שינוי הצו הזמני ועיון מחדש

1. הדין
סעיף 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובע:

“368. עיון מחדש (תיקון התשס”א (מס’ 7))
(א) לבקשת בעל דין רשאי בית-המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו.

(ב) בעיון מחדש רשאי בית-המשפט לקיים, לשנות או לבטל, את ההחלטה נושא העיון, או לתת החלטה אחרת במקומה; בין השאר, רשאי בית-המשפט להורות כי אם יפקיד המשיב סכום מסויים כעירבון או ימציא ערובה מספקת אחרת להבטחת ביצוע פסק-הדין, יפקע הצו הזמני.

(ג) בקשה לעיון מחדש תוגש ותתנהל כאמור בסימן א’ של פרק כ’.”

2. כללי
בחקיקה עוגנו הסדרים המאפשרים עיון חוזר {או עיון מחדש{ בהחלטות ביניים שניתנו בהליך שיפוטי.

כך למשל, דברי חקיקה שונים קובעים, כי בית-המשפט רשאי לעיין מחדש בהחלטה שעניינה צווים זמניים עקב שינוי נסיבות או גילוי עובדות חדשות {ראה לדוגמה תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984; סעיף 40 לחוק איסור מימון טרור, התשס”ה-2005; סעיף 29 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס”ג-2003}.

הוא הדין לעניין עיון חוזר בהחלטות שעניינן מעצר {ראה: סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996, המאפשר לעצור, משוחרר בערובה או תובע לעתור לעיון חוזר בעניין הנוגע למעצר, לשחרור או להפרת תנאי ערובה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו הנסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה}.

ואכן, בכל המקרים הללו רשאי אותו שופט לבחון מחדש החלטה שניתנה על ידו. ברם, קיים שוני בסיסי בין המסגרת הדיונית של “עיון חוזר “לבין זו של “דיון חוזר”, שנקבעה בסעיף 41(ה)(2) לחוק בתי-המשפט.

בשונה מן המקרים אשר עשויים להצדיק במקרים חריגים בקשה לעיון חוזר בהחלטת ביניים, הרי שאין מניעה שההליך של דיון חוזר יתקיים גם כאשר לא חל כל שינוי בנסיבות, וגם מקום בו לא נטען לטעות ברורה בהחלטת האישור. זאת ועוד, כבר נפסק כי הליך העיון החוזר אינו מיועד להעלאת טענות ערעוריות {ראה למשל רע”א 1574/11 שטראוס שיווק בע”מ נ’ אורמן, פסקה 13 (14.07.11)}, ואילו בדיון החוזר אין מניעה עקרונית מהעלאת טענות ערעוריות, כפי שפורט לעיל.

לעניין עיון חוזר {או עיון מחדש} יש להוסיף את ההערה הבאה: במהלך השנים התפתחה פרקטיקה מצידם של עורכי-דין להגיש בקשה לעיון חוזר, במיוחד לגבי החלטות ביניים, אף כאשר אין מדובר בשינוי נסיבות או גילוי עובדות חדשות וגם אם אין מדובר בטעות ברורה בהחלטה. למעשה, במקרים רבים הפכה הפרקטיקה למעין תחליף לבקשת רשות ערעור {כאשר מדובר בהחלטת ביניים}. לפרקטיקה זו אין כל בסיס בדין. נראה שבמקרים כאלה, שאינם מתאימים לעיון חוזר, ראוי לעיתים לעשות שימוש במכשיר של הוצאות {בין לטובת הצד שכנגד או לטובת המדינה}{ע”א 461/14 ברק רוזן נ’ אליהו ביטון, תק-על 2015(1), 1801 (2015)}.

3. עיון מחדש בהחלטה שעניינה צו זמני
ככלל הדין אינו מכיר הליך של “בקשה לעיון מחדש” אלא כשמדובר בהחלטה לגבי צו זמני לפי תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.

אמנם החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה {ע”א 450/64 פרל ה’ איזנר, ו- 3 אח’ נ’ שושנה פינקלשטיין ואח’, פ”ד יט 655 (1985)}. אולם, זאת רק כאשר קיימות נסיבות חדשות שהתרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית ואלו פותחות פתח לשינויה על-ידי הערכאה שנתנה אותה {אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (2009), בעמ’ 774}.

בנוסף, במקרים נדירים כאשר מתברר לבית-המשפט, כי נתן החלטה מוטעית, רשאי הוא לשנות את החלטת הביניים {ע”א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ’ אלי זנגי, פ”ד נה(3), 537 (2001); בר”ע 4015/02 אילן אוקו נ’ יחיאל שמי, פ”ד נו (4), 505 (2002)}.

הרציונל ביסוד האמור הוא למנוע מצב שבו בעל-דין יעשה שימוש בלתי נאות באפשרות לבקש את שינוי החלטת הביניים. בשל כך, לבית-המשפט שמורה הזכות לדחות את הבקשה כאשר הגיע למסקנה, כי הבקשה עולה לכדי ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז משאבים. לכך יש להוסיף, כי זכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד {רע”א 83/01 טובה וייס נ’ יוסף מרדכי, פ”ד נה(3), 730 (2001)}.

ב- רע”א 5168/01 {עליזה ראובני נ’ יעקב בן הרוש מוסך שיא פוינט בע”מ (פורסם באתר האינטרנט נבו, 28.10.01} עמד בית-המשפט על כך:

“הכלל הוא שבהיעדר שינוי מהותי בנסיבות, או התגלותן המאוחרת של עובדה או עובדות אשר יכולות להביא לשינוי בהחלטה, אין מקום לשוב ולדון באותו עניין עצמו. הטעם לכך נעוץ בעובדה, שלבעל דין המבקש פטור כאמור ניתנת זכות טיעון מלאה להציג את עמידתו ולבססה כראוי בפני בית-המשפט. הגשת בקשות חוזרות, אשר תכליתן להוות “מקצה שיפורים” על הבקשה המקורית, מטילה עומס מיותר על בית-המשפט. הידרשות כדבר שבשגרה לבקשות חוזרות מעין אלה מכבידה, על-כן, על יכולתו של בית-המשפט ליתן שירות לכלל המתדיינים שבפניו.”
{ראה גם פר”ק (ת”א) 53349-03-15 עידן חדש מ.ג פרוייקטים בעמ נ’ תעוזה מ.י בע”מ,תק-מח 2016(2), 12171 (2016)}.

התנאים אשר על-פיהם ניתן לעיין מחדש בהחלטה קודמת אשר בה נתן בית-המשפט סעד זמני קבועים בתקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.

פירושו של דבר, כי לפי תקנה 368(א) לתקסד”א ניתן לעיין מחדש בצו לסעד זמני בשלושה מקרים: שינוי נסיבות, קיומן של עובדות חדשות שנתגלו לאחר מתן הצו, או אם ראה בית-המשפט כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו.

ב- רע”א 1056/10 {קווי אשראי לישראל בע”מ נ’ אליעד, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.10)} נקבע כי אף “… כאשר לא חל שינוי בנסיבות כאמור, עדיין נתונה לערכאה שנתנה את ההחלטה הסמכות לשנותה, אולם הלכה פסוקה היא כי הדבר ייעשה רק ‘במקרים נדירים ביותר’, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית…”

ב- רע”א 909/07 {ברכה ניסנוב נ’ ראובן שבתאי ואח’, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.11.08)} קבע בית-המשפט כי “כלל ידוע הוא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין. לפיכך, הערכאה שנתנה את ההחלטה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה (… תקנה 368 לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ”ד-1984). הדבר נכון הן כאשר השתנו הנסיבות והן במקרה הנדיר בו השתכנע בית-המשפט שנתן החלטה מוטעית… עיון חוזר בהחלטה יהא מוצדק אך במקרים שאינם שכיחים” {ראה גם ת”א (יר’) 53709-07-15 מייקל סומרשטיין נ’ דוד ישי, תק-מח 2016(2), 22365 (2016)}.

ב- ע”א 9396/00 {קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ’ אלי זנגי, תק-על 2001(1), 1630, 1631} נקבע כאמור:

“… בעיקרון אין מניעה שבית-המשפט יעיין מחדש בהחלטת ביניים שנתן שעניינה צו זמני בהתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. יודגש כי המקרים בהם ישנה בית-המשפט מהחלטת ביניים שנתן ללא שינוי בנסיבות הם נדירים ביותר ובית-המשפט לא יתן ידו לשימוש לרעה בהליך החריג של עיון חוזר, אך אין לומר כי אין בידי בית-המשפט סמכות לשוב ולעיין בהחלטתו – הדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כך, למשל, רשאי בית-המשפט לחזור בו מהחלטת ביניים, ובכלל זה החלטת ביניים שעניינה מתן סעד זמני, אם נוכח לדעת שטעה…”
{בר”ע (נצ’) 1043/04 טופ ליין תקשורת בע”מ נ’ ג’י. אר בזיע תכנון הנדסה בע”מ, תק-מח 2004(3)ף 4241, 4242; המר’ 190/54 ויטגוב נ’ בנק אלרן, פ”ד ח(2)ף 1262}

בית-המשפט שהוציא צו מניעה זמני רשאי לבטלו לבקשת צד שיזם הבקשה או מיוזמת בית-המשפט. המקרה הרגיל לשינוי צו הינו כאשר יש “שינוי נסיבות” אך ניתן גם במקרים אחרים {בש”א (חי’) 5852/00, ת”א (חי’) 481/00 הנדלמן בוריס נ’ גורוזובה ליובוב, תק-מח 2000(2), 1172}. קביעותיו המשפטיות והעובדתיות של בית-המשפט הנותן את הצו, אינן מחייבות בהליך העיקרי ואינן אלא לצורך ההכרעה בצו הזמני {רע”א 10072/01 חיפה כימיקלים בע”מ נ’ עמותת דייגי, תק-על 2002(1), 224}.

הסמכות לשנות החלטה על-ידי אותה ערכאה אשר נתנה את ההחלטה, היא פועל יוצא של השאלה האם מדובר בהחלטת ביניים או בהחלטה סופית המסיימת את הדיון. כפי שקובע זוסמן בספרו {זוסמן י’, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד”ר ש’ לוין) 767}: “בקשה להאריך את מועד הערעור היא בקשת ביניים”.

באשר לעיון מחדש בהחלטת ביניים, “הלכה פסוקה היא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין, ועל-כן גם ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה” {ע”א 6146/00 רע”א 648/00, עיריית תל-אביב-יפו ואח’ נ’ בצלאלא אהובה ואח’ (טרם פורסם), פסקה 6 לפסק-הדין; ע”א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי דרכים נ’ אלי זנגי, פ”ד נה(3), 537}.

עוד נקבע, כי “בעיקרון אין מניעה שבית-המשפט יעיין מחדש בהחלטת ביניים שנתן, שעניינה צו זמני בהתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. יודגש, כי המקרים בהם ישנה בית-המשפט מהחלטה ביניים שנתן ללא שינוי בנסיבות הם נדירים ביותר ובית-המשפט לא יתן ידו לשימוש לרעה בהליך החריג של עיון חוזר, אך אין לומר, כי אין בידי בית-המשפט סמכות לשוב ולעיין בהחלטתו – הדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כך, למשל, רשאי בית-המשפט לחזור בו מהחלטת ביניים, ובכלל זה החלטת ביניים שעניינה מתן סעד זמני, אם נוכח לדעת שטעה” {ערר (יר’) 2/00 הממונה על ההגבלים נ’ בזק, תק-מח 2002(1), 12085, 12102}.

צו ביניים אשר יצא במהלך הדיון ניתן לביטול לא על דרך של ערעור בלבד. אלא, אותו בית-המשפט שנתן את הצו, רשאי בעצמו לבטלו על-פי בקשת בעל הדין או מיוזמתו הוא, שכן, לעולם אין אדם רוכש לו זכות קנויה בצו כזה. בייחוד תהיה הפניה על אותו בית-המשפט הדרך הנאותה, כאשר בעל דין מבקש ביטול צו ביניים עקב אירוע חדש שאירע אחרי הינתן הצו כגון שיבקש ביטול של צו מניעה זמני על שום שנשתנו הנסיבות ושוב אין צידוק לכך, כי יהא מניעה מלעשות את המעשה שנאסר עליו בצו שניתן {המר’ 1171/67, ת”א 392/67 פרידמן נ’ “חן”, פ”ד סא 350}.

החלטת ביניים איננה מהווה מעשה בית-דין, שהרי תנאי מן התנאים לתחולתו של מעשה בית-דין, קיומו של פסק-דין סופי בתובענה, ותנאי זה איננו מתקיים בה.

ככלל, החלטות ביניים או צווים זמניים, שמעצם טיבם ניתנים לשינוי על-ידי בית-המשפט, לפי שיקול-דעתו, אינם יכולים להוות, כשלעצמם, מעשה בית-הדין.

כאמור, החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין, ועל-כן גם ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה {ע”א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח’ נ’ בצלאל אהובה ואח’, תק-על 2000(3), 2459 (2000); ע”א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי דרכים נ’ אלי זנגי, פ”ד נה(3), 537 (2001), (להלן:”עניין זנגי”)}.

רואים אנו, כי ההלכות הקשורות למעשה בית-דין אינן חלות, איפוא, על החלטות ביניים, ויכול בעל דין לחזור ולבקש את בקשותיו בפני אותה ערכאה, גם אם אלה הובררו והוכרעו בידי אותה ערכאה.

המחסום להבאתה של אותה בקשה בשנית בפני הערכאה שהכריעה בה יבוא ממקור אחר, קרי, על בעל הדין להצביע על טעם ראוי, העשוי להצדיק את העיון מחדש בבקשתו, טעם שבעיקרו נעוץ בשינוי שחל בנסיבות, מאז ניתנה ההחלטה לראשונה ואם לא יעשה כך, כי אז ייראה כמי שעושה שימוש לרעה בהליך המשפטי.

רוצה לומר כי המקרים בהם ישנה בית-המשפט מהחלטת ביניים שנתן ללא שינוי בנסיבות הם נדירים ביותר ובית-המשפט לא יתן ידו לשימוש לרעה בהליך החריג של עיון חוזר, אך אין לומר כי אין בידי בית-המשפט סמכות לשוב ולעיין בהחלטתו, הדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט {עניין זנגי}.

כך, למשל, רשאי בית-המשפט לחזור בו מהחלטת ביניים, ובכלל זה החלטת ביניים שעניינה מתן סעד זמני, אם נוכח לדעת שטעה {בר”ע (נצ’) 1043/04 טופ ליין תקשורת בע”מ נ’ ג’י. אר בזיע תכנון הנדסה בע”מ, תק-מח 2004(3), 4241, 4242 (2004); המר’ 190/54 ויטגוב נ’ בנק אלרן, פ”ד ח(2), 1262 (1954)}.

בית-המשפט שהוציא צו מניעה זמני רשאי לבטלו לבקשת צד שיזם את הבקשה או מיוזמת בית-המשפט. המקרה הרגיל לשינוי צו הינו כאשר קיימות “שינויי נסיבות” אך ניתן גם במקרים אחרים {ראה למשל בש”א (חי’) 5852/00, ת”א (חי’) 481/00 הנדלמן בוריס נ’ גורוזובה ליובוב, תק-מח 2000(2), 1172 (2000)}.

ב- רע”א 2960/15 {מיכה הרצנו נ’ P-Kama International Limited, תק-על 2015(4), 9080 (2015)} קבע בית-המשפט:

“ראשית, כבר נפסק בבית-משפט זה לא אחת כי ככלל, לא קיים הליך של עיון חוזר על החלטה הדוחה בקשה למתן רשות ערעור (ראו, בין היתר: רע”א 8831/11 עטייה נ’ בנק לאומי למשכנתאות בע”מ (25.12.11); רע”א 5413/11 פלוני נ’ עיריית כרמיאל פקידת הסעד (31.07.11); רע”א 1036/08 אליאס נ’ קלינטון אלקטרוניקה בע”מ (14.02.08); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 427 (מהדורה שלישית, 2012)).
ואולם, בהתחשב בעובדה שבסעד זמני עסקינן, ובהתחשב בכך שמבחינה אופרטיבית בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים התקבלה בחלקה – הרי שאף אם אדון בבקשה דנן לאור תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, על רקע סמכויותיה הרחבות של ערכאת הערעור לפי תקנה 462 – אין מקום להיעתר לבקשה.

6. תקנה 368(א) מקנה לבית-המשפט סמכות לעיין מחדש בצו זמני שניתן, “אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו”. הנטל לשכנע כי מתקיימות נסיבות המצדיקות שינוי ההחלטה המקורית מוטל על כתפי המבקש, הנדרש להצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, והמקרים בהם ישנה בית-המשפט מהחלטתו בהיעדר שינוי נסיבות הם נדירים ביותר (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 936, 938 (מהדורה אחת-עשרה, 2013)).
עילות אלה אינן מתקיימות במקרה דנן. ראשית, המשיבים לא הצביעו על שינוי נסיבות או על עובדות חדשות שנתגלו מאז ניתנה החלטתי. העובדה שפי-כמה אינה רווחית בימים אלה היתה ידועה ואף הוזכרה במהלך הדיון שהתקיים בפניי, ולא מצאתי ב”חוות-הדעת” שצורפה לבקשה שלפניי כל חידוש בעניין זה, ואף לא אינדיקציה ממשית לכך שהותרת על צו הכנו תוביל ל”קריסתה” של החברה כנטען. בהקשר זה אשוב ואזכיר כי הסכום שהפקידו המשיבים בגין חודשים ספטמבר-אוקטובר עמד על כ- 5,000$ בלבד. בהנחה כי המשיבים ממלאים אחר החלטתי וכי הסכום האמור אכן משקף 15% מההכנסות בגין המשחק, הרי שבנסיבות התיק דנן דומה כי אין מדובר בסכום כה משמעותי, ומכל מקום אין בו כדי להצדיק עיון מחדש בהחלטה.

אף לא עלה בידי המשיבים להצביע על קיומה של טעות בגינה לא היה מוצדק ליתן את הצו מלכתחילה. אזכיר כי בתביעתם העיקרית בבית-משפט קמא תבעו המבקשים גם פיצוי כספי, וכפי שציינתי בהחלטתי מיום 07.09.15, “מול הנזק הבלתי-הפיך שייגרם למשיבים אם יינתן צו המניעה, ניתן יהיה לפצות את המבקשים על נזקיהם, אם וככל שיזכו בתביעה העיקרית” (שם, פסקה 16). הצו נועד איפוא להבטיח את האינטרס הכספי של המבקשים בתקופה עד למתן פסק-הדין, ויש טעם בטענת המבקשים כי דווקא מצבה הכלכלי הנטען של ההחברה הוא המצדיק את הותרת הצו על כנו.”

ב- עש”א (חי’) 62380-10-15 { המערערים: נ’ המשיבים מס’ 7-1, תק-מח 2016(1), 38023 (2016)} נקבע:

“א. ביום 01.03.16 ניתן פסק דיננו לפיו נדחה ערעורם של המערערים, אך יחד-עם-זאת מצאנו כי יש לעגן במסגרת פסק דיננו את הסכמת המשיבים מס’ 7-1 (להלן: “המשיבים”) לפיה גם המבנה הקטן יוצמד לדירות שבאותו מבנה, ובאופן דומה יוצמד גם המבנה הגדול לדירות שבאותו מבנה. הסמכנו את ב”כ המשיבים לתקן בהתאם את צו רישום הבית המשותף.

ב. בנוסף, משמצאנו שלא היתה הצדקה לעיכוב ביצוע פסק-דינה של כב’ המפקחת, הורינו שהעירבון שהפקידו המערערים בסך 100,000 ש”ח כתנאי לעיכוב הביצוע לא יוחזר למערערים בטרם חלוף 45 יום ממועד המצאת פסק דיננו ובפרק זמן זה יתאפשר למשיבים לשקול הגשת התביעה בגין נזקים נטענים, ככל שנגרמו, ואם תוגש תביעה כזו יישאר העירבון מופקד עד סיום ההליכים באותה תביעה. כמו-כן חוייבו המערערים לשלם למשיבים הוצאות ושכ”ט עו”ד בסכום כולל של 12,000 ש”ח.

ג. מונחת בפנינו בקשת המערערים שהוכתרה כ”בקשה לעיון חוזר בהחלטה הכרוכה בסעד זמני”. נטען בבקשה, שיש להשיב למערערים את הפיקדון בסכום של 100,000 ש”ח שהופקד לצורך הסעד הזמני לנוכח מצב עובדתי שלא היה ידוע לבית-המשפט ושינוי נסיבות מהותי ביחס למאפייני הסעד הזמני.
עוד מתבקשים אנו לדון בעניין ההוצאות שפסקנו במסגרת פסק-הדין, וזאת נוכח העובדה שהמשיבים חוייבו ברישום גג המבנה הקטן על-שם המערערים והמשיבים מס’ 9-8, וזהו הרי הסעד, כך נטען כי, לו עתרו המערערים בערכאה הקודמת.

ד. מוסיפים המערערים, כי בפסק דיננו הסתמכנו על כך כי למעשה נתנו המשיבים את הסכמתם בנושא רישום הגג הקטן על-שם המערערים ומכאן שהמערערים פעלו שלא כדין. ואולם, כך טוענים המערערים בבקשתם לעיון חוזר, המשיבים הם אלה אשר סירבו לחתום על הסכם שנוסח בין הצדדים, וזאת משיקולים זרים.
לבקשתם לעיון חוזר מצרפים המערערים הסכם מיום 20.01.16 ומכתב נלווה, וחוזרים ומציינים, כי מצגם של המשיבים כאילו הם הסכימו לוותר על גג המבנה הקטן אינו נכון ורק בזכות פסק דיננו נרשם גג המבנה הקטן על-שם המערערים.

ה. נטען בבקשה, כי שמירת הסכום של 100,000 ש”ח בקופת בית-המשפט היא פגיעה בלתי מידתית במערערים, מה גם שהמשיבים לא הצביעו על נזק כלשהו שיגרם להם וזאת הן בבקשה לסעד זמני והן בדיון שהתקיים בבית-המשפט ובמיוחד כשבפועל הבניה לא עוכבה.

ו. המשיבים מתנגדים לבקשה לעיון חוזר, והם טוענים שהיא משוללת בסיס עובדתי או משפטי, ומוסיפים שבית-המשפט סיים את מלאכתו עם מתן פסק-הדין ואין הוא יושב כערכאת ערעור על עצמו.

ז. עוד נטען מטעם המשיבים, שנושא הסעד הזמני (עיכוב הביצוע) כבר נבלע במסגרת פסק-הדין משנקבע, כי לא היה מקום לעיכוב הביצוע ואף ניתנו בפסק-הדין הוראות לעניין העירבון בסך 100,000 ש”ח שהפקידו המערערים לצורך עיכוב הביצוע.

ח. לגוף העניין, נטען, שהמערערים הציגו חלק מתוך ההסכם שחל עליו חיסיון בהיותו חלק ממשא-ומתן בין הצדדים, שאף נעשה בחסות הליך גישור. מכל מקום, כך טענת המשיבים, נוסח ההסכם כפי שהוצג בבקשה לעיון חוזר לא הוסכם ולא נחתם על-ידי המשיבים והצדדים המשיכו בהתכתבות גם לאחר מכן. המערערים עצמם, כך טוענים המשיבים, חזרו בהם מחתימתם, הנוסח השתנה, ובסופו-של-דבר לא היתה הסכמה.

ט. עוד טוענים המשיבים, שהם הצהירו והסכימו, פעם אחר פעם, לכל אורך ההליכים, שגג הבניין הקטן יהיה צמוד לו, אך הדבר לא סיפק את המערערים. כמו-כן מציינים המשיבים, שלא בכדי לא העלו המערערים, בכל ההליכים שהתנהלו, את הטענה שקיים הסכם בין הצדדים וזאת מקום שהסכם כאמור לא התגבש מעולם. טענת המערערים באה לעולם רק לאחר שניתן פסק-הדין שתוצאתו אינה נוחה להם, כשבשלב זה מפנים המערערים לטיוטת הסכם תוך חשיפת הליכי משא-ומתן.

טענה נוספת של המשיבים היא שנזקיהם אלו עולים על סכום הפיקדון.

י. המערערים עונים לתגובת המשיבים בתשובה ארוכה ומפורטת, ועומדים על טענתם לפיה הנחת העבודה בפסק דיננו היא שהמשיבים הסכימו להעביר את גג המבנה הקטן למערערים בעוד שלמעשה (כך לטענת המערערים) המשיבים לא עשו כן.
מסמך התשובה של המערערים נועד להראות כיצד התחמקו המשיבים מכך וכיצד הוטעה בית-המשפט.

יא. מצורף גם תצהירו של המערער מר אלי פת מיום 08.11.15 כדי להצביע על כך שצויין באותו תצהיר, סירובם של המשיבים לחתום על התחייבות בקשר לגג ורצון המשיבים להציג בפני צדדי ג’ מסמכים שאינם אמת.

יב. כמו-כן נטען בתגובת המערערים שרק בדיון בפנינו, לעניין אפשרות הסכם פשרה בערעור, העלו המשיבים לראשונה את דרישתם לחילוט הפיקדון של 100,000 ש”ח וזאת בשעה שבמסגרת ההסכם שבין הצדדים מיום 20.01.16 הסכימו המשיבים להחזיר כספים אלה (כזכור טוענים המשיבים בתגובתם שמדובר בנוסח הסכם שלא הוסכם ולא נחתם על ידם).

יג. לטענת המערערים הם רשאים לעתור לעיון חוזר לפי תקנה 368 של תקנות סדר הדין האזרחי וגם הדין הכללי מתיר זאת לבית-המשפט. המערערים טוענים, שקיימת בענייננו עילה ספציפית בחוק המתירה עיון חוזר בהחלטת סעד זמני, ומה גם שלעמדת המערערים בית-המשפט הוטעה לחשוב כאילו ויתרו המשיבים על זכויותיהם בגג המבנה הקטן.

יד. עוד נטען, שאין לשעות לטענת המשיבים בדבר העיכוב שנגרם להם אלא שהדבר נובע מכך שהמשיבים החליטו להתחיל בעבודות הבניה בטרם בוצעה חלוקה סופית כפי שנעשתה בפסק דיננו, ולטעמם של המערערים רק ממועד ביצוע החלוקה הסופית רשאים היו המשיבים להתחיל בבניה.

טו. עד כאן תמצית טיעוניהם של ב”כ שני הצדדים. אומנם הארכנו בהצגות הטענות המפורטות מאוד שהניחו בפנינו באי כוחם של שני הצדדים, אך לגופו של עניין לא מצאנו כל ממש בבקשה זו לעיון חוזר.

טז. אין מקום לניסיונם של המערערים להסתמך על תקנה 368 של תקנות סדר הדין האזרחי, הואיל ותקנה זו מסמיכה את בית-המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן. התקנה מצויה בפרק כ”ח של התקנות שעניינו: “סעד זמני”. אכן, הפיקדון על-סך 100,000 כתנאי לעיכוב הביצוע נקבע על-ידי כב’ השופטת עדי חן – ברק במסגרת החלטתה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינה של כב’ המפקחת. עד למועד בו ניתן פסק דיננו היתה זו החלטה בסעד זמני שניתן להגיש לגביה בקשה לעיון מחדש, דבר שלא נעשה. ואילו, הוראתנו אנו בכל הנוגע לעיכוב החזרת הפיקדון עד לסיום ההליכים בתובענה בגין הנזקים הנטענים שנגרמו למשיבים עקב עיכוב הביצוע ככל שתוגש כזו על-ידי המשיבים לפי המועד שקצבנו), היא חלק בלתי-נפרד מפסק דיננו ולכן אין לדון בכך במסגרת בקשה לעיון מחדש, וכך כמובן גם לא בעניין הוצאות המשפט שפסקנו, ואשר התבקשנו לעיין גם בהן במסגרת הבקשה לעיון מחדש.

יז. המערערים טוענים במסגרת בקשתם לעיון חוזר בדבר הסכם שנעשה בין הצדדים ביום 20.01.16 (עותק ממנו צורף לבקשה לעיון חוזר), ואולם בהליכים שהתנהלו בפנינו, ובכלל זה גם בדיון שהתקיים בפנינו בערעור זה, לא הוצג הסכם זה ואף לא נטען כלל כי השתכלל הסכם שנעשה בין הצדדים.

יח. נוסיף שטענות המערערים מחד גיסא, וטענות המשיבים מאידך גיסא, שזורות בטענות עובדתיות מהן שכבר הועלו בעבר, ומהן שמועלות כיום. על בסיס הטענות השונות כפי שמפורטות בבקשה לעיון חוזר, אנו מתבקשים לשנות או לתקן את מסקנותינו, ואולם זהו מהלך שמקומו לא יכירנו בשיטת המשפט שלנו. נציין כי במסגרת פסק דיננו נתנו דעתנו והתייחסנו לכל הסוגיותשהיו רלוונטיות לצורך ההכרעה במחלוקות אשר בין הצדדים בשים-לב למלוא התשתית הראייתית שהונחה בפנינו ותוך התייחסות לטענות שהעלו בפנינו שני הצדדים לגבי מחלוקות אלה.
אין מקום לדון עתה בטענות חדשות ולרבות מסמכים, שלא עמדו בפנינו ולא הועלו בפנינו במסגרת הדיון בתיק זה עובר למועד מתן פסק דיננו.

יט. נוסיף ונציין שכל הטענות שמעלים המערערים בהתייחס לשאלה האומנם נגרם נזק למשיבים כתוצאה מעיכוב הביצוע, ממילא מקומן יהא ושעתן תבוא בדיון שהתקיים בתביעה שיגישו המשיבים כנגד המערערים בנוגע לנזקי עיכוב הביצוע, ככל שתביעה כזו אכן תוגש, ואזי תוכל הערכאה המוסמכת להתייחס לכך ולהכריע בעניין זה, אך בקשה זו, לעיון חוזר שהניחו בפנינו המערערים, איננה האכסניה הראויה לבירור הטענה האם בכלל נגרם נזק למשיבים מחמת עיכוב הביצוע ואם-כן, באיזה היקף.

כ. כלל ידוע הוא, שעם מתן פסק-הדין סיים בית-המשפט את מלאכתו ואין להוסיף או לגרוע מפסק-הדין אלא כשעסקינן ב”טעות סופר” כהגדרתה בסעיף 81(א) של חוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד, 1984, ולא זה המקרה שבפנינו.
לפיכך, דין הבקשה להידחות וכך אנו מחליטים.”

ב- פש”ר (נצ’) 35202-08-15 {אשתיוי עאמר נ’ שרית בוטנסקי, תק-מח 2016(1), 3337 (2016)} נקבע:

“החייב הגיש שתי בקשות: האחת, בקשה לעיון חוזר, והשניה, בקשה לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ.

בקשה לעיון חוזר
החייב מבקש שבית-המשפט יעיין מחדש בהחלטה מיום 07.12.15, במסגרתה חוייב החייב בתשלום הוצאות לטובת המנהלת המיוחדת בסך 7,500 ש”ח.

נימוקי הבקשה
לדיון שנערך ביום 06.12.15 לא זומנה המנהלת המיוחדת. בהחלטה נקבע כי הבקשה תידון במעמד החייב ובא כוחו. המנהלת המיוחדת הגיעה בכל זאת לדיון כשהיא מתעקשת לומר את דבריה לפרוטוקול. המבקש עצמו לא פצה פה במשך כל הדיון, גם לא מחוץ לפרוטוקול ועל-כן לא היתה היתכנות להלבנת פניה של המנהלת המיוחדת וגם המנהלת המיוחדת לא טענה כי החייב פגע בכבודה. אין לפסוק לה הצאות בשל התנדבותה להגיע לדיון.

בקשה חדשה לביטול זמני של צו עיכוב היציאה מהארץ
החייב מבקש להתיר לו לצאת לעבודה למדינות גרמניה ותורכיה לצרכי עבודה למשך 60 יום. כמו-כן, מבוקש לבטל את צווי העיכוב הפרטניים.
בסעיף 7 ואילך מציין החייב כי אין באמתחתו הצעת עבודה קונקרטית כשכיר בחו”ל, אולם בכוונתו של המבקש לצאת את שערי ישראל למדינות גרמניה ותורכיה על-מנת ליצור קשרי מסחר ועבודה שישמשו לשם ייצור הכנסתו. הבקשה הינה לצאת את הארץ על-מנת לשוב לעבוד בתחום עיסוקו משכבר הימים, קרי מסחר כעצמאי.

החייב מציע ערבות של שני ערבים המשתכרים ביחד 22,000 ש”ח. מדובר באותם ערבים שהוצעו בעבר.
בינתיים, הגיש החייב דוח דו-חודשי אחד. האיחור בהגשתו נבע מהעובדה שהוא איננו שולט ברזי השפה העברית.

כמו-כן, חוזר החייב על נימוקים שהועלו כבר על ידו במסגרת הבקשה הקודמת, בדבר זכות היסוד של חופש התנועה והזכות לצאת את הארץ וטענות נוספות המהוות למעשה נימוקי ערעור על ההחלטה הקודמת.

תגובת המנהלת המיוחדת לעניין הבקשה לעיון חוזר
בנסיבות המקרה לא נתקיימו התנאים שהם שינוי במצב או עובדה חדשה שלא הובאה לידיעת בית-המשפט בעת הדיון המקורי. סטיה מההלכות המחייבות של בית-המשפט העליון בעניין התנאים “לעיון חוזר” עלולה לפגוע בסופיות הדיון.
בבקשה החדשה אין כל חדש, אין שינוי נסיבות. כל הטענות הינן ערעוריות המופנות כלפי ההחלטה הראשונה.

החלטת בית-המשפט היתה מוצדקת לאור התנהלות והתנהגות החייב בניהול בקשתו לביטול זמני של צו עיכוב היציאה מהארץ שהחלה בהגשת בקשה שהוגדרה “בקשה בהסכמה”, למרות שהסכמה כזו מעולם לא ניתנה, בהשתלחות חסרת רסן כלפי המנהלת המיוחדת.

הדוח שהגיש החייב באיחור, נעדר אסמכתאות וכאילו לא הוגש.
יש לדחות את הפרשנות אותה נותן ב”כ החייב להחלטת בית-המשפט שהורתה על קיום הדיון במעמד החייב ובא כוחו, שממנה מבקש ב”כ החייב להסיק שהמנהלת המיוחדת היתה מנועה מלהתייצב לדיון או שבית-המשפט אסר עליה להתייצב.
לעניין הטענה שהחייב לא פצה את פיו, התנהלותו של החייב באה לידי ביטוי באמצעות בא כוחו שטען בשמו וניסח את הבקשות וההודעות בשמו ו”שלוחו של אדם כמותו”.

דיון
המועד להגשת תגובה לבקשה החדשה לביטול עיכוב היציאה מהארץ, טרם חלף. לפיכך, החלטה זו מתייחסת לבקשה לעיון חוזר בלבד.
בנוסף להוראה שבתקנה 368 לתקסד”א, קובע סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל כי בית-משפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכח סמכותו בפשיטת הרגל, לבטלו או לשנותו. ככלל, המבחנים לעיון חוזר, על-פי שתי הוראות החוק, הינם אותם מבחנים.
בית-המשפט רשאי לשוב ולעיין בהחלטה אם ראה שהדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או בשל עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו.

הנטל לשכנע כי מתחייב שינוי בהחלטה שיפוטית על-ידי אותה ערכאה שנתנה אותה, מוטל על מגיש הבקשה לעיון חוזר, עליו להוכיח “טעמים מיוחדים המצדיקים זאת” על-מנת למנוע שימוש לרעה בהליך החריג של עיון מחדש.
אין לתקוף החלטת בית-משפט בדרך של הגשת “בקשה לעיון חוזר” כל עוד לא חל שינוי נסיבות המצדיק את העיון מחדש. כאשר לא חל שינוי נסיבות, הערכאה שנתנה את ההחלטה הראשונה רשאית לשנותה רק במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט שנתן החלטה מוטעית (ספרו של השופט גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11, עמ’ 938).

במקרה שבפני, אין מדובר בנסיבות חדשות. לא התקיימו כאן טעמים מיוחדים המצדיקים שינוי ההחלטה. אין מדובר בהחלטה מוטעית.
מבלי להכביר דברים, אפנה לאמור בהחלטתי נשוא בקשה זו, בה התייחסתי להתנהלות החייב. אין לקבל את ניסיון ב”כ החייב לעשות הפרדה בין החייב לבין בא כוחו, ככל שהדברים מתייחסים להשתלחות כלפי המנהלת המיוחדת, כפי שצויין בהחלטתי. ב”כ החייב אינו מבקש “להיכנס לנעלי החייב” לעניין החיוב בהוצאות.
לאור התנהלות החייב באמצעות בא-כוחו, טוב עשתה המנהלת המיוחדת שהתייצבה לדיון על-מנת להגיב לטענות נגדה ולהעמיד דברים על דיוקם.
התייצבותה של המנהלת המיוחדת לדיון תרמה לקיום ענייני ולחשיפת העובדות בפני בית-המשפט.

לאור הטענות שהעלה החייב באמצעות בא כוחו בבקשה שנקבעה לדיון סברתי שאין להסתפק בנוכחות ב”כ החייב בדיון, וכי ישנה חשיבות להתייצבותו של החייב עצמו. לפיכך, נקבע מפורשות שגם החייב וגם בא-כוחו יתייצבו לדיון. הטענות שהעלה החייב היו אכן מתלהמות ובוטות כלפי המנהלת המיוחדת.
בתגובתה מפנה המנהלת המיוחדת ל”קטעים נבחרים”. ראה הציטוטים בסעיף 28,27,26 לתגובה.

חייב המתבטא באופן פוגע כלפי בעל תפקיד ומטיל עליו האשמות שווא, בין באופן ישיר ובין באמצעות בא כוחו, צריך לקחת בחשבון שהדבר עלול להביא לחיובו בהוצאות.

נימוקי המנהלת המיוחדת בתגובתה מקובלים עלי.”

מקור המאמר – abc-israel.it