תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת כדלקמן:
“136. תיקון כתבי הטענות (178)
בעל דין רשאי, תוך חמישה-עשר ימים מהיום שהומצאה לו חוות-דעתו של המומחה, לתקן, בלי נטילת רשות מבית-המשפט, את כתב טענותיו לאור האמור בחוות-הדעת; היה בעל הדין תובע, רשאי הוא לתקן את הסעד שביקש, בין להעלאה ובין להפחתה, בין להרחבה ובין לצמצום.”
הרשות שניתנה לתיקון כתב תביעה לפי תקנה 136 לתקסד”א, יסודה בחוות-דעת מומחה שהומצאה מטעם בית-המשפט, ולא על-ידי צד כלשהו {ראה למשל ת”א (שלום יר’) 10628/04 סוכר יוסף גורג נ’ ארדן פרויקטים 1985 בע”מ, תק-של 2007(4), 1015 (2007); רע”א 9615/06 הלן קרפילובסקי נ’ ישיבת נזר ישראל, תק-על 2007(1), 1434 (2007); ת”א (חיפה) 9761/05 סימני יפית נ’ שירותי בריאות כללית, תק-של 2007(1), 21499 (2007)}.
לשון תקנה 136 לתקסד”א מדברת ברורות על-כך שהצד רשאי לתקן את כתב התביעה תוך 15 יום מהיום “שהומצאה לו חוות-דעתו של המומחה”, והיא אינה חלה במקרה בו בעל הדין עצמו הוא ש”ממציא” את חוות-הדעת {ע”א 2585/89 קרטין נ’ עתרת ניירות ערך (2000) בע”מ, תק-מח 2001(1), 756 (2001); ת”א (שלום יר’) 13962-07 יאיר בן דוד נ’ ישראל בן אהרון, תק-של 2011(1), 20332 (2011)}.
נדגיש כי יש להגיש את כתב התביעה המתוקן בתוך 15 ימים ממועד המצאת חוות-דעת המומחה, ואין די בהגשת הודעה לבית-המשפט בתוך 15 הימים, ובה מודיע צד כי הוא מתקן את כתב הטענות.
תקנה 94 לתקסד”א קובעת כי לאחר שהגיש בעל דין כתב טענות מתוקן, ישיב עליו בעל הדין שכנגד, או יתקן, בלי נטילת רשות, את כתב טענותיו הוא, תוך הזמן העומד לרשותו אותה שעה להגשת כתב טענותיו או תוך חמישה-עשר ימים מיום שהומצא לו כתב הטענות המתוקן, הכל לפי התאריך המאוחר יותר, אם לא קבע בית-המשפט או הרשם מועד אחר.
תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות. תקנה 94 לתקסד”א, על-פי נוסחה, אינה מגבילה את תיקון כתב ההגנה לעניינים הנובעים מהתיקון אשר נעשה בכתב התביעה.
הזכות לתקן את כתב ההגנה על-ידי הנתבע טומנת בחובה גם את הזכות לתקן את ההגנה כולה, וכוללת את הזכות אף להגיש תביעה-שכנגד והודעת צד שלישי. לפיכך, גם כשמדובר במשלוח הודעות צד ג’, אין הנתבע מוגבל למשלוח הודעות הנובעות במישרין מהתיקון שנעשה בכתב התביעה {רע”א 507/97 שיכון ופיתוח לישראל בע”מ נ’ סביון, פ”ד נא(2), 656 (1997)}.
מתקין התקנות נתן דעתו למצב בו בעקבות קבלת חוות-דעת מומחה, ייתכן ויתעורר צורך בתיקון כתב התביעה, ועל-כן מצא לנכון לקבוע מתן רשות לתיקון האמור, אף ללא נטילת רשות בית-המשפט {ת”א 18923/00 בר-רומי נ’ נאות דברת פיתוח ובניין בע”מ, פדאור 05(15), 347 (2005)}.
נדגיש כי בתי-המשפט אינם מערימים קשיים ניכרים בדרכו של תובע המבקש לתקן את כתב תביעתו. מתן רשות לתיקון כתב התביעה הוא מעשה של יום ביומו, ואין המדובר בדבר חריג – “מעשה של חסד”. משכך, מאבדת ההבחנה, בין תיקון כתב תביעה שנעשה ברשות לבין תיקון כתב תביעה שנעשה בזכות, את עוצמתה {רע”א 507/97 שיכון ופיתוח לישראל בע”מ נ’ סביון ואח’, פדאור 97(1), 799 (1997)}.
הזכות הנתונה לתובע לתיקון כתב התביעה מתייחסת במפורש לעובדות החדשות אשר נתגלו לו לנוכח חוות דעת המומחה. מטרת התקנה היא “להתאים את הראיה לטענה”, כך שחוות-הדעת תשמש כתמיכה או כראיה להוכחת הטענה החדשה שתיווסף לכתבי הטענות בזיקה לחוות הדעת. ממילא שזכותו של תובע לתקן את כתב התביעה בהתאמתו לעובדות החדשות ולא רק בתיקון הסעדים.
דא עקא, שדווקא לנוכח האפשרות החריגה אשר ניתנה לבעלי הדין במסגרת תקנה 136 לתקסד”א, שומה עליהם להקפיד ולעמוד בתנאים הקבועים בתקנה, כלומר, הגשת כתב התביעה המתוקן במסגרת הזמן הנקובה בתקנה. כך ככלל וכך שבעתיים כאשר עסקינן בהליך המתברר בסדר דין מהיר.
תקנה 130 והתקנות הבאות אחריה כולן עוסקות בסדרי הדין הנוגעים למומחה מטעם בית-המשפט. כך לדוגמה, דנה תקנה 131 לתקסד”א בקביעת שכרו של המומחה אשר מונה מטעם בית-המשפט. תקנה 133 לתקסד”א עניינה בקשת הוראות על-ידי מומחה שמינהו בית-המשפט.
תקנה 136 לתקסד”א הינה המשכן של התקנות שחלקן פורטו לעיל, ולפיכך אנו סבורים כי גם אם לא צויין בתקנה 136 לתקסד”א מפורשות כי המומחה, שחוות-דעתו נדונה שם, הינו מומחה שמונה על-ידי בית-המשפט. השימוש בהא הידיעה מלמד כי הכוונה למומחה שמינהו בית-המשפט, כמו גם בתקנות שקדמו לה.
נעיר כי לעיתים מועלית הטענה לפיה, משהוזמנה על-ידי בעל דין חוות-דעת של מומחה, רשאי הוא להגיש כתב הגנה מתוקן בתוך 15 יום מקבלתה. הפרשנות כאמור המעניקה לבעל דין את הזכות הבלתי-מוגבלת לתקן את כתב טענותיו כל עת שיחפוץ, אם יקדים לתיקון חוות-דעת מוזמנת מכל מין וסוג, איננה מתיישבת עם הגיונם של דברים ותוצאתו תיקון בלתי-מבוקר של כתבי טענות, וכפועל יוצא התמשכות אינסופית של ההליכים {דברי כב’ השופטת שרה דותן ב- בר”ע (מחוזי ת”א) 2098/06 עזבון המנוח חיציק ז”ל נ’ עמותת נזר ישראל מוסדות תורה וחסד (ע”ר), תק-מח 2006(4), 4269 (2006)}.
נבהיר כי הגשת חוות-דעת נוספת של בעל דין בעקבות חוות-דעתו של מומחה בית-המשפט, אינה נופלת בגדרה של תקנה 136 לתקסד”א {בר”ע (מחוזי חי’) 731/06 חישולי כרמל בע”מ נ’ יוסי קריאף, תק-מח 2006(4), 7378 (2006)}.
כך לדוגמה, ב- ת”א (שלום קר’) 6752-02 {סמיר משיעל נ’ גסאן אליאס, תק-של 2010(3), 27928 (2010)} קבע כב’ השופט דאוד מאזן כי בנסיבות העניין, הבקשה אינה יכולה להיכנס בטרקלין של תקנה 136 לתקסד”א, מאחר וחלפו כשלוש שנים מיום הגשת חוות-דעת של המומחית מטעם בית-המשפט וגם אם היתה מוגשת במועד, הרי לאור הדברים שנקבעו בפרשת חישולי כרמל, לא ניתן לעשות שימוש בתקנה 136 לתקסד”א.
יחד-עם-זאת, יתכנו מקרים חריגים ביותר, בהם יתיר בית-המשפט לצדדים, בעקבות חוות-דעת מומחה מטעם בית-המשפט, להגיש תוספת לחוות-דעתו או חוות-דעת נוספת. אך זאת, בכפוף להגשת בקשה מתאימה של בעל דין, הנתמכת בתצהיר ועל בית-המשפט לבחון האם במחדל דיוני עסקינן ולשקול בין האינטרס של חקר האמת מול הצורך לשמור על סדרי דין ויעילות הדיון.
ב- ת”א (ת”א) 2585/89 {קרטין נ’ עתרת ניירות ערך (2000) בע”מ, תק-מח 2001(1), 756 (2001)} דחה כב’ השופט אמנון שטרשנוב את טענת התובעים לפיה רשאי יהיה תובע לתקן כתב תביעה ביוזמתו וללא נטילת רשות מבית-המשפט, כל אימת שהוא עצמו ימציא חוות-דעת חדשה או מעודכנת של מומחה זה או אחר מטעמו, וחוזר חלילה בציינו כי לא זו היתה תכלית החקיקה של תקנה 136 לתקסד”א, וכאמור דין פרשנות זו להידחות.
ב- ת”א (שלום ת”א) 63279-05 {ברק מוטי נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב, תק-של 2010(2), 139301 (2010)} קבע כב’ השופט ירון בשן כי תקנה 136 לתקסד”א נוגעת, לפי לשונה, לחוות-דעת של מומחה שמונה לפי תקנה 130 לתקסד”א.
במקרה דנן, חוות-דעת המומחה השיקומי, ד”ר שמש, שהניעה את התובעים לתקן את תביעתם, ניתנה לפי סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ותקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ”ז-1986.
לפיכך, ההסדר הנוגע למינוי מומחים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים שונה בהיבטים שונים מההסדר הדיוני בדבר מומחים רפואיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי ואינו עוסק בסיטואציה שנדונה בתקנה 136 לתקסד”א.
ב- רע”א 1807/04 {שרית ביטון (רגב) נ’ “מנורה” חב’ לביטוח בע”מ, תק-על 2004(2), 1157 (2004)} קבע כב’ השופט א’ ריבלין כי תקנה 136 לתקסד”א קובעת כי ניתן להגיש כתב טענות מתוקן, מבלי ליטול רשות, תוך 15 ימים מיום הגשת חוות-הדעת לבית-המשפט.
במקרה דנן, המבקשת לא הגישה כתב תביעה מתוקן במועד שנקבע בתקנה 136 לתקסד”א. משכך, היה עליה לבקש רשות לתקן את תביעתה ולעמוד בתנאי הדין למתן רשות זו.
למעשה, האמור בתקנה 136 לתקסד”א מדגיש את מחדלה של המבקשת, שכן עולה השאלה: אם יכלה המבקשת לתקן את כתב התביעה עם הגשת חוות-הדעת, ללא בקשת רשות, מדוע לא תיקנה את כתב התביעה באותו מועד? לשאלה זו אין מענה לא בבקשה לתיקון כתב תביעה, לא בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית-המשפט המחוזי, ולא בבקשת רשות הערעור הנוכחית {ראה גם ת”א (שלום חי’) 6176-06 יצחק אלגריסי נ’ מור (יואב) הנדסת בנין בע”מ, תק-של 2008(4), 8132 (2008)}.
ב- תא”מ (שלום ת”א) 150529-09 {חברת פרטנר תקשורת בע”מ נ’ אדיר קוממי זבולון, תק-של 2010(2), 143646 (2010)} קבע כב’ השופט רונן אילן כי במקרה הנדון המבקשת לא הגישה כתב תביעה מתוקן במועד הקבוע בתקנה 136 לתקסד”א ולא הגישה בקשה להארכת המועד לעשות כן.
במצב זה רשאית היתה המבקשת לעתור לתיקון כתב התביעה בדרך הנקובה בתקנה 92 לתקסד”א, אך אין באפשרותה לתקן את כתב התביעה על יסוד תקנה 136 לתקסד”א. למותר מלציין שלא ניתן לראות בבקשה לתיקון כתב התביעה בקשה המתבססת על תקנה 92 לתקסד”א, שכן הבקשה כלל לא נתמכת בתצהיר ולא מקיימת אחר התנאים בהם מחוייב תובע לעמוד כדי שיותר לו לתקן את כתב התביעה.
ב- בש”א (שלום ב”ש) 3851/07 {טנבורה מוחמד נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2007(4), 6991 (2007)] קבע כב’ השופט עידו רוזין כי בנסיבות העניין, משהמבקש איחר בהגשת בקשתו ולא פעל עד עתה להגיש חוות-דעת ערוכה כדין – יש לחייבו לשלם למשיבה ההוצאות שיידרשו בגין הגשת כתב הגנה מתוקן.
ב- בש”א (מחוזי יר’) 2266/06 {יעקב לפידות נ’ מבשרת הירוקה בע”מ, תק-מח 2006(4), 2872 (2006)} קבע כב’ השופט משה רביד כי ראוי להאיר בהקשר דנן כי תקנה 136 לתקסד”א מורה כי בעל דין רשאי לתקן כתב טענותיו תוך חמישה-עשר ימים מהיום שהומצאה לו חוות-דעתו של המומחה, בלי נטילת רשות מבית-המשפט, אלא שזו אינה חלה במקרה דנן, הואיל והבקשה דנן הוגשה בחלוף כשנה ממועד מתן חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, כלומר, בחלוף המועד הקבוע בתקנה 136 לתקסד”א ומבלי שהוגשה בקשה להארכת המועד, כאמור בתקנה 528 לתקסד”א.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
