור, המבקשים טוענים שכאשר נחתמו הסכם המכר לפיו הם רכשו את הזכויות ביחידה 8/1 ועל התקנון, הצדדים כלל לא הבחינו בטעות. ראינו לעיל, שגם כאשר הבחינו המבקשים בטעות, הם לא מיהרו לפנות לערכאות בבקשה להוצאת צו מניעה. מצב דברים זה הביא לכך שהמשיבה שינתה מצבה לרעה. ראשית כל – בעצם רכישת הזכויות בחלקה והכנת תכניות הבניה ושנית – כאשר הוסיפה הוציאה הוצאות רבות נוספות, בהליכי התכנון ואף מכרה שלוש יחידות.
בתצהירו של מר בנאי פורטו ההוצאות בהן נשאה המשיבה, עד כה, לשם רכישת הזכויות בחלקה, הכנת הבקשה להיתר וההליכים בוועדה, המגיעות לכדי יותר ממיליון וחצי ש”ח. בנוסף לכך נטען בתצהיר, כי למשיבה התחייבויות כלפי רוכשי הדירות בסך של מיליוני שקלים נוספים.
לתצהיר צורף נסח (נספח כ”א) בו רשומות הזכויות שרכשה המשיבה וכן רשומה המשכנתא, שנטלה מבנק לאומי לישראל בע”מ.
לעובדות אלה (שלא נסתרו) משמעות רבה, גם לעניין השיהוי וגם לעניין מאזן הנוחות.

מאזן הנוחות
34. ב”כ המשיבה טוען, כי לא ניתן להתעלם מעלויות העתק בהן נשאה המשיבה עד היום, כפי שפורטו בתשובה ובנספח י’ ואילך. לדבריו, כל חודש עיכוב, משמעו נזק של עשרות אלפי שקלים נוספים על הנזקים שכבר הצטברו וספק אם למבקשים תהיה יכולת לשלם עבור נזקי העתק, שייגרמו כתוצאה ממתן צו מניעה זמני. מנגד, כך נטען, למבקשים לא ייגרם כל נזק.

ב”כ המבקשים טען, כי אין למבקשים כל התנגדות שהבניה תתחיל “במתכונת שאינה כרוכה בבניה על הגג”, כך, שככל שקיים למשיבה נזק, כתוצאה מצו המניעה, הוא יצומצם ובמקביל תתברר התביעה העיקרית ותוכרע שאלת הבניה על הגג.
מנגד טען ב”כ המשיבה, כי לא ניתן לממש את זכויות הבניה בלי בניה על גג הבית, תוך שינוי מתנאי ההיתר “לא מבחינה פיזית, לא מבחינת האפשרות למכור דירות ולא מבחינת הליכי הרישוי שגם אותם האריכו המבקשים שלא לצורך”.
ב”כ המבקשים לא הניח תשתית עובדתית לטענה לפיה ניתן, באופן סביר, להתחיל בבניה, כפי שתוכננה, ללא בניה על הגג ולא הסביר, לא בעצמו ובוודאי שלא באמצעות חוות-דעת הנדסית, כיצד ניתן לעשות זאת. עיון בתכנית הבניה שהוגשה במהלך הדיון (מב/6) מעלה, כי, לכאורה, הטענה גם איננה סבירה, על פניה. נראה, כי אם לא תיעשה בניה על הגג, יהיה צורך לשנות את התכנית מהיסוד.

35. מכל האמור עד כה עולה, שמאזן הנוחות נוטה, בבירור, לטובת המשיבה.
אמנם, ככל שלא יינתן צו מניעה, המשיבה תבנה את הדירות וכך ייווצר מצב בלתי-הפיך, אולם בעובדה זו בלבד אין כדי להצדיק הוצאת צו מניעה.
על-אף שהמשיבה טרם החלה בבניה, הרי נוכח ההוצאות שהמשיבה הוציאה ונוכח העובדה שנמכרו שלוש דירות, בטרם פנו המבקשים בבקשה למתן צו המניעה, ברי, כבר כעת, כי החזרת הגלגל לאחור תהיה כרוכה בהפסד כספי, למשיבה, של מיליוני שקלים, כך שלמעשה מדובר במצב בלתי-הפיך מבחינת המשיבה.

36. גם לו הייתי סבורה שיש מקום להיעתר לבקשה (ואינני סבורה כך), הרי בנסיבות שנוצרו ברי כי, בכל מקרה, לא ניתן היה לתת צו מניעה מבלי שיישמעו הצדדים שעלולים להיפגע (הבנק ושלושת רוכשי הדירות) ומבלי שיובטחו הפסדיה של המשיבה, למקרה שהתביעה נגדה תידחה, כלומר – מבלי שהמבקשים יחוייבו בהפקדת ערבות בנקאית בגובה מיליוני שקלים.

מנגד – מעבר לטענה של פגיעה בזכות קניינית (שאין להקל בה ראש), המבקשים לא פירטו במה תתבטא הפגיעה לה הם טוענים ומה שווי הפגיעה. כל שטענו בבקשתם הוא, כי יש בבניה “כדי לשנות באופן דרמטי את מצבם של התובעים המתגוררים בבית קדמי דו משפחתי ו… כי זכותם… לשמור על מצבו של הבית הקדמי כפי שהוא”.
בכך לא די.

אולם, גם אם אניח, לטובת המבקשים, כי הבניה על גג הבית תפגע במבקשים, פגיעה של ממש, הרי ככל הנראה, מדובר בפגיעה שהיא קטנה באופן משמעותי, מהפגיעה אשר תיפגע המשיבה וייפגעו הצדדים הנוספים (שלא צורפו) ממתן צו מניעה.

סופו של דבר
37. בכל שלושת ההיבטים לפיהם יש לבחון בקשה מסוג זה – זכות הנתמכת בראיות מהימנות לכאורה, שיהוי ומאזן הנוחות, ידה של המשיבה על העליונה.
כמו-כן קיימים שיקולים נוספים, כפי שפורטו לעיל, אשר גם בגינם לא ניתן להיעתר לבקשה.

משכך – נדחית הבקשה.”

36. צו מניעה זמני לביצוע עסקה במקרקעין
ב- תא (חיפה) 21123-03-16 {גאוי סח, נ’ נאסר נסאר, תק-מח 2016(3), 10658 (2016)} נקבע:

“רקע עובדתי כללי
1. התובע בתיק העיקרי והמבקש את הסעד הזמני, מר גאוי סח (להלן: “המבקש”), הגיש את התובענה בתיק זה בהתייחס למקרקעין הידועים כחלקה 54 בגוש 19347 (להלן: “המקרקעין”). אין חולק כי המבקש הינו בעל הזכויות בחלקה הסמוכה למקרקעין – חלקה 64 באותו הגוש (להלן: “החלקה הסמוכה”), ועל חלקה זו הקים מפעל (להלן: “המפעל”).

המבקש טוען כי שכר את המקרקעין ואחר כך רכש אותם מהבעלים שלהם, המנוח מוחמד אחמד נאסר ז”ל (להלן: “המנוח”) ומאשתו אנתסאר נאסר, הנתבעת 2 (ואחותו של המבקש) – וזאת עוד בשנת 2005. לטענת המבקש, הוא הקים על המקרקעין מבנים אשר משרתים את המפעל (שבחלקה הסמוכה), ונהג במקרקעין מנהג בעלים מאז 2005 ועד היום.

לשיטת המבקש, בשנת 2013 או בסמוך לכך, נודע לו כי הנתבע 1 (המשיב 1), מר נאסר נאסר (להלן: “המשיב 1”), רכש אף הוא את המקרקעין, וכי בשלב מסויים התברר לו שהזכויות במקרקעין כבר רשומות על-שם המשיב 1. המבקש טוען כי היו מגעים בין הצדדים הרלבנטיים במטרה לשכנע את המשיב 1 לבטל את ההסכמים שיש לטובתו לגבי המקרקעין, אך המשיב 1 מסרב לקבל את עמדת המבקש – ולכן, יש צורך להכריע בטענותיו של המבקש לגבי הבעלות במקרקעין (אשר לכל הפחות נוגעות לעסקאות נוגדות). בהתאם, הוגשה התביעה מטעם המשיב כלפי המשיב 1 וכלפי נתבעים נוספים, המשיבים 2-9 (להלן: “המשיבים 2-9”), אשתו של המנוח וילדיו.

ההליכים בבקשה לסעד זמני
2. בד-בבד עם הגשת התביעה, הוגשה בקשה למתן סעד זמני למניעת כל דיספוזיציה במקרקעין עד הכרעה בתיק העיקרי. במהלך הדיון ביום 27.03.16, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יינתן צו מניעה זמני בהתייחס למקרקעין (להלן: “הצו הזמני”), לתקופה של כ- 3 חודשים, בכפוף להפקדה כספית או ערבות בנקאית אוטונומית בקופת בית-המשפט על-סך של 20,000 ש”ח.

3. בדיון שהתקיים ביום 12.07.16, המבקש עתר להארכת תוקפו של הצו הזמני באותם התנאים, עד להכרעה בתיק בעיקרי. המבקש מדגיש (הן בדיון והן בתשובה שהוגשה ביום 25.07.16), כי הוא מחזיק במקרקעין ועושה בהם שימוש מזה זמן רב, כי קיימות ראיות לגבי זכויותיו הנטענות, כי אי מתן הסעד הזמני יסב לו נזקים בשל אי-יכולתו להמשיך ולעשות שימוש במקרקעין לצורך התפקוד השוטף של המפעל וכי המשיב 1 מעולם לא עשה שימוש במקרקעין ולא טען לגבי כל נזק שעשוי להיגרם לו למקרה והצו הזמני יישאר על כנו.

4. המשיב 1 מתנגד להותרת הצו הזמני על כנו, בעיקר מחמת טענותיו לגבי אי קיומה של זכות לכאורית מצד המבקש לגבי המקרקעין. המשיב 1 מדגיש כי קיימים הסכמים לפיהם הוא רכש את המקרקעין כדין והראיה היא, כי הבעלות נרשמה על שמו בלשכת רישום המקרקעין. לחילופין – טוען המשיב 1 כי יש להתנות את הותרת הצו הזמני על כנו בהפקדת ערובה בסכום גבוה יותר.

5. המשיבים 2-9, הודיעו בכתב לבית-המשפט ביום 20.07.16, כי הם מסכימים למתן צו מניעה זמני, לצורך שימור המצב הקיים במקרקעין, והם אף מאשרים באופן כללי את טענות המבקש לגבי זכויותיו הנטענות במקרקעין, כלומר – שהוא אכן רכש את המקרקעין מהמנוח.

6. בין לבין, הוגשה מטעם המשיב 1 ביום 13.07.16 “הודעה על צירוף מסמך הצהרה”, אליה צורף מסמך הנושא את הכותרת “הצהרה”, ואשר נחתם לכאורה בפני עו”ד דראושה ואינו נושא תאריך ברור (להלן: “המסמך”). לטענת המשיב 1, מהמסמך עולה כי המנוח מכר למשיב 1 כמה חלקות מקרקעין, אשר לגבי כל אחת מהן נחתם הסכם מכר נפרד, ועל מסמך זה חתומה גם המשיבה 2 (אשתו של המנוח). לטענת המשיב 1, המסמך מלמד על כך שהמקרקעין נמכרו כדין למשיב 1 ולא למבקש, ויש בו כדי לכרסם בגרסת המבקש לגבי הזכויות הנטענות שלו במקרקעין. המבקש טוען כי אין מקום לקבל את המסמך לתיק בית-המשפט כראיה, לא בקשר לבקשה דנן ולא בקשר לתביעה העיקרית, ומצביע על קשיים שקיימים לגבי המסמך, כגון העובדה שיש סימני שאלה לגבי התאריך שבו הוא הוכן והעובדה שהוא אינו מתייחס למקרקעין ספציפיים (גוש וחלקה).

דיון והכרעה
7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי יש מקום להותיר את הצו הזמני על כנו עד להכרעה בתביעה העיקרית.

8. זכות לכאורית – אין ספק כי העובדה שהמקרקעין רשומים על-שם המשיב 1 מצביעה על קושי משמעותי מבחינת המבקש, אף אם נבחן את הסיטואציה באספקלריה של ההוראות המתייחסות לעסקאות נוגדות. אלא ששוכנעתי כי המבקש הרים את הנטל להראות כי קיימת זכות לכאורית, בשלב ראשוני זה, ולו בשל שעמדת המשיבים 9-2 היא כי המבקש אכן רכש את המקרקעין מהמנוח לפני המכר למשיב 1 ובשל העובדה (שאינה שנויה במחלוקת) שהמבקש מחזיק בפועל במקרקעין בשנים האחרונות ועושה בהם שימוש, ללא שהועלו עד כה טענות מצב המשיב 1.

בשים-לב לעמדתי זו – אין כל צורך להכריע בשלב זה בשאלת קבילותו של המסמך ו”ההצהרה”. כאשר יגישו הצדדים את תצהירי העדות הראשית מטעמם – וככל שצד מסויים ירצה להגיש את המסמך כראייה מטעמו, וככל שתתעורר שוב מחלוקת לגבי המסמך – נדון שנית בסוגיה.
לכן, לא ניתן לומר בשלב ראשוני זה, כי תביעתו של המבקש משוללת כל יסוד.

9. מאזן הנוחות – במקרה זה, נוטה בבירור לטובת המבקש. המבקש עושה במקרקעין שימוש לצורך הפעלת המפעל מזה שנים, וככל שלא יישאר הצו הזמני על כנו, יוכל המשיב 1 לפעול לסילוק ידו של המבקש מהמקרקעין.
מנגד, המשיב 1 לא העלה כל טענה לגבי צורך שיש לו במקרקעין נכון להיום, או לגבי רצון שלו למכור אותם, או לגבי כל שימוש אחר שבדעתו לעשות בהם לעת הזו. לכן, אף אם תידחה התביעה ויקבע שהזכויות במקרקעין שייכות למשיב 1, יוכל המשיב 1 לדרוש תשלום מהמבקש לגבי השימוש במקרקעין במהלך התקופה שבה יישאר הצו הזמני על כנו, אך לא יגרם לו כל נזק אחר.

סיכום
10. אשר-על-כן, אני מאריכה את תוקפו של הצו הזמני עד להכרעה בתיק העיקרי.
המשמעות הינה שהמשיב 1 אינו יכול לעשות כל דיספוזיציה במקרקעין ולא יכול לסלק את ידו של המבקש מהמקרקעין בשלב זה.

11. עם-זאת, אני מוצאת להגדיל את היקף הערובה שעליה הוריתי, כיון שעתה היא תשמש למשך פרק זמן ארוך בהרבה מאשר פרק הזמן שלגביו היא ניתנה במועד שנקבעה. בהתאם, על המבקש להפקיד עוד 15,000 ש”ח בקופת בית-המשפט, במזומן או בהמחאה בנקאית, תוך 10 ימים מהיום שבו תיפסק השביתה ויתאפשר לבצע הפקדה שכזו (גם אם המועד יחול במהלך הפגרה).”

37. צו מניעה זמני לחסימת מעבר
ב- ת”א (חי’) 64386-05-16 {גד שטילמן נ’ ליהוא פיין, תק-מח 2016(3), 9679 (2016)} נקבע:

“מבוא
1. הסכסוך בתיק זה הינו סכסוך בין חקלאים בנוגע לעיבוד אדמות בחלקות סמוכות. משכך יש להצטער על כך כי כל הניסיונות להשיג פתרון מעשי מחוץ לכותלי בית-המשפט לא עלה יפה . זאת במיוחד משום שגם לאחר סיום ההליכים המשפטיים יוותרו שתי החלקות סמוכות, הצרכים החקלאים יוותרו בעינם, ולא יהיה מנוס לצדדים בתיק זה מלהיוותר שכנים שחייהם החקלאיים שלובים זה בזה.
משלא הוגשה הסכמה אין מנוס ממתן הכרעה בבקשה למתן צו זמני.

2. בבקשה עתרו המבקשים שהם אם ובנה (להלן: “משפחת שטילמן”; “מר שטילמן”; “גב’ שטילמן” בהתאמה) כי בית-המשפט זה יתן צו מניעה זמני שיורה למשיב 1 להמנע מלחסום מעבר בדרך חקלאית העוברת,לטענתו בגוש 10126 בין חלקות 19 ו- 20. לטענת מר שטילמן מדובר בדרך משותפת העוברת בין החלקות ומשמשת לדרכי העיבוד החקלאי למעלה מ-100 שנים.

3. אין מחלוקת בין הצדדים שבעת הזו מעובדת חלקה 20 בגוש הנ”ל (להלן: “חלקה 20”) על-ידי מר שטילמן שנטע בחלקה כרם, ואילו חלקה 19 בגוש הנ”ל מעובדת על-ידי משיב 1 (להלן: “מר פיין”) שמגדל בה גידולי שדה.
השימוש בדרך נחוץ למבקשים משום שמבלי שימוש כזה לטענתם לא יוכל מר שטילמן לטפל כנדרש בשורה המזרחית של הכרם בצדה המזרחי. לטענת מר פיין, יש לדחות הבקשה ואין למר שטילמן אלא להלין על עצמו משום שבחר לנטוע את השורה המזרחית האחרונה של הכרם קרוב מדי לגבול בין החלקות, הכל תוך קביעת עובדות בשטח, התעלמות מאזהרות ותוך ציפייה כי למרות התנהלותו יותר לו לעשות שימוש בקרקע שהוא מכנה דרך ומר פיין אינו מסכים למונח זה ובכך לפלוש לחלקתו של מר פיין.

4. מר שטילמן טוען בבקשתו כי מדובר ברצון לשמר המשך שימוש בדרך משותפת בין החלקות שנעשה בה שימוש קרוב ל- 100 שנים ובלי שימוש כזה לא יהיה אפשר לעבד לפחות שורה אחת בכרם, אם לא יותר, משום שעיבוד כזה דורש שימוש בכלים חקלאיים ממונעים.

5. המבקשים טוענים כי קמה להם הזכות לקבל צו המניעה המבוקש משום שהם זכאים להרשם כבעלים בחלקה 20, וקיימת לטובת המקרקעין בחלקה 20 זיקת הנאה או זכות שימוש בלתי הדירה וכן כי מכוח עקרון תום הליך ומכוח כללי התיישנות במקרקעין מן הדין להעתר לבקשתם.

6. עוד טוענים המבקשים כי לאחרונה מונעים המשיבים ובמיוחד מר פיין מהמבקשים שימוש בדרך. זאת על-ידי העמדת עמודי גבול וברזלים בדרך וכן על-ידי ביצוע חריש עמוק בדרך המעבר המונע שימוש בה של המבקשים על-ידי כלים חקלאיים ממונעים.

7. עוד נטען על-ידי המבקשים כי התרעומת שהביעו המשיבים בנוגע לאופן נטיעת הכרם בחלקה 20 על-ידי המבקשים אינה נכונה וכי באמתחתם חוות-דעת מומחה שהושגה בהסכמת הצדדים בה נאמר כי נטיעת הכרם הנוכחי נעשתה בדיוק בהתאם לנטיעה קודמת ואפילו תוך הוגדלה רוחב הדרך בחריגה לתוך חלקת המבקשים דווקא.

8. נטען כי יש צורך במתן צו המניעה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים דווקא משום שאי מתן הצו ימנע האפשרות להמשיך ולעבד שורה אחת לפחות בכרם של המבקשים וכי הנזק במתן הצו קטן בהשוואה לנזק שיגרם אם לא יינתן הצו וגם הוא ניתן לפיצוי כספי.

9. המשיבים מצדם עותרים לדחות הבקשה בעיקר משום שלטענתם הסתירו המבקשים את העובדה כי אין הם כלל הבעלים בקרקע וכי עוד בשנת 1999 נמכרו הזכויות בקרקע ל- 38 צדדים אחרים שכל אחד מהם רכש 500 מ”ר או 250 מ”ר במסגרת עסקה ספקולטיבית בקרקע חקלאית.
יצויין כבר עתה כי המבקשים אינם מכחישים טענה זו, ואולם טוענים כי הם זכאים למתן הסעד משום שבהסכם מכר הזכויות במקרקעין נותרה למבקשים הזכות לעבד את הקרקע עד למועד אחרון אפשרי, שטרם חלף.

10. המשיבים טוענים כי משמעות עתירת המבקשים בפועל הינה מתן היתר להם לפלוש לחלקתם של המשיבים כדי לעבד את הקצה המזרחי של חלקתם והכל בשל בחירת המבקשים לנטוע בקצה המזרחי של החלקה שורת גפנים באופן שלא יתאפשר לטפל בה אלא תוך פלישה לחלקת המשיבים. בחירה המבקשים לטעת על קו הגבול בין הנחלות שלא כדין יצרה הצורך המשפטי לעתירה למתן צו מניעה זמני.

11. נטען כי המבקשים לא הביאו ראיות לקיומה של דרך בין הנחלות. נטען כי לא צויין ולא הוכח הנזק שיגרם באם לא ינתן צו המניעה, במיוחד כאשר עסקינן בנזק זניח. נטען ששתיל גפן עולה 7 ש”ח ובשורה יש 200 גפנים כך שגם אם דחיית הבקשה למתן צו מניעה זמני תוביל לעקירת שתילי גפנים, הנזק הינו מינורי.
נטען כי מתן הצו המבוקש ישנה מצב קיים וישנה למעשה הגבולות בין החלקות. עוד נטען כי יש להימנע ממתן הסעד הזמני משום שהוא זהה לסעד העיקרי המבוקש.

12. עוד נטען כי על-פי חוות-דעתו של אותו מומחה שנתן חוות-דעת גם למבקשים (המודד יואב קולר) נקבע כי אין כל פלישה או חריגה מחלקת המשיב (19) לחלקת מר שטילמן (20).
עוד נטען כי מקורו של הסכסוך ברצונו הלא לגיטימי של מר שטילמן להגדיל מספר שורות גפנים בכרם שלו על חשבון חובת שמירת מרחק מינימלי בין שורות הגפנים עצמן ושמירת מרחק מינימלי מגבול חלקה שיאפשר שינוע כלים חקלאים במרווחים אלו לצורך עיבוד חקלאי.
נטען כי אין לתת יד לפעולות מר שטילמן ובוודאי אין לאפשר פגיעה בזכות האחר בשל פעולת מר שטילמן והתעלמותו מאזהרות שקיבל לגבי אופן נטיעות שביצע.

13. נטען כי אין דרך בין החלקות ולפיכך לא יכולה היתה להווצר כל זיקת הנאה בדרך כזו. נטען כי הדרך הנטענת היא הוא בסך הכל מרווח נדרש בין שורות גפנים המושאר לצורך טיפול חקלאי בהם בכלים ממונעים והיה על הנוטע לשמור מרחק נדרש.
נטען עוד כי כן ניתן לטפל גם היום בשורה המזרחית באופן ידני ללא שימוש בכלים ממונעים.

14. עוד נטען כי במקרה דנן לא נוצרה זיקת הנאה מכוח חזקת השנים הן משום שאין עסקינן בדרך והן משום שלא הוכחה חזקה נוגדת ושימוש נוגד משום שגם מר שטילמן טוען שהשימוש שנעשה בדרך היה בהסכמה. נטען עוד כי קיומה של זכות לא הדירה לא הוכחה בוודאי כאשר קיימת הכחשה לקיומה של דרך.

15. עוד נטען ל נידונה הבקשה להידחות בשל שיהוי, היעדר נזק ממשי, וקיומה של חפיפה בין הסעד העיקרי והזמני.

ניהול ההליך
16. במהלך ניהול ההליך שמעתי בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 09.06.16 עדות מר שטילמן מחד ועדות מר פיין מנגד כן העיד המודד מר קולר.

17. במהלך הדיון הוברר כי אין מחלוקת עובדתית רצינית בין הצדדים פרט לשאלה האם אכן נוצרה במשך השנים דרך בין חלקות 19 ו- 20 אשר שימשה למעבר כלים חקלאיים.
עוד הוברר כי המחלוקות בין הצדדים נובעות בעיקר מהבנה אחרת של כל צד את טענות האחר. בעוד שמר פיין טוען כי הכרם שניטע על-ידי מר שטילמן ניטע באופן שגוי על גבול החלקה תוך התעלמות מאזהרות ובאופן שלא נשמר מספיק בין שורת הגפנים ובין השורה המזרחית האחרונה וגבול החלקה דבר הגורם לפגיעה בחלקה
19, טוען מר שטילמן בהתעלם מהמצב בפועל ומהשאלה האם קיימת פלישה של הכרם שלו (בשל הצורך לעבדו) לחלקת מר פיין, כי הוא נטע את הכרם בדיוק כפי שנטעו קודמיו ללא כל סטיה, ואפילו שינה המצב שהיה בעבר לרעתו קרי ביצע נטיעות רחוק מקו הגבול בין החלקות. שני הצדדים מסתמכים על אותו מומחה ואין מחלוקת כי מומחה זה קבע בחוות-דעתו מיום 07.06.16 (ת/4) את שטוען דווקא המשיב.

18. לאור האמור לעיל וטיב מערכת היחסים בין הצדדים הוצע לצדדים לשקול אפשרות מציאת פתרון של שלום כאמור בעמ’ 5 לפרוטוקול ישיבת יום 09.06.16.

19. קריאת סיכומי מר שטילמן העלתה כי הוא מצמצם את בקשתו למתן צו מניעה ומסייגה רק עד לסוף עונת הבציר הנוכחית (חודשים אוקטובר 2016 לכל המאוחר). לאור זאת נתבקשו הצדדים פעם נוספים להגיב להצעת בית-המשפט למצוא פתרון פשרה בתיק זה וזאת כאמור בהחלטה מיום 14.07.16. מאחר ולא הושגה הסכמה כאמור בהודעת ב”כ מר שטילמן מיום 19.07.16 ותגובת ב”כ המשיבים מיום 20.07.16 ניתנת החלטה זו.

דיון והכרעה
20. לאחר שעיינתי בכל החומר הרלוונטי אני סבורה כי דין הבקשה להדחות. אני סבורה כי צודק ב”כ המשיבים בטיעוניו. עסקינן בבקשה זמנית למתן סעד זמני. התואמת את הסעד העיקרי המבוקש. עסקינן גם בבקשה למתן סעד במקרקעין על-ידי מי שלא הוכיח זכות במקרקעין ומלכתחילה לא הבהיר כי זכויותיו בקרקע נמכרו. גם אם אלו נמכרו בכפוף לשמירת זכותו לעבד את המקרקעין, חלה חובה על מבקש סעד מסוג זה המבוקש בהליך כאן לשטוח בפני בית-המשפט את כל העובדות הרלוונטיות.

21. עוד אני סבורה כי המבקש לא הוכיח קיומה של דרך בין החלקות 19 ו- 20 וקיומו של נוהג חקלאי לשמר מרווח בין שורות עצי פרי כדי לאפשר לעבדם ולטפל בהם גם בכלים ממונעים אינו מהווה יצירת דרך.

22. עוד לא הוכחה קיומה של זיקת הנאה משלא הוכחה קיומה של דרך לא הוכח שימוש מוסכם בה בוודאי לא הוכח שימוש נוגד היוצר זיקת הנאה מכוח שנים.

23. אציין עוד כי גם התנאים הנדרשים לקביעה כי עסקינן במתן רישיון בלתי הדיר בנסיבות העניין לא הוכחו, בוודאי כאשר לא הוכחה קיומה של דרך.

24. אשוב ואציין כי בחירת המבקש לנטוע שורה של גפנים על גבול חלקתו כמתואר בחוות-דעת המודד אינה יכולה להטיל על המשיבים חובה לאפשר למבקש להמשיך ולעבד חלקתו בתנאים האופטימליים תוך שימוש בכלים ממונעים שבמעברים באופן שיהווה פלישה לחלקת המשיב בוודאי אין לדרוש מהמשיב להמנע אם אין הוא מעוניין בכך מלבצע פעולות חקלאיות בחלקתו עד גבולה והכל כדי לאפשר עיבוד חקלאי אופטימלי של גפנים שניטעו על הגבול בין החלקות.

25. אכן יחסי שכנות תקינות והסכמות הדדיות היו מאפשרות מציאת פתרון בוודאי עד סוף תקופת הבציר הנוכחית ואולם בהיעדר הסכמה לא שוכנעתי כי המבקש הרים נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח קיומה של זכות משפטית מכוחה הוא זכאי לקבל את הסעד המבוקש.

26. לטעמי המבקש לא הוכיח קיומה של זכות לא הוכיח בעלות בקרקע וכן לא הוכיח קיומה של דרך או של זכות אחרת המאפשרות לו לכפות את אופן השימוש של שכנו בחלקתו.

27. עוד אציין כי לא הוכח לשביעות רצוני כי אי מתן הסעד המבוקש יגרום לנזק בלתי-הפיך למבקש או כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש דווקא.
עסקינן במצב בו הוכח לשביעות רצוני כי אי מתן הסעד יחייב את המבקש לעבד את חלקתו באופן פחות נוח (ידני) וימנע ממנו אולי היכולת להשתמש בכלים ממונעים לצורך עיבוד חקלאי של שורת הגפנים המדוברת. לא שוכנעתי כי המבקש לא יוכל באופן מלא לעבד את חלקתו וכי אם כך הדבר מדובר בנזק כה רב עד כי ראוי בגינו לקבוע זכאות למתן הסעד המבוקש המחייב פגיעה בקנינו של המשיב.

28. לאור כל האמור לעיל מנימוקי ב”כ המשיבים בתגובתם לבקשה ובסיכומים אני סבורה כי דין הבקשה להדחות וכן אני מורה שהמבקשים ישלמו הוצאות הבקשה בסך 4,000 ש”ח אשר ישולמו מכספים או ערבות שהופקדו על-ידי המבקשים ואלו יועברו למשיבים באמצעות בא-כוחם.”

38. צו מניעה זמני האוסר על כניסה לנכס
ב- רעא (יר’) 53870-05-16 {מוחמד אלעג’לוני נ’ סאמיה אחמד כאמלה, תק-מח 2016(3), 6989 (2016)} קבע בית-המשפט:

“כללי
1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט קמא (כב’ השופטת קרן אזולאי) מיום 01.05.16 (להלן: “ההחלטה”) שלפיה ניתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש להיכנס ולהחזיק בנכס הנמצא ברחוב אלאח’טל 2 בירושלים הידוע כחלקה 110 בגוש (שומה) 30057 והרשום בפנקס השטרות בספר 3000 בדף 1017 (להלן: “הנכס”).

רקע עובדתי ודיוני
2. לבית-משפט קמא הוגשה ביום 03.04.16 בקשת המשיבות, אם ושלושת בנותיה, למתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש ועל כל מי מטעמו להיכנס לנכס ו/או להחזיק בו או בכל חלק ממנו וכן האוסר עליו להכניס לשם מטלטלין ולבצע בנכס עבודות מכל מין וסוג שהוא.

3. על-פי הנטען, לפני מספר ימים פלש המבקש לנכס, אשר המשיבות החזיקו בו כדין, חזקה ייחודית ובלעדית, מזה עשרות שנים, בין היתר מכוח זכויות בעלות. כפי שפורט בתצהיר שצורף לבקשה, נקט המבקש כנגד המשיבות במעשה בריונות בכך שפלש לנכס. משכך, התבקש מתן הצו באופן מידי ובמעמד המשיבות בלבד. כמו-כן, התבקש בית-המשפט ליתן צו המופנה למשטרת ישראל ליתן למשיבות כל סיוע הנדרש לשם ביצוע הצו המבוקש. המשיבות הוסיפו וטענו כי עומדת להן הזכות המלאה להגנה על זכויות החזקה בנכס, בין היתר מכוח הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1998 (להלן: “חוק המקרקעין”) ומכוח הוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין.

4. כעולה מכתבי הטענות והראיות שהוגשו במהלך הדיון בבית-משפט קמא, הנכס הִנו מבנה מגורים בן שתי קומות. לטענת המשיבות, עד לשנת 1967 התגוררו בדירה הנמצאת בקומת הקרקע של הנכס (להלן: “דירת הקרקע”). בשנת 1967, לאחר פטירת אב המשפחה, עברו המשיבות להתגורר בבית הסבא – אבי אם המשפחה – בשכונת בית חנינא בירושלים. דירת הקרקע הושכרה לתקופות מסויימות, בשעה שהדירה בקומה הראשונה נותרה נעולה. ניסיונות להשתלט על הנכס במהלך השנים סוכלו על-ידי המשיבות. בסוף שנת 1995, בוצע שיפוץ יסודי בנכס, אשר נועד להכשיר את השימוש בקומה הראשונה. בשנת 1996 המשיבות הפעילו סוכנות נסיעות ותיירות בדירת הקרקע והשכירו את הדירה בקומה הראשונה כיחידה משרדית. בתחילת שנת 2015, בשל ליקויי רטיבות, הועתקה פעילות סוכנות הנסיעות לקומה הראשונה ודירת הקרקע נסגרה, תוך שאוכסן בה ריהוט, ציוד משרדי לרבות מחשבים ותיקי מסמכים. לגרסתן, ביום 09.03.16 קבלן מטעמן פירק את הדלתות בדירת הקרקע לצורך החלפתן בדלתות רב-בריח. אולם, בטרם סיפק היה בידו להרכיב את הדלת השניה, גילו המשיבות במהלך ביקור שערכו בנכס ביום 12.03.16 המבקש פלש עם בני משפחתו לדירת הקרקע.

5. בתגובה לבקשה טען המבקש כי רכש זכויות בעלות חלקיות בדירת הקרקע (בשטח של 50 מ”ר) מאחד בשם פאיז מוחמד סעיד כאמלה ואחיו, הם קרובי משפחה של המשיבות. לטענתו, לפני מספר חודשים הציע לו פאיז לרכוש את חלקו (וחלקם של אחיו) בדירת הקרקע. המבקש הוסיף וגרס, כי בחודש דצמבר 2015 ביקר בנכס עם פאיז ולאחר שהוצג לפניו צו ירושה, לפיו פאיז ואחיו הם יורשיה היחידים של המנוחה רודיינה כאמלה, אשר על-פי רישומי לשכת רישום המקרקעין הִנה בעלת זכויות בעלות בנכס, רכש את זכויותיהם ביום 06.12.15 ושילם במעמד הרכישה מקצת מהתמורה. במחצית חודש ינואר 2016 נכנסו המבקש ובני משפחתו להתגורר בדירת הקרקע, תוך שהם מרכזים את הריהוט שהיה שם בחדר אחד. לטענתו, לאחר כניסתו לדירת הקרקע, התגורר במקום עם משפחתו ללא הפרעה, זאת עד לביקור המבקשות בנכס במחצית חודש מרץ.

ההליך בבית-משפט קמא
6. בית-משפט קמא קיים דיון בבקשה, במהלכו התרשם מגרסאות הצדדים והעדים שנחקרו לפניו, ובכלל זה מגרסתו של פאיז ובסיום הדיון ניתנה ההחלטה. יוער, כי בטרם מתן ההחלטה הוגש כתב התביעה ולפיו עתרו המשיבות לצו מניעה קבוע בגין “מעשה פלישה והסגת גבול שביצע הנתבע, בתאריך 06.03.16 בנכס”; זאת לצד סעד כספי לפיצוי המשיבות בגין השימוש הראוי שעשה המבקש בדירה.

7. בית-משפט קמא סקר בהחלטה את השיקולים הנוגעים לעניין מתן סעד זמני וקבע כי חרף ניסוח הבקשה על-דרך של צו מניעה זמני, למעשה מדובר בצו עשה לפינוי המבקש ובני משפחתו מדירת הקרקע ועל איסור חזרתם לנכס. בית-המשפט עמד על הכללים הנוהגים לעניין מתן סעד עשה זמני שבמהותו משנה את המצב הקיים עובר להגשת הבקשה ואשר על-פי הפסיקה נשמר למקרים חריגים. עם-זאת, הוסיף כי בהליכים הקשורים למקרקעין “…אחד המצבים המצדיקים מתן צו עשה הוא כאשר מדובר בסעד שנועד לאפשר פינוי ‘פלישה טרייה'” והוסיף כי “… הלכה זו נשענת על הסעד העצמי הנתון למחזיק במקרקעין בהתאם לסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין”. בנסיבות אלה, לאחר שציין כי “… אין חולק כי המשיב (המבקש – מ.ב) ובני משפחתו שוהים בנכס לכל הפחות מתחילת חודש מרץ 2016”, העמיד את השאלה בעניין שלפניו – האם הצביעו המשיבות “… על התקיימותן של נסיבות חריגות שיש בהן כדי להצדיק מתן סעד זמני שבמהותו מהווה צו עשה”.

8. לאחר שבחן את הראיות קבע בית-המשפט כי עלה בידי המשיבות להוכיח קיומה של זכות לכאורה; זאת, נוכח טיב הבקשה הנשענת על הוראות סעיפים 18 ו- 19 לחוק המקרקעין, קרי: בקשה המבוססת על זכותו של מחזיק בקרקע למנוע הסגת גבול של מי שמחזיק בהם שלא כדין. בהקשר זה הוסיף, כי מהראיות שהוצגו לפניו עולה כי לא היתה מחלוקת באשר לזכויות המבקשות בחלק משמעותי בנכס. לענייננו, הוסיף וקבע כי “… לא התעוררה מחלוקת ממשית באשר לחזקתן של המבקשות (המשיבות כאן – מ.ב) בנכס עובר לכניסתו של המשיב למקום”. בית-משפט קמא עמד על קיומה של חזקה רצופה ומתמשכת של המשיבות בנכס החל משנות הששים של המאה הקודמת והוסיף כי המשיבות עשו שימוש בדירת הקרקע לצורכי אחסון ציוד משרדי. לענייננו, קבע כי המבקש והמצהירים מטעמו לא חלקו על חזקת המשיבות בדירת הקרקע. בהקשר זה עמד על עדותו של פאיז שהודה כי המשיבות החזיקו מאז ומתמיד בנכס, אשר הושכר משנת 1992 “… ועד עצם היום” ואשר עובר לתפיסת החזקה, לא התגורר בנכס, וכניסתו לדירת הקרקע התאפשרה לאחר שהחליף את המנעול בדלת הכניסה לדירה.

9. בית-המשפט נדרש בהרחבה מסויימת לזכויותיו הנטענות של המשיב בדירה ולשאלה: האם תפיסת החזקה בדירה על-ידי המשיב התבצעה בטווח של שלושים ימים טרם הגשת הבקשה לסעד זמני וסיכם, על-יסוד מכלול הראיות שהובאו לפניו, כי אף שהתעורר ספק אם עלה בידי המשיבות להוכיח קיומה של פלישה טריה (שלסברת בית-המשפט – עניינה בהגשת הבקשה לסעד זמני בטרם חלפו שלושים ימים ממועד תפיסת החזקה ), “… דומה כי גרסתן הלכאורית מסתברת יותר מזו שהוצגה על-ידי המשיב”. עם-זאת, הוסיף כי אין הכרח להכריע בסוגית הפלישה הטרייה, שכן אף אם חלפו שלושים ימים מיום תפיסת החזקה בדירת הקרקע, “… אין מחלוקת כי מדובר בפרק זמן קצר יחסית שבו המשיב שוהה בנכס”. לפיכך, “… על רקע עוצמת הראיות לכאורה, ובשים-לב למאזן הנוחות”, קבע כי יהיה מוצדק ליתן למשיבות סעד זמני, בעיקר “… כדי לשמר את המצב שהיה קיים למעלה מ-50 שנה טרם נכנס המשיב להתגורר בנכס”. בעניין מאזן הנוחות, נדרש בית-המשפט לטענת המשיבות בדבר פגיעה בזכות הקניין. לאחר שעמד על מאזן הנזקים ההדדיים, קבע כי “… העובדה שהמבקשות החזיקו בנכס שנים כה ארוכות מחייבת מתן משקל משמעותי לזכותן לשמר את המצב שהיה קיים עשרות שנים טרם כניסת המשיב לנכס… במצב דברים זה, יש אינטרס משמעותי בשמירה על המצב הקיים מזה מספר עשורים ולו עד הכרעה בתביעה לגופה”. נוכח כל האמור, הורה בית-משפט קמא על מתן צו מניעה זמני, האוסר על המבקש להחזיק בנכס או בכל חלק ממנו ובכפוף להפקדת עירבון על-ידי המשיבות בסך 70,000 ש”ח להבטחת נזקיו.

10. בבקשה שלפניי טוען המבקש, נוכח טיבו של הסעד הזמני שעניינו צו עשה, וההלכה הנוהגת בעניין מתן צו עשה זמני, כי לא היה מקום ליתן את הצו, שכן יש בו כדי לשנות מצב קיים, בשעה שהמשיבות אינן מחזיקות בדירת הקרקע מזה כשנתיים, ואילו המבקש מתגורר שם עם בני משפחתו. המבקש הוסיף וטען כי בית-המשפט קמא קבע שלא הוכחה פלישה טרייה וכי הסעד הזמני זהה לסעד העיקרי. על-יסוד כל האמור, טען כי יש להיעתר לבקשתו, ליתן רשות ערעור ולבטל את ההחלטה והצו שניתן לפינוי מהנכס. בדיון שלפניי עמד המבקש על בקשתו.
מנגד, טענו המשיבות כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות ביניים שעניינן סעדים זמניים נעשית במשורה ובמקרים חריגים ביותר. עוד הוסיפו וטענו כי החלטת בית-המשפט קמא נכונה, צודקת ומבוססת, זאת לאחר שקבע ממצאים עובדתיים על-פי הראיות שהובאו לפניו והתרשמותו מהעדויות. המשיבות הדגישו כי מדובר במעשה פלישה חמור ומשכך, יש לדחות את הבקשה.

11. דין הבקשה להידחות.

המסגרת הנורמטיבית
12. לאחר עיון בכתבי הטענות בבית-המשפט קמא, ההליכים לפניו, החלטתו נושא הבקשה שלפניי וטענות הצדדים בגדר הדיון בבקשה, התמונה המצטיירת היא כי בית-משפט קמא ראה לנגד עיניו תביעה להסרת פלישה טרייה בין פרטים במתכונת בה מתנהלת תביעה פוססורית המצויה בגדריו של סעיף 19 לחוק המקרקעין. הסעיף האמור מסדיר את סוגית ההחזקה במקרקעין במסגרת דיון בתביעה פוססורית שנוקט מחזיק כנגד מי שלטענתו נטל את ההחזקה במקרקעין מידיו שלא כאמור בסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. סעיף 18(ב) קובע את זכותו של מחזיק כדין במקרקעין להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין ולהוציא את מי שתפס את המקרקעין שלא כדין, בתוך תקופה של שלושים ימים מיום התפיסה. מהותו של הסעיף בעשיית דין עצמי של מחזיק כדין במקרקעין מפני הסגת גבולו (רע”א 6998/11 אברהים ג’ולאני נ’ הקדש המנוח ח’ליל שרף אלדין אבו ג’בנה (22.07.12) (להלן: “עניין ג’ולאני”)).

12. סעיף 19 לחוק המקרקעין מסמיך את בית-המשפט להורות על השבת מצב ההחזקה במקרקעין לקדמותו כפי שהיה בטרם נשללה ההחזקה מאת התובע, בלא שיערך בירור בדבר זכויות הצדדים במקרקעין, לגופן; זאת כל אימת שההחזקה במקרקעין ניטלה מידי מי שמחזיק בו – בין בזכות ובין שלא בזכות – על-ידי אחר, והוא – גם כאשר אותו אחר טוען כי בידו זכות עדיפה על זו שבידי המחזיק וכאשר ההחזקה נתפסה על-ידו שלא במסגרת התנאים המוכרים בחוק המקרקעין לעשיית דין עצמית. המייחד הליך זה, הוא בהיותו מכוון בעיקרו להחזיר את המצב העובדתי בשטח טרם תפיסת ההחזקה, גם כאשר המחזיק החזיק במקרקעין שלא כדין ואפילו תופס החזקה מידיו טוען לזכויות במקרקעין. יוטעם כי תכליתו של סעיף 19 לחוק המקרקעין ליתן בידי המחזיק עילה משפטית לפנות לערכאות לשם החזרת מצב ההחזקה במקרקעין לקדמותו, זאת עד לבירור הזכויות המהותיות של הצדדים במקרקעין, שיכול ויעשה בגדר התביעה הפוססורית ויכול ויעשה בגדר הליך נפרד היא התביעה הפטיטורית. הנה-כי-כן, למחזיק עומדת זכות להגנה מפני פולש שתפס את המקרקעין. למעשה, “…עצם ההחזקה במקרקעין משמשת נושא להגנה אפילו אם אין מקורה בזכות, כי אם במצב העובדתי בשטח” (בר”מ 5118/10 יוזמת חינוך אורד (ע.ר) נ’ אסתר דגמפור פִסקה 14 (26.01.11); רע”א 4311/00 מדינת ישראל נ’ בן שמחון,פ”ד נח(1), 827 (2003)). המשפט מקנה הגנה רחבה על ההחזקה במקרקעין כלפי כל אדם שבא לנשל את המחזיק מהחזקתו ולתפוס את המקרקעין ללא צו שיפוטי שקדמה לו הכרעה שיפוטית בזכויות הצדדים (בג”צ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ’ שר הבטחון (16.11.08) (להלן: “עניין קרני שומרון”)). הטעם העיקרי לחשיבותה של ההגנה על החזקה נעוץ ב”… ברצון להגן על החזקה כחלק מהשמירה על השלום ועל הסדר הציבורי ולמנוע פתרון מחלוקות בין אדם לאדם בכוח הזרוע. טעם נוסף שניתן להגנה על החזקה קשור בעניין הקיים בשמירה על הרצף וההמשכיות בשימוש בקרקע” (רע”א 5518/98 יצחק יוסף נ’ אביגדור עוקשי, פ”ד נה(3), 294, 303(2001) (להלן: “עניין עוקשי”)). אכן, “… המשפט אומר, כביכול, לזכאי האמתי לנכס, שהוציא את הנכס מידי המחזיק במקום להיזקק להליכים משפטיים, כי הדין מסתייג מעשיית דין עצמית, מכיוון שהדבר טומן בחובו סכנה של הפרת הסדר הציבורי. המדיניות המשפטית היא להפוך בעלי-ריב לבעלי-דין ולא להניח לאדם לנהוג כשופט בעניינו הוא” (י. ויסמן החזקה מחקרי משפט טו (תשנ”ט-תש”ס) 5, עמוד 43-42).

13. ודוקו, בית-המשפט רשאי להעניק סעד בגין פלישה טרייה כלפי מי שהוציא מקרקעין מידי מחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין ואין חובה על המחזיק לפנות בתובענה לבית-המשפט בטווח של שלושים ימים מיום התפיסה, ובלבד שנטילת ההחזקה במקרקעין נעשתה זמן קצר טרם הגשת התובענה הפוססורית להחזרת ההחזקה במקרקעין, למחזיק. אכן, סעיף 18 לחוק המקרקעין, המעניק למחזיק בהם כדין סעד של עשיית דין עצמי, על-דרך שימוש בכוח במידה סבירה, אפשרי בגבולות שלושים הימים מיום התפיסה, בלבד. אולם, ענייננו שונה. סעיף 19 לחוק המקרקעין לא קבע מגבלת זמן ותקופה קצובה של שלושים ימים כפי שנקבע בסעיף 18(ב). אמת, ככלל, פנייה לבית-המשפט (בין אם לבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בעתירה לסיוע במימוש הסעד העצמי המוקנה למחזיק מכוח סעיף 18(ב); ובין אם לבית-משפט שלום בתביעה פוססורית) ראויה ועדיפה גם בגדר תקופת שלושים הימים. עם-זאת, דומה כי לנוכח התכליות העומדות ביסוד סעיף 19 לחוק המקרקעין כפי שפורטו לעיל, הפרשנות הראויה להוראת סעיף 19 היא כי המחזיק רשאי לפנות לבית-משפט שלום בתביעה פוססורית להסרת פלישה טרייה ולהסדרת ההחזקה במקרקעין אף אם חלפו שלושים ימים, זאת בגדרי חובת תום-הלב הדיונית ובלבד שתפיסת ההחזקה במקרקעין בוצעה בסמוך לפנייתו לבית-המשפט ותביעתו הוגשה זמן קצר לאחריה וכפועל יוצא ממנה.

15. יוטעם, כי פסק-דין בתביעה הפוססורית אינו שולל מהנתבע את זכותו לעתור לערכאה המשפטית בתובענה רגילה ולהוכיח את זכותו להחזקה עדיפה במקרקעין, היא התביעה הפטיטורית, לרבות קבלת פיצויים בגין ההחזקה שלא כדין (לטענתו) על-ידי המחזיק. במובן זה, הצלחת התובע בתביעה הפוססורית עשויה להיות זמנית בלבד, שהרי אין בה כדי להוות מעשה בית-דין וסלולה דרכו של הנתבע לעמוד על זכויותיו הנטענות במקרקעין (עניין עוקשי, 307). עם-זאת, נתונה לבית-המשפט סמכות שבשיקול-דעת להחליט לדון בזכויות המהותיות של שני הצדדים במקרקעין, בעת ובעונה אחת עם התביעה הפוססורית המוגשת, ולהימנע בכך מהפרדה בין התביעה להשבת המצב לקדמותו, שעיקרה בהגנה על החזקה לבין תביעת הזכויות במקרקעין “… בכל מקרה כאשר דרך זו של דיון היא יעילה ומתאימה בנסיבות העניין” (ע”א 756/80 שלמה רוזנשטיין נ’ הרשקו סולומון, פ”ד לח(2), 113, 140 (1984)). אמת, אין חובה בדין לנקוט בהליך פטיטורי, וככל שהנתבע יימנע מכך, אזי דה-פקטו יבוא הסכסוך לסיומו בהתאם להכרעת בית-המשפט בתביעה הפוססורית. התביעה הפוססורית לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין אמנם מאופיינת בזמניות הטבועה בה אך עם-זאת המדובר בהליך משפטי עצמאי. בכך מובחן ההליך הפוססורי מהליך של בקשה לסעד זמני, שהרי הסעד הזמני מאופיין בזמניות ברובד הדיוני בלבד ויונק חיותו מקיומה של תובענה לסעד עיקרי, לשון אחרת: מדובר בבקשת ביניים בהליך העיקרי. בקווי דמיון משפטיים אלו, יש להישמר מערבוב תחומים בין הבקשה לסעד זמני לבין התביעה הפוססורית, במיוחד כשהסעד הנדרש בשני ההליכים זהה- סילוק יד ממקרקעין (עניין ג’ולאני).

מן הכלל אל הפרט
16. תחילה, מושכלות יסוד הן כי לערכאה הדיונית מסור שיקול-דעת רחב בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול-דעת זה אלא במקרים חריגים ונדירים (רע”א 2374/13 אשרף חמוד נ’ מוחמד שבאנה (23.04.13); רע”א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע”מ נ’ מסגרית האחרים אבו בע”מ, פ”ד נה(2), 307, 310 (2000); רע”א 1290/11 צרויה נ’ מושב עמיעוז מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע”מ (24.02.11), פִסקה 3; רע”א 7039/09 דודאי נ’ Parker Holding (10.12.09)); רע”א 17815/09 דוד נ’ נשואה אקסלנס שירותי בורסה בע”מ (30.11.09)). לא מצאתי, כי ענייננו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. מטעם זה לבדו יש לדחות הבקשה.

17. מעבר לצורך, דין הבקשה להידחות לגופה. כידוע, בית-המשפט רשאי ליתן סעד זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה. בהחלטתו ליתן סעד זמני יביא בית-המשפט, בין השאר, שיקולים של מאזן הנוחות וכן אם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין (תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984). בין התנאים השונים קיים יחס גומלין המכונה מקבילית הכוחות (רע”א 10509/05 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ ביאטריס בגס (25.12.05)). משמעות הדבר היא שככל שסיכויי התובענה להתקבל גבוהים יותר, מתמתנת הדרישה בעניין מאזן הנוחות – ולהיפך. אכן, צו זמני מסוג צו עשה זמני, קשה יותר לקבל מאשר את הסעד של צו מניעה זמני, שכן במתן צו עשה זמני יש לכאורה שינוי המצב הקיים (רע”א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה נ’ שרון דן השקעות (13.12.05)). אולם, שונה הדין במקרים של בקשה למתן צו עשה להסרת פלישה טרייה לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין. כפי שעמדנו לעיל, המחוקק העניק הגנה רחבה על ההחזקה במקרקעין מתוך רצון למנוע עשיית דין עצמית ללא בירור והכרעה בשאלת הזכויות המהותית לגופן. כאמור, הצידוק במתן הצו אינהרנטי להליך ותכליתו לשמר את המצב העובדתי בשטח עד לבירור הזכויות בנכס ובלבד שתפיסת המקרקעין בוצעה בסמוך לנקיטת ההליך הפוססורי. כך בכלל וכך גם בענייננו.

18. אמת, הגם שבית-משפט קמא רשאי להיזקק בגדר הדיון בתביעה העיקרית לדיון מאוחד בשאלת החזקה במקרקעין באמצעות דיון בתביעה הפטיטורית, מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין עם התביעה הפוססורית מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין ולהידרש אגב כך לזכויות הנטענות של הצדדים במקרקעין, דומה כי ניתן לראות בהחלטה הכרעה במחלוקת בין הצדדים בנוגע לחזקה. בית-משפט קמא קבע ממצאים עובדתיים על יסוד הראיות שהוגשו והתרשם מחקירת המצהירים. על יסוד האמור, שוכנע כי המבקש תפס את ההחזקה בדירת הקרקע בסמוך לפני הגשת הבקשה. החלטת בית-המשפט מעוגנת בראיות שהובאו לפניו ובהתרשמותו מהעדים שנחקרו. למעשה, ניתן לראות בהתנהלותם הדיונית של הצדדים הסכמה בדבר המסגרת הדיונית להליך שנועד להכריע בעניין שאלת החזקה ואך כי סיווג את הכרעתו כ”החלטה” ניתן לכאורה לראות בה כ”פסק-דין” בסוגיה הפוססורית (להבחנה בין החלטה בדבר סעד זמני לבין פסק-דין בתביעה פוססורית, והמשמעות שיש לכך על-פי מהות ההחלטה ולא על-פי כותרתה, ראה עניין ג’ולאני, לעיל). לענייננו, אינני נדרש להכריע האם החלטת בית-משפט קמא מהווה “פסק-דין” בסוגיית החזקה, שכן די בכך שנקבעו ממצאים ולו לכאוריים בעניין תפיסת ההחזקה בדירת הקרקע על-ידי המבקש בסמוך להגשת הבקשה, כדי להצדיק את מתן הסעד הזמני להשבת המצב לקדמותו (ולו כצו זמני) וכפול יוצא את דחיית הבקשה.

19. אכן, עיון בתיק הערכאה הדיונית מעלה כי בית-המשפט הכריע בשאלות העובדתיות הנוגעות לעניין החזקה; זאת עשה לאחר דיון מפורט וקביעת ממצאים פוזיטיביים, על-פיהם קבע כי המבקש הוציא את המקרקעין מידי המשיבות זמן קצר טרם הגשת הבקשה לסעד זמני ובכך שבוצעה פלישה טרייה לנכס על-ידי המבקש ובני-משפחתו. החלטת בית-משפט קמא ניתנה על יסוד קביעת ממצאים עובדתיים לאחר חקירות המצהירים מטעם הצדדים וליבון הראיות לפניו. בית-משפט קמא קבע כי תפיסת המקרקעין בוצעה בסמוך לפניית המשיבות לערכאות, ואף אם חלפו שלשים ימים אין בכל כדי לשנות. הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ולא כל שכן בהחלטות ביניים, שאז נדרשת רמת הוכחה לכאורית לטענות הצדדים (רע”א 5919/14 דוד בכר נ’ המברשת רוחמה אגודה שיתופית חקלאית בע”מ (29.01.15) וההפניות שם). לגופו של עניין, קיומה של פלישה טריה, בסמוך לפנייה לערכאות, היא אמת המבחן להענקת הסעד של סילוק יד לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין. תכליתה של ההגנה על החזקה היא למנוע עשיית דין עצמי – גם על-ידי מאן דהוא הטוען לזכויות כדין בנכס- ולשמר את המצב העובדתי בשטח עד לבירור הזכויות. המשיבות החזיקו בנכס במשך תקופה ארוכה ורבת משמעות – מעל 50 שנים – מקום בו תפיסת דירת הקרקע בוצעה סמוך מאוד להגשת התובענה הפוססורית – המחלוקת למעשה מתייחסת לתקופה שולית – חודש ינואר 2016 לגישת המבקש או חודש מרץ לגישת המשיבות. בראיה כוללת של התמונה העובדתית והמשפטית – אין בכך רבותא, על רקע תכליות הוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין עליהן עמדנו לעיל. בנסיבות אלה לא נפל כל פגם בהחלטת בית-משפט קמא במתן הסעד הזמני להחזרת ההחזקה בנכס ובדירת הקרקע לידי המשיבות.

20. אשר על-כן, הבקשה נדחית.”

39. צו האוסר על בניה או חפירה או גידור
ב- ת”א (חי’) 46369-06-16 {אנוור חלבי נ’ אבו סעדה רמזי יוסף, תק-מח 2016(3), 3724 (2016)} נקבע:

“1. זו בקשה לצו מניעה זמני המונע מהמשיבים לבצע כל פעולת בניה או הכנה לבניה או חפירה או גידור או פעולה אחרת בחלק מהמקרקעין הידועים כחלקה 12 בגוש 17151 מאודמות עוספיה, וכן להורות למשיבים לחדול משימוש בחלק הספציפי במקרקעין עליה השתלטו שלא כדין עד לדיון והכרעה בתביעה לצו מניעה קבוע.

2. בתחילת הדיון הודיע ב”כ המבקשים על הסכמה דיונית, שלפיה לא יסתיים הדיון בצו המניעה הזמני, אלא המצב יישאר על כנו משך 7 ימים ותוך 7 ימים יודיעו הצדדים אם הכל בסדר. דהיינו, אם יודיעו הצדדים לא בסדר, יהיה צורך להתחיל בדיון מחדש. לאחר שביררתי, שהצדדים אינם מסכימים לסיים את הדיון בכך שצו המניעה יהיה בתוקף ל- 7 ימים, קיימתי את הדיון במעמד שני הצדדים.

3. בבקשה ובתצהיר נאמר שהקרקע נשוא הבקשה היא קרקע מסוג מירי. כך כתוב גם בנסח הרישום. ב”כ המבקשים טען שזו טעות, למרות שהוא זה שטען אותה, וב”כ המשיב 1 הסכים איתו ועל-כן לא אעסוק בנושא זה.

4. על-פי הנטען בבקשה ובתצהיר התומך בה, המבקשים הם בעלים בלתי רשומים של כ- 8 דונם מתוך השטח הכולל שהוא 33.23 דונם, שאין בה ולא היתה בה אף פעם חלוקת שיתוף, ולכל אחד מהשותפים בעלות משותפת בכל גרגר חול. אם אכן כך היה הדבר, היה מוצדק לאסור על מי מהשותפים לעשות במקרקעין שימוש יחודי שלא בהסכמת השותפים האחרים. זו הסיבה שנתתי צו ארעי. ואולם, מסתבר, שאף לגירסת המבקשים, אין זה נכון. אין זה נכון שאין חלוקה במקרקעין, ואין זה נכון שלכל אחד מהשותפים בעלות בכל גרגר חול.

5. לפי עדותו של המבקש בפניי, בניגוד לאמור בתצהיר שלו, כל אחד שקונה חלק באדמה, הולך למודד ומגדיר את אדמתו כחלק מסויים, ומי שקונה אחריו מגדיר את אדמתו לפי ההגדרות הקודמות. כך גם הוא עשה, והוא יודע בדיוק את החלקה שלו שהיא חלק מתוך השטח הכללי (למשל בעמ’ 3 שורה 27). על-כן, הטענה שלכל אחד מהשותפים בעלות בכל גרגר חול היא טענה לא נכונה שהמבקש סתר אותה בחקירתו.

6. בנסיבות אלה יכולות להיות כמה אפשרויות. אפשרות אחת היא שכל אחד מהבעלים של חלקים הנראים בלתי-מסויימים בנסח הרישום הוא בעל חלקים מסויימים ומוגדרים בפועל לפי חלוקה מוסכמת בין כל הבעלים. אפשרות זו לא נטענה, ולפי דברי המצהיר היא לא קיימת, ולא כל בעלי החלקים הם בעלי חלקים מסויימים ומוגדרים לפי חלוקה מוסכמת.

7. אפשרות נוספת היא, שרק לחלק מהבעלים יש חלקים מסויימים ומוגדרים בפועל לפי חלוקה מוסכמת. המצהיר הצהיר שיש שיטת חלוקה לפי הקודם זוכה, ובמסגרת זו הוא יודע בדיוק איפה חלקתו. לשם כך היה עליו לצרף לבקשתו את המדידה המבטאת חלקתו הידועה לו, על-פי תכנית מדידה המצויה ברשותו, שמשום מה לא צירף לבקשתו (שבה טען לנסיבות אחרות לגמרי), וגם לא הביא לדיון במעמד שני הצדדים. על-כן, המבקש לא הוכיח את זכותו לחלק מסויים במקרקעין.

8. אציין, שלפי אפשרות זו, שלפי סדר הקונים מחולקות החלקות, יש לדחות את טענתו של ב”כ המבקשים שהמשיב רכש את חלקו כמה שנים אחרי המבקשים, ולכן עליו למצוא את חלקו במקום אחר שאינו המקום שבחרו לעצמם המבקשים. טענה זו נסתרת לאור העובדה שבנו של המשיב 1, שהוא שרכש את הזכויות, רכש אותן מגב’ נעמה רמזייה דרובי, שרכשה את זכויותיה, כעולה מנסח הרישום מעאישה עודה, שהיא בעלת המגרש הרשומה מאז 24.08.99, לפני שהמבקשים רכשו את זכויותיהם בשנת 2010. משמע, אם כל הקודם זוכה, המגרש של עאישה עודה, שנמכר לנעמה רמזייה דרובי, שנמכר ליוסף אבו סעדה, בנו של המשיב, זכה ליחוד החלקה שלו לפני שהמבקשים רכשו את זכויותיהם.

9. אפשרות נוספת היתה למבקשים לטעון שלפי תכנית החלוקה המוסכמת, הם זכאים לחלקים מסויימים, והמשיב או ליתר דיוק בנו של המשיב, בונה בתוך החלק המיועד להם לפי תכנית החלוקה המוסכמת. לצורך כך היה עליהם להביא תכנית מדידה או ראיה אחרת שלפיה המשיב פולש לתוך החלקה המיועדת להם. זו תכנית מדידה אחרת מהתכנית שדיברתי עליה קודם, שהיא התכנית האומרת מהי החלקה של המבקשים. זו תכנית שיכולה להיות על התכנית הקודמת, אבל היא צריכה לציין לא רק את החלק של המבקשים אלא את המקום שבו פולש המשיב לחלק של המבקשים. המצהיר נשאל אם יש לו מדידה כזו וענה בחיוב בעמ’ 4 שורה 30, אבל אני סבור שהוא לא הבין לגמרי את השאלה, וחשב שהכוונה לתכנית המדידה המציינת את חלקתו בלבד. לכן שאל עו”ד פרו שאלה נוספת וברורה יותר בראש עמ’ 5, והתשובה היתה שהוא אומר שהמדידה של המשיב היא בתוך המגרש שלו אבל הוא בעצם לא יודע והוא מוכן שהדברים יימדדו. מאליו מובן שאם המבקש לא יודע אל נכון אם המשיב פולש לתוך החלקה שלו, אין הוא זכאי לצו מניעה זמני שלפיו המשיב שלא ידוע אם הוא פולש, לא יבנה בחלקה שהוא טוען שהיא שלו.

10. המשיב טען לשיהוי, משום שעל-פי האמור בסעיף 9 לבקשה, עבודות החפירה החלו כחודש לפני הגשת הבקשה לצו מניעה ביום 22.06.16. לטענתו העיכוב בהגשת הבקשה גרם לו נזקים שכן הוא המשיך בעבודה, שאותה עצר על-פי הצו הארעי. המבקש נשאל מדוע לא פנה לבית-המשפט מייד כשנודע לו שהמשיב 1 מבצע עבודות חפירה וענה שפנה כאשר נודע לו מיהו החופר. כשנשאל מתי ידע מי בונה ענה תחילה שידע כשפנה לבית-המשפט ואחר כך ענה שכשנודע לו ניגש לעורך-דין. עדות זו אינה אמת. כעולה ממכתבו של ב”כ המבקשים בשם המבקשים מיום 01.06.16, 3 שבועות לפני הגשת הבקשה, הוא ידע היטב מי לטענתו חופר באדמה, ולכן פנה אליו. מיום 01.06.16, לאחר שפנה לעורך-דין לאחר שידע מי חופר, המתין עוד 3 שבועות ולא פנה לבית-המשפט. אני דוחה את טענת ב”כ המבקשים, שלפיה אין שיהוי כי היה נסיון לייתר את ההגעה לבית-המשפט שכן מדובר באנשים מאותו הכפר, והוא שוחח עם המשיב טלפונית אבל זה לא הגיע לשום תוצאה ולכן פנה לבית-המשפט. טענה זו כאילו 3 שבועות הוקדשו למשא-ומתן, לא נתמכה בראיה כלשהי, למרות שהיא טענה עובדתית, ועל-כן איני מקבל אותה. התוצאה היא שלא היתה הצדקה לעיכוב בפניית המבקשים לבית-המשפט.

11. אציין את העולה מנסח הרישום ומטענות המשיב 1, שלא ברור כלל האם בידי המבקש המצהיר חלקים כלשהם במקרקעין, לאור העובדה שיש שתי הערות אזהרה על מלוא חלקיו במקרקעין. הערות אזהרה אלו מחייבות לכל הפחות את צירופם של בעלי הערות האזהרה כמשיבים בבקשה ובתביעה, לצורך בירור השאלה למי הזכות לדרוש מפולשים שלא יפלשו לחלקתם של המבקשים.

12. המשיב טען לחוסר סמכות עניינית, משום שאין מדובר בתביעה בדבר בעלות במקרקעין, אלא בתביעה בדבר חזקה ושימוש במקרקעין, שהסמכות העניינית נתונה לבית-משפט השלום. ב”כ המבקשים לא השיב לטענה זו כלל. ב”כ המבקשים ישיב לטענה בדבר חוסר סמכות עניינית לדון בתביעה עד יום 18.07.16, שאם לא כן תתקבל הטענה, והתביעה תסולק על-הסף עקב היעדר סמכות עניינית.

13. על-פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לצו מניעה זמני, משום שלא הוכחה בראיות מהימנות עילת התביעה. ככל שהצו הארעי בתוקף, הוא מתבטל. הוצאות הבקשה, בסך 5,850 ש”ח, ישולמו לפי התוצאות בתביעה.”

40. צו מניעה להפרעה
ב- רע”א (חי’) 24104-06-16 {ג’מיל ח’לאילה נ’ מופיד ח’לאילה, תק-מח 2016(3), 1962 (2016)} נקבע:

“זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בחיפה (השופט אורי גולדקורן) מיום 07.06.16 הדוחה את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני נגד המשיב. המשיב מתנגד לבקשה.
אציין, כי המבקשים טענו שבית-המשפט ביטל צו מניעה זמני קודם. מעיון בתיק עולה, שבית-המשפט לא ביטל צו מניעה זמני, אלא ביטל צו ארעי שניתן עד להחלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני.

הלכה ידועה ומושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים, אלא במקרים חריגים (רע”א 8526/09 בניני בנק בע”מ נ’דרור הדרום חברה לפיתוח בע”מ, פסקה 23 (18.03.10); רע”א 3041/12 מגנזי תשתיות בע”מ נ’ החברה הכלכלית לפיתוח בית אריה (14.06.12); רע”א 6558/13 קראיס נ’ דדון (08.01.14); רע”א 3882/14 סאלם נ’ולכינסקי (05.06.14); רע”א 2640/14 ד.א. מעלה הכרמל בע”מ נ’ אסתר רמתי (16.06.14) ועוד). לאחר עיון בבקשה, בתשובה ובמסמכים שצורפו על-ידי הצדדים, הגעתי למסקנה שאין זה המקרה החריג שבו יש להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית בצו המניעה הזמני.

בית-המשפט קמא צדק קביעותיו המשפטיות, אודות מקבילית הכוחות הכפולה הנחוצה לצורך הכרעה במאזן הנוחיות. גם אם ניתן לחלוק על הנחת בית-המשפט קמא שיכול ופירוק השיתוף לא יעשה בעין, כאשר זו הדרך הראשית שיש ללכת בה לפירוק שיתוף, אין החלטתו מצדיקה התערבות ערכאת הערעור.
כאשר הבקשה תלויה בקביעת עובדות, אין לדחותה רק בשל כך. יש להבין את רע”א 7246/11 חיים לוי נ’ קרסו מוטורוס כקובע ש”לא היה מקום לקביעותיו ההחלטיות של בית-משפט קמא כבר בשלב מקדמי זה ובלא שמיעת ראיות” אבל אין מניעה שבית-המשפט יקבע על-פי ראיות קביעות עובדתיות הנכונות רק לגבי הצו הזמני. בפועל, ניתן לקבוע, לצורך הצו הזמני, כהנחת עבודה, איזה הסכם חלוקה ישקף את ההתנהגות של הצדדים קודם לאירועים שהביאו לבקשה לצו הזמני. בעוד המשיב מסתמך על שני תשריטים שאושרו בחתימת הבעלים של החלקה ושימשו בסיס למתן היתרי בניה, גם למי מהמבקשים, המבקשים מסתמכים על הסכם שנערך לטענתם בשנת 2000 (9 שנים לאחר חתימת הבעלים על תשריט החלוקה פעם ראשונה, ושנה לפני חתימתם על התשריט פעם שניה), בעל-פה, שלא זכה לביטוי אלא בתשריט מודד, שהבעלים לא חתומים עליו. הערכאה הדיונית קבעה, כי לאור הקשיים הראייתים בשלב זה בקבלת גירסת המבקש לגבי תוקפו של ההסכם החלוקה, לא ניתן לקבוע כי הוכח לכאורה שהמשיב מפר את הסכם החלוקה. בקביעה זו אין מקום להתערבות ערכאת הערעור.

קביעה נוספת שקבעה הערכאה הדיונית היא שגם אם היה נקבע שהסכם החלוקה הוא כטענת המבקשים, לא נטען שהמשיב ביצוע פעולות בניה החורגות משטח המגרש שלו. המבקשים טענו בבקשה זו שהמשיב קיבל היתר להרחיב את מגרשו לצד המערבי ב- 2.4 מטר ולצד המזרחי ב- 3 מטר ובכך סיפח את דרך הגישה של מתקאל ומהצד המערבי סגר את דרך הגישה לביתו של ג’מיל. לצורך כך הסתמכו על תשריט נספח 11 (שלא ברור אם הוגש לבית-המשפט קמא. אשר לדרך הגישה מהצד המזרחי, אפילו על-ידי המבקשים נטען שהסכם החלוקה נתן למתקאל זכות מעבר בחלקו של המשיב. על-כן, הבעלות שייכת למשיב, גם לפי ההסכם הנטען על-ידי המבקשים ולמתקאל רק זכות מעבר. לא הוכח שהיתר הבניה, והבניה על-פיו, פוגעים בזכות מעבר זו. אשר לצד המערבי, עולה מהתשריט נספח 11, שדרך הגישה לא נחסמה על-ידי בניה שהותרה. כך עולה גם מהחלטת הועדת המרחבית לתכנון ולבניה מיום 18.01.16, ומהחלטת ועדת הערר.

על-כן, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור. המבקשים ישלמו למשיב הוצאות הבקשה בסך 4,680 ש”ח. המזכירות תעביר למשיב סכום זה מתוך העירבון שהופקד, ותחזיר למבקשים את היתרה.”

41. צו האוסר על ביצוע פינוי
ב- ת”א (נצ’) 49290-06-16 {יוסף טדגו נ’ אבנר פטר אנדרה, תק-מח 2016(3), 1207 (2016)} נקבע:

“בפני בקשה למתן צו זמני המורה על-פינוי המשיבים 3 ו- 4 ממגרש מס’ 102/2 המיועד למגורים ומהווה חלק מהמשבצת המוחכרת למשיב מס’ 5 (להלן: “מושב מירון”), ולהורות להם להימנע מלבצע בו כל שינויים ולמסור אותו למבקשים.
1. המבקש מס’ 1 (להלן: טדגי יוסף”) הוא אביה של המבקשת מס’ 2 (להלן: “טדגי שמחה” או “שמחה”). המבקשים 3 ו- 4 (להלן: “בני הזוג לזר”) התגוררו בעבר במושב מירון עד שמכרו את הנחלה שבה הם החזיקו (נחלה מס’ 9 במושב מירון) למשיבים 1 ו- 2 (להלן: “בני הזוג אנדראה”) בהתאם להסכם מכר מיום 24.09.11. המשיב מס’ 3 (להלן: “מאיר”) הוא בנם של בני הזוג אנדראה ואילו המשיבה מס’ 4 (להלן: “לאה”) היא אשתו של מאיר.

2. ביום 20.01.15 נחתם בין מאיר ולאה מצד אחד לבין רשות מקרקעי ישראל (להלן: “הרשות”) חוזה פיתוח שמכוחו קיבלו מאיר ולאה את החזקה במגרש והחלו בביצוע עבודות בניה לצורך בניית בית המגורים שלהם.

3. המשיבים אשר הבחינו לטענתם בעבודות הבניה שמבצעים מאיר ולאה, הגישו את בקשתם דנן למתן צו עשה המורה למאיר ולאה לפנות את המגרש, להפסיק את עבודות הבניה ולמסור את החזקה בו לידיהם. לטענתם, מאיר ולאה חתמו על הסכם פיתוח מול המנהל בהתאם להמלצה שהם קיבלו מאת בני הזוג אנדראה שרכשו את הזכויות שלהם בנחלה מבני הזוג לזר. לטענתם, המלצה זו ניתנה שלא כדין, שכן בהתאם להסכם מכר הנחלה שנחתם בין בני הזוג לזר לבין בני הזוג אנדראה, הזכות להפנות מומלץ לרשות מקרקעי ישראל לצורך קבלת מגרש למגורים נשארה בידי בני הזוג לזר, ועל-כן, הם ורק הם יכולים היו להפנות מומלץ לרשות מקרקעי ישראל לצורך חתימה על חוזה פיתוח.

המבקשים 1 ו- 2 ממשיכים וטוענים, כי בשנת 2003 נכרת הסכם בינם לבין בני הזוג לזר שלפיו הם שילמו לבני הזוג לזר תמורה כספית בגין קבלת זכות ההמלצה לקבלת מגרש במושב מירון. מאחר שבהתאם להסכם מכר הנחלה בין בני הזוג לזר לבין בני הזוג אנרדאה, הזכות להפנות מומלץ נשארה בידי בני הזוג לזר ומאחר שזכות זו הועברה אליהם בהתאם להסכם שעל-פיו שולמה תמורה כספית עבור אותה זכות, הרי המבקשים 1 ו- 2 הם אלה שזכאים לקבל את המגרש.

4. כפי שיפורט להלן, הבקשה אינה עומדת בשום אמת-מידה למתן צו זמני ודינה להידחות תוך חיוב המבקשים בהוצאות משמעותיות נוכח התנהלותם והתעלמותם מכל ההחלטות שניתנו בעניינם ומכל ההליכים שהתנהלו עד היום.

5. הליך זה שבו נקטו המבקשים אינו ההליך הראשון, אלא מדובר בהליך השלישי בכל הנוגע למגרש נושא הבקשה. תחילתם של ההליכים הוא בתביעה שהגיש טדגי יוסף במסגרת ת”א 50080-06-14 לבית-משפט זה במסגרתו הוא עתר למתן צו מניעה זמני האוסר על רשות מקרקעי ישראל לשווק את המגרש בטענה, כי הוא רכש מאת בני הזוג לזר את זכות ההפניה לחתימה על חוזה פיתוח. בתגובה שהגישה הרשות במסגרת אותו הליך נטען, כי היא אינה מכירה באותו הסכם נטען בהיותו סותר את החלטות מועצת מקרקעי ישראל ונהלי הרשות לעניין הקצאת מגרשים בהרחבה וכן נוכח העובדה כי טדגי יוסף אינו זכאי ממילא למגרש מאחר שהוא בעל זכויות במגרש אחר ביישוב. בדיון שהתנהל בפני כב’ השופט בן חמו ביום 06.07.14 ביקש טדגי יוסף למחוק את הבקשה, וזאת נוכח הערות בית-המשפט לעניין סיכויי הבקשה וסיכויי התביעה העיקרית.

6. ביום 04.11.14 הגישו יוסף טדגי וסמדר טדגי תביעה לפסק-דין הצהרתי המצהיר על זכויותיהם במגרש נושא התביעה ובצדה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על מושב מירון ועל הרשות לבצע כל דיספוזיציה במגרש. בקשה זו נידונה במסגרת ת”א 7986-11-14 בבית-משפט זה. בית-המשפט (כב’ השופט דבור) קיים דיון בבקשה במעמד הצדדים, שמע את טענות הצדדים ונתן ביום 12.01.15 החלטה מנומקת, בגדרה הוא דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני. השופט דבור קבע בהחלטתו, כי המבקשים לא הוכיחו קיומה של זכות לכאורה לקבל את המגרש, “קיים בסיס רעוע באשר לתוקפו של ההסכם” בין יוסף טדגי לבין בני הזוג לזר, והמבקשים אף לא הוכיחו כי הם עומדים בנהלים ובתנאים המזכים אותם במגרש ולא נתנו הסבר לשיהוי בהגשת הבקשה. השופט דבור הוסיף וקבע, כי המבקשים לא צירפו את הבת שלהם שמחה טדגי (המבקשת מס’ 2) להליך ולא צירפו את המומלץ שזכה במגרש (מאיר אנדראה) ולא נתנו הסבר מניח את הדעת לאי צירוף צדדים אלה. גם לעניין מאזן הנוחות קבע בית-המשפט, כי הוא נוטה בבירור לטובת המשיבים, שעה שהמבקשים כלל לא הוכיחו מה הנזק שייגרם להם אם לא יינתן הצו. התביעה העיקרית נמחקה בפסק-דין שניתן על-ידי ביום 07.02.16 בהסכמת התובעים שניתנה לאחר שהם שמעו את הערות בית-המשפט לעניין סיכויי התביעה ולעניין הפגמים שנפלו בה.

7. כפי שניתן להיווכח, בקשתם של המבקשים למתן צו מניעה זמני נידונה בעבר פעמיים בשני הליכים נפרדים שהוגשו על ידם, והיא נדחתה על-ידי שני שופטים של בית-משפט זה. משהוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני ובקשה זו נדחתה לגופה, אין המבקשים יכולים להגיש את בקשתם מחדש. המבקשים יכולים היו להגיש בקשה חוזרת למתן צו מניעה זמני אם חל שינוי מהותי בנסיבות או התגלו להם עובדות חדשות שלא היו ידועות להם ולא יכולים היו לדעת עליהן בעת הגשת הבקשה בהליך הקודים. לא נטען ולא הוכח כי תנאים אלה מתמלאים. אדרבא, מעיון בבקשה ובתגובות המשיבים ונספחיהן עולה, כי טענות המבקשים היום הן אותן טענות שהעלו בפני בית-משפט זה בשני ההליכים הקודמים, העובדות הן אותן עובדות ולא חל כל שינוי בנסיבות המצדיק שבית-המשפט יזדקק לבקשה מחדש.
הגשת בקשה חדשה לבית-משפט זה בהליך חדש לאחר ששני הליכים קודמים שהמבקשים הגישו נמחקו בהסכמה ונוכח הערות בית-המשפט לעניין סיכויי הבקשות והתביעה העיקרית מהווה ניסיון פסול וחסר תום-לב לעקוף החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינם של המבקשים על-ידי ערכאה מוסמכת. משהוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני ובקשה זו נדחתה לגופה אך ההליך שבמסגרתו ניתנה החלטת הדחיה נמחק או נדחה מסיבה כלשהי, ומשלא חל שינוי בנסיבות מאז הגשת הבקשה בהליך הקודם ולא התגלו עובדות חדשות, נוצר מעין השתק עילה החוסם את דרכם של המבקשים להגיש את הבקשה מחדש (ראו ע”א 8166/11 חברת אלי ראובן בניה והשקעות בע”מ (בפירוק) נ’ נ.פ. אליה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע”מ (12.03.15)).

בפרשת חברת אלי ראובן נידון מקרה שבו הוגשה בהליך ראשון בקשה לפטור מתשלום אגרה שנדחתה לגופה ולאחר מכן ההליך נמחק בשל אי-תשלום אגרה. לאחר מכן הוגשה התביעה מחדש ובצדה בקשה נוספת לפטור מתשלום אגרה מנימוקים שונים. בית-המשפט העליון אישר קביעת בית-המשפט המחוזי שדחה את הבקשה, וקבע כי במקרה זה, ההחלטה בהליך הראשון יוצרת מעין השתק עילה החוסם את דרכו של המבקש להגיש את הבקשה מחדש. קביעה זו כפי שהובא לעיל יפה גם לענייננו.

8. דין הבקשה להידחות גם מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. מעיון בהחלטת כב’ השופט דבור שניתנה לפני כשנה וחצי עולה, כי כבר אז ידעו המבקשים כי מאיר אנדראה זכה במגרש. אף-על-פי-כן, המבקשים לא נקטו בכל הליך נגד מאיר ורעייתו, ולא הגישו בקשה לצו מניעה נגדם. בינתיים, מאיר ורעייתו חתמו על הסכם פיתוח, שילמו את התמורה בגינו, הגישו בקשה להיתר בניה, נשאו בעלויות הוצאת ההיתר ואף קיבלו היתר לפי בקשתם והחלו בעבודות בניה. ברור, כי הגשת הבקשה בחלוף יותר משנה וחצי לאחר שנודע למבקשים על כך שמאיר קיבל את ההמלצה לקבל את המגרש נגועה בשיהוי ניכר. יודגש, כי כבר בהחלטה מיום 12.01.15 קבע השופט דבור, כי בקשתם של המבקשים נגועה בשיהוי, קל וחומר כאשר מדובר בבקשה שהוגשה כשנה וחצי לאחר מתן אותה החלטה.

9. מאזן הנוחות אף הוא מטה את הכף לטובת המשיבים ומחייב דחיית הבקשה. כפי שהובא לעיל, כבר בהחלטה מיום 12.01.15 קבע כב’ השופט דבור כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת המשיבים ומחייב דחיית הבקשה. קביעה זו יפה ביתר שאת היום עת הוברר כי כבר נחתם חוזה פיתוח עם מאיר אנדראה, החזקה במגרש נמסרה לידיו והוא החל בביצוע עבודות בניה. מתן צו פינוי כמבוקש בבקשה יגרום למאיר ורעייתו נזק בלתי-הפיך. לעומת-זאת, הנזק היחיד שנגרם למבקשים הוא נזק כספי המתבטא בסכום שלטענתם שילמו למשפחת לזר בגין הזכות להפנות מומלץ לרשות מקרקעי ישראל. המבקשים מעולם לא חתמו על הסכם פיתוח מול הרשות, מעולם לא היו בעלי זכות קניינית במגרש, מעולם לא קיבלו חזקה בו, כך שלא ניתן לקבל את טענתם לפגיעה בלתי הפיכה בזכויותיהם.

10. מעבר לנדרש אציין, כי המבקשים לא הוכיחו זכות לכאורה לקבלת המגרש. מקובלת עליי טענת הרשות, כי להסכם שנחתם בין המבקשים-לבין בני הזוג לזר אין לכאורה כל תוקף משפטי ביחסם מול הרשות, וכי אין בכוחו של הסכם זה כדי לכבול את ידיה של הרשות לחתום על חוזה פיתוח מול גורם זה או אחר. המבקשים אף לא הצביעו על מקור הזכות של משפחת לזר להפנות אותם לרשות לצורך חתימה על חוזה פיתוח, מכוח מה קיימת למשפחת לזר זכות להפנות מומלץ, ומדוע הרשות חייבת לכבד המלצה כזו, ככל שניתנה. הפרקטיקה לה טען ב”כ המבקשים שכביכול כך התנהלו העניינים במועדים הרלבנטיים, אינה יכולה ליצור למבקשים ולמשפחת לזר זכות שלא היתה קיימות קודם לכן, ואין בה כדי להצדיק הכשרת פרקטיקה שאינה מעוגנת בחוק ואף עומדת בסתירה לכללי מנהל תקין.

11. בשולי הדברים אציין עוד, מטרת צו המניעה ברגיל היא שמירה על המצב הקיים במטרה למנוע ביצוע פעולות שתוצאותיהן בלתי הפיכות, שעלולות לייתר את ההליך העיקרי. בענייננו, הצו שהמבקשים ביקשו לא נועד לשמור על המצב הקיים, אלא ההפך. הוא נועד לשנות את המצב הקיים על-ידי פינוי המשיבים 3 ו- 4 מנכס שהם כבר רכשו, כבר שילמו את תמורתו וכבר קיבלו בו חזקה ואף החלו בביצוע עבודות בניה. גם אם במקרים חריגים ביותר ניתן להיעתר לסעד מעין זה, אין זה המקרה המתאים למתן צו כאמור.

12. אשר-על-כן, הבקשה נדחית. המבקשים ביחד ולחוד ישלמו למבקשים 1 עד 5 יחד סכום של 10,000 ש”ח וסכום זהה למשיבה מס’ 6.”

מקור המאמר – abc-israel.it