תקנות הגנת הפרטיות (תנאים לעיון במידע וסדרי הדין בערעור על סירוב לבקשת עיון), התשמ”א-1981

תקנות הגנת הפרטיות (תנאים לעיון במידע וסדרי הדין בערעור על סירוב לבקשת עיון), התשמ”א-1981 קובעות כדלקמן:

“בתוקף סמכותי לפי סעיפים 13, 14, 15 ו- 36 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, וסעיף 46 לחוק בתי-המשפט, התשי”ז-1957, ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:

1. סדרי בקשה לעיון במידע
המבקש לעיין במידע שעליו המוחזק במאגר מידע, יגיש לבעל מאגר המידע או למחזיקו בקשה בכתב, חתומה בידו שתכלול את הפרטים המפורטים בטופס שבתוספת הראשונה; היה המבקש נתון להשגחת אפוטרופוס תוגש הבקשה בכתב בידי האפוטרופוס בשמו של המבקש תוך מילוי הפרטים בטופס שבתוספת הראשונה בשינויים המתאימים.

2. מקום העיון במידע
(א) ניתן לעיין במידע, בתדפיס או במצג, במקום הישוב שבו נמצא המאגר ובשעה משעות היום שקבע לכך הבעל או המחזיק של מאגר המידע, ובלבד שהמועד יחול תוך 30 ימים מיום שנתקבלה הבקשה לעיון; הרשם רשאי להאריך תקופה זו לעניין מסויים או למאגר מסויים ב- 15 ימים נוספים.

(ב) דין מסירה אישית של תדפיס של המידע למבקש העיון כדין מתן זכות עיון במידע.

3. סדרי העיון
המעיין במידע בתחומי מאגר המידע:

(1) לא יגרום נזק למכשיר המשמש להצגת המידע;
(2) לא יגרום קרע בגוף תדפיס שנמסר לעיונו;
(3) לא ירשום או ימחוק בתדפיס, לא יצמיד לו כל גוף זר ולא ילכלך אותו;
(4) לא יוציא תדפיס מרשות הבעל או המחזיק של מאגר המידע ללא קבלת רשותו.

4. דחיית בקשה לעיון

בעל מאגר מידע או מחזיקו רשאי לדחות בקשה לעיון מנימוקים אלה:

(1) על המידע חלות הוראות סעיף 13(ה) לחוק;

(2) מאגר המידע הוא לשכת שירות המעבדת ומחסינה מידע בעד לקוחותיה – אם הפנה את המבקש לבעל המידע שלמענו הוא מבצע את שירותי העיבוד או ההחסנה; לעניין תקנה זו, “לשכת שירות” – מאגר שמטרתו העיקרית עיבוד נתונים אוטומטי לציבור הרחב תמורת תשלום.

5. הודעה על סירוב
(א) סירב בעל או מחזיק של מאגר מידע להתיר עיון במידע, יודיע על כך למבקש תוך 21 ימים מיום קבלת הבקשה, בטופס המפורט בתוספת השניה; הרשם רשאי להאריך תקופה זו לעניין מסויים או למאגר מסויים ב- 15 ימים נוספים.

(ב) דין אי-מתן תשובה למבקש תוך התקופה הנזכרת בתקנת-משנה (א) כדין הודעת סירוב.

6. תשלום בעד העיון
המבקש לעיין במידע כאמור בתקנות אלה ישלם לבעל או למחזיק של מאגר המידע תשלום בסך 20 שקלים.

7. בקשה לתיקון מידע או מחיקתו
(א) בקשה לתיקון מידע או למחיקת מידע שאינו נכון, שלם, ברור או מעודכן, תוגש במכתב רשום לפי מען בעל המאגר, ואם הוא תושב חוץ – לפי מען מחזיק המאגר; נענה בעל המאגר לבקשה, יודיע על התיקון או המחיקה למבקש ולכל מי שקיבל ממנו את המידע תוך שלוש השנים שקדמו לתיקון או למחיקה.

(ב) סירב בעל מאגר המידע או מחזיקו, לפי העניין, לתקן או למחוק את המידע כמבוקש, יודיע על כך למבקש תוך 30 ימים מיום קבלת הבקשה; הרשם רשאי להאריך תקופה זו לעניין מסויים או למאגר מסויים ב- 15 ימים נוספים.

(ג) דין אי-מתן תשובה למבקש תוך התקופה הנזכרת בתקנת-משנה (ב) כדין הודעת סירוב.

8. הגשת ערעור
על סירוב לאפשר עיון במידע כאמור בתקנה 5 או לתקן או למחוק מידע כאמור בתקנה 7 רשאי המבקש לערער לבית-משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצא המאגר, תוך 30 ימים מיום הודעת הסירוב.

9. המשיב בערעור
המשיב בערעור יהיה בעל מאגר המידע או מחזיקו.

10. צורת הערעור (תיקון התשס”ב)
(א) הערעור יוגש ויתברר בהתאם לפרק כ’ לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.

(ב) נתקבל הערעור יהיו מועדי עיון, תיקון או מחיקה כפי שיקבע בית-המשפט.

11. תחילה
תחילתן של תקנות אלה ביום י”ב באלול התשמ”א (11 בספטמבר 1981).”


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


שונות – סעיפים 33 עד 36 לחוק הגנת הפרטיות

סעיפים 33 עד 36 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובעים כדלקמן:

“33. תיקון פקודת הנזיקין
בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), סעיף 34א – בטל.

34. תיקון חוק סדר הדין הפלילי
בתוספת לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ”ה-1965, אחרי פסקה (12) יבוא:
“(13) עבירות על חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981”.

35. שמירת דינים
הוראות חוק זה לא יגרעו מהוראות כל דין אחר.

36. ביצוע ותקנות (תיקון התשנ”ו)
שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, בכל עניין הנוגע לביצועו, ובין השאר:

(1) תנאי החזקת מידע ושמירתו במאגרי מידע;
(2) תנאים להעברה של מידע אל מאגרי מידע שמחוץ לגבולות המדינה או מהם;
(3) כללי התנהגות ואתיקה לבעלים, למחזיקים או למנהלים של מאגרי מידע ולעובדיהם.
(4) הוראות לעניין ביעור מידע עם הפסקת פעולתו של מאגר מידע.

36א. אגרות (תיקונים: התשנ”ו, התש”ס)
(א) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע:

(1) אגרות בעבור רישום מאגר מידע ועיון בו לפי חוק זה;
(2) אגרה, לתקופה שיקבע, בעבור מאגר מידע הרשום בפנקס (להלן: “אגרה תקופתית”), למעט מאגר מידע שבבעלות המדינה, ורשאי הוא לקבוע שיעורים שונים של אגרות תקופתיות לפי סוגים של מאגרים, וכן את מועדי התשלום של האגרה התקופתית, ותוספת אגרה לאגרה תקופתית שלא שולמה במועדה.

(ב) כספי אגרות שנגבו לפי סעיף זה ייועדו לרשם וליחידת הפיקוח לצורך פעולתם לפי חוק זה.

(ג) לא שולמה האגרה התקופתית או תוספת האגרה לאגרה התקופתית, לפי העניין, בתוך שישה חודשים מהמועד שנקבע בתקנות לתשלום תוספת האגרה, יותלה רישומו של המאגר בפנקס עד לתשלום.

37. תחילה
תחילתו של פרק ב’ ששה חדשים מיום פרסומו של חוק זה.”


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


תקנות הגנת הפרטיות (העברת מידע אל מאגרי מידע שמחוץ לגבולות המדינה), התשס”א-2001

תקנות הגנת הפרטיות (העברת מידע אל מאגרי מידע שמחוץ לגבולות המדינה), התשס”א-2001 קובעות כדלקמן:

“בתוקף סמכותי לפי סעיף 36(2) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:

1. הגבלת העברה של מידע לחו”ל
לא יעביר אדם מידע ולא יאפשר העברה של מידע ממאגר מידע בישראל אל מחוץ לגבולותיה, אלא-אם-כן דין המדינה שאליה מועבר המידע, מבטיח רמת הגנה על מידע שאינה פחותה, בשינויים המחוייבים, מרמת ההגנה על מידע הקבועה בדין הישראלי, ובכלל זה קובע עקרונות אלה:

(1) מידע ייאסף ויעובד באופן חוקי והוגן;
(2) מידע יוחזק, ישמש ויימסר רק למטרה שלשמה נתקבל;
(3) מידע שנאגר יהיה מדויק ומעודכן;
(4) נתונה זכות עיון ותיקון למי שהמידע עליו;
(5) קיימת חובה לנקוט אמצעי ביטחון נאותים להגנה על מידע במאגרי מידע.

2. תנאים להעברת מדיע לחו”ל
על-אף האמור בתקנה 1, רשאי בעל מאגר מידע להעביר מידע או לאפשר העברה של מידע ממאגר מידע שלו בישראל אל מחוץ לגבולותיה, אם התקיים אחד מאלה:

(1) האדם שעליו המידע הסכים להעברה;
(2) לא ניתן לקבל את הסכמתו של האדם שעליו המידע וההעברה הכרחית לשם הגנה על בריאותו או שלמות גופו;
(3) המידע מועבר לתאגיד שנתון לשליטתו של בעל מאגר המידע שממנו מועבר המידע, והוא הבטיח את ההגנה על הפרטיות לאחר ההעברה; בפסקה זו, “שליטה” – כהגדרתה בחוק ניירות ערך, התשכ”ח-1968 ;
(4) המידע מועבר למי שהתחייב בהסכם עם בעל מאגר המידע שממנו מועבר המידע, לקיים את התנאים לאחזקת מידע ולשימוש בו החלים על מאגר מידע בישראל, בשינויים המחוייבים;
(5) המידע פורסם לרבים על-פי סמכות כדין או שהועמד לעיון הרבים על-פי סמכות שבדין;
(6) העברת המידע הכרחית לשם הגנה על שלום הציבור או ביטחונו;
(7) העברת המידע מחוייבת לפי הדין בישראל;
(8) המידע מועבר למאגר מידע במדינה:

(1) שהיא צד לאמנה האירופית להגנת הפרט בקשר לעיבוד אוטומטי של מידע רגיש;
(2) המקבלת מידע ממדינות החברות בקהיליה האירופית, לפי אותם תנאי קבלה;
(3) שרשם מאגרי מידע הודיע לגביה, בהודעה שפרסם ברשומות, שקיימת בה רשות שנועדה להגן על הפרטיות, לאחר שהגיע עם אותה רשות להסדר על שיתוף פעולה.

3. התחייבות להבטחת פרטיות
בהעברת מידע לפי תקנה 1 או 2 יבטיח בעל מאגר המידע, בהתחייבות בכתב של מקבל המידע, כי מקבל המידע נוקט אמצעים מספיקים להבטחת פרטיותם של מי שהמידע עליהם, וכי הוא מבטיח שהמידע לא יועבר לכל אדם זולתו, בין באותה מדינה ובין במדינה אחרת.

4. סייג לתחולה
הוראות תקנות אלה לא יחולו על מידע המועבר עקב בקשה לפי חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ”ח-1998.

5. תחילה
תחילתן של תקנות אלה שישה חודשים מיום פרסומן.

כ”ו בסיון התשס”א (17 ביוני 2001).”


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


חומר פסול לראיה – סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות

1. הדין
סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובע כדלקמן:

“32. חומר פסול לראיה
חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית-משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית-המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה.”

2. חומר פסול והגנת סעיף 18 לחוק
ב- רע”א 2552/16 {יהודה זינגר נ’ חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע”מ, תק-על 2016(2), 5955 (2016)} קבע בית-המשפט:

“העולה מן הדברים, שגם לפי גרסתה העובדתית של החברה הושגו הראיות תוך פגיעה בפרטיות, לפי החלופה שבסעיף 2(5) לחוק. עתה עלינו לדון בשאלה אם ראיות אלו אינן קבילות, בהתאם לחלופות השונות שבסעיף 32 לחוק, הקובע כך…
הראיות תהיינה קבילות, אם-כן, אם לחברה עומדת אחת ההגנות שבחוק או שבית-המשפט יתן היתר לכך מטעמים מיוחדים שיירשמו. בענייננו טוענת החברה כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ג), שכן הפגיעה נעשתה בתום-לב, ולשם הגנה על עניין אישי כשר של החברה. בית-המשפט המחוזי לא דן לעומקה בטענה זו, בעקבות קביעתו כי לעת הזו לא ניתן לשלול את העמדה שכלל אין כאן פגיעה בפרטיות. משום שעמדתי שונה בעניין זה, אפנה לבחינתה של שאלה זו.

45. שאלת אופן המעקב והעיון של מעסיק בדוא”ל של עובדיו, במסגרת משפט העבודה, נדונה בהרחבה בעניין איסקוב. בית-הדין הארצי לעבודה ערך הבחנה בין תיבת דוא”ל שסופקה לעובד במסגרת העבודה, ובין תיבת דוא”ל אישית-פרטית שלו. בכל הנוגע לתיבה העסקית, נקבע כי למעסיק יש אפשרות מסויימת, מצומצמת, לנטר ולעקוב אחרי הודעות המצויות בה, וזאת במסגרת איזון בין האינטרס של המעסיק והזכות לפרטיות של העובד, ובכפוף לעקרונות של שקיפות ומידתיות. לעומת-זאת, המעסיק כלל אינו רשאי לערוך ניטור או מעקב אחרי תיבת הדוא”ל החיצונית-פרטית של העובד:

“נוכח בעלותו הבלעדית של העובד בתיבה החיצונית-פרטית, אסור למעסיק לקיים מעקב של נתוני תקשורת או תוכן על השימוש שעושה העובד בתיבה הפרטית, ואסור לו לחדור לתיבה הפרטית ולתוכן תכתובת האי-מייל של העובד במסגרתה. ככל שהמעסיק סבור כי התקיימו התנאים המצדיקים פעולות כאלה ושכמותן, עליו לפנות לבית-הדין האזורי לעבודה בבקשה לסעד הולם מסוג צו אנטון פילר, לחיפוש ולתפישה בתיבה הפרטית של העובד, בהתאמה הנדרשת לעניין. ככלל, ונוכח הפוגענות הטמונה בסעד מעין זה, יינתן הצו במקרים הנדירים ויוצאי הדופן בלבד ובהתקיים התנאים הנדרשים לכך בדין” (עניין איסקוב, פסקה 54(ט)).

לאור זאת, נקבע כי כאשר מעסיק עקב וחדר לתיבת הדוא”ל של עובד, הראיות שהושגו מכך אינן קבילות בהליך משפטי. עוד צויין, כי גם מסמכים שהופקו על-ידי המעסיק באמצעות השרת שבבעלות המעסיק במקום העבודה, ללא חדירה בפועל לתיבת האי-מייל הפרטית, אינם קבילים כראיה; ואין לתפוס חומרים מעין אלו אלא באמצעות צו שיפוטי מסוג אנטון פילר (שם, פסקאות 82-81). בעקבות הלכה זו, נקבע על-ידי בית-הדין האזורי לעבודה כי אין לראות בתפיסה מעין זו משום הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע, משום שהיה עליו לפנות ולבקש צו שיפוטי לשם כך (תע”א (ת”א) 2723/09 ג’ובני נ’ שיא סיורים (1986) בע”מ (בפירוק)‏, פסקה 13 (20.03.13)).

46. לפי עמדת המבקשים, העולה מהלכת איסקוב הוא שבאופן קטגורי, לא תוכל החברה להיבנות מן ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק בנדון דידן. אולם אין הנדון שבעניין איסקוב דומה לגמרי לענייננו, וזאת מחמת שני נימוקים. ראשית, עניין איסקוב מתייחס למישור היחסים שבין עובד ומעביד; בענייננו, גדעון אמנם היה עובד של החברה, אולם במועד חשיפת הודעות הדוא”ל כבר לא היה מדובר בעובד של החברה. שנית, ובעיקר, עניינה של הלכת איסקוב הוא במעקב יזום שעורך מעביד כלפי עובדיו, ואילו בענייננו-שלנו מדובר – לפי גרסת החברה, שמפיה אנו חיים כעת, בחשיפה מקרית להודעות הדוא”ל. במצב זה של חשיפה מקרית להודעת דוא”ל, לא מן הנמנע כי די בעצם החשיפה על-מנת לבסס את הצורך בהגנה על עניין אישי כשר של הנחשף, ללא צורך בבקשה לצו שיפוטי, ומי שנחשף אליהן יהיה רשאי בשל כך להעתיקן ולהשתמש בהן כראיה. לדידי, תלוי הדבר בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו, בין היתר בהתאם למידת הפגיעה שאליה נחשף בתום-לב הנפגע ולמידת הדחיפות שיש בהגנתו על ענייניו. למשל, אם נחשף אדם להודעה שיש בה כדי לעורר חשד מעורפל כלשהו לפגיעה בעניין אישי כשר שלו, אין די בכך כדי לבסס את ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק; עליו לפנות לקבלת צו שיפוטי מתאים לתפיסת הראיה. אולם, כאשר נחשף אדם באופן מקרי להודעת דוא”ל שממנה עולה בבירור כי הנמען גזל ממנו סכום כסף, למשל, הרי שבמצב כזה אין הצדקה לדרוש מאותו אדם לפנות לשם קבלת צו שיפוטי; הוא רשאי להגן על האינטרס הלגיטימי שלו באמצעות הגשת אותה הודעה כראיה.

47. ודוק: כל אשר אמרתי מתייחס לחשיפה מקרית ופאסיבית להודעת דוא”ל, כפי שארע כאן, לגרסתה של החברה. אינני קובע מסמרות בנוגע לשאלה אם רשאי מי שנחשף להודעה כאמור, ליזום חיפוש וחיטוט בתיבת הדוא”ל מבלי לבקש צו שיפוטי הולם; על פני הדברים, ולאור הרציונלים שבבסיס הלכת איסקוב, התשובה לשאלה זו היא בשלילה, אלא שאיני נדרש להכריע בכך בשלב זה. באם יוכח, במסגרת הבירור העובדתי שייעשה בהמשך, כי זה היה מצב הדברים בעניין שלפנינו, הרי שבית-המשפט המחוזי יצטרך לתת על כך את דעתו.

48. ומן הכלל אל הפרט. האם בעניין שלפנינו – ובהנחה שהחשיפה להודעות הדוא”ל היתה מקרית ופאסיבית – קמה לחברה ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק, לפיה היא פעלה כדי להגן על עניין אישי כשר שלה? הדבר תלוי בהיקף המידע שאליו נחשפה החברה באופן מקרי ובתוכנו, ומשלא הוגש לעיוני החומר בשלמותו אינני יכול להכריע בכך. בית-המשפט המחוזי, שלפניו מתנהל התיק והוא מכיר את המכלול באופן ישיר, הוא זה אשר עליו ליתן את ההכרעה בשאלה זו. בהחלטתו, ציין בית-המשפט המחוזי כי אף אם יתברר בהמשך הדרך שהשגת הודעות הדוא”ל בוצעה תוך פגיעה בפרטיות, הרי שאין די בנתונים שלפניו כדי להכריע בשאלה אם עומדת לחברה ההגנה (ראו פסקאות 52-50 להחלטה). משקבעתי כי לא ניתן לשלול באופן קטגורי, על-סמך הלכת איסקוב, את תחולתה של ההגנה, הרי שאיני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה, אשר כאמור מטבע הדברים בערכאה הדיונית, הריהו מכיר את התיק, את הצדדים הפועלים בו, על רקע המכלול, לפני ולפנים.

49. הוא הדין בנוגע להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט המחוזי להתיר את הגשת הראיות מטעמים מיוחדים שיירשמו. בית-המשפט המחוזי התייחס לאיזון שיש לערוך במסגרת זו בין האינטרסים של הפוגע ושל הנפגע, אך לא הגיע להכרעה בדבר הזה, משסבר כאמור כי לא הוכח שהחומר הושג תוך כדי פגיעה בפרטיות. בנוסף, בית-המשפט המחוזי קבע כי עריכת איזון כאמור תלויה בבירור עובדתי אשר יערך בהמשך הדרך; גם בעניין זה סבורני כי הצדק עמו. יתכן כי בהמשך יתבררו נתונים ועובדות נוספות אשר ישפיעו על השאלה אם מוצדק כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו ויתיר את הגשת הראיות מטעמים מיוחדים שירשמו. על-כן אינני רואה מקום להתערב בשלב זה בהחלטת בית-המשפט המחוזי בעניין.

50. סיכומו-של-דבר, בכל הנוגע לפסילת הראיות מכוח סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות:

(א) הראיות שהושגו, אף לפי גרסתה העובדתית של החברה, הושגו תוך פגיעה בפרטיות, לפי חלופה 2(5) לחוק הגנת הפרטיות;

(ב) ראיות שהושגו באמצעות חדירה מכוונת לחשבון דוא”ל של הזולת (או באמצעות עיון מכוון בהודעות שנשארו על שרת מחשב וכדומה) – אינן קבילות כראיה בהליך אזרחי, בהתאם לקבוע בהלכת איסקוב;

(ג) לעומת-זאת, אדם שנחשף באופן מקרי ופאסיבי להודעת דוא”ל של הזולת, ייתכן שהשימוש בה יחסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות. הדבר תלוי בכל מקרה לגופו; בית-המשפט המחוזי יכריע בשאלה אם ההגנה עומדת לחברה אם לאו, בהמשך המשפט, לאחר שיערך בירור עובדתי שיש בו כדי להשפיע על ההכרעה בעניין;

(ד) ככל שיסבור בית-המשפט המחוזי שההגנה אינה חלה, יכריע בשאלה אם הוא מפעיל את סמכותו הקבועה בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ומקבל את הראיות מטעמים מיוחדים שירשמו, אם לאו;

(ה) כל האמור לעיל מבוסס על התשתית העובדתית שהציגה החברה; ככל שיתברר אחרת בהמשך המשפט, יהיה מקום לבחון מחדש את שאלת קבילות הראיות.”

3. שימוש בחומר פסול שהושג תוך פגיעה בפרטיות
ב- רע”א 6753/14 {מרדכי סופר ואח’ נ’ ישראל פרל ואח’, תק-על 2015(1), 2854 (2015)} נקבע:

“מטענותיו של המשיב ניתן להבין שהתנגדותו לגילוי המסמכים מושתתת בעיקר על הטענה, לפיה חשיפת מכלול זיקותיו העסקיות תביא לפגיעה בפרטיותו, ובזכותם לפרטיות של צדדים שלישיים. הגנה מפני פגיעה בפרטיות היא אכן שיקול רלוונטי, העשוי להוביל לצמצום חובת הגילוי או אף להימנעות מהטלתה. ואולם, סוגיה זו לא התבררה בבית-משפט קמא. כמובן שגם עניין זה נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט המחוזי ולא אתייחס לגופו של נושא זה. ברם, ראוי להזכיר בהקשר זה שלושה דגשים. ראשית, מכוח סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 (להלן: “חוק הגנת הפרטיות”), רשאי בית-המשפט להתיר מטעמים שיירשמו שימוש בחומר ראייתי שהושג תוך פגיעה בפרטיות. לפיכך, הפסיקה חזרה וציינה כי הפגיעה בפרטיות אינה ערך מוחלט (ראו, רע”א 7264/95 ראש קש מסחר 88 בע”מ נ’ רוכביץ, פ”ד מט(5), 793, 795 (1996); ע”א 174/88 גוזלן נ’ קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ”ד מב(1), 563, 566 (1988)). שנית, לפי סעיף 35 לחוק הגנת הפרטיות, הוראות החוק אינן גורעות מהוראות כל דין אחר. בהתאם לכך, נפסק כי הוראות חוק הגנת הפרטיות אף אינן גורעות מחובותיו של בעל דין לפי תקנות 122-112 לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו, שם). שלישית, הדרישה כי המסמכים יהיו “ברשותו או בשליטתו” של בעל הדין מתקיימת גם כאשר מדובר במסמכים הנמצאים ברשות חברה שהיא בשליטת בעל הדין, וזאת אף אם החברה אינה בבעלותו המלאה… עם-זאת, בעניין לבייב ציינתי, כי יש להבחין בין חברה שמניותיה נמצאות בבעלותו המלאה של בעל הדין לבין מצב בו קיימים בעלי מניות נוספים. כן ציינתי, כי כאשר קיימים בעלי מניות נוספים בחברה, הרי אין לומר שקיימת זהות מלאה בין האינטרסים של החברה לבין האינטרסים של בעל השליטה בה. כמו בעניין לבייב, גם בנסיבות המקרה שלפניי איני נדרש לקבוע מסמרות בעניין המשקל שיש ליתן לאינטרס החברה או לאינטרס של צדדים שלישיים אחרים. אם בית-המשפט יגיע למסקנה, כי הגילוי של המסמכים שנדרשו עלול לפגוע בתאגידים השונים או בצדדים שלישיים נוספים יהיה עליו לשקול אם יש מקום לצמצם את היקף הגילוי או להורות על גילוי בכפוף לתנאים מסויימים (וראו בהקשר זה, תקנה 4(ג) לתקנות תובענות ייצוגיות).”

ב- רע”א 7219/11 {הפניקס חברה לביטוח נ’ בויראת נעים ואח’, תק-על 2012(2), 4946 (2012)} נקבע:

“דין הערעור להתקבל. גם אם אניח כי החוקר מטעם המבקשת פעל בניגוד להוראות חוק החוקרים הפרטיים בעת השגת ממצאי החקירה – ואיני נדרש להכריע בעניין זה – אין הדבר כשלעצמו מוביל למסקנה כי פירות החקירה פסולים מלשמש כראיה במשפט. כשרות הראיה נבחנת בנפרד מחוקיות האופן שבו הושגה (ע”פ 115/82 מועדי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(1), 197 (1984)). לאמור: אין הראיה נפסלת אך משום שלצורך השגתה הופר דבר חוק. אמנם, כלל זה אינו חזות הכל ונקבעו לו בחקיקה מספר חריגים. כך למשל, סעיף 13 לחוק האזנות סתר פוסל ממצאים שהושגו תוך הפרת החוק מלשמש כראיה בבית-המשפט. הוראה דומה ניתן למצוא בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות. אלא שלא כך בחוק החוקרים הפרטיים, בגדרו לא נמצאה כל הוראה הפוסלת ראיות שהושגו שלא כדין. משום כך סבורני כי לא היה מקום להורות על פסילת הקלטת והתמליל מטעם זה, ואף לא מן הטעם כי הן הושגו תוך הפרה לכאורה של כללי האתיקה החלים על חוקרים פרטיים.

12. מדברים אלה אין להסיק כי הפרת חוק החוקרים הפרטיים נותרת לעולם ללא מענה וכי איש הישר בעיניו יעשה. אלא שהתרופה להפרת חוק החוקרים הפרטיים אינה מצויה במישור הראייתי, כי אם במישור המשמעתי והפלילי (וראו לעניין זה סעיפים 25 ו- 30 לחוק החוקרים הפרטיים).

13. המשיב טוען גם כי החוקר הפר בפעולותיו את חוק הגנת הפרטיות, וכי גם מטעם זה ראוי להורות על פסילת הקלטת והתמליל. טענה זו לא נדונה בהחלטת הביניים שניתנה בבית-משפט השלום, ואף לא בהחלטת בית-המשפט המחוזי. משכך, סבורני כי אין מקום לדון בה לראשונה בגדרי הערעור דנן. יתרה-מכך, יאמר כבר עתה כי מקום בו משיב הנחקר מרצונו החופשי לשאלות שמציב בפניו חוקר בתחום האזרחי – אפילו הציג עצמו החוקר כ”סוכן” מטעם חברת הביטוח – ספק אם יש מקום – בהיעדר נסיבות נוספות – לטענה כי בעצם הקלטת השיחה יש משום פגיעה בפרטיות הנחקר. יצויין כי עם קרות מקרה ביטוח מוטלת על המבוטח החובה לשתף פעולה עם חברת הביטוח לצורך בירור חבותה, ובכלל זה מחובתו לענות על שאלותיה בדבר נסיבות התרחשות התאונה (וראו לעניין זה סעיפים 24-22 לחוק חוזה הביטוח, התשמ”א-1981). מכל מקום, המשיב בענייננו לא הראה כיצד נפגעה פרטיותו בעת שהשיב הנהג לשאלות החוקר.

סוף דבר
14. אשר-על-כן הערעור מתקבל. החלטת בית-משפט השלום לפיה הקלטת ותמליל השיחה פסולים מלשמש כראיה מן הטעם כי הם הושגו תוך הפרת חוק החוקרים הפרטיים – מבוטלת. יודגש כי אין בדברים אלה כדי לגרוע משיקול-הדעת הנתון לערכאה המבררת באשר למשקל שינתן לקלטת ולתמליל בקביעת המסכת העובדתית בתיק.”

ב- בג”צ 3809/08 {האגודה לזכויות האזרח בישראל נ’ משטרת ישראל, תק-על 2012(2), 3622 (2012)} נקבע:

“נאמר כבר כעת: לא מצאנו ממש בטענות העותרות לעניין זה, ולא ראינו להיעתר לסעדים המבוקשים בנושא וזאת מכמה טעמים. ראשית, נזכיר כנקודת מוצא כי בשיטתנו המשפטית מרבית ההסדרים החוקיים אינם מעגנים בצידם כללי פסילה ייחודיים… לפיכך, בהיעדרו של כלל פסילה במסגרת חוק נתוני תקשורת אין כדי להעיד לכשעצמו על פגם כלשהוא בחוקתיות החוק. מעבר לכך נזכיר כי החריגים לעקרון בדבר היעדרו של כלל פסילה בדין הישראלי מצויים במספר מצומצם של דברי חקיקה: סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, סעיף 13 לחוק האזנת סתר וסעיפים 10א ו- 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971.

ככל שהדברים נוגעים לחוק הגנת הפרטיות, הרי שסעיף 32 בחוק קובע ממילא כי חומרים שהושגו תוך פגיעה בפרטיות באופן שאינו חוקי פסולים מלשמש כראיה. וכלשונו…
לפיכך, ומבלי שנכריע בשאלת היחס בין סעיף הפסלות שבחוק הגנת הפרטיות לפעולות בהתאם לחוק נתוני תקשורת – יתכן כי על חומר שיושג שלא בהתאם לאמות-המידה הנוגעות לחוק נתוני תקשורת יוחלו הוראות הפסילה שבחוק הגנת הפרטיות. ככל שהדברים נוגעים לכלל הפסילה הקבוע בחוק האזנת סתר, הרי שכפי שכבר קבענו לעיל לא מצאנו כי ניתן לגזור גזירה שווה משני דברי חקיקה אלה, ואין בעובדה כי בחוק האזנת סתר נקבע כלל פסילה ייחודי כדי לחייב אימוץ כלל פסילה ייחודי גם במסגרת חוק נתוני תקשורת.

מעבר לכך, וכפי שכבר נקבע על-ידינו פעמים רבות בעבר, בשיטתנו המשפטית הסתמנה החל משנות השמונים מגמה של מעבר מכללי קבילות נוקשים להערכה מהותית של ראיות. תפיסה זו כידוע מבכרת בחינה מהותית של הראיות על-ידי הערכאות השיפוטיות על-פני פסילתן. עם-זאת, גם במגמה זו חל ריכוך בשנים האחרונות, ונוכח ההכרה ההולכת וגדולה בזכויות היסוד של הנאשם במשפט הפלילי, אומצה במסגרת פסק-הדין בעניין יששכרוב דוקטרינת פסילה יחסית המעניקה בידי בית-המשפט שיקול-דעת להכריע לעניין קבילות ראיה שהושגה שלא כדין על-פי נסיבותיו של כל מקרה. וכך סוכמה ההלכה בעניין יששכרוב:

“אם בעבר נהגה בשיטתנו ההלכה הפסוקה לפיה שאלת קבילותה של ראיה אינה נבחנת לפי דרך השגתה שכן כובד המשקל הפרשני בהקשר זה הושם על התכלית של חקר האמת ולחימה בעבריינות; הרי כיום מתבקשת נקודת איזון גמישה יותר המתחשבת בחובה להגן על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו. האיזון הראוי בין מכלול הערכים והאינטרסים המתחרים בסוגיה הנדונה, מוביל לאימוצה של דוקטרינת פסילה יחסית, במסגרתה יהא מסור לבית-המשפט שיקול-דעת להכריע בנוגע לקבילותה של ראיה שהושגה שלא כדין בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ועל-פי אמות-מידה עליהן נעמוד להלן” (שם, עמ’ 546).

במציאות נורמטיבית זו, לא מצאנו כאמור להיענות לבקשות העותרות, ובוודאי שלא מצאנו כי בהיעדר כלל פסילה ייחודי בחוק יש כדי להקים עילה להתערבות חוקתית. ברור הוא כי ככל שאכן יבקש נאשם לטעון כי חומר שהושג באמצעות החוק פסול מלשמש כראיה, תהא פתוחה בפניו הדרך לטעון כן במסגרת ההליך השיפוטי המתנהל, ובקשתו תבחן על-ידי בית-המשפט הדן בתיק. לא מצאנו כי יש להוסיף על הסדר זה קביעה נקודתית הנוגעת לראיות שהושגו באמצעות החוק, בניגוד לראיות אחרות שנטען שהושגו שלא כדין. לעניין הצורך בקבלת אישור בדיעבד לגבי צווים מנהליים שהוצאו כדין מכוח החוק, הרי שככל שנקבע כי החוק והנהלים שנקבעו מכוחו חוקתיים הם, אין מקום לקבוע כי יש להוסיף להם תנאים על-מנת שיוכלו לשמש את רשויות החקירה במסגרת ההליכים המשפטיים שהן מנהלות.

סיכום
42. המציאות המודרנית בה אנו חיים והחידושים הטכנולוגיים הנלווים לה נותנים בידי אזרחי העולם – אשר ידם משגת – אמצעי תקשורת שמידת שכלולם הולכת וגדלה ואשר מאפשרים העברת מידע בקלות, במהירות ועל-פני שטחים נרחבים. מן הצד האחד הפכה מציאות זו את עולמנו למקום בו מידע פרטי רב הנוגע לאדם נע בחופשיות – ופעמים רבות בהסכמת אותו פרט – בספירה הציבורית. מן הצד האחר הפכה מציאות זאת פלטפורמה נוחה לגורמים שליליים ועבריינים המבקשים לעשות שימוש ביכולות שמקנה הטכנולוגיה לצורכיהם. מדינות העולם, וישראל ביניהן, הבינו אף הן כי ניתן לרתום שינויים אלה לטובת שיפור יכולות האכיפה שלהן, תוך שיפור איכות חיי תושביהן. החוק שנתקף בעתירות שלפנינו מדגים הסדרה בדין הישראלי של השימוש בטכנולוגיות מתקדמות לטובת אכיפת החוק. כפי שדנו בהרחבה לעיל, אכן ראוי ליתן בידי רשויות האכיפה כלים מתאימים שיסייעו להן באכיפת החוק במציאות המשתנה. לצד זאת, אין גם כל ספק כי מהלכים אלה הינם בעלי פוטנציאל פגיעה רב בפרטיותם של התושבים. מציאות זו מחייבת יצירת הסדרים מורכבים שנותנים משקל ראוי למכלול האינטרסים העומדים על הפרק. לאחר שבחנו בקפידה את מכלול ההסדרים שגובשו בחוק נתוני תקשורת ובנהליו, באנו לכלל מסקנה כי בשים-לב לפרשנות הראויה להפעלת הסמכויות הקבועות בו – הקוראת בעיקרה להפעילו בצמצום ובנסיבות המתחייבות בלבד – לא נמצאה בפנינו עילה להתערבות חוקתית. עם-זאת, והעניין הודגש על-ידינו פעם אחר פעם, על רשויות האכיפה מוטלת מלאכה נכבדה של שימוש ראוי בסמכויות שהוענקו להם, תוך הפעלת שיקול-דעת זהיר והקפדה יתרה על כי ההסדרים הפוגעניים שבחוק יופעלו רק בהיקף ובמידה המתחייבת. כן מוטלת בהקשר זה אחריות רבה על הכנסת ועל היועץ המשפטי לממשלה, האמונים על-פי חוק על קיום ביקורת שוטפת בעניין היקף השימוש שנעשה בחוק. כך הם הדברים ביחס לבתי-המשפט בפניהם יונחו בקשות להתיר קבלת נתוני תקשורת בהתאם לחוק. אנו מניחים, ומקווים, כי כל הרשויות המעורבות בהפעלתו של החוק יקפידו על קלה כעל חמורה כי הסמכויות שהקנה המחוקק לא יופעלו שלא לצורך, ובהתאם לאמות-המידה המצמצמות אותן התווינו בפסק דיננו.

למען הבהירות, נסכם איפוא את קביעותינו הפרשניות ביחס לחוק נתוני תקשורת: ראשית, בכל הנוגע להפעלת הסמכות הקבועה הן בסעיף 3 והן בסעיף 4 קבענו כי יש לפרשן כך שקבלת הנתונים על-פי החוק תעשה רק במקרים בהם הדבר נדרש לצורך ממוקד וקונקרטי, כדוגמת חקירה הנסובה על אירוע ממוקד בעניינו של חשוד או קורבן ספציפיים. זאת, להבדיל משימוש בהסדרי החוק למטרות כלליות של גילוי עבריינים ומניעת פשע. שנית, ובכל הנוגע להפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 4 לחוק, קבענו כי יש לפרשה כך שהיתר לקבלת נתוני תקשורת מכח סמכות זו יעשה במשורה, במקרים קיצוניים, לצורך טיפול בעבירות המחייבות זאת ורק במקרים בהם מחמת הדחיפות התברר כי לא ניתן לקבל צו מבית-המשפט בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 3. זאת, כאשר המניעה מפנייה לבית-המשפט נובעת מנסיבות הקשורות בהצלת חיים או נסיבות קשות אחרות, והכל תוך התחשבות במגוון שיקולים ביניהם היות המנוי בעל מקצוע, מידת מעורבותו בעבירה, סוג הנתונים המתבקשים, מידת הדחיפות והחומרה שבעבירה וכיוצא בזה שיקולים. ככל שהדברים נוגעים לעיתונאים, מצאנו כי ההגבלות על שימוש בצווים כפי שבוטאו בנוהל לעניין סעיף 4, מתחייבות על-פי תכלית החוק והאיזונים הנדרשים בהליכי יישומו. בהתאם לכך, כאשר המנוי הוא עיתונאי שאינו החשוד בעבירה או הקורבן, לא תאושר בקשה בהתאם לסעיף 4 לקבלת נתוני תקשורת מסוג נתוני תעבורה לגביו.

43. בהינתן דברינו אלה, ובכפוף לגדרים והמגבלות שהותוו בפסק-הדין באשר לשימוש הראוי בסמכויות שמקנה החוק, אין אנו מוצאים כי קמה עילה חוקתית להתערבותנו. לפיכך, העתירות נדחות. בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות.”

4. חיסיון מטעמים של פגיעה בפרטיות הינו חייסון יחסי ולא מוחלט
ב- ת”א (מרכז) 6549-01-11 {קיבוץ גבעת ברנר נ’ הקרן הקיימת לישראל, תק-מח 2016(2), 17955 (2016)} נקבע:

“במקרה דנן, החיסיון הנטען הינו פגיעה בפרטיות, לגביו נפסק כי אינו חיסיון מוחלט:

“מכוח סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981…, רשאי בית-המשפט להתיר מטעמים שיירשמו שימוש בחומר ראייתי שהושג תוך פגיעה בפרטיות. לפיכך, הפסיקה חזרה וציינה כי הפגיעה בפרטיות אינה ערך מוחלט … לפי סעיף

35 לחוק הגנת הפרטיות, הוראות החוק אינן גורעות מהוראות כל דין אחר. בהתאם לכך, נפסק כי הוראות חוק הגנת הפרטיות אף אינן גורעות מחובותיו של בעל דין לפי תקנות 122-112 לתקנות סדר הדין האזרחי” (כב’ הנשיא גרוניס ב- רע”א 6753/14 סופר נ’ פרל (פורסם באתר האינטרנט נבו, 20.01.15) (סעיף 12).

לפיכך, על הטוען לקיומו של חיסיון בשל פגיעה בפרטיות, חלה החובה לפרט ולבסס טענתו זו. יוער כי “הגישה כלפי החיסיון הינה חשדנית. רק במקרים מיוחדים וחריגים יוכר החיסיון”… אלא שבמקרה זה הנתבעות לא פירטו, ולא ביססו, את טענתם בדבר קיומו של חיסיון בשל פגיעה בפרטיות של צדדים שלישיים, ואף לא נימקו מדוע “העניין שיש בחיסוי הראיה עדיף על הצורך לגלותה לשם עשיית צדק”… אלא יצאו מנקודת הנחה (שגויה) לפיה הם רשאים להעלות טענה זו באופן כולל…”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.