פרק ג’: אימתי יורה בית-המשפט לעו”ס להגיש לעיונו תסקיר משלים?
ב- תמ”ש (ב”ש) 9601/07 {פלונית נ’ אלמוני, תק-מש 2015(1), 139 (2015)} נפסק מפי כב’ השופט אלון גביזון:

“החלטה
1. במסגרת התובענה שבפני עותרת התובעת לצמצום הסדרי הראיה בין הנתבע ובין בנם הקטין ואשר נקבעו במסגרת הסכם עליו חתמו הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 10.07.13 ב- תמ”ש XXX.
במסגרת התובענה עתרה התובעת כי נוכח טענותיה בכתב התביעה נתבקש בית-המשפט להורות, בין היתר, כי הקטין לא ילון אצל אביו עד הגיעו לגיל 6 שנים.
2. יצויין כי במסגרת ההסכם עליו חתמו הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 10.07.13 ב- תמ”ש XXX הסכימו הצדדים כי הסדרי הראיה שבין הנתבע ובין בנם הקטין יכללו גם לינה של הקטין בבית אביו בכל סוף שבוע שלישי.
כיום הקטין הנו כבן 4.5 שנים, וההסכם עליו חתמו הצדדים וכאמור קיבל תוקף של פסק-דין נחתם עת היה הקטין כבן שלוש שנים.
3. למען שלמות התמונה ובמסגרת דיון שהתקיים בפני ביום 29.07.14 נוכח הבקשה הדחופה של התובעת לביטול הסדרי הלינה של הקטין אצל אביו – הנתבע, אציין כי דחיתי את בקשתה כמפורט בהחלטתי מיום 29.07.14 לאחר שמצאתי כי התובעת פנתה לבית-המשפט תוך שהיא עושה דין לעצמה ואיננה מכבדת אחר החלטות שיפוטיות.
עוד באותה החלטה הוריתי לעו”ס לסדרי דין להגיש תסקיר בעניינו של הקטין וזאת כדי שבפני בית-המשפט תהא תמונה מלאה.
4. תסקירה של העו”ס לסדרי דין מיום 07.12.14 הוגש לתיק בית-המשפט, ובדיון שהתקיים בנוכחות הצדדים ביום 24.12.14 נטען על-ידי ב”כ האב ועל-ידי האב עצמו כי מדובר בתסקיר מגמתי ובאופן ששיקף את טענות האם בלבד ומבלי שהתייחס לטענות האב.
5. בשים-לב לטענות האב ובא-כוחו קבעתי דיון דחוף בנוכחות הצדדים ובנוכחות העו”ס לסדרי דין ליום 29.12.14 ולבקשת העו”ס לסדרי דין נדחה הדיון להיום.
6. במהלך הדיון היום ובעקבות שאלות שהפניתי לעו”ס לסדרי דין עולה תמונה אשר יש בה כדי לאשש, לכל הפחות, את תחושותיו הסובייקטיביות של האב כמפורט לעיל, ואבהיר.
7. בתסקירה מיום 07.12.14 ציינה העו”ס לסדרי דין כי לטענת האם בבית האב מתגורר האב יחדיו עם אמו ואחיו הצעיר אשר סובל מבעיות נפשיות והתמכרות לסמים. התסקיר שותק בכל הקשור לתשובתו של האב ביחס לטענתה זו של האם.
במהלך הדיון היום ולשאלת בית-המשפט אישרה העו”ס לסדרי דין כי לא ביקשה מהאב את התייחסותו לטענת האם כמפורט לעיל.
יצויין כי בדיון שהתקיים בפני ביום 24.12.14 טען הנתבע כי אחיו לא מתגורר קבע בבית האם וכי אינו סובל מבעיות נפשיות ואף לא מבעיות סמים.
8. עוד בתסקירה מיום 07.12.14 ציינה העו”ס לסדרי דין כי לטענת האם ולפני כשנתיים אירע אירוע קטטה בין האב ובין אחיו וזאת בנוכחות הקטין – אירוע אשר הסתיים בדקירתו של האב על-ידי אחיו. התסקיר שותק בכל הקשור לתשובתו של האב ביחס לטענתה זו של האם.
במהלך הדיון היום ולשאלת בית-המשפט אישרה העו”ס לסדרי דין כי לא ביקשה מהאב את התייחסותו לטענת האם כמפורט לעיל.
יצויין כי בדיון שהתקיים ביום 24.12.14 טען האב כי מיד עם פרוץ הסכסוך בינו ובין אחיו דאג לשלום הקטין בכך שבנו הבגיר הוציא את הקטין מהבית ובאופן שהקטין כלל לא היה עד לקטטה שפרצה בין האחים.
9. אינני מקבל את הסברה של העו”ס לסדרי דין כי בחרה שלא לקבל כלל את תשובות האב לטענות האם וזאת מאחר והמקום לברר את הסוגיה הינו בבית-המשפט, שכן מצופה מעו”ס לסדרי דין אשר מציינת בתסקירה טענות של הורה אחד תדאג לפרט בתסקירה את תשובת ההורה האחר לטענות אלה.
עוד אציין ואומר כי מיד לאחר שהעו”ס מפרטת בתסקירה את טענותיה של האם כלפי האב, היא מציינת בתסקיר כי: “לפי דוגמאות שהאם הביאה בפני הח”מ עולה כי לאב הבנה מצומצמת בעניין הצרכים ההתפתחותיים והרגשיים של הקטין…”.
כלומר, העו”ס לסדרי דין הגיעה למסקנותיה בדבר חוסר ההבנה של האב בדבר צרכיו של הקטין בשים-לב לטענותיה של האם – טענות אשר לגביהן לא דאגה כלל לקבל את תשובות האב.
10. כאשר בית-המשפט מורה על עריכת תסקיר עו”ס לסדרי דין הרי שהוא נעזר בעו”ס לסדרי דין כמומחה וכשלוחו הארוכה של בית-המשפט, ומצופה מהעו”ס לסדרי דין כי התסקיר ייערך בצורה אובייקטיבית ובאופן שיישקף את טענות שני הצדדים.
כאשר עו”ס לסדרי דין מוצאת לנכון לציין בתסקירה טענה של הורה אחד שיש בה כדי להטיל פגם ו/או דופי בהורה האחר, מצופה ממנה כי בטרם תערוך את תסקירה תבקש את תגובתו של ההורה האחר לטענה זו, על-מנת שהתסקיר יכלול גם את תשובתו של ההורה האחר לאותה טענה וזאת לשם האיזון ולצורך הבאת התמונה המלאה (ולא החלקית) בפני בית-המשפט.
תסקיר אשר יש בו פירוט של טענות הורה אחד (במקרה זה טענת האם כלפי האב) אך מנגד אין בו פירוט של תשובות ההורה האחר (במקרה זה תשובות האב כלפי טענות האם), יוצר תחושה בפני ההורה האחר של חוסר אובייקטיביות התסקיר, ואף חוסר מקצועיות.
11. כידוע הצדק צריך לא רק להעשות אלא גם להראות. על אותו משקל, תסקיר עו”ס לסדרי דין צריך לא רק להיות מקצועי אלא אף להראות מקצועי.
12. עוד אוסיף כי דבריה של העו”ס לסדרי דין כמפורט בדיון שהתקיים בפני היום כי “האבא לא אמין בעדות שהוא נתן ובשיחות אתנו” חורגות מתחום סמכותה של העו”ס לסדרי דין. לא ברור לי כיצד מצאה העו”ס לסדר דין כי האב אינו אמין וזאת בטרם עימתה אותו עם טענות האם, ובכלל טוב תעשה העו”ס אם את שאלת מהימנות בעל דין תותיר להכרעת בית-המשפט.
13. לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להורות לעו”ס לסדרי דין להגיש תוך 10 ימים מהיום תסקיר משלים בעניינם של הצדדים, ומצופה מהעו”ס כי תערוך ביקור בית נוסף בבית האב, תשמע את תשובות האב לטענות האם ותביאם לידי ביטוי בתסקירה .
14. המשך ההליכים בתיק ייקבע לאחר קבלת התסקיר המשלים.”

מקור המאמר – abc-israel.it

1. מומחה לכתב יד
מקובל להניח שכתב ידו של כל אדם ייחודי ושניתן לזהות על-פי תכונותיו של אותו כתב יד את כותבו.

פעולת “הכתיבה היא תוצאה של שיתוף פעולה בין מערכות אחדות בגוף, כגון הראייה והתפיסה ועיבוד הנתונים, וכן פעולות מוטוריות של שרירים רבים. שיתוף כל אלה לפעולות שגרתיות המתבצעות מדי יום, מפתח מיומנות שהיא הבסיס לסגנון כתב היד על תכונותיו הייחודיות” {דברי רפ”ק אודי וולף, אשר שימש במרכז ההדרכה של מז”פ של משטרת ישראל, במאמרו “אימות כתבי יד ומסמכים בהליך השיפוטי”, דפי פרשת השבוע של משרד המשפטים, גליון 181}.

בעזרת זיהוי שוני בתכונות כתיבה של חתימות שונות ניתן, איפוא, לאבחן בין חותמן {ת”ע (פ”ת) 41666-07-11 מ.צ. נ’ האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב, תק-מש 2013(2), 736 (2013)}.

כאשר עולה סוגיה בה נדרש בית-המשפט להשוואת כתבי יד, ראוי כי ימנה מומחה בתחום זה על-מנת שזה יאיר את עיניו בנבכי הנדון ככל עניין הנדרש ללימוד ומומחיות.
יחד-עם-זאת, נדגיש כי בית-המשפט אינו מחוייב לקבל את מסקנות המומחה על-אף שמונה מטעמו, וההכרעה הסופית בהקשר זה הינה של בית-המשפט.

הדברים נכונים במיוחד בכל הקשור למומחיות הנוגעת לכתב יד, לגביה צויין לא אחת בפסיקת בית-המשפט כי גם לבית-המשפט יש את עינו, אבחנתו וחושיו שלו.

יפים לעניין האחרון דברי בית-המשפט ב- ע”א 5293/90 {בנק הפועלים נ’ שאול רחמים, פ”ד מז(3), 240 (1993)} לפיהם “אין להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, בכל מקרה בית-המשפט הוא המחליט אם לתת אמון בחוות-דעתו של המומחה, איזה משקל אם בכלל יש לייחס לה ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות-דעת זו עם שאר הראיות בתיק” {ראה גם ע”א 86/58 טאהר פהום נ’ א’ רוזנפלד, פ”ד יג 477 (1959)}.

ב- ת”ע (ב”ש) 1470-07 {ש. ש. נ’ הרשם לענייני ירושה ואח’, תק-מש 2011(3), 397 (2011)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, הנטל להוכיח מעל לכל ספק כי המסמך המכונה “צוואה” נכתב בכתב ידו של המנוח מוטל על האחות. נטל זה לא עלה בידה להרים.

חוות-דעתו של המומחה לכתבי יד לא סיפקה מענה לשאלה האם המסמך נכתב על-ידי המנוח. המומחה לא הצליח לקשור בין המסמכים שנחתמו בוודאות על-ידי המנוח לבין כתב היד על גבי “הצוואה”.

המומחה הסביר כי הוא לא יכול היה לקשור בין החתימות שהוצגו לו לבין כתב היד המופיע על גבי הצוואה נוכח בסיס משותף מצומצם להשוואה וכן נוכח פרק הזמן הרב שחלף בין מועד החתימות שהועברו לעיונו לבין המועד בו נערכה הצוואה, שהינו יותר משש שנים.

2. מומחה רפואי
נקודת הזמן הרלבנטית בה נבחן את כושרו של המצווה הינה מועד החתימה על הצוואה וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה {ע”א 1099/90 שילה שרוני ואח’ נ’ שאול שרוני, פ”ד מז(4), 785 (1993); ע”א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ’ רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.

להוכחת מודעות המצווה במועד הרלבנטי ניתן להסתייע בעדות רפואית לזמן אמת, בחוות-דעת מומחה המתבססת על התיעוד הרפואי של המנוח, עדויות של מי שהיו בסביבתו של המנוח סובב לעשיית הצוואה, מי ערך אותה או מי שנטל חלק בעריכתה.

בכל מקרה בו עסקינן בשאלה רפואית יש להוכיחה באמצעות חוות-דעת רפואית, ועל בית-המשפט לנהוג משנה-זהירות שעה שהוא עוסק בשאלה רפואית זו שמא ימצא עצמו גולש לתחום שאינו בידיעתו השיפוטית, המצריך הוכחה בדרך המקובלת, ויסיק מסקנות בהסתמך על תיק רפואי זה או אחר, שלא באה בצידו חוות-דעת מומחה.

זאת ועוד. כאשר חוות-הדעת הרפואית אינה חד-משמעית – לא ניתן על בסיסה להכריע בשאלת כשרותו של המנוח במועד חתימת הצוואה {ראה למשל ת”ע 45676-07-10 ג’ ר’ נ’ א’ ג’, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.10.13)}.

בהעדר עדות רפואית מוסמכת, לא יסיק בית-המשפט על יסוד סמיכות הזמנים שבין מועד עריכת הצוואה בעל-פה למועד הפטירה, כי המנוח ראה עצמו מול פני המוות.

יש לזכור כי במרבית המקרים עסקינן בחוות-דעת הנסמכת על מסמכים רפואיים בלבד, מבלי שהמומחה הכיר את המנוח או ראה אותו ומשכך היא מוגבלת ויש ליתן לה משקל מתאים. בנסיבות אלה, יש בהחלט מקום לבחון את שאלת הכשרות על-פי עובדות וראיות אחרות המונחות בפני בית-המשפט.

עניין שברפואה יש להוכיח באמצעות חוות-דעת רפואית של מומחה שהרי בית-המשפט אינו מומחה רפואי. לכן, על מבקש קיום הצוואה לתמוך טענותיו בחוות-דעת רפואית ממנה עולה ברורות כי במועד שננקב ליום עשיית הצוואה בעל-פה, היה המנוח בסכנת חיים או שניתן היה להבין שקיצו קרוב.

ב- ת”ע (משפחה ת”א) 27794-11-09 {י.א, ת.ז.– נ’ א.א , ת.ז –, תק-מש 2011(4), 325, 333 (2011)} קבע בית-המשפט כי לשם הוכחת מצבו הרפואי הנטען של המנוח, ראוי וצריך היה לעתור למינוי מומחה רפואי, אשר יבחן כלל החומר הרפואי בעניינו של המנוח, ולא יובא בפני בית-המשפט אך חומר רפואי מגורמים ספציפיים חלקיים כגון מסמכים ממשרד הפנים ו/או מעתירות שהגיש המנוח ו/או הוגשו בשמו לבתי-משפט – מסמכים המתייחסים לבקשות המנוח לקבלת אישור להעסקת עובדת זרה ו/או הארכת שהותה של העובדת הזרה בארץ.

ב- ת”ע (משפחה ת”א) 106650/09 {י.ע., נ’ י.ע., תק-מש 2011(2), 700, 706 (2011)} בדחותו את ההתנגדות קבע בית-המשפט כי הנתבעים נפגעו כי הצוואה נערכה רק לטובת אחותם, ועדותם לא עלתה בקנה אחד עם המסמכים האובייקטיביים ועם עדות עו”ד לנצ’נר שאינו בעל עניין בצוואה, ולכן העדיף הוא את גרסת התובעת.

עוד נקבע כי ממילא הנתבעים כשלו מלספק עדות מומחה רפואי שצדיק טיעונים בדבר “היעדר רצייה” או שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

מקור המאמר – abc-israel.it

פרק א’: האם ניתן לבקש למנות רו”ח חוקר באופן כללי לגבי כלל נכסיו של בעל דין וזאת מבלי שנשמעו ראיות ועדויות בדבר העלמת הרכוש הנטענת?
ב- תמ”ש (ת”א) 19224-01-14 {ר.א.א, נ’ א.ד, תק-מש 2014(3), 1500 (2014)} נפסק מפי כב’ השופטת שפרה גליק:

“החלטה
עניינה של ההחלטה, הוא הכרעה בבקשת המבקשת למינוי מומחה מטעם בית-המשפט, “… שהינו רואה חשבון, ממשרד רו”ח מוביל המתמחה בבדיקות והערכות של סוג העסקים והחברות בהם עוסקת בקשה זו”. בבקשה נמנתה שורת משימות הנדרשות לבדיקת המומחה החשבונאי, במוסדות פיננסיים, בבנקים להשקעות, בגופים מסחריים ובהשקעות פיננסיות בחברות בשותפויות, בתאגידים ובנאמנויות, על כן התבקשתי למנות שמאי נדל”ן לצורך ביצוע הערכות שווי של נכסי נדל”ן בארץ ובחו”ל.

הרקע ותמצית טענות הצדדים
1. המבקשת והמשיב הם זוג נשוי ולהם 6 ילדים קטינים. לאחרונה נקלעו נישואי הצדדים למשבר. לטענת המבקשת, עקב העובדה שהמשיב מנהל רומן עם אישה אחרת.
2. לטענת המבקשת, המשיב הינו איש עסקים הפועל בתחום השקעות בנדל”ן, בתחום הקרמיקה והכלים הסניטריים, מלונאות וריהוט בתי מלון ושיפוץ מבנים, הוא מנהל את עסקיו, לטענת המבקשת באמצעות חברות בארץ ובחו”ל “בין על שמו, ובין על-ידי אחרים מטעמו ובעבורו”.
3. לטענת המבקשת, מאז המשבר החל מקנן בליבה החשש שהמשיב ביצע פעולות לשם הברחת רכוש משותף, כך למשל העביר המשיב במתנה לבתו מנישואים קודמים, המשיבה מס’ 3, את זכויותיו בדירה בת”א, אשר נרכשה על ידו במהלך החיים המשותפים וכך פעל המשיב גם ביחד לדירה אחרת, ובנוסף הוא מנהל חלק מעסקיו, לרבות בחו”ל, במסגרת חברות הרשומות באופן פורמאלי בלבד על-שם אחיו, הוא המשיב מס’ 4.
4. לטענת המבקשת, המשיב פועל עם שני אחיו כ”דבוקה עסקית אחת” תוך שקיימת ביניהם חלוקת עבודה ברורה: המשיב אמון על הפעילות העסקית של שלושת האחים בישראל ולוקח חלק ניהולי פעיל בכל החלטה עסקית של האחים בחו”ל. לטענתה, האח א’ מחזיק עבור המשיב ואחיו הנוסף במניות חברה גרמנית, במסגרתה מתבצעת פעילות עסקית של שלושת האחים, וכן הוא אחראי לפעולתן של חברות גרמניות נוספות, כאשר הרישום על שם אח זה נעשה מטעמי מיסוי בלבד.
5. בנסיבות אלה, טוענת המבקשת, יש להורות למומחה החשבונאי להתחקות אחרי זכויותיו הגלויות ו/או הנסתרות של המשיב בחברות בארץ ובחו”ל, לפי הפירוט שנמסר בבקשה וכן באשר לנכסי הנדל”ן בבית המגורים (קוטג’) ב…, בדירה ב… בדירה ברח’…, בדירה ברח’…
6. עוד טענה המבקשת, כי הצורך במינוי מומחה כלכלי בעל סמכות חקירתית פורט בהרחבה בתביעה, וכי רב הנסתר על הנגלה וכי כל הרכוש נצבר במהלך חיים המשותפים של הצדדים, כאשר המשיב בוחר להתנהל בדרך של העלמה והסתרה ו”מפזר ערפל סביב אחזקותיו הכספיות וזכויות אחרות שהינן משותפות ו/או בנות איזון בין בני הזוג”. לטענתה של המבקשת, על-פי הדין קמה לה זכות לקבל מידע באשר להיקפו של הרכוש נשוא תביעתה והיא זכאית כי יקבע שוויו של הרכוש נשוא התביעה וכי בדיקת פרטי הרכוש וקביעת ערכם ושווים מצריך ניתוח מקצועי ומהימן של חומר גלם מורכב המכיל נתונים רבים, וכן בדיקה מקצועית, מקיפה ומהימנה של מסמכים.
7. מנגד, ביקש המשיב לדחות את הבקשה. לטענתו של המשיב, “מדובר בבקשה אשר הוגשה טרם זמנה, ועל-כן דינה להידחות”.
8. לטענתו של המשיב, עוד בטרם יידרש בית-המשפט לגופן של הטענות שהועלו בבקשה, נדרשת הכרעה ביחס לזהות הנכסים והזכויות המהווים את הרכוש המשותף של הצדדים והעומדים לחלוקה ו/או איזון.
9. לטענתו של המשיב, אין טעם במינוי מומחה שיערוך בחינה מקיפה ביחס למלוא הנכסים שפורטו בבקשה “… עוד בטרם הכריע בית-המשפט הנכבד בשאלות המשפטיות והעובדתיות כבדות המשקל, אותן העלה המשיב בכתב הגנתו, וכן במסגרת התביעה הרכושית אשר הוגשה מטעמו, באשר להיות חלק נכבד מהנכסים הנטענים נכסים אשר אינם ברי-איזון”.
10. המשיב הוסיף בתגובתו: “… לא כל שכן נכונים הדברים דלעיל לגבי בדיקת מומחה של זכויות וחברות השייכות לצדדים שלישיים אשר המשיב אינו רשום כבעליהן ואין לו חלק בהן”.
11. המשיב הוסיף וטען, שעל מערכת היחסים הרכושית שבין הצדדים, ממועד תחילת חייהם המשותפים ולפחות עד שנת 2004, חלות הוראות הסכם הממון שנחתם בין הצדדים, ויש שאלה משפטית נכבדת – אם ההסכם חל גם לאחר טקס הקידושין הפרטי שערכו ביניהם?
12. המשיב טען, כי התיאור בכתב התביעה המתייחס לפעילותו העסקית הוא מגמתי ולקוי, וכי אין קשר בין החברות שמנהל המשיב עם שני אחיו, א. וי., לבין חברות שמנהלים אחים אלה בנפרד. המשיב מנהל עם שני אחיו עסקים בתחום הקרמיקה והכלים הסניטריים המנוהלים באמצעות חברת…, ובתחום הנדל”ן החברה לא הוקמה בתקופת הנישואין ולא נרכשו בה מניות בתקופת הנישואין והוא הדין בחברות אשר אשר פורטו בבקשה. כך פירט המשיב, כי חלק מנכסי הנדל”ן המפורטים בתביעה אינם ברי איזון וכי, לטענתו, יש קודם כל לקבוע את מסת הנכסים בני האיזון ורק אחר כך לשום את שווים.
13. בנסיבות אלה איפוא, ביקש המשיב כי הבקשה תידחה.
14. המשיב 4 שצורף כנתבע וכמשיב בבקשה, ביקש אף הוא לדחות את הבקשה.
15. לטענתו של המשיב 4, הוא אינו מחזיק עבור המשיב מס’ 1 במניות ו/או בנכסים בארץ או בחו”ל, אמנם קיים בינו ובין המשיב 1 שיתוף פעולה עסקי במגוון תחומים באמצעות חברות משותפות, ברם בחברות אלה כל אחד מן האחים מחזיק מניות באופן ישיר, ביחס שווה לשיעור אחזקותיו בחברות ובנוסף, המשיב מס’ 4 מנהל בעצמו עסקים שונים והם רשומים על שמו, מבלי שלמשיב מס’ 1 יש בהם זכויות כלשהן.
16. המשיב מס’ 4 הוסיף בתגובתו, כי המבקשת “לא הציגה ולו בדל של ראיה לתמוך בטענה מפורזת זו”, היינו שחרף הרישום של המניות על שם המשיב מס’ 4 הן בבעלות המשיב מס’ 1 ולא רק שהיא מבקשת מינוי מומחה שישום את הנכסים אלה “… מומחה אשר ייכנס בנעליה ויעשה את המוטל עליה – לתור אחר ראיות שיתמכו בטענותיה (המוכחשות)”.
17. לטענתו של המשיב מס’ 4, הוא הוכתר משום מה בכותרת “משיב פורמאלי”, אולם הלכה למעשה הסעד המבוקש על-ידי המבקש הוא סעד דרסטי ומי שעלול להיפגע ממנו הוא, הוא עצמו שאיננו יריבה של המקשת.
18. המשיב מס’ 4 טען, כי המבקשת לא ביססה את זכותה למינוי מומחה חוקר והבקשה נטולת בסיס משפטי והוגשה בחוסר תום לב, ממש כפי שהמבקשת בחרה להגיש נגדו תביעה מופרכת לחלוטין, כשהיא כורכת את עניינו של המשיב מס’ 4 בענייניו של המשיב מס’ 1, בניגוד לדין.
19. המשיב מס’ 4 טען גם בפירוט רב לגופו של עניין ועקב אורכן של הטענות, לא אתייחס אליהן כאן. מכל מקום, המשיב מס’ 4 ביקש שאדחה הבקשה.
דיון
20. עיקרה של הבקשה עוסק במינוי “רואה חשבון חוקר”. אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי בדברים החלטתי בשלב זה לדחות את הבקשה.
21. השלב בו הוגשה הבקשה בפני הוא בקדם המשפט, קודם שהצדדים הגישו תצהיר רכוש וקודם שהתקיים תהליך ההוכחות. לפיכך, למיטב הבנתי, מינוי “רואה חשבון חוקר” בשלב זה, פירושו כי מאן דהוא אחר, ולא התובעת, יתבקש להוכיח את טענותיה של התובעת.
22. דעתי שונה: ככלל, אני סבורה שכאשר טוען צד בתביעה לאיזון משאבים כי רעהו העלים רכוש, עליו להתכבד ולהוכיח טענתו, ורק אם אכן יוכיח טענותיו, יוכל בית-המשפט במסגרת פסק-דין למנות רואה חשבון בעל סמכויות חקירה ודרישה לגבי רכוש שהועלם.
ראה בעניין זה פסק-דיני בעניין תמ”ש (ת”א) 49413-05-11 ש.י.ב. נ’ ד.ב., פורסם באתר האינטרנט נבו (16.05.13).
23. אוסיף ואומר, כי הכלל היסודי הוא שמומחה מטעם בית-המשפט (ובמיוחד בבית-המשפט לענייני משפחה, בו מלכתחילה לא ניתן להגיש חוות-דעת פרטיות אלא אם סירב למינוי כזה בית-המשפט) אינו כלי בידי מי מהצדדים, לבצע “דיג” במימי יריבו. תימוכין לכך מצאתי בספרו של כב’ השופט שוחט סדרי הדין בבית-המשפט לענייני משפחה (הוצאת “מחשבות”), 289, בו נאמר:
“… ככלל לא על נקלה יחסום בית-המשפט את דרכו של צד להוכיח טענותיו באמצעות מומחה זה או אחר, ברם בית-המשפט אינו חייב למנות כל מומחה כרצון הצדדים או מי מהם, העלולים לנסות “לדוג” חוות-דעת לטובתם בתחום כלשהו. לבית-המשפט שיקול-דעת שעליו להפעיל בזהירות ובהתאם לחומר שלפניו. בית-המשפט לא “עתר לבקשה למינוי מומחה כשאין תשתית, ולו לכאורה לצורך במינוי ולא עשה כן אם אחיזה לכך בחומר העומד לנגד עיניו בעת המינוי. כמובן אם יסרב בית-המשפט למינוי ינמק את סירובו ויפרט טעמיו ויתייחס למסמכים ולחומר שהונח לפניו.”
ואכן, לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, אני קובעת, שלא הונחה בפני אפילו “ראשית ראיה”, מצידה של המבקשת.
24. אין בידי לקבל את “הישענותו” של בא-כוח המבקשת על פסק-הדין בעניין בע”מ 8339/06 פלוני נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.07) מפי כב’ השופט רובינשטיין. בפסק-דין זה אישר בית-המשפט העליון את פסק-דינה של כב’ השופטת שטופמן ב- בר”ע (ת”א) 2309/05 על פסק-דינה של כב’ השופטת מקייס מיום 21.06.05 ב- בש”א (כ”ס) 2091/04, ואולם בפסק-דין זה הסעד של מינוי רו”ח חוקר ניתן רק לעניין ספציפי. ואולם בתביעה שבפני מבוקש סעד של מינוי רו”ח חוקר לעניין כלל רכוש וזכויות, ולא לגבי נכס ספציפי. יצוין כי ייתכן שיש מקום לפסק-דין כזה במסגרת תביעה לסעדים על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (שהוא ממילא משול לסעד ביניים) אך שוב, הכוונה לפסק-דין אחרי שנשמעו ראיות, על עצם הצורך בחקירה כזו, למשל עקב הברחה. כך גם היה (וכך ציטט כב’ השופט רובינשטיין) את פסק-דינו של כב’ השופט שוחט ב- תמ”ש (ת”א) 97223/98 פלוני נ’ פלונית, וגם שם מונה המומחה בפסק-הדין ולא בסעד ביניים.
25. באשר לפסק-דינו של כב’ השופט פורת ב- בר”ע (ת”א) 65/96 ר.נ. נ’ מ.נ., פורסם באתר האינטרנט נבו (25.09.96) כאן אמנם ניתן מינוי של רו”ח חוקר אך הדבר היה מוגבל לזכויות סוציאליות.
26. עוד אפנה את הצדדים להחלטתי בבקשות 36 ו- 40 ב- תמ”ש (ת”א) 21646-06-11 א.נ. נ’ ע.נ. ואח’, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.04.13) וגם שם ניתחתי דברים אלה, ונעשתה אבחנה דומה.
27. עוד אוסיף כי נראה שהבקשה למינוי רו”ח חוקר הינה אופנה שהתפשטה במחוזותינו כאש בשדה קוצים, ולא ניתן לבקש למנות רו”ח חוקר באופן כללי לגבי כלל נכסיו של המשיב והמשיב 4, וזאת מבלי שנשמעו ראיות ועדויות בדבר העלמת הרכוש הנטענת על-ידי המבקשת, ומבלי שאפילו יש “ראשית ראיה” לבקשה, ובשלב מקדמי זה של ניהול התביעה.
28. כמובן מאליו שאם לאחר ההוכחות תצליח התובעת להוכיח כי הועלם רכוש, ניתן יהיה לבקש סעד מעין זה שביקשה כאן.
סיכומו-של-דבר
29. הבקשה נדחית.
30. המבקשת תישא בהוצאות הבקשה בסך 3,000 ש”ח לטובת המשיבים.”

היחס האמביוולנטי של פקיד הסעד {לעניין שינוי המונח “פקיד סעד” בחקיקה ראה הערותינו כפי שבאה לידי ביטוי בפרק א’, מבוא} לבית-המשפט נובע ממספר סיבות:

הראשונה, אי-ידיעת החוק. פקידי סעד לא הוכשרו כמשפטנים ולפיכך, חסרים הם ידע משפטי בסדרי הדין הנהוגים בבתי-המשפט. כגון, דיני ראיות וסדרי דין.

כל “מפגש” עם בתי-המשפט, במסגרת פעילות פקידי הסעד לצורך, הגנת קטין נזקק, מסירה לאימוץ קטין, או דרכי טיפול בחוסים, מצריכה בקיאות מסויימת בהליכים המשפטיים המיוחדים לבתי-המשפט. חוסר ידע עלול להביא לרתיעה מהפעלת סמכויותיהם.

השניה, אי-תלות. פקידי הסעד חשים, כי תלותם הרבה במערכת המשפט מעכבת דרכי טיפול. הם שואפים לחופש פעולה מקצועי ומטרתם להביא לכך, שקביעת דרכי הטיפול בנזקקים ייקבעו משיקולים מקצועיים טיפוליים גרידא.

הוראות החוקים, שנועדו לשמור על נהלי עבודה תקינים ואחידים, יוצרים בקרב פקידי הסעד את התחושה שבהישמעם לנהלים מבזבזים הם את זמנם היקר לריק, זמן אותו היו יכולים להקדיש למטרות טיפוליות טהורות. במצבים קשים מאלה, התחושות קשות אף הן, ויש פקידי סעד שחשים שהנהלים אף מסכלים דרכי טיפול ופוגעים פגיעה ישירה בנזקקים.

השלישית, התנגשות עם ערכים. פקיד הסעד הוא קודם כל עובד סוציאלי, ככזה, מושרשות אצלו נורמות ואידיאולוגיות המקובלות בקרב העובדים הסוציאליים. נורמות אלו, לא פעם, עומדות בסתירה לפעולות שפקיד הסעד נדרש להן במסגרת עבודתו.

לדוגמה, קטין שביצע עבירה מובא לבית-המשפט לנוער להישפט. פקיד הסעד, בתור עובד סוציאלי, משים את כל כובד המשקל על שיקום העבריין הצעיר. בית-המשפט לעומתו, יראה עצמו מחוייב להתייחס גם לשיקולי ענישה, בשים-לב לחומרת העבירה, ולא רק לשיקולי שיקום.

דילמה מוסרית ערכית זו, עלולה לפגום באופן פעילותיו של פקיד הסעד ויכולה, במקרים מסויימים, אף להגיע למצב של אי-יכולת לנקוט פעולות.

פרופ’ ד’ שניט {ד’ שניט החוק, הפרט ושירותי הרווחה (האוניברסיטה העברית, התשמ”ח)} מזהיר בהקשר זה, שיש להימנע ככול האפשר, ממצבים בהם דילמה זו מביאה את פקיד הסעד למצב אפאטי של “שב ואל תעשה”; בלי להקל ראש בדילמה הערכית המלווה כל החלטה בסוגיה הנדונה, אסור שתוצאתה תהיה הימנעות מעריכת המאזן ומהחלטה אחראית ועניינית בשאלה: האם בנסיבות המקרה יש הצדקה לכפות התערבות באמצעות בית-המשפט? בכל מקרה שיש עימות או חיכוך בין ערכים רלבנטיים לנשוא ההחלטה, חובה על העובד לשקול ולהחליט.

דילמה נוספת קשורה לאתיקה מקצועית, פקידי הסעד נקראים לעתים לתת עדות בבית-המשפט. במהלך עדות זו, נדרש פקיד הסעד לחשוף פרטים שנמסרו לו במסגרת עבודתו כפקיד סעד.

גילוי מידע כזה, יכול להביא לערעור מערכת יחסי האמון שנבנו עם המטופל ואף עם מטופלים אחרים, בבחינת “תראו ותיראו”, ומכאן קצרה הדרך לניתוק היחסים, עד לאי-יכולת לשקמם שנית. ניגוד זה עלול להשפיע גם בכיוון ההפוך, הנוגע לתפקודו של פקיד הסעד כצד להליכים בבית-המשפט.

פקיד הסעד ביודעו שיכול ויצטרך להמשיך וללוות את המשפחה בתוך ההליך השיפוטי, עלול להימנע מחשיפת מידע, או מנקיטת עמדה בבית-המשפט, אשר תסכל כל סיכוי לקיום קשר טיפולי עם המשפחה.

הגבלות וסייגים אלה שפקיד הסעד יטיל על עצמו כדי לשמור על אפשרויות טיפול בעתיד, מתנגשים עם הצפיות של בית-המשפט לגבי אופן תפקודו, ובמיוחד לגבי גילוי כל מידע הנוגע לעניין קודם ההכרעה.

דילמה נוספת נוגעת לפקידי הסעד לחוק הנוער, לענייני אימוץ ולהגנת חוסים, בבואם לבית-המשפט מוטל עליהם תפקיד כפול: מצד אחד, הם באים לבית-המשפט כתובעים המאשימים את המשפחות במצוקתם של הקטינים או החוסים ומנסים להשפיע על בית-המשפט לאמץ את מסקנותיהם. מן הצד השני, בתום המשפט, נדרשים פקידי הסעד, ליישם את דרכי הטיפול שנקבעו על-ידי בית-המשפט ולפעול לשיקום המשפחה.

מקור המאמר – abc-israel.it