סעיף 131 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 קובע כדלקמן:
“131. תוצאה של רישום הערה
נרשמה הערה לפי סעיפים 128, 129 או 130, לא תירשם עסקה הסותרת את תוכן ההערה, כל עוד לא נמחקה ההערה.”
על-פי סעיף זה, התוצאה של רישום הערה הינה כי “לא תירשם עסקה הסותרת את תוכן ההערה, כל עוד לא נמחקה ההערה”.
כלומר, לא ניתן לרשום עסקה הסותרת את תוכן ההערה שנרשמה מבעוד מועד וכל עוד האחרונה לא נמחקה {ראה גם בש”א (מחוזי ת”א) 20168/08 משה וייס נ’ ורה גוטמן, תק-מח 2009(1), 5172, 5175 (2009)}.
ב- ת”א (ת”א) 1353-06 {חברת ע’ לוזון נכסים והשקעות בע”מ ואח’ נ’ משה צאיג ואח’, תק-מח 2011(4), 16190 (2011)} קבע בית-המשפט:
“כאשר באים לבחון בעניננו את השאלה האם העיקול צודק וראוי בנסיבות העניין ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש, והאם מאזן הנוחות נוטה לטובתם של התובעים, יש ליתן את הדעת על כך שברגע שתירשם הערת אזהרה האוסרת על ביצועה של כל דיספוזיציה במקרקעין, כפי שממילא הורה בית-המשפט המחוזי במסגרת החלטתו לעכב את הביצוע, החשש מפני הברחת נכסים על-ידי הנתבעים מתפוגג במידה רבה, שכן הערה כזו אמורה למנוע כל נסיון להבריח נכסים, אם יהיה כזה. מכאן מתבקשת המסקנה שסעד של עיקול איננו דרוש באמת ובתמים על-מנת להגן על-פירות הזכייה של התובעים כאשר ניתן להסתפק בסעד של צו לאיסור דיספוזיציה, קרי, מדובר בסעד לא מידתי. בעניין זה טען ב”כ התובעים כי בשונה מסעד של עיקול, שמונע כל אפשרות להברחת נכסים, צו לאיסור דיספוזיציה איננו מבטיח תוצאה כזו, אך לא שוכנעתי כי באמת ובתמים קיים הבדל כזה בין שני סוגי הסעדים. יצויין כי גם כאשר נרשם צו עיקול, אין כל מניעה לרשום עיקול מאוחר יותר לטובת צד שלישי כך שגם מבחינה זו אין עדיפות לצו עיקול על פני צו לאיסור דיספוזיציה. באשר לחשש מפני רישום הערות אזהרה נוספות, הרי שעניין זה ניתן להסדרה באמצעות האופן בו תנוסח ההערה בדבר איסור דיספוזיציה, ובשים לב לכך שמדובר בהערה שניתנת לפי צו שיפוטי מחייב כלפי כולי עלמא. נזכיר את הוראת סעיף 131 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 (להלן: “חוק המקרקעין”), לפיה לא תירשם עיסקה הסותרת את תוכן ההערה לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין, כל עוד לא נמחקה ההערה.
13. זאת ועוד, מקובלת עליי טענתם של הנתבעים לפיה פגיעתו התדמיתית של עיקול זמני רעה יותר ביחס לצו איסור דיספוזיציה, שכן מבחינתם של גופים פיננסיים כמו בנקים שמעניקים לנתבעים אשראי, עיקול זמני נתפס כאינדיקציה לחוב כספי המעיד על מצב כלכלי רעוע של בעל הנכס, ואילו צו איסור דיספוזיציה ביחס לנכס מעיד אך ורק על מחלוקת לגבי הזכויות בנכס ולא על מצבו הכלכלי של בעליו. מכאן שגם מאזן הנוחות נוטה לטובתם של הנתבעים דווקא.
14. בנסיבות אלה, העיקול על הנכסים יבוטל, אך זאת רק לאחר שתירשם הערה על המקרקעין שעוקלו, לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין, לפיה אין לרשום עסקאות או הערות אזהרה כלשהן בנוגע למקרקעין עד לאחר הכרעה בערעור שהגישו הנתבעים על פסק-הדין החלקי.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
