סעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“29. הגדרות (תיקון: התשל”ו)
בסימן זה –
“נציג דיפלומטי” – שגריר, ציר, ממונה על שגרירות או צירות, יועץ של שגרירות או צירות, מזכיר ראשון, מזכיר שני או מזכיר שלישי של שגרירות או צירות, המשמשים בתפקידם במדינת חוץ;
“נציג קונסולרי” – קונסול כללי, קונסול, סגן קונסול, קונסול כללי בפועל או סוכן קונסולרי, המשמשים בתפקידם במקום שמחוץ לישראל;
“תעודה ציבורית” – תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה המוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת; ואלה הגופים:
(1) מדינת ישראל או הרשות הריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל;
(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית-משפט, בית-דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל (להלן מוסדות);
(3) עובד המדינה, עובד רשות ריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל או עובד מוסד (להלן – פקיד);
“מדפיס רשמי” –
(1) לגבי ישראל – המדפיס הממשלתי או מי שהוכח כי הוא מורשה רשמית להדפיס את התעודה הנדונה או תעודות מן הסוג הנדון;
(2) לגבי שטח ארץ שמחוץ לישראל – כל מדפיס שהוכח כי הוא המדפיס בשביל הממשלה או הרשות הריבונית של אותו שטח ארץ או מורשה כאמור בפיסקה (1).”
“תעודה ציבורית” כמשמעותה בסעיף 29 לפקודת הראיות הוכרה כראיה קבילה בבית-המשפט להוכחת אמיתות תוכנה, כאחד החריגים לכלל האוסר עדויות מפי השמועה, בעיקר בשל רמת האמינות הגבוהה שייחס המחוקק לתוכנה.
הוראות סימן ד’ באשר לתעודות ציבוריות חלות הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי.
סעיף 29 לפקודת הראיות קובע שני תנאים לכך שתעודה תיחשב “תעודה ציבורית”:
האחד, תעודה המהווה מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע של אחד הגופים המפורטים בהוראת סעיף 29 לפקודת הראיות.
השני, תעודה שהינה חלק מן הרשומות של אחד מן הגופים המצויינים בהוראת סעיף 29 לפקודת הראיות והדגש הינו על-כך שהתעודה צריכה לבטא פעילות שלטונית על-פי חוק, להבדיל מפעילות מינהלית {ת”א (שלום ר”ל) 539-08 אפרים משה בע”מ נ’ ג”ג חקלאות אגש”ח בע”מ, תק-של 2010(3), 56108, 56115 (2010)}.
סעיף 29 לפקודת הראיות מכיל הגדרה רחבה ביותר של המהות של “תעודה ציבורית”.
“תעודה ציבורית”, כוללת רישומי פעולות של כל אחת משלוש הרשויות, היינו, תעודה או רשומה של מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע. זו יכולה להיות תעודה שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של מדינת ישראל או של הרשות הריבונית על שטח שמחוץ לישראל. תעודה מטעם משרד ממשלתי, רשות מקומית או גוף בעל סמכות שיפוטית, או גוף רשמי אחר של ישראל או של מדינה אחרת.
פרוטוקול בית-משפט כשר כראיה בתורת “תעודה ציבורית” כמשמעותה בסעיפים 29 ו- 32 לפקודת הראיות {ע”פ 135/50 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פרידמן, פ”ד ה(1), 567 (1951); ע”א 197/67 רוזנר נ’ שטרויגולד, פ”ד כא(2), 273 (1967); ע”פ 312/73 מצרווה נ’ מדינת ישראל, פ”ד כח(2), 805 (1974); ע”ע (ארצי) 384/09 פלוני נ’ אלמונית, תק-אר 2010(3), 243, 252 (2010)}.
בניגוד לתעודת זהות ודרכון למשל “תעודות ציבוריות” המשמשות ראיה גם לאמיתות תוכנן, הרי שפרוטוקול של דיון או החלטה שיפוטית, משמשים ראיה לעצם קיומם ולאמיתותם בתור שכאלה, להבדיל מאמיתות הפרטים הנקובים בהם {ת”פ (שלום ב”ש) 773-09 מדינת ישראל נ’ שמואל הגג, תק-של 2011(4), 37267, 37268 (2011)}.
נשאלת השאלה, מהם הטעמים להיתר שבחוק להגיש מסמכים שנעשו על-ידי פקידים רשמיים תוך מילוי תפקידם הרשמי, כהוכחה למעשים או למאורעות המתוארים בהם או כראיה להצהרות שהם מכילים?
ראשית, האינטרס הציבורי יוצא נשכר מכך, שפקידי הציבור אינם מבלים את זמנם בבית-המשפט תחת שישקדו על מלאכתם היומית. זהו נימוק מוסדי-מינהלתי.
שנית, נימוק מהותי. ההנחה היא שפקיד הציבור ימלא כדת וכדין את החובות הסטטוטוריות המוטלות עליו ושירשום ביושר ובדייקנות דברים שמתפקידו הרשמי לרשום. זו היא ערובה חשובה ומספקת לנאמנות הדברים שנרשמו במסמך הרשמי, והיא המצדיקה קבלת עדות שמיעה זו.
שלישית, ביטחון לאמינות הדברים נובע מאופיים הציבורי של המסמכים הרשמיים.
דו”חות ביקורת של בנק ישראל הנוגעים לעסקי הבנק מהווים “תעודה ציבורית” כהגדרתה בסעיף 29 לפקודת הראיות {ע”א 610/94 גדליה בוכבינדר נ’ כונס הנכסים הרשמי, פ”ד נז(4), 289 (2003); ר”ע 423/83 מדינת ישראל נ’ עזבון המנוחה ורד סילוורמן ז”ל, פ”ד לז(4), 281 (1983); ע”פ 236/88 איזמן נ’ מדינת ישראל, פ”ד מד(3), 485, 520 (1990)}.
תמצית רישום ממשרד האוכלוסים מהווה הוכחה מספקת ליהדותו של אדם {ע”פ 1004/00 אלוניאל בע”מ ואח’ נ’ מדינת ישראל, תק-אר 2003(1), 103, 107 (2003)}.
חוות-דעת של הפרקליטות או היועץ המשפטי לממשלה אינם מהווים “תעודה ציבורית” במשמעות סעיף 29 לפקודת הראיות. לא ניתן להעניק לחוות-דעתם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה “מעמד” של “תעודה ציבורית”, כמשמעותה בסעיף 29 לפקודת הראיות, שכן אין מדובר ב”רישום” של נתונים עובדתיים המתנהל על-פי דין באחד ממוסדות השלטון {או בגוף ציבורי או מעין ציבורי אחר} ואף לא ברישום של מעשה שלטוני כל שהוא {בש”א (ת”א-יפו) 1003/03 אפל דוד נ’ חסון איילה, תק-מח 2003(1), 186, 188 (2003)}.
“תעודה ציבורית” מהווה ראיה, ככל ראיה אחרת, ואיננה ראיה מוחלטת, וככל ראיה אחרת יש מקום לייחס לה משקל זה או אחר ואף היא ניתנת לסתירה {ע”מ (ב”ש) 122/99 חמיאס מאיר נ’ מדינת ישראל ואח’, תק-מח 99(4), 9886 (1999)}.
תצלומי אוויר אינם מהווים “תעודה ציבורית”. נדגיש כי צילום פרטי, אינו הופך להיות “תעודה ציבורית”, כהגדרתה בסעיף 29 לפקודת הראיות, רק משום שהצילום בוצע מן האוויר. צילום כזה אינו “מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע”, של המדינה, של משרד ממשלתי, של רשות מקומית, של בית-משפט או של גוף רשמי אחר, או של עובד מדינה {ע”פ (ת”א-יפו) 285/97 מדינת ישראל נ’ אביחי יחיא, תק-מח 98(3), 1409 (1998)}.
אימות החתימה של נוטריון יבוא בגדרה של “תעודה ציבורית”. אימות החתימה של נוטריון הינה בגדר “תעודה ציבורית”, כהגדרתה בסעיף 29 לפקודת הראיות ובתור שכזו היא מהווה ראיה כשרה להוכחת אמיתות תוכנה, כל עוד לא הוכח היפוכו-של-דבר {ת”א (נצ’) 1007/04 קרן קיימת לישראל נ’ קזל ואח’, תק-מח 2009(2), 16606 (2009); ת”א (מחוזי נצ’) 667-07 שלבי אחמד נ’ חאג’ה נפאפעה, תק-מח 2011(1), 521, 530 (2011)}.
ספר המיסים המנדטורי הוא בגדר “תעודה ציבורית” כמשמעותה בסעיף 29 לפקודת הראיות. ספר המיסים הוכן על-ידי שלטונות המנדט, הוא התייחס לעניין ציבורי ונועד להישמר לצורכי ציבור {ת”א (מחוזי ת”א) 1196-04 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל נ’ כריסטופר זכריאן ז”ל, תק-מח 2010(3), 7041, 7044 (2010)}.
מסמכי מס הרכוש אף הוכרו בתור “תעודה ציבורית” כפי שהוגדרה בסעיף 29 בפקודת הראיות, אשר באמצעותה ניתן להוכיח גם את אמיתות תוכנם של המסמכים {ע”א 22/57 צבחי אלשאלם נ’ מרגרית עואד, פ”ד יב(1), 387 (1958); ת”א (יר’) 1529-09 באסם (פול) והבה קרדעג’י נ’ כמיל חפיז סעיד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
נסח מרשם המקרקעין הוכר בתור “תעודה ציבורית” כהגדרתה בסעיף 29 בפקודת הראיות {תא”ק (יר’) 11252-05-10 גמילה מוסא סיאס נ’ אמין מוחמד אשהב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- ת”א (שלום ת”א) 21227/05 {שקרי מנשה פרידון נ’ שולי אברהם, תק-של 2008(3), 20, 21 (2008)} נדונה השאלה מה דין מכתב שנכתב על-ידי רשם המתווכים. במקרה דנן, בית-המשפט קבע כי בצדק טוענים התובעים כי מכתבה של רשמת המתווכים לא נערך כ”תעודת עובד ציבור”, לפי סעיף 23 לפקודת הראיות, אך טענתם העיקרית של הנתבעים היא שמדובר ב”תעודה ציבורית” כמשמעה בסעיף 29 לפקודת הראיות, ולכן ניתן להגיש את מכתבה של רשמת המתווכים אף בלא תצהיר. לטענה זו בית-המשפט לא מצא התייחסות בתשובת התובעים, וממילא היא לא נסתרה. אשר-על-כן, ניתן לקבל את המסמך כראיה אף בלא תצהיר.
ב- ת”א (יר’) 33740-10-10 {כוכבה ספררי נ’ aig חברה לביטוח בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} קבע בית-המשפט כי פרוטוקולים של הליך משפטי הם בגדר “תעודה ציבורית”. על-פי ההלכה הפסוקה, תעודה ציבורית משמשת ראיה לאמיתות תוכנה בהתקיים ארבעה תנאים.
בין יתר התנאים שנקבעו, נקבע כי על התעודה להתייחס לעניין ציבורי ותנאי זה אינו מתקיים בענייננו ולכן הפרוטוקולים אינם יכולים לשמש ראיה לאמיתות תכנם.
יחד-עם-זאת, נקבע כי הפרוטוקול קביל כראיה לגבי עצם קיומו ומשקלה של הראיה ייקבע בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
