הקביעה שבחוק המקרקעין – כי שכירות העולה על חמש שנים טעונה רישום במרשם המקרקעין – שונתה בחוק הגנת הדייר ככל שהדבר נוגע לשכירויות שחוק הגנת הדייר אינו חל עליהן. קטגוריה זו – ששכירויות שחוק הגנת הדייר אינו חל עליהן – היא מורכבת; בהקשר הנוכחי נוכל להסתפק בהזכרת הקבוצה העיקרית של שכירויות כאלה – שכירויות בנכסים שנבנו אחרי שנת 1968.
מכיוון שחוק הגנת הדייר אינו חל על שכירויות כאלה חל עליהן סעיף 152 לחוק הגנת הדייר, ועל-פיו יש לרשום במרשם המקרקעין שכירויות אלה רק אם תקופתן עולה על עשר שנים.
חרף העובדה שסעיף 152 בחוק הגנת הדייר מדבר רק על שכירות ב”דירה” או ב”בבית עסק” חל הסעיף על כל שכירות מקרקעין, בהתעלם ממטרת השכירות.
תוצאה זו נובעת מההגדרה של “בית עסק” בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר. על-פי הגדרה זו, “בית עסק” הוא כל מושכר שאיננו “דירה”.
נמצא כי הסעיף חל על כל שכירות מקרקעין ובלבד שחוק הגנת הדייר אינו חל עליה {פרופ’ י’ ויסמן “עיונים בנושא השכירות”, משפטים לג (אוגוסט 2003), 329}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
