סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982 קובע כדלקמן:

“162. שתיקת הנאשם (145א) (תיקון התשס”ו(2))
(א) הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט”ו-1955 או לצורך סעיף 20(ד) לחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות.

(ב) הימנעות הנאשם מהעיד לא תשמש ראיה לחובתו, אם התקבלה חוות-דעת מומחה שלפיה הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, ובשל מוגבלותו כאמור הוא נמנע מהעיד.”

סעיף 162 לחסד”פ קובע שלשתיקת נאשם במשפט משקל ראייתי. מידת משקלה הראייתי של השתיקה נגזרת מסיבת השתיקה. כאשר השתיקה מוסברת בהסבר שמניח את דעת בית-המשפט, עשוי ההסבר לגרוע מכוחה של השתיקה כראיה מחזקת או מסייעת את ראיות התביעה {ת”פ (שלום ת”א) 5777/06 מדור תביעות פלילי, תל-אביב נ’ חסידיאן גולן, תק-של 2008(2), 8, 11 (2008)}.

זאת ועוד. אין די בהסבר סתמי לשתיקה, והוא אינו יכול להיות נעוץ ברצון להימנע מהפללה עצמית {ע”פ 1497/92 מדינת ישראל נ’ צוברי, פ”ד מז(4), 177 (1993)}. עצת עורך-דין להימנע ממסירת עדות לא נתקבלה כהסבר סביר לשתיקה {ע”פ 470/85 בן גל ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(3), 133 (1989)}. לעומת-זאת, ב- ע”פ 115/82 {מועדי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(1), 197 (1984)} בית-המשפט היה מוכן לקבל חשש מפני הפללת קרובים כצידוק לגיטימי לשתיקת נאשם.

ב- ת”פ (שלום יר’) 5416/08 {מדינת ישראל נ’ ארז שרעבי, תק-של 2008(4), 2813, 2817 (2008)} קבע כב’ השופט דוד מינץ כי “יש בעובדה שהנאשם בחר שלא להעיד לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982 כדי לשמש חיזוק למשקל הראיות של המאשימה. ברם, בית-המשפט אינו מחוייב לייחס משקל ראייתי לשתיקת הנאשם והשתיקה מסורה לשיקול-דעת בית-המשפט, בהתאם להתרשמותו ולמכלול הראיות הפרושות בפניו”.

ב- ע”פ 277/81 {הלוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(2), 369, 387-386 (1984)} קבע בית-המשפט כי “…יש ששתיקתו (של הנאשם – הערת המחבר) תהיה לו לרועץ, כגון כאשר גירסת התביעה מעלה לכאורה אשמה כנגדו ומתבקש הסבר מפיו; באין הסבר כזה שתיקתו תחזק את גירסת התביעה ותסייע לה (סעיפים 161 ו- 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982)”.

ב- ת”ת (תעבורה ת”א) 35573/06 {מדינת ישראל נ’ קרקוקלי קורן ששון, תק-של 2008(4), 20369, 20371 (2008)} קבע כב’ השופט שלמה איזקסון כי “בהיעדר הוכחה פוזיטיבית שמדובר ב-“דרך עירונית”, לא הוכחה כאמור נסיבה המהווה חלק מהיסוד העובדתי של העבירה בה מואשם הנאשם. בנסיבות אלה, כפי שכבר ציינו בתי-משפט אחרים (ראה ע”פ 6541/02 ו- ע”פ 07-08-3084), לא קמה חובה על הנאשם למלא את החלל שהותירה התביעה, כאשר לא הוכיחה שמדובר ב-“דרך עירונית” ומשלא העיד, אין בכך כדי לזקוף את שתיקתו לחובתו”.

במקרה של הימנעותו נאשם מלהעיד, וכן העובדה כי על-אף שחקר את המתלוננת חקירה נגדית, הוא נמנע מלחקור אותה באשר לאישום השני, כל אלו יש בהם כדי לחזק את גירסת התביעה {ת”פ (טב’) 5534/03 מדינת ישראל נ’ פ’ א’, תק-של 2005(1), 8206, 8213 (2005)}.

ב- ע”פ 3018/04 {עבד אל רחמאן בן סאלח תאפל נ’ מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 532, 534 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופט א’ א’ לוי, כי:

“נסיבות אלו מלמדות, למצער, כי לידיהם של המערער וראא’ד נמסר משלוח של סמים, ולטובתם נניח את ההנחה המקלה, ולפיה תפקידם היה להעביר את המשלוח מטייבה לצומת פרדיס, כדי למוסרו לידיו של אחר. לפיכך, גם אם נקבל את האפשרות המיטיבה עם המערער, ולפיה הוא נסע לפני רכבו של ראא’ד כדי לאבטח את הציר, יש לראות בו כמי שזה היה התפקיד שיועד לו במסגרת הקשר לו הוא נתן את ידו, ומכאן ואילך היה עליו להציע לבית-המשפט הסבר אשר יעורר את אותו ספק סביר אשר עשוי להכריע את הכף לזכותו. אולם, המערער בחר למלא פיו מים, ולא בחקירתו במשטרה בלבד,
אלא גם בבית-המשפט הוא נמנע מלהעיד. והרי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982, קובע כי:

‘הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע…’

מכאן דעתנו, כי השילוב הזה שבין הראיות הנסיבתיות, מחד, ובחירתו של המערער שלא להעיד במשפטו, מאידך, הניחו תשתית איתנה להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו.”

ב- ת”פ (נצ’) 190/03 {מדינת ישראל נ’ מוהנד בן סלמאן סיאח, תק-מח 2005(1), 127, 135 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופט בנימין ארבל:

“24. כידוע, בחר הנאשם שלא להעיד במשפטו. על משמעה ונפקותה של הימנעות זו מהעדה, ואף מהבאת ראיות מטעמו חלוקים שני הצדדים.

25. זכותו של חשוד, או נאשם, לשתוק ולא לומר דבר במסגרת ההליכים הפליליים המתנהלים נגדו. עם-זאת, ככל שהזכות הזו מקיפה ומלאה – שובר של חובה בצידה, והוא כי בית-המשפט רשאי להסיק מסקנות לחובת הנאשם, העושה שימוש בזכות זו.

ב- תפ”ח (ת”א-יפו) 1158/02 מדינת ישראל – המחלקה לעניינים פליליים, בטחוניים ועניינים מיוחדים בפרקליטות המדינה נ’ מרואן בן חטיב ברגותי, תק-מח 2004(2), 3430, 3477 (2004) נאמר כי:

‘הימנעותו של הנאשם מלהעיד במשפט ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עשויים לשמש חיזוק למשקל הראיות כנגדו, ואף להוות סיוע לראיות התביעה מקום שדרוש להן סיוע, כקבוע בסעיף 162(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982- (להלן: “החסד”פ”). כמו-כן, הימנעותו של הנאשם מלהשיב על כתב האישום, כפי שעשה, עשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה, כקבוע בסעיף 152(ב) לחסד”פ…’

הנאשם לא מסר עדות במשפט. על-כן, חלה כאן הוראת סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982, לפיה הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה, וכן סיוע לראיות התביעה, מקום שדרוש להן סיוע.

עם-זאת, בית-המשפט רשאי שלא ליתן משקל לשתיקת הנאשם, כאשר יש לה הסבר סביר (ראה: ע”פ 277/81 הלוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(2), 369, 386 (1984)). בענייננו, טען בא-כוח הנאשם, כי לא ראה צורך בהעדת הנאשם, או בעדויות נוספות מטעמו, בשל מבנהו הרעוע של כתב האישום. טענה זו של הסניגור, אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות המצוי לפני. כאמור, מראיות התביעה, אשר קובלו על-ידי, ואשר עיקריהן הוצגו גם בפני הנאשם עוד בעת חקירתו במשטרה, עולה כי הנאשם נכח בזירת האירועים נשוא כתב האישום. הנאשם הכחיש, כאמור, כי נכח במקום, והציג טענת אליבי. בנסיבות אלה, קל היה לנאשם לעלות על דוכן העדים ולהציג את גירסתו, ואף להעיד את עד האליבי, אותו אבו עטיה, בחברתו בילה בליל האירוע.

הסבריו של הסניגור המלומד, לא די בהם כדי לתרץ את הימנעותו של הנאשם והבאת גירסתו אל בית-המשפט, שהרי אם דברי אמת היא, יזכה באמונו של בית-המשפט. בנסיבות מקרה זה – ניתן לטעמי לראות בהימנעות הנאשם מליתן עדות, חיזוק משמעותי לראיות התביעה – ובעיקר לעדותם של המתלונן ועד הראיה, אשר זיהו את הנאשם באופן ודאי במקום ביצוע העבירה.

26. כאמור, טוען הנאשם טענת אליבי, לפיה בעת אירוע הדקירה שהה בביתו עם חבר של אביו, כאשר בשעה 10:00 בערב יצא יחד עם האורח לכפר אום אל גנם, על-מנת לנסות לקנות לאורח חיטה. לטענתו הם חזרו הביתה בשעה 11:00 לערך. טענה זו של יציאה לכפר אם אל גאנם לא הופיעה תחילה בהודעתו של הנאשם ‘אני בטוח שלא, אני לא יצאתי מהבית’ (עמ’ 3, שורה 3 ל-ת/14). והנה, כאשר שאלו החוקר פעם נוספת האם יצא מביתו, הוא נזכר לפתע כי יצא מן הבית יחד עם אורחו (שם, שורה 6).

27. מהותה של טענת האליבי נדונה ב- ע”פ 6289/94 זורי בן משיח דזנשוילי נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(2), 157, 171-170 (1998), שם נאמר כי:

‘טענת אליבי הינה טענת הגנה מיוחדת – אין היא מסתפקת בהצבת ספק לצד עדותם
של העדים המזהים את הנאשם כמי שעשה את המעשה המיוחס לו בכתב האישום, אלא,
היא מזמינה את בית-המשפט לקבוע מימצא פוזיטיבי, השולל לחלוטין את האפשרות
שהנאשם הוא אותו אדם. בתור שכזו, טענת האליבי מכוונת כנגד האישום, בעוד
שטענה של טעות בזיהוי מכוונת כנגד היכולת לסמוך על העדים המעידים עליו.
בשל אופיה האמור, ניתן לטענת האליבי מעמד מיוחד: מן ההיבט הדיוני – הנאשם נדרש
להציגה בפתח הדיון ולאפשר לתביעה לבחון מחדש את הגשת כתב האישום, ואילו מן
ההיבט הראייתי – אין הנאשם יכול להסתפק בעדותו והוא חייב
להביא ראיות התומכות בטענתו ומקימות בסיס לדחיה מוחלטת של
הראיות הטוענות לנוכחותו של הנאשם בזירת העבירה. לא עומד הנאשם בחובה
הראייתית האמורה – יורדת טענתו מ-“גדולתה” כטענת אליבי והופכת לטענה “רגילה”
כנגד אמינותם של העדים המזהים את הנאשם. הכלל המתחייב ממצב דברים זה
סוכם ב- ע”פ 347/88 דמיאניוק נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(4), 221 (1993) כדלקמן:

‘נאשם הטוען טענת אליבי צריך להוכיח את טענתו או לעורר ספק סביר בליבו של
בית-המשפט אם אמנם הוא זה שביצע את המעשים המיוחסים לו.’ (שם, בעמ’ 355)’

במקרה דנן לא הוכיח הנאשם טענתו, בבחרו שלא להביא ראיות מטעמו. על-כן, לאור עדויותיהם המהימנות של המתלונן ושל עד הראיה, אשר זיהו את הנאשם, באופן ודאי, אין לי אלא לקבוע, באורח חד-משמעי, כי אין לקבל את טיעונו של הנאשם והכחשתו. לטעמי, צודקת התביעה באימרה, כי טענת האליבי של הנאשם הופרכה בראיות ברורות וחד-משמעיות.

כגון דא נאמר:

‘הכלל הוא, כי כאשר טענת האליבי מופרכת בראיות ברורות וחד- משמעיות המוכיחות
כי הינה כוזבת, מהווה הדבר משקל ראייתי לחובתו של הנאשם.’
(ראה תפ”ח (ת”א-יפו) 1092/02 מדינת ישראל נ’ אלון בן מיכאל קורן,
תק-מח 2003(3), 2190, 2227 (2003))

ואילו בספרו של כב’ השופט י’ קדמי על הראיות, חלק שני (מהדורה משולבת ומעודכנת, התשס”ד-2003), 743, נאמר:

‘”הפרכת אליבי” בראיות ברורות וחד-משמעיות – משמעותה קביעה, כי הנאשם
משקר בעניין מהותי ביותר לאישום; ושקר של נאשם בעניין מהותי,
מהווה התנהגות מפלילה מצידו ומעלה חזקה בדבר אשמתו. שאחרת –
מה טעם להעלאת טענת אליבי כוזבת?’

חזקה זו – המעניקה משקל ראייתי להתנהגות מפלילה של נאשם – ניתנת לסתירה. די לו לנאשם בהקשר זה, כי יציג הסבר אחר לטענת האליבי, כדי ליטול מן החזקה את כוחה המרשיע. הספק פועל כאן לזכותו של הנאשם. כאשר הוכחו עובדות הבסיס להפעלת החזקה, חייב כאמור, הנאשם להשיב על האשמה, פועל יוצא מכך הוא, כי אם לא יביא מצידו ראיות, מסתכן הוא כי תופעל נגדו החזקה העובדתית, באופן שיקבעו עובדות, הפועלות לחובתו.

28. בענייננו, טענת האליבי, אותה העלה הנאשם, לא זכתה לכל תימוכין בראיות פרט לדברי הנאשם שלא בבית-המשפט ואשר הנאשם נמנע מלהעמידה למבחן החקירה שכנגד והתרשמות בית-המשפט.

על-כן, איני מקבל את טענת האליבי, לפיה שהה הנאשם בחברת חברו של אביו בעת ביצוע העבירה. הנה-כי-כן, לנוכח ראיות התביעה – עדותו של המתלונן ועד הראיה, אין לקבל את טענת האליבי של הנאשם.”

ב- ע”פ 1497/92 {מדינת ישראל נ’ צוברי, פ”ד מז(4), 177 (1993)} קבע כב’ השופט מ’ שמגר כי “מי שמבקש לשתוק – אל יתרעם אם תוסק גם המסקנה המתבקשת מכך… לפי שיטתנו, הנאשם חופשי להעיד במשפטו או להימנע ממתן עדותו. אין כופים נאשם להעיד. אחד מן הסממנים של זניחתה של זכות השתיקה המוחלטת ביטויו בסעיף 162 הנ”ל, אשר הזרים לשיטתנו האדוורסרית שמץ מן השיטה האינקוויזיטורית והתיר לבית-המשפט להסיק מסקנות מן השתיקה, כמוגדר בסעיף 162 הנ”ל, דבר שלא היה מקובל לפי שיטתנו עד לחקיקתו של סעיף 162 הנ”ל. הכלל המובא בסעיף 162 הנ”ל… מעניק לבית-המשפט את האפשרות לשקול את מכלול הנתונים, ובתוכם הטענה הסתמית (שהעלה הנאשם – הערת המחבר) של חרמות ונדרים, ומי שבונה על טענה סתמית כזאת, נוטל על עצמו את הסיכון, שיוטל ספק בתום-ליבו ובכנותו וכי לא ייווצר מחסום מפני הסקת מסקנות מן השתיקה, מסקנות הנראות לבית-המשפט כסבירות. הנאשם השותק – להבדיל מן העד השותק – פועל במסגרת הדין; אולם לבית-המשפט נתונה הרשות לפרש את התנהגותו לפי התרשמותו והבנתו” {ראה גם ת”פ (שלום ת”א) 8205/04 מדינת ישראל – מע”מ ת”א 3 נ’ יגדל אילן, תק-של 2007(4), 29251, 29262 (2007)}.

ב- ת”פ (שלום יר’) 1827/06 {מדינת ישראל נ’ יחזקאל זיגל, תק-של 2006(3), 17909, 17912 (2006)} נפסק מפי כב’ השופטת ר’ שלו-גרטל:

“7. גירסת הנאשם
כפי שציינתי לעיל, הנאשם בחר שלא להעיד במשפט. סעיף 162 בחוק סדר הדין
הפלילי (נוסח חדש), התשמ”ב-1982 קובע, כי שתיקה של הנאשם במהלך הדיון, קרי,
הימנעותו מלהעיד, תוכל לשמש סיוע במקום שנדרש כזה, פרט לסיוע הנדרש מכוח
הוראות סעיף 11 בחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט”ו-1955.
ניתן היה לצפות שהנאשם יעיד, יגיב לעדות לאמו המתלוננת, ויסביר את הראיות
לכאורה שהובאו נגדו, אולם, הוא בחר לשתוק, ולכן, יש לראותו כמי
שאין בפיו כל הסבר, למעט הדברים שאמר במשטרה בגדר הודעותיו.

במשטרה טען הנאשם, כי הגיע לבית המתלוננת, כדי ללוות ממנה כסף לשלם למרכז הגמילה (ת/1, שורה 1). בהמשך הכחיש כי ביקש כסף, וטען, כי הגיע לבית המתלוננת, כדי להחליף בגדים (ת/2, שורות 6-1). הוא הכחיש הכחשה כוללנית שאיים על המתלוננת, ואמר שיהרוג אותה, טען שהיא שקרנית (ת/2, שורה 20), וכשהבהיר לו החוקר, שגם השוטרים שמעו אותו מאיים על המתלוננת, וכי אמר לה שישרוף אותה ואת הבת שלה, ענה ‘לא זוכר שאיימתי’ (ת/2, שורות 23-21). הנאשם אישר לפני החוקר, שלא לקח סמים באותו לילה אלא רק יומיים קודם-לכן (ת/2, שורות 27-24).

8. המתלוננת, אישה מבוגרת, העידה בבית-המשפט, כמי שמנסה לגונן על בנה ולהסיט את הנושא לכיוון טיפולי שיקומי שיש לתת לו. היא ניסתה למזער מחומרת האיומים, אך ניכרו בה אותות האמת. התקבל הרושם שמתן העדות היה לה קשה, שהיא מעידה בלב כבד, נראתה מיוסרת מעצם המעמד להעיד נגד בנה, בכתה, והדגישה כי כלו כל הקצין. לדבריה, היא אינה יכולה יותר, חשה מפוחדת, ולא הייתה לה ברירה אלא להזעיק את המשטרה לאור התנהגות בנה.

גירסת המתלוננת הייתה חד-משמעית לגבי תוכן הדברים שהשמיע הנאשם, והיא הותירה רושם אמין. היא לא הגזימה בדבריה, אין כל הגיון לחשוב שתעליל על בנה, או תמציא לגביו דברים, שלא היו. תחושות הפחד שלה בנסיבות העניין סבירות ולא מוקצנות. היא הזעיקה את המשטרה רק לאחר שהנאשם המשיך במעשיו, מספר פעמים, וכשחשה שהאיום ממשי, והיא אינה יכולה לסבול יותר. המתלוננת העידה דברים ברורים, וניתן היה להתרשם מתחושות הפחד שאחזו בה, לגירסתה, בכל פעם שבנה הגיע בשעות לא סבירות לביתה ‘הוא בא בשלוש בלילה, התחיל לדפוק, לא רציתי לפתוח לו… עוד פעם דפק, עוד פעם, פעמיים, שלוש, קראתי למשטרה צלצלתי למשטרה באו משטרה לקחו אותו’ (עמ’ 5, שורות 16-13), ‘…לפני-כן בכמה ימים כל השבוע זאת אומרת, כל האיומים שהוא רצה כסף ממני ולא רציתי לתת לו, בסוף נתתי לו ולא רציתי שיהיה צעקות בבלוק וכל האנשים ישמעו אז נתתי לו כסף. חשבתי שהוא ילך ולא יחזור, אבל הוא חזר. עוד פעם איים עלי… אמר לי אם את לא תתני לי כסף אני ארצח אותך ואת הבת שלך, התחיל לצעוק ככה, היה ממש בקריז קשה, נתתי לו כסף שילך’ (עמ’ 6, שורות 6-1), ‘…פעם אמר שהוא רוצה לעשות לי תעודת זהות ולקח כסף… לא היה תעודת זהות לא היה שום דבר… אני מפחדת, נתתי שלוש מאות שקל ועשרים ואמר שהוא יחזיר לי שהוא יקבל ביטוח לאומי, לא החזיר לי. אחרי כמה ימים חזר מסומם בלילה האחרון זה היה שאני קראתי למשטרה… אני כבר לא יכולה, אני מקבלת ביטוח לאומי לא נשאר לי כסף…’ (עמ’ 6, שורות 15-8). המתלוננת אישרה בבית-המשפט את האיומים, כפי שמפורטים בפרק העובדות בכתב האישום, אישרה שהנאשם דרש ממנה כסף, תוך שהוא צועק ומאיים שיהרוג אותה ואת הבת שלה אם לא תיתן לו את הכסף (עמ’ 8). דברים אלה נתמכים גם בעדות שמסרה במשטרה, ביום 10.3.06 בשעה 04:05, היינו, שעה קלה לאחר האירוע האחרון כמפורט בסעיף 5 בפרק העובדות בכתב האישום.

המתלוננת מסרה בהודעתה כי הנאשם מגיע אליה הביתה מאיים ולוקח ממנה כסף בכוח. היא יודעת שהוא אלים ומפחדת ממנו ‘כל פעם קורה אותו דבר, יחזקאל מגיע אלי לבית ומאיים עלי ולוקח ממני כסף בכוח… הוא מאיים עלי ואומר לי אני יהרוג אותך ואת הבת שלך ואתאבד, ככה הוא כל הזמן אומר לי… הלילה הוא הגיע בשעה 3:00 והתחיל לצעוק בדלת ולדפוק… פחדתי שלא יהרוג אותי…’ (ת/3).

עדותה נתמכת בעדות השוטר, אשר היה עד לאיומים, רס”ל יובל קמיניץ, וגם ערך את דו”ח העיכוב, ודו”ח הפעולה (ת/4, ת/5). השוטר מתאר בדו”ח הפעולה את הדברים ששמע מפי הנאשם בעת שהגיע למקום האירוע ‘בנוכחותנו צעק בחדר המדרגות לכיוון דלת בית אמו, שרמוטה אני אשרוף אותך ואת הבת הזונה שלך’ (ת/4), וחזר על דברים אלה בעדותו בבית-המשפט ‘הוא צעק בחדר מדרגות לאמא שלו אשרוף אותך, קילל אותה’ (עמ’ 13, שורה 15). בנוסף, רשם השוטר את הדברים שאמר הנאשם, כאשר הוא הודיע לו שהוא מעוכב ‘אני אהרוג אותה שרמוטה’ (ת/5, עמ’ 13, שורה 8-7). עדות השוטר אמינה, לא נסתרה בחקירה נגדית או בראיה אחרת (כאמור, הנאשם בחר שלא להעיד), ואין כל סיבה שלא לקבל עדות זו.

סיוע נוסף לעדויות אלה יש בפרוטוקול בית-משפט לענייני משפחה ובפסק-הדין, לפיו, נאסר על הנאשם להיכנס לבית המתלוננת, או להימצא בתחום של קילומטר מדירתה, או להימצא 100 מטר ממנה (ת/6). סביר להניח שבית-המשפט לענייני משפחה לא היה מוציא צו הרחקה אם לא היה איום של ממש על שלוות חייה של המתלוננת. האיום משתמע במפורש. לא מדובר רק בצעקות וקללות של הנאשם אלא באמירות איום קשות שנאמרו אף בנוכחות השוטרים. כאמור, יש לראות גם בשתיקת הנאשם סיוע לראיות התביעה.

יש לציין, כי הנאשם אישר במשטרה כאשר נחקר ביום 10.3.06, מיד לאחר האירוע האחרון, שהוא לא היה תחת השפעת סמים, כאשר הגיע לביתה של אמו המתלוננת, וציין שלקח בפעם האחרונה סמים יומיים קודם-לכן (ת/2, שורות 27-24).

הוא קושר את עצמו במשטרה בכך שהגיע לבית אמו המתלוננת, מודה בחצי פה, כי הגיע לבקש כסף, ולכן ניתן לקבוע, בוודאות, שהוא היה מודע בשעת האיום ברמה גבוהה של הסתברות, כי דבריו יפחידו את אמו ויגרמו לה לתת לו כסף כדרישתו. הנאשם היה מגיע לבית אמו המתלוננת, במודע, במטרה להוציא ממנה כספים, כפי שהעידה המתלוננת, כל זאת תוך השמעת איומים והפחדות.

סיכומם-של-דברים, ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת, כי הנאשם השמיע את דברי האיום למתלוננת בתאריכים, כמפורט בפרק העובדות בכתב האישום, מתוך כוונה להפחיד אותה, ולגרום לה בהפחדות אלה לתת לו כסף למימון צריכת הסמים.”

מקור המאמר – abc-israel.it

1. הימנעות מהגשת ראיה או הבאת עד
העיקרון הינו כי “הימנעות מהבאת עדים אשר עדותם עשויה הייתה לתמוך בגירסת הנתבעת, לו גירסה זו הייתה נכונה, יש בה כדי לפעול לחובת הנתבעת” {ד”מ (חי’) 7787/04 טויזר חגית נ’ חברת גשש ז.א בע”מ, תק-עב 2005(1), 3969, 3971 (2005)}.

ההלכה הפסוקה מקדמת דנא הינה כאמור “כי הימנעות מלהביא עדות רלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה הייתה פועלת לרעת הנאשם ולפיכך מחזק הדבר את ראיות התביעה” {תפ”ח (ת”א-יפו) 1206/02 מדינת ישראל נ’ דוד בן אברהם מבשב, תק-מח 2005(1), 5183, 5222 (2005); ע”פ 437/82 סלומון אבו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2), 85 (1983); ע”פ 712/94 זיאד ג’בארי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(2), 332, 337 (1995); י’ קדמי על הראיות, חלק שלישי (מהדורה 2003), 1649}.

על אי-הבאת ראיה כבר נאמר כי החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד.

זאת ועוד. “מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו” {ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, פ”ד מד(4), 595 (1990) וכן ת”א (ת”א-יפו) 33123/04 בנק הבינלאומי נ’ אלרון טכנולוגיות בע”מ ואח’, תק-של 2005(1), 9949, 9952 (2005)}.

כך גם אי-זימון עד חשוב להגנת נאשם תפעל נגדו.

ב- ד”מ (חי’) 8286/04 {קוזמינסקי עדנה נ’ ח. מרחב בע”מ, תק-עב 2004(4), 4672, 4673 (2004)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ הרשם מירון שוורץ, כי “הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 58923/06 {שחר עידן פיתוח ובניה בע”מ נ’ שירותים חשמליים מכניים של מקורות חברת מים בע”מ, תק-של 2008(3), 19618, 19623 (2008)} קבע כב’ השופט רחמים כהן כי “הימנעות מהבאת ראיות רלוונטיות פועלת לרעת הנתבעת ומקימה חזקה ראייתית, כי אילו היו מובאות הראיות, הייתה נפרשת בפנינו גירסה הסותרת את טענותיה ומבססת את טענות התובעת בדבר כמויות העפר שהובלו על ידה”.

ב- ע”א 548/78 {שרון נ’ לוי, פ”ד לה(1), 736 (1980)} קבעה כב’ השופטת ה’ בן-עתו כי “כלל נקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו… הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית-המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה” {ראה גם ת”א (יר’) 430/95 עאדל עותאמן נ’ המאגר הישראלי לביטוחי רכב “הפול”, תק-מח 2008(3), 14172, 14177 (2008)}.

ב- ת”א (יר’) 5149/03 {מרב מוסייב נ’ מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה, תק-מח 2008(2), 10441, 10447 (2008)} קבע כב’ השופט יצחק ענבר כי “כעולה מ-“דו”ח ציוני גמר” (נספח א’ לתצהירו של מר ברזילי) בקורס השתתפו 12 תלמידים מלבד התובע. הדעת נותנת, כי לפחות חלקם יכלו לשפוך אור על סוגיה זו. והנה מטעם התובע הוגש תצהיר מטעם תלמיד אחד בלבד. אותו תלמיד סיפר בתצהירו, כי לאחר התאונה הבחין בתובע כשהוא מוטל על הרצפה חסר הכרה. דא עקא שהעד לא התייצב בבית-המשפט על-מנת להיחקר על תצהירו, ובאי-כוח התובע החליטו לוותר על התייצבותו במקום לבקש לאוכפה באמצעות צו הבאה. הימנעות זו מהבאת עד רלוונטי, כמו גם אי-מתן הסבר מספק מדוע לא נקראו לעדות תלמידים נוספים בקורס, פועלת לחובת התובע. ההנחה היא, כי לו היו אותם תלמידים מעידים בבית-המשפט, היו עדויותיהם טופחות על פניה של גירסתו”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 36858/05 {הרצל האיגאני נ’ קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-של 2008(2), 2331 (2008)} קבעה כב’ השופטת ח’ וינבאום וולצקי כי “אין כל חשיבות לעובדה שהתובע לא טרח לחפש את העדים לקראת הדיון. הימנעותו מהבאתם יכולה לפעול לרעתו בכל הנוגע לעצם הוכחת מקרה התאונה. התרשמתי שמדובר היה בהיכרות שטחית של התובע עם אותם שני אנשים ועל-כן לא ראיתי לראות באי-התייצבותם משום הימנעות מהבאת ראיה. התובע מסר תצהיר נסיבות שאין בו סתירה מהותית לגירסתו במשטרה”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 29796/04 {צוייג אופיר נ’ שיבת צדוק, תק-של 2008(1), 19788, 19797 (2008)} קבע כב’ השופט אברהם קסירר כי “עדות התובע ואימו נגועות היו במגמתיות וניכר היה כי התובע ואימו נקטו בכל האמצעים העומדים לרשותם (הגשת תלונה במשטרה, פניה לטיפול רפואי, תלונות במישור הרפואי) על-מנת לצייר תמונה של תקיפה, הגם שהסיטואציה האמיתית היא של תגרה הדדית. חיזוק לכך הם הרישומים הרפואיים של התובע והנתבע 1 מיום האירוע, לרבות תמונותיו של התובע כנטען מיום האירוע. יצויין, כי אי-הבהירות באשר לנוכחים במקום לעת התרחשות האירוע (התובע העיד בדבר אנשים נוספים בחצר, ציין במשטרה את שמה של הגב’ נבעה כעדה יחידה, ובעדותה בפני ובמשטרה תמכה עדה זו בגירסת הנתבעים דווקא) וההימנעות מהבאת עדים נוספים אשר היה באפשרותם לשפוך אור על השתלשלות האירועים וזאת ללא הסבר סביר, פועלת לחובתו”.

ב- ת”א (שלום נצ’) 9210/97 {פרהוד נויסר נ’ מועצה מקומית ריינה, תק-של 2007(4), 5088, 5091 (2007)} קבע כב’ השופט יוסף סוהיל כי “התובע נמנע מהבאת שלושה עדים רלוונטיים ומרכזיים, אשר יכלו לסייע לו בהוכחת טענותיו; אלה הם אחיו, אחותו ואימו, שלטענתו שהו איתו בבית עת שמע את צעקות השכנים, ויצא בריצה מהבית. בחקירתו הנגדית אף טען התובע, כי אימו ואחותו, יצאו ובאו למקום שבו נפל. אמנם בא-כוח התובע ציין, כי בחר שלא להזמין את אחיו, שככל הנראה מסוכסך עם התובע, אך לא ניתן שום הסבר מדוע לא זומנה האמא והאחות. זאת ועוד, כבר במסגרת תצהיר עדותו הראשית, נמנע התובע מלציין בחברת מי שהה בביתו בעת שנשמעו אותן צעקות, והדבר מעורר תמיהה. הימנעות התובע מהבאת עדים רלוונטיים, שהיה בעדותם כדי לתמוך בגירסתו ולאמתה, ללא הסבר מניח את הדעת, פועלת לחובתו, ויש בה כדי להטיל צל כבד על מהימנותו”.

ב- ת”א (שלום בי”ש) 1131/05 {א.ח. כלפון – עבודות עפר ופיתוח נ’ נופהר פיתוח ותשתיות בע”מ, תק-של 2007(1), 29404, 29416 (2007)} קבע כב’ השופט שמעון שטיין כי “בנסיבות דנן, אני מוצא כי הימנעותם של הנתבעים מלזמן את צפריר דוד להעיד כי הם אלה שתיקנו את הליקויים בעבודתו של התובע, מחלישה את גירסתם, ומקימה נגדם הנחה לכאורה כי העד לא זומן להעיד, כיוון שעדותו הייתה פועלת לרעת הנתבעים ותומכת בגירסה הנוגדת של התובע. הנתבע 2 עצמו טען כי כאשר פנה אל התובע שיתקן את העבודה שביצעו בתקוע ‘לא הצבעתי על מקומות ספציפיים לתקן, זה התפקיד של מנהל עבודה בשטח דוד צפריר’, ומכאן שהדבר רק מגביר את התהייה מדוע לא הזמינו הנתבעים את צפריר דוד להעיד לטובתם אילו עבודות ביצע התובע בפועל, ומחזק את עדותו של אלי כלפון כי התובע תיקן את הליקויים בעבודתו בעצמו, בהתאם להוראותיו של צפריר דוד, ותוך שיתוף פעולה עימו”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 210459/02 {רבינוביץ רוני נ’ קו-אופ דן השרון ריבוע כחול ישראל בע”מ, תק-של 2007(1), 9917, 9920 (2007)} קבע כב’ השופט אליהו קידר כי “כעולה מחקירת התובע, בעת התרחשות התאונה נכחו במקום אנשים נוספים, אשר סייעו לתובע להיחלץ מהעגלה… לא מן הנמנע שעדות אנשים אלו הייתה מסייעת לשפוך אור על אופן התרחשות אירוע התאונה. משכך, שומה היה על התובע להציג את עדותם, ולחילופין לנמק היטב מדוע נמנע מלעשות כן. עם-זאת, בנסיבות המקרה דנן, הנני מוצא, שאין בהימנעות התובע מהבאת עדים בכדי להקים חזקה, שהבאתם הייתה פועלת לרעתו… הנימוק לכך הינו, בראש ובראשונה, האמון שהנני רוחש לגירסת התובע, אשר כאמור, לא נסתרה. כמו-כן, לאור השאלה השנויה במחלוקת (האם היה פער גבהים בין רשת הניקוז לבין משטח החניה או שמא רשת הניקוז נטתה ויצרה פער גבהים), סבורני, שעדויות נוספות לא היו מועילות במידה רבה ולא היה בהם כדי לשנות את מסקנתי”.

ב- ת”א (שלום אשד’) 700/05 {עומסי זכריה נ’ סלמי סהר, תק-של 2007(1), 3694, 3695 (2007)} קבע כב’ השופט אריאל חזק כי “במהלך הדיון הוכח, כי ביחד עם התובע היו מספר אנשים נוספים, אשר התובע מכירם ובנסיבות העניין, לאחר שהתובע לא הביא לעדות את אותם עדים, יש לקבוע, כי הימנעות התובע מהבאת העדים, מקימה את החזקה ולפיה, הימנעותו מלהביא עדים, הינה כדין הודאה בכך, שאילו הובאו העדים, היו מעידים לחובתו”.

ב- ת”ק (תביעות קטנות יר’) 2873/06 {מאיר ברנשטיין נ’ יצחק בראור, תק-של 2006(4), 20621, 20625 (2006)} קבעה כב’ השופטת יעל ייטב כי “לאחר שמיעת כל העדויות מצאתי כי לא הוכח קיומו של אירוע מיוחד שבו הופיעה התובעת הופעה בוטה או פרובוקטיבית, שכן לא הובאו עדים להעיד בפניי על פרטי אירוע שכזה אף לא פורטה ההופעה הפרובוקטיבית הנטענת. חזקה היא שאילו היו עדים לאירוע כאמור, היו הנתבעים טורחים ומביאים אותם כדי לחזק טענתם. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת עד מרמזת על כך שהעדות הייתה פועלת לרעת בשל הדין שנמנע מהבאת העד הרלוונטי. לאור זאת ולאור העובדה שבעדויות שנשמעו בפניי הועלו טענות כלפי אופן לבושה של התובעת בדרך-כלל, ועל-כן אין לי אלא לקבוע כי לא הייתה הופעה פרובוקטיבית במיוחד של התובעת בבית-הספר וכי הסיבה והטעם לאי-קבלת התובעת 3 לבית-הספר הינה אופן לבושה של האם בדרך-כלל”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 91965/98 {בנק הפועלים בע”מ נ’ קנדיוטי שפרה, תק-של 2006(3), 9493, 9501 (2006)} קבע כב’ השופט יעקב שינמן כי “אף אם נתייחס לנושא פרשנות חוזה על-פי אומד-דעתם של הצדדים ונסיבות העניין, מה שאינו דרוש בענייננו, לאור לשונו החד-משמעית של הסדר החוב, הרי שהימנעותם של הנתבעים, מהבאת החייבת לעדות, כמי שחתומה על הסדר החוב, לצורך תמיכה בגירסתם, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גירסתם, עד כדי שלילתה בכלל”.

ב- ע”א 465/88 {הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו ואח’, פ”ד מה(4), 651 (1991)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופט א’ גולדברג, כי “אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד”.

ב- ת”א (ת”א) 1218/97 {שמואל חורש נ’ יונה אטנלוב, תק-מח 2006(2), 2061, 2064 (2006)} קבעה כב’ השופטת ציפורה ברון כי “ניתן היה לצפות, כי אטנלוב יביא לעדות מטעמו את ז’ק בן-נון ואת “קוסו” אשר העדתם נראית כמתבקשת מאליה, כפי שיפורט להלן. אטנלוב נמנע מלעשות כן. למותר לציין, כי הימנעות מלהעיד עד חיוני – ובמקרה דנן שני עדים חיוניים – מעמידה את אותו צד בחזקת מי שיודע שעדות אותם עדים הייתה פועלת לרעתו”.

ב- ת”א (שלום יר’) 8674/05 {סמיר בקיראת נ’ יאסר פוואקה, תק-של 2008(4), 21633, 21635 (2008)} קבע כב’ השופט א’ דראל כי “התובע נמנע מלהביא לעדות את מנהל העבודה, מוחמד, הגר בשכנות עם משפחתו ומסיע אותו מדי יום ואף נמנע מלהביא לעדות את המעסיק. היעדרן של ראיות אלה שיכול היה להצביע על קיום מגבלה ועל משמעותה פועל לחובת התובע”.

ב- ת”א (שלום ת”א) 30451/07 {באום אבינועם נ’ מורד חי, תק-של 2008(4), 17241, 17245 (2008)} קבע כב’ השופט יאיר דלוגין כי “הנתבע לא סיפק בתצהירו פרטים כלשהם, לגבי המקור ששימש אותו להשבת הסכום הנטען של 30,500 ש”ח. הנתבע ידע היטב, עוד לפני הגשת כתב ההגנה, כי אין בידיו אישור בכתב להשבת הסכום הנ”ל. הנתבע ידע ולפחות היה צריך לדעת, בוודאי למן תחילת ייצוגו על-ידי בא-כוחו, כי עליו להביא כל ראיה שתוכל לתמוך בגירסתו, שלפיה שילם דווקא את הסכום הנטען על ידו ולא את הסך הנטען על-ידי התובע. בנסיבות אלה, היעדר התייחסות של הנתבע בתצהירו, למקור ששימש לתשלום הכסף, פועלת לרעתו”.

ב- ת”א (שלום יר’) 7903/04 {אמנון מועלם נ’ יצחק אבו, תק-של 2008(4), 15581, 15585 (2008)} קבעה כב’ השופטת עירית כהן כי “הנתבעים העידו כי כאשר הלך יצחק לכיוון ארון החשמל, הוא הלך בליווי שוטר, אולם אין התייחסות לשוטר בעת תיאור התקיפה של התובע. הנתבעים לא הביאו לעדות את אותו שוטר ואין בפניי הסבר מדוע לא עשו כן, והדבר פועל לחובתם”.

ב- רע”א 7589/08 {דקלה חברה לביטוח בע”מ נ’ עזבון המנוח ראובן עשור ז”ל, תק-על 2008(4), 2923, 2926 (2008)} קבע כב’ השופט י’ דנציגר כי “אף הפוליסה נשוא הבקשה לא צורפה לבקשה שלפניי. לו היה ברצון המבקשת לשכנע את בית-המשפט הזה כי לשונה של הפוליסה הינה ברורה וחד-משמעית וכי לא היה מקום לקבוע כי מבוטח בפוליסה נהנה מפטור מתשלום פרמיות לאחר קרות אירוע הביטוח, היה עליה לצרף את הפוליסה לעיונו של בית-המשפט. הימנעות מצירוף הפוליסה מקימה חזקה לפיה הייתה נשקלת כראיה לחובתה… ומשכך, אין מנוס מלדחות את טענותיה של המבקשת בעניין פרשנות הפוליסה”.

ב- ת”א (שלום טב’) 1420/06 {זמירה חיון נ’ עיריית טבריה, תק-של 2008(4), 13857, 13860 (2008)} קבעה כב’ השופטת תמר ניסים שי כי “העובדה שהנתבעות בחרו שלא לקרוא את התובע 3 לעדות בנקודה זו פועלת כנגדן”.

ב- ע”א (מחוזי מר’) 4087-08-07 {יובל מיזלין נ’ פז פרחים (1996) בע”מ, תק-מח 2008(4), 6871, 6876 (2008)} קבע כב’ השופט בנימין ארנון כי “משבחרו הנתבעים שלא להעיד את אמה של פזית חיון אשר הייתה יכולה לסייע להם בהוכחת טענתם בדבר קבלת ההלוואה אשר על-פי הנטען על ידם שימשה לתשלום החוב, הרי שהימנעותם מלזמנה לעדות פועלת לחובתם”.

ב- ת”פ (ת”א-יפו) 40294/04 {מדינת ישראל נ’ סלאמה אחמד, תק-מח 2005(1), 4590, 4598 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופט דוד רוזן, כי:

“מדובר בעד פוטנציאלי, שהינו ראש וראשון לבקש לסייע לנאשם. חרף זאת, לא זומן לבית-המשפט, וממילא לא העיד לטובת הנאשם במשפט.

המסקנה המשפטית ידועה. הימנעות ההגנה להעיד את אותו דובר, זמירו, עומדת לה לרועץ, ובו בזמן מחזקת גירסת המדינה.

באופן דומה, נמנע הנאשם מלזמן כעדים בבית-המשפט את אחיו חאלד. בכך הצהיר הנאשם, למעשה, שגירסת המתלונן לעניין החוב הינה גירסת אמת.”

{ראה: ע”פ 728/84 חרמון נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(3), 617, 625 (1987); ע”פ 112/52 גבוב נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד ז(1), 251 (1953); ע”פ 677/84 יעקב שמש נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(4), 33, 48 (1987); ע”פ 437/82 סלומון אבו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(2), 85, 97 (1983); ע”פ 663/81 חורי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(2), 85 (1982)}.

ב- ע”פ (ת”א-יפו) 70642/04 {דוד בן שבתאי כהן נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2005(1), 4879, 4882 (2005)} קבע בית-המשפט:

“תלונה מיידית בפני האדם הראשון, במיוחד כך כאשר מדובר באדם קרוב, כמו גם מצב נפשי של קורבן עבירת מין, היו מאז ומעולם ראיות סיוע לעניין ביצועה של עבירת המין.

על “גבה” של הלכה זו יש “להרכיב” את ההלכה הקלאסית הנוספת, לפיה הימנעות מהבאת ראיה שהבאתה מתבקשת תתפרש לרעתו של הצד שאמור היה להביא אותה.

לענייננו, המתלוננת צריכה הייתה מייד לחשוף בהודעתה במשטרה כי היה אדם נוסף ולדאוג גם להבאתו לבית-המשפט.

אנו ערים לנימוק שנתנה המתלוננת, ולפיו לא רצתה לסבך אותו אדם שהוא אדם נשוי באירוע. ישנם דרכים שיכולות להבטיח כי שמו של אותו ידיד לא ידלוף החוצה. ניתן לבקש מבית-המשפט שלא לחשוף את שמו וכיוצא בכך.

מכל מקום, בתיק שכל כולו נשען על מהימנותה של מתלוננת לעומת מהימנותו של נאשם, נראה לנו כי הימנעות מהבאת ראיה זו יש לה משקל בהערכה הכוללת של מאזן הראיות.”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 725227/04 {עיריית תל-אביב נ’ מחל משאבות 1993 2000 בע”מ, תק-של 2005(1), 10615, 10617 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת אושרי פרוסט-פרנקל, כי:

“על אי-הבאת ראיה כבר נאמר:

החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד.”

ב- ת”פ (יר’) 1029/01 {מדינת ישראל נ’ שמעון (בן יוסף) זקן ואח’, תק-של 2005(1), 8563, 8579 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת ר’ שלו-גרטל:

“הנאשמים גם לא הציגו, אף לא קבלה אחת, המוכיחה על רכישות מכשירי החשמל, למשל, אשר נתפסו בדירתם, ואשר נטען, כי ניקנו באותה תקופה במזומן. הימנעות הנאשמים מלהביא ראיות ועדים, אשר יכלו לתמוך בגירסתם, פועלת לחובתם. הלכה פסוקה היא, כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו, אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת נגדו. ההכחשה הגורפת שלהם, מהווה חיזוק לאמיתות הראיות הקיימות.”

ב- ת”א (נ”צ) 3958/98 {מחרום עלי נ’ אבו נסאר גורג’ ובניו בע”מ ואח’, תק-של 2005(1), 5969, 5972 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת דינה מויאל:

“אם כן, לא שוכנעתי כי הכיסא היה פגום אך עולה השאלה האם הכיסא הינו משטח עבודה הולם? לעניין זה גירסת התובע בכל הנוגע להנחיית המעביד שישתמש בכיסא כמשטח עבודה והן לעניין אופן ביצוע העבודה – אמינה בעיני ומקובלת עלי. גירסה זו נתמכת בעדות גזאוי ושמבחרו הנתבעים לא להעיד את המעביד לעניין זה פועלת לרעתם חזקה בעובדה לפיה אם המעביד היה אכן מעיד הייתה עדותו פועלת לחובת הנתבעות:

‘יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית… התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובת הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד – היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה… מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה.’ (י’ קדמי על הראיות, חלק שלישי (תל-אביב, 2003), 1650-1649).”

ב- ע”ב (יר’) 2100/04 {Rudarska Rositsa Stefanova נ’ בניזרי שלמה ואח’, תק-עב 2005(1), 1664, 1670 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת יפה שטיין, כי:

“בית-המשפט העליון פסק לא אחת כי הימנעות מהבאת ראיה העומדת לרשותו של בעל דין, אשר עשויה הייתה, אילו הובאה, להוכיח את צדקתו – מוסיפה תוספת משקל לראיותיו של בעל דין יריב. שהרי, לו הייתה הראיה מוציאה צדקתו לאור, על שום מה לא הביאה? אלא, שעל-פי ההיגיון, ההימנעות מהבאתה יכולה לשמש יסוד למסקנה כי הראיה לא תועיל לו אלא תזיק (ע”א 216/73 חיים סולומונוב נ’ עזרא אברהם, פ”ד כח(1), 184 (1973)). כמו-כן קבע בית-משפט העליון כי:

‘מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וכל שהראיה יותר משמעותית כן רשאית בית-המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה.’

אם טוענת התובעת כי אין בידה רישום על שעות עבודתה, עולה השאלה – עד כמה ניתן לסמוך על זכרונה, לאור העובדה שבמועד מתן עדותה (וגם במועד הגשת כתב התביעה), עברו מספר שנים מאז התקופה לה היא טוענת. לעניין זה אף התובעת בעצמה טוענת בעדותה, כי לא ניתן לצפות ממנה לאחר 4 שנים כי תזכור את כל הפרטים (ראה עמ’ 15, שורה 8 בעדותה).

כאמור – התובעת לא המציאה לבית-הדין רישומים אלו, ונראה כי כתב התביעה התבסס על זכרונה בלבד. אלא שמעדותה (הן בחקירה הראשית והן בחקירה שכנגד), נראה כי לא יכולה הייתה לזכור מתי בדיוק עבדה וכמה שעות – דבר שהוא לב-ליבה של התביעה.”

ב- תמ”ש (ת”א-יפו) 73411/98 {י”ש נ’ י”ר, תק-מש 2005(1), 189, 196 (2005)} קבע בית-המשפט, בפני כב’ השופט יהודה גרניט, כי:

“אני קובע כי לא הייתה לבן או לנתבעת כל מניעה להמציא לבית- המשפט את כל התדפיסים של התנועות בחשבון הבנק מפתיחתו ועד היום או כל מסמכי ההפקדות שהבן טוען שהוא הפקיד בחשבון במשך 20 שנה או לפחות במשך חמש השנים האחרונות.

אני קובע כי לא הייתה לנתבעת או לבן כל מניעה להמציא לבית-המשפט העתק מיפוי-הכוח שהנתבעת טוענת שנתנה לבן לפעול בחשבונה.

אני קובע כי לא הייתה לבן כל בעיה להביא ראיות, כלשהן, לגבי טענתו כי הוא נתן שיעורים ולגבי הסכומים ששולמו לו.

אני קובע כי הנתבעת והבן גם לא נתנו כל הסבר, פרט לטענתו של הבן כי עלות המצאת מסמכי הבנק היא רבה (טענה שאינה טענה, כאשר עליו לתמוך את עדותו במסמכים), לגבי מחדלם להמציא את המסמכים שיתמכו בטענותיהם; הימנעותם מלהביא מסמכים שיכלו בקלות להביא, מחייבת את המסקנה, כי אין להאמין לדבריהם.

ב- ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פ”ד לה(1), 736 (1980), נקבע הכלל הבא:

‘…כלל הנקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית-המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה.’

וכן ראה את ההלכה לגבי המסקנות שיש להסיק מהימנעות מהבאת עד ב- ע”א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע”מ נ’ רוזנברג, פ”ד מז(2), 605 (1993); ע”א 635/89 אנקונה נ’ גוטמן, דינים (1989)); ע”א27/91 קבלו נ’ שמעון, פ”ד מט(1), 450 (1995), שם נקבע כי הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את בית-המשפט למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה; ע”א 465/88 הבנק למימון וסחר בע”מ נ’ מתיתיהו, פ”ד מה(4), 651, 658 (1991), שם נקבע, כי:

‘אי-הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.’

לפיכך, יש לקבוע כי הימנעותה של הנתבעת והבן מהבאת ראיות שהיה בידם להביא כדי לתמוך בעדותם, מלמדת כי הם חששו כי הראיות היו פועלות נגדם.

37. סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כי בהיעדר סיוע לעדות של הנתבעת ושל הבן, כמי שמעוניינים בתוצאות המשפט, על השופט לנמק מדוע להסתפק בעדותם.

איני מוצא כל אפשרות לקבוע ממצאים עובדתיים בכל הנושאים שבסעיפים 18, 20, 21 דלעיל, בהיעדר סיוע, כיוון שכאמור לעיל, לא הייתה כל מניעה לנתבעת ולבן להמציא מסמכים ועדים שיתמכו בטענותיהם.

לפיכך אני קובע כי הנתבעת לא הוכיחה כי הכספים שהופקדו בחשבון הבנק שלה, היו כספים של הבן, כי הבן נתן שיעורים פרטיים וכי הנתבעת נתנה לבן יפוי-כוח לפעול בחשבונה.”

ב- ע”א 989/03 {א’ חטר-ישי – משרד עורכי-דין נ’ יעקב חיננזון, פ”ד נט(4), 796 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת מ’ נאור, כי:

“לכלל הראיה הטובה ביותר ישנם חריגים. ניתן להוכיח תוכנו של מסמך באמצעות ראיות משניות, אם הוכח כי המסמך המקורי אבד (ע”א 455/85 קצין התגמולים נ’ כספי, פ”ד מב(1), 177, 188 (1988)), אף אם האבדן נבע מרשלנות חמורה (ע”פ 869/81 שניר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(4), 169, 211 (1984)). בענייננו, חטר-ישי הוכיח כי החוזה הספציפי אבד, ועל-כן רשאי היה להוכיח את תוכנו של החוזה הספציפי באמצעות ראיות אחרות – החוזה הסטנדרטי, אשר הווה ראשית ראיה לעניין שכר-הטרחה ואשר הושלם על-ידי עדויות בעל-פה. בניגוד לחטר-ישי, חיננזון לא הוכיח כי ההסכם הספציפי שהיה ברשותו אבד. במצב עניינים זה, היה על חיננזון לספק טעם משכנע אחר להיעלמו של ההסכם הספציפי שהיה ברשותו (ע”א 6205/98 אונגר נ’ עופר, פ”ד נה(5), 71, 87 (2001)).

25. חיננזון לא סיפק טעם משכנע כנדרש. חיננזון שינה גירסתו מספר פעמים בסוגיה זו, באופן ש-‘הותיר תחושה עזה של חוסר מהימנות’. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי גירסת חיננזון ‘לבשה ופשטה צורות’. להתנהלות זו יש מחיר משפטי. הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מבלי לספק טעם משכנע לכך, מובילה למסקנה שאילו הובאה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל-כן ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד, ובענייננו, ראיותיו של חטר-ישי. כך במשפט הפלילי (ע”פ 728/84 חרמון נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(3), 617, 625 (1987)) וכך במשפט האזרחי (ע”א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע”מ נ’ רוזנברג, פ”ד מז(2), 605, 615-614 (1993), וראו גם: י’ קדמי על הראיות, כרך ג’ (מהדורה משולבת ומעודכנת, התשס”ד), 1648 – 1649).

לסיכום נקודה זו: בצדק קבע בית-המשפט המחוזי כי ניתן להסתמך על החוזה הסטנדרטי לצורך הכרעה בשאלת שכר-הטרחה, וכי ניתן להשלימו מכוח עדויות בעל-פה. המקרים בהם סטה בית-המשפט מנוסחו של ההסכם הסטנדרטי נעשו על-סמך התרשמות בלתי- אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים שהעידו בפניה ואשר היו מהימנים עליה. הממצאים העובדתיים באשר לשיעור שכר-הטרחה לכאן או לכאן מעוגנים היטב בחומר הראיות, ואין יסוד להתערבותנו בהם. טענותיהם של חיננזון ושל חטר-ישי, אשר תוקפות את הכרעת בית-המשפט המחוזי באשר לשיעור שכר-הטרחה, רובן ככולן עוסקות בשאלות של מהימנות עדים וממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה. דינן דחיה.

בעניין אחד, מוצאת אני עם-זאת לנכון לקבל את טענת חיננזון, ולסטות מקביעת בית-המשפט המחוזי: פסיקת שכר-הטרחה עבור הערעור לבית-הדין הארצי לעבודה. דעתי היא, כי לא היה מקום לחייב את חיננזון בשכר-טרחה בעבור הליך זה. עד להגשת תביעת שכר-הטרחה בבית-המשפט המחוזי לא דרש חטר-ישי שכר עבור הטיפול בערעור. תביעה זו לא נזכרה במכתב הפירוט “המעודכן” (מיום 11.8.1998) ששלח חטר-ישי לחיננזון, כחודש וחצי לפני חתימת הסכם הפשרה. בית-המשפט ציין, כי באותה עת היו יחסים טובים בין הצדדים; אך גם בבקשה לעיקול כספי הפשרה שהשיג חיננזון (מיום 20.9.1998) אין זכר לדרישה בגין שכר-טרחה עבור הערעור. חטר-ישי פירט בבקשה לעיקול את הסכומים המגיעים לו, לטענתו, כדלקמן: שכר-טרחה בשיעור 20% מסך הפשרה, שכר-טרחה בגין המרצת הפתיחה, שכר-טרחה בשיעור 20% מהסך שנחסך מחיננזון בגין התביעה שכנגד, מע”מ על הנ”ל ו-‘הוצאות, שטרם נישומו על-ידי (חטר-ישי) מפאת דוחק הזמן’. זאת ועוד: עורך-דין דרור חטר-ישי העיד בחקירתו הנגדית בבית-המשפט המחוזי, כי לא נחתמה כל התחייבות לגבי תשלום שכר-טרחה בעבור הליך הערעור.”

ב- בש”א (ב”ש) 5663/04 {מוסא חליל סלימאן קבוע ואח’ נ’ מדינת ישראל ואח’, תק-מח 2005(1), 2100, 2103 (2005)} קבע בית-המשפט, מפי כב’ השופטת רחל ברקאי, כי:

“יתר-על-כן, אילו אכן התגוררו המבקשים בחלקה הנדונה לא היה נמצא נתק במגע עם פקיד ההסדר כפי שהוכח בעניינם. גם אם אביהם המנוח הגיש בקשה לפקיד ההסדר בשנות ה- 70′ יש לומר כי בקשה זו נזנחה על-ידי בניו מאחר ולא התגוררו בחלקה ורק בשנת 2001 פנו לראשונה לפקיד ההסדר.

בנוסף, אם נכונה היא גירסתם היו הם תומכים אותה בעדויות של תושבים שכנים, בתמונות ובמסמכים, עדויות אשר כאמור לא הובאו בפניי. על הימנעות בעל דין מלהביא ראיות רלוונטיות, המצויות בשליטתו, ללא הסבר הגיוני, נאמר כי פועלת היא כנגדו (ראה ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פ”ד לה(1), 736 (1980) וכן ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, פ”ד מד(4), 595 (1990)).”

ב- ת”א (יר’) 4753/02 {אלה מרי נ’ אשר יונה י. פאלו בע”מ, תק-של 2005(1), 5934, 5941 (2005)} נפסק, מפי כב’ השופטת אילתה זיסקינד, כי:

“בהסכם הסופי שנתגבש עם הקבלן, נקבעה תמורה של $650, למ”ר ומדוע היא לא חתמה על החוזה במעמד שבו הם חתמו עליו.

עדים אלו יכלו גם להזים את טענת הקבלן כי במעמד החתימה על ההסכם הודיעו לו מר צדקא ומר הררי כי התובעת הבטיחה לחתום על ההסכם (סעיף 4 לתצהיר הנתבעת).

הימנעות התובעת מזימונם להעיד מחלישה גם היא את גירסתה, על-פי הכלל שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (ראה ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פ”ד לה(1) 736 (1980), פיסקה 3 כב’ השופטת בן-עתו).”

ב- ת”א (ת”א-יפו) 180877/02 {הדר בע”מ – חברה לביטוח בע”מ נ’ כבודי יעקב, תק-של 2005(1), 5054, 5057 (2005)} נפסק, מפי כב’ השופטת חנה ינון, כי:

“נראה הוא, איפוא, כי התובעת הגישה מכלול מסמכים התומכים באמור ובמפורט בכתב תביעה – ואילו הנתבע לא הגיש תחשיב שלו או פירוט מטעמו להכחשת חשבונה של התובעת, לתיקונו או להפחתתו – אלא טען באופן גורף כי עבד מול מר מאיר ברק מסוכנות “גלובוס” – ורק כלפיו הוא לו חיובים, אם היו.

46. מר ברק לא הוזמן לעדות כעד מטעם הנתבע, ולפיכך אי-הבאת עד רלוונטי זה אשר יכול היה, לכאורה, להעיד לטובתו, פועלת לחובתו.

לעניין זה ראה: ע”א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע”מ נ’ סלימה מתתיהו ואח’, פ”ד מה(4), 651, 658 (1991), בו נקבע כדלקמן:

‘אי-הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.’

ובהמשך נאמר:

‘הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה…’

כמו-כן, ראה: ע”א 641/87 זאב קלוגר נ’ החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע”מ ואח’, פ”ד מד(1), 239, 245 (1990), שם נאמר:

‘…אכן, ככלל, אי-העדת עד רלוונטי ‘יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו….’

ובהמשך נאמר:

‘…משלא הביא בעל דין ראיה שהייתה ברשותו, עשוי הדבר – אך אינו חייב – לשמש יסוד למסקנה, שהראיה לא הובאה, כיוון שהייתה פועלת לרעת בעל הדין…’

עוד ראה ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, פ”ד מד(4), 595, 602 (1990), כדלהלן:

‘כלל הנקוט בידי בית-המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו.’

לעניין זה ראה ספרו של יעקב קדמי דיני ראיות, חלק שלישי (התשנ”ט), 1391, שם נכתב כדלקמן:

‘יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי-הבאת ראיה, לאי-השמעת עד… התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד… היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיה – במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה.’

47. כן, יצויין, כי סוכנות זו ומנהליה מר ברק ומר שאול פסטרנק, הנזכרים בתצהיר הנתבע, לא נתבעו בהליך צד שלישי, דבר האומר אף הוא – “דרשני”.

48. על-כן, לא נסתרה עדות עד התובעת בדבר ביטולן של רוב רובן של הפוליסות שהוצעו על-ידי הנתבע – ומשכך, הרי שעל-פי ספר “מערך העמלות” המהווה חלק מהסכם הצדדים עליו להשיב המקדמות אשר שולמו העומדות על סך של 40,000 ש”ח משנת 1999 בתוספת דמי מע”מ – וכן קיבל הנתבע מקדמה על סך של 25,000 ש”ח לצורך סיוע ברכישת רכב עבורו, כעולה מאישור מר ברק במסמך נ/1 בו צויין ‘לקיזוז 12 תשלומים’.

סכום מקדמות אלו עומד על סך של 106,639 ש”ח ליום הגשת התביעה, וסכום זה על הנתבע להשיב לתובעת.

אשר-על-כן, ישלם הנתבע לתובעת הסך של 106,639 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך של 8,500 ש”ח בצירוף מע”מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.”

ב- עב’ (ת”א-יפו) 8291/01 {יהודה יעקב ואח’ נ’ יבולים נכסי ש. שרון 1964 בע”מ ואח’, תק-עב 2005(1), 1168, 1169 (2005)} נפסק, מפי כב’ השופט אילן איטח, כי:

“ביום 25.1.04 העיד שלמה, על-פי הזמנת התובעים. חוות-דעת כאמור אמנם לא הוגשה, אך מנגד גם לא הוצגו בפנינו אותן ‘ראיות סותרות ומזימות’. במהלך העדות טען העד כי אינו רואה את סרט הוידאו שהציגו לו ואינו מבין את המלל שלו.

ככלל, הימנעות מלהעיד עד רלוונטי, לא כל שכן צד לתביעה, עלולה לפעול לרעתו מבחינה ראייתית. במקרה הזה הנתבעים נתלו בעילה אשר מאפשרת שלא להישען על אותו כלל ראייתי, אלא שלא הוצגה בפנינו חוות-דעת ערוכה כדין שיכולה לתמוך בטענתם. המסמך הרפואי שהוצג נכון למועד עריכתו (דצמבר 2003) ואין בו התייחסות למצבו של שלמה בעת עריכת תצהירי הנתבעת (מחצית שנת 2002). מנגד, שלמה לא נחקר על סוגיה מרכזית אליה התייחסו התובעים בעדותם – שאלת ה-“אילוץ” להפוך לעצמאי – למרות שהדבר התבקש (ולמרות שערים אנו לכך שאין המדובר בחקירה נגדית אלא בחקירה ראשית). זאת ועוד, הבן אשר העיד שימש גם הוא בתפקיד בנתבעת והוא מכיר את התובעים שנים רבות. כך או כך עניין העדתו של שלמה יובא במשקל הראיות, ויוביל לכך – שבית-הדין ינסה לבחון את גרסאות התובעים מתוך עדויותיהם בעיקר.

נקדים את המאוחר ונציין כי עדותם של התובעים הייתה מגמתית, והתגלו סתירות מהותיות בין האמור בתצהירים לבין חקירתם הנגדית. לטעמנו סכסוך כלכלי על מחיר הובלות (סכסוך שלאור התוצאה אליה הגענו אין לנו צורך להדרש אליו, אך נראה על פניו כבעייתי) הולבש, בשל עיצה כזו או אחרת, במחצלות של סכסוך על מעמדם כעובדים בתקווה (שנכזבה) שיוכרו כעובדים. הטיב לתאר את הדברים מר מורד שאישר שהטענה היחידה שהייתה להם כלפי הנתבעת הייתה הפרשי שכר בגין הובלות.”

2. אי-הבאת עד על-ידי שני הצדדים
ב- ת”א (רח’) 1206/04 {איבגני דורון נ’ ארז’ואן מאיר חברה להשקעות ובניה בע”מ, תק-של 2005(1), 6810, 6819 (2005)} נקבע, מפי כב’ השופט גדעון ברק, כי:

“ב) כשם שבא-כוח הנתבעת טוען כי התובע לא טרח להעיד מי ממנהלי החברה על-מנת לנסות ולסתור את טענות הנתבעת לפיהן התקיימה בין הנתבעת לבין החברה פגישה שבמהלכה נערכה התחשבנות בה סוכם על ביטול ההמחאות וכשם שבא-כוח הנתבעת מציין בעניין זה את ההלכה על הימנעות מהבאת עד המקימה חזקה שבעובדה לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה עדות הייתה פועלת לחובתו של התובע – כך אפשר לומר גם לגבי הנתבעת כי אי- הבאת עד מטעם החברה בדבר אותה התחשבנות הנטענת, עדות על נסיבות ביטול השיקים, עדות על כיסוי כל הסכום לביצוע העבודות על- ידי אותם שיקים ומזומנים שניתנו בפועל לחברה, או למצער הבאת ראשיתו של הסכם או הבאת אותו יומן עבודה מסודר, שם נרשמו – לטענת מאיר – הרישומים הרלוונטיים – הימנעות כזאת יכולה לפעול גם לחובת הנתבעת.”

מקור המאמר – abc-israel.it

סעיף 55 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“55. עדות קטין שאינו בר-אחריות פלילית (תיקון: התשנ”א)
(א) בית-המשפט השומע עדותו של קטין, שאינו בר-אחריות פלילית בשל גילו, יזהירו תחילה בלשון המובנת לקטין, שעליו להעיד את האמת, את כל האמת ואת האמת בלבד.

(ב) לא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של קטין שאינו בר-אחריות פלילית בשל גילו, אלא-אם-כן יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.”

על-פי סעיף 55 לפקודת הראיות ניתן להרשיע אדם על-פי עדות יחידה של קטין ובתנאי כי יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה {ת”פ (אי’) 1573-08 מ.י. פרקליטות מחוז דרום נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע”פ 9012/08 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע”פ 7082/09 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע”פ 3273/09 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ת”פ (ב”ש) 4208/06 פרקליטות מחוז דרום נ’ אילדטוב בניהו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

גיל האחריות הפלילית הינו שתים-עשרה שנים {ראה סעיף 34ו לחוק העונשין}. במישור האזרחי גיל הקטינות הינו ארבע-עשרה שנים {ראה סעיף 54(1) לפקודת הראיות}.

כאמור, סעיף 55(ב) לפקודת הראיות קובע כי אין להרשיע אדם על סמך עדות יחידה של קטין, שאינו בר-אחריות פלילית בשל גילו, אלא-אם-כן יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.

משמעות “דבר לחיזוק” הנדרש כאן הינה זהה לזו שניתנה בפסיקה לאותו מושג בעניינו של סעיף 10א לפקודת הראיות.

המועד הקובע לעניין הגיל בהקשר זה יהיה גילו של הקטין בעת מסירת עדותו בבית-המשפט {י’ קדמי, שם, 236}.

ב- ת”פ (צפת) 28228-10-11 {מדינת ישראל נ’ אריה כחלון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי מאחר ובמועד מתן עדותו בבית-המשפט טרם מלאו לקטין שתים-עשרה שנים כלומר, הוא טרם הגיע לגיל האחריות הפלילית, הרי לאור סעיף 55(ב) לפקודת הראיות, נדרש חיזוק לעדותו.

מאחר ולאור סעיף 10(ד) לפקודת הראיות, הרשעה על סמך הודעתו דורשת חיזוק, הרי במקרה הנוכחי ולאור התקיימות הנסיבות של סעיף 10(ד) וגם של סעיף 55(ב) לפקודת הראיות, בית-המשפט סבר כי לגבי הודעתו של הקטין לא ניתן להסתפק בתוספת ראייתית של חיזוק, אלא נדרשת תוספת ראייתית משמעותית יותר, בדמות “חיזוק מוגבר”.

מקור המאמר – abc-israel.it

סעיף 54א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“54א. הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט פלילי (תיקון: התשמ”ב)
(א) בית-המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה – טעונה עדותו סיוע; לעניין זה, “עד מדינה” – שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה.

(ב) הרשיע בית-משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה’ לפרק י’ לחוק העונשין, תשל”ז-1977, על-פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

(ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהאמור בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט”ו-1955.”

למעשה, קיימים שלושה סוגים של תוספות ראייתיות: דבר לחיזוק, דבר מה נוסף וסיוע.

בפועל, התוספות הראייתיות נחלקות לשתי קטגוריות עיקריות, השונות במהותן זו מזו:

הקטגוריה הראשונה היא של ראיות מסבכות {ראיית סיוע}.

הקטגוריה השניה היא של ראיות מאמתות או מחזקות {דבר-מה או דבר לחיזוק}.

ראיית הסיוע, כגון סיוע לעדות של עד מדינה {סעיף 54א(א) סיפא לפקודת הראיות} צריכה לעמוד בשלושה תנאים מצטברים {ע”פ 4596/98 פלונית נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(1), 145 (2000); ע”פ 7832/04 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע”פ 7450/01 אבו ליטאף נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); י’ קדמי על הראיות, חלק ראשון (תש”ע-2009), 264; ע”פ 378/74 מסר נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(1), 687 (1976); בש”פ 7194/97 נחמן כהן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(5), 403 (1997)}:

ראשית, עליה לבוא ממקור נפרד ועצמאי.

שנית, עליה לסבך, או לנטות לסבך, את הנאשם באחריות לביצוע המעשה המיוחס לו.

שלישית, על הראיה לסייע בהוכחת נקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים.

ה”דבר-מה” וה”דבר לחיזוק” הם בגדר ראיה מאמתת או מחזקת {בהתאמה}, ואין הם בבחינת ראיה מסבכת כגון הסיוע.

לפיכך, ככלל, הן ה”דבר-מה” והן ה”דבר לחיזוק”, בהבדל מה”סיוע”, אינם צריכים לסבך את הנאשם בעבירה מושא האישום {על הגישות השונות בעניין היחס בין הדבר לחיזוק לבין הדבר-מה, ראה למשל ע”פ 4769/92 ניג’ם נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994); ע”פ 6147/92 מדינת ישראל נ’ כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (1993); ע”פ 190/82 מרקוס נ’ מדינת ישראל, פ”ד לז(1), 225 (1983)}.

ביחס לשאלה האם הדבר לחיזוק {או הדבר-מה} צריך להתייחס לגזרת המחלוקת או לנקודה השנויה במחלוקת אם לאו, ניתן לומר כי קיימות שתי גישות שונות:

יש הגורסים כי הדבר לחיזוק או הדבר-מה, צריך להתייחס לנקודה שנויה במחלוקת {ראה למשל ע”פ 715/78 לוי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(3), 228 (1979); ע”פ 3361/91 אבו ראס נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1991); ע”פ 3967/91 מזון נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(3), 168 (1992)} ויש הגורסים ההיפך {ראה למשל ע”פ 169/86 חסונה נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(2), 466 (1987); ע”פ 6147/92 מדינת ישראל נ’ כהן, פ”ד מח(1), 62 (1993)}.

יחד-עם-זאת, אין מדובר בגישות עקרוניות שונות, אלא במסקנות יישומיות שונות הנובעות מהמשקל השונה של הראיה הבסיסית הטעונה דבר לחיזוק במקרים הקונקרטיים, כך שכאשר בפועל המשקל של הראיה הבסיסית הוא מלא, אין צורך כי הדבר לחיזוק יתייחס לגזרת המחלוקת או לנקודה השנויה במחלוקת ואילו כאשר מתברר כי המשקל של הראיה הבסיסית אינו מלא, או אינו גבוה, נדרש דבר לחיזוק בעל משקל ממשי אשר יתייחס לחזית המריבה או לפחות לנקודה השנויה במחלוקת בתוככי חזית המריבה.

ככלל, דבר-מה להודאה של נאשם בחקירתו צריך לאמת את ההודאה, ועל-כן, די בדבר-מה המתייחס לאחת מן העבירות המיוחסות לנאשם, ואין צורך בדבר מה נפרד ביחס לכל עבירה או לכל אישום, אך זאת, רק כאשר מדובר בסידרת עבירות הקשורות זו בזו עד כדי היותן “מסכת אחת” או פרשה עובדתית אחת {ראה למשל ע”פ 750/80 שמלץ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(1), 617 (1981); ע”פ 378/03 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

בדומה לכך, דבר לחיזוק אינו צריך להתייחס לכל עבירה בנפרד אם מדובר בעבירות המהוות מסכת אחת או פרשה עובדתית אחת והשאלה אם נדרש דבר לחיזוק נפרד לכל עבירה, או שמא דבר לחיזוק כללי ביחס לראיה הטעונה חיזוק – תלויה גם במהות הראיה הטעונה חיזוק ובמשקלה.

כך גם נפסק כי מקום שמדובר במסכת אחת הכוללת שורה של פרשיות שכל אחת מהן מהווה אמנם פרשיה עצמאית כשלעצמה, אך-עם-זאת היא קשורה גם לפרשיות האחרות, די בסיוע לפרשיה אחת כדי לבסס הרשעה גם בקשר לחוליות האחרות המרכיבות את המסכת הכוללת {ראה למשל ע”פ 2801/95 קורקין נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(1), 791 (1998)}.

ובדומה לכך, נפסק כי כאשר נדרש סיוע {לעדות של עד מדינה}, ניתן להסתפק בסיוע לעבירה אחת לשם הרשעה גם בעבירה אחרת, רק כשמדובר בסידרה של עבירות דומות הקשורות זו לזו וכאשר הראיה המסייעת לעבירה האחת תומכת בבירור גם בכך שנעברה העבירה האחרת {ע”פ 7752/03 חלאילה נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(2), 259 (2004); ת”פ (ב”ש) 8286-09 מדינת ישראל נ’ הני אבו צעלוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כלומר, ראיית הסיוע אינה חייבת להתייחס לכל פרטי האירוע נושא האישום, ודי לה אם מתייחסת לפרט מהותי אחד. באופן דומה, אין ראיית הסיוע חייבת להתייחס לכל העובדות השנויות במחלוקת, ודי לה אם היא תתייחס לאחת או לאחדות מהן, ובלבד שתהא זו, בנסיבות העניין, עובדה מהותית {ת”פ (יר’) 1117/01 מדינת ישראל נ’ ישראל גדבאן, תק-מח 2002(1), 5140, 5143 (2002)}.
קיימים מספר מקרים בהם נדרשת ראיית סיוע. ואלה הם: הראשון, עדות שותף לעבירה {נ’ זלצמן “השותפים לעבירה בדיני ראיות” הפרקליט לו 127; ע”פ 3795/92 יוסי לוי נ’ מדינת ישראל, תק-על 94(1), 1732 (1994); ת”פ (יר’) 417/97 מדינת ישראל נ’ הפניקס חברה לביטוח, תק-מח 2001(4), 929, 1163 (2004)}. השני, עדות של קורבן עבירת מין {ע”פ 6378/95 ברוק נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(5), 278 (1995); ע”פ 288/88 גנדור נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(4), 45 (1988); ת”פ (ת”א-יפו) 5035/99 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-מח 2002(4), 792, 795 (2002)}. השלישי, עד יחיד בעבירה של עדות שקר. הרביעי, עדות קטין ללא שבועה והודעת קטין בפני חוקר נוער.

כאשר נקבע בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות, כי עדותו של “עד מדינה” טעונה סיוע, הרי הכוונה היא לעדות שנמסרת על-ידי אותו “עד מדינה”, לאחר שהובטחה לו טובת הנאה {ע”פ 442/85 מזרחי נ’ מדינת ישראל, פ”ד מ(4), 748 (1986); ע”פ 765/84 יוסף נ’ מדינת ישראל, פ”ד לט(2), 673 (1985)}.

ברור מתוכנה של ההגדרה כאמור, שעל-מנת שנזדקק לדרישת הסיוע, יש להוכיח, בראש ובראשונה, שהעד הינו שותף לאותה עבירה ביחד עם הנאשם {ע”פ 475/87 מנדלפרוסט נ’ מדינת ישראל, פ”ד מג(1), 818 (1989)}.

משבוטלה “הלכת קינזי” {ע”פ 194/75 קינזי נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל(2), 477 (1976)}, ב”הלכת ז’אנו” {בג”צ 11139/05 מדינת ישראל נ’ בית-המשפט המחוזי בבאר שבע ואח’, תק-על 2006(1), 138 (2006)}, רשאית המדינה להעיד שותף לעבירה כנגד שותפו, בטרם נגזר דינו של העד, השותף.

ואולם, במקרה כזה, בשל החשש כי עדותו של השותף תושפע מאי-הוודאות שלו באשר לגזר דינו והחשש כי עדותו “נגועה” ברצונו “למצוא חן” בעיני המאשימה וכך לזכות להקלה בדינו, על בית-המשפט לשוקלה בזהירות, לא להסתפק בה כעדות יחידה, ולא להסתפק רק ב”דבר לחיזוק” הנדרש לעדות שותף “רגיל” לפי סעיף 54א לפקודת הראיות.

על בית-המשפט לדרוש “חיזוק מחוזק” או “סיוע מופחת” לעדותו של עד – שותף – כזה {ע”פ 6325/19 שלמה פחימה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע”פ 4523/09 גורש נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}; דנ”פ 4366/11 גורש נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

יתרה-מזאת, בית-המשפט ב- ע”פ 7758/04 {עבד אל קאדר נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} העלה אפשרות כי בנסיבות מיוחדות עשוי בית-המשפט להידרש ל”סיוע” ממש לעדות של עד – שותף – כזה, ולא להסתפק ב”חיזוק פלוס או סיוע מינוס” {ראה גם ת”פ (חי’) 20903-03-12 מדינת ישראל נ’ מוסא טבאש, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כאמור, סעיף 54א לפקודת הראיות קובע את הדרישה הראייתית לשותף רגיל ולעד מדינה. הדרישות הן חיזוק וסיוע, בהתאמה. ההבדל ביניהן בקליפת אגוז הוא שחיזוק מהווה ראיה מאמתת, ואילו סיוע מהווה ראיה מסבכת. החוק הוא-הוא אשר נותן מענה לדרישה הראייתית בסוגים אלו של עדויות.

השאלה המשפטית ביחס לעד שותף שמעיד טרם נגזר דינו מורכבת יותר. האיסור על השמעת עדות זו {הלכת קינזי}, וביטול האיסור {עניין ז’אנו}, הינם פרי יצירה של הפסיקה.

ככאלו, אין הוראה חקוקה עלי ספר בדבר הדרישה לתוספת ראייתית. ברם עמדת המחוקק עשויה לסייע במלאכה.

שותף המעיד טרם נגזר דינו איננו כשותף אחר שמעיד. באופן מובנה, קיים חשש שאי-הוודאות הנובעת מכך שטרם הסתיים משפטו עלולה להשפיע על תוכן עדותו, וזאת בנבדל משותף שמעיד לאחר שמשפטו הסתיים.

לכן, קשה לקבל את הטענה שהתוספת הראייתית בשני סוגי שותפים אלו תהיה זהה.

מתבקש, כי הדרישה לעד שותף שטרם נגזר דינו תהא ברף גבוה יותר.

מהצד האחר, עדות של עד מדינה שקיבל או שהובטחה לו טובת הנאה – זקוקה לסיוע, טרם ירשיע בית-המשפט את השותף האחר.

שותף שמעיד טרם נגזר דינו מעלה סימני דאגה יותר מהשותף הרגיל, ברם אלו אינם מגיעים לרף של שותף שקיבל או שהובטחה לו טובת הנאה – עד מדינה.

לכן נראה שאין מקום לעמוד על דרישת הסיוע ביחס לשותף שמעיד טרם נגזר דינו.

במילים אחרות, העד השותף שטרם נגזר דינו עומד במקום באמצע בין השותף הרגיל לבין עד המדינה ונדמה כי הדרישה לתוספת ראייתית אמורה לשקף זאת.

הפתרון של דרישה שבין חיזוק לבין סיוע מהווה, איפוא, מענה הולם מבחינת ההרמוניה המשפטית בדין הקיים {עפ”א 6325/11 שלמה פחימה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

מצבו הנפשי של מתלונן בעבירת מין יכול לשמש ראיית סיוע או חיזוק, כאשר היה צורך בראיית סיוע בעבירות מין, וכמובן שיש בכך כדי למלא את דרישות “חובת ההנמקה” לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות {ע”פ 3416/98 אלברט איפרגן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(4), 769 (1998); תפ”ח (ת”א-יפו) 1242/02 מדינת ישראל נ’ וסילי בן וסילה דיבו, תק-מח 2004(3), 5057 (2004); תפ”ח (ת”א-יפו) 1244/02 מדינת ישראל נ’ מאיר בן אלברט אזולאי, תק-מח 2004(3), 4461 (2004); תפ”ח (ת”א-יפו) 1066/01 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-מח 2002(3), 2114, 2132 (2002)}.

מלשון סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות עולה כי בית-המשפט רשאי להסתמך על עדות יחידה של מתלוננת, ובלבד שיפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו.

בהיעדר דרישת סיוע יכולה הכרעת-הדין להיות מושתתת על ממצאי המהימנות שקבע בית-המשפט ועליהם בלבד.

אשר-על-כן מידת הזהירות מחייבת כי ההנמקה תהא “ממשית”. ככל שהעדות העיקרית “חלשה” יותר, יידרש בית-המשפט להנמקה “ממשית” יותר לצידה. ואולם אם בפנינו עדות מתלוננת שרמת האמינות והמהימנות שניתנה לה גבוהה היא, תידרש רמת הנמקה פחותה יותר {ע”פ 4043/93 פלוני נ’ מדינת ישראל, דינים עליון לח 353 (1994); ע”פ 993/00 אורי שלמה נור נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(6), 205 (2000); ע”פ 288/88 גנדור נ’ מדינת ישראל, פ”ד מב(4), 45 (1988); תפ”ח (ת”א-יפו) 1027/02 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-מח 2003(3), 6714 (2003); ע”פ 4912/91 תלמי ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מח(1), 581, 615 (1993); תפ”ח (ת”א-יפו) 1003/02 מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-מח 2003(2), 3487, 3490 (2003)}.

ברור כי כאשר התרשמותו של בית-המשפט ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות – די בכך כדי לספק את דרישת ההנמקה {ע”פ 993/00 נור נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(6), 205 (2002); תפ”ח (ת”א) 51536-06-11 מדינת ישראל – פרקליטות מחוז ת”א נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

המסגרת המשפטית בעבירות מין מאופיינת בכך שהן נעשות בצנעה ובחדרי חדרים, כשעדים ישירים להם שניים.

הליך מסוג זה מוכרע בעיקר על בסיס מהימנות עדויות המעורבים הישירים באירוע, וייחוס המשקל הראוי לעדויותיהם.

כפועל יוצא מכך, בירורן מעורר קשיים ראייתיים, ובראשם ההכרח לעמת בין עדויות הנאשם לבין מי שנטען כי הייתה קורבנו.

בעבירות המין ניתן לבסס הרשעה על בסיס עדות יחידה של קורבן עבירת המין, ובלבד שבהכרעת הדין תובא הנמקה העומדת בבסיס אימוצה של עדות שכזו, כאמור בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות.

יחד-עם-זאת, על בית-המשפט להתמודד באופן ראוי וממצה עם כל קושי שעלול להתעורר מהעדות המרשיעה {ע”פ 4930/07 טולדו נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע”פ 9930/06 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ע”פ 4487/10 רוני גלילי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

בקשר לכך נפסק כי מתן אמון מלא בגירסת מתלוננת ימלא אחר דרישת ההנמקה {ע”פ 9902/04 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע”פ 8148/11 שאול מנשה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); תפ”ח (ב”ש) 49775-07-11 מדינת ישראל נ’ משה דויד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

המחוקק קבע זאת בידעו, כי “זהו מעשה הנעשה בצנעה ובחדרי חדרים, כשרק עדות הנוכחים לפנינו”, דבר הפועל לשני הכיוונים {ראה הצעות חוק תש”ם, 398} וכדי שלא לאפשר לעברייני מין לחמוק, אך גם כדי שבית-המשפט יזהיר עצמו, נקבע בחוק שלא יידרש ולוא גם דבר מה נוסף כבהצעת החוק, אך נחוצה הנמקה.

יחד-עם-זאת, לא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של קטין שאינו בר-אחריות פלילית בשל גילו, אלא-אם-כן יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה {סעיף 55(ב) לפקודת הראיות} ובשים-לב כי המועד הקובע לעניין זה הוא מועד מתן העדות {ת”פ (ב”ש) 31383-09-10 מדינת ישראל נ’ חיים פרץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

חובת ההנמקה המיוחדת על-פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, שבאה כתחליף לדרישת הסיוע לעדות יחידה של נפגעת בעבירת מין, מחייבת אף היא הקפדה יתרה בקביעת אמינותה ומהימנותה של מתלוננת {תפ”ח (ת”א-יפו) 1206/02 מדינת ישראל נ’ דוד בן אברהם מבשב, תק-מח 2005(1), 5183, 5219 (2005)}.

סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות מורה לנו כי בכדי להרשיע בעבירת האינוס, על-פי עדות יחידה של הקורבן, נדרשת הנמקה בפסק-הדין. על בית-המשפט לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. אם נתן בית-המשפט אמון מלא בגירסתה של המתלוננת בשל התרשמותו ממהימנותה – הוא מילא בכך אחר חובת ההנמקה {ת”פ (ת”א-יפו) 4124/98 מדינת ישראל נ’ משה צדוק, תק-מח 2003(1), 98, 123 (2003); ע”פ 6274/98 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(2), 293 (2000)}.

דרישת “ההנמקה” באה על סיפוקה, אם על-ידי פירוט מימצאי האמינות שעלו מן העדות היחידה, ואם על-ידי הצבעה על הראיות שהובאו לצורך ביסוס טעם זה {ע”פ 147/79 קובו נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(3), 721 (1979)}.

זאת ועוד. אין בהוראת סעיף 54א לפקודת הראיות כדי לגרוע מהאמור בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט”ו-1955 הקובע כי “לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9, אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת” {ראה סעיף 54א(ג) לפקודת הראיות}.

ראה גם: ע”פ 6375/02 בבקוב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(2), 419, 426 (2004); ע”פ 6643/05‏‏ מדינת ישראל נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.07.07); ע”פ 3250/10 מדינת ישראל נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.01.12); ע”פ 814/12 מדינת ישראל נ’ סויסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.10.12); ע”פ 4487/10 גלילי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.12); ע”פ 7653/11 ידען נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.12); ע”פ 5484/11 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.04.12); ע”פ 5203/15 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 13000 (2016); ע”פ 7396/07 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.05.09); ע”פ 10711/07 מדינת ישראל נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.08); ע”פ 288/88 גנדור נ’ מדינת ישראל, פ”ד מב(4), 45, 49 (1988); ע”פ 4187/04 גנטשקה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.06.06); ע”פ 1385/06 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.04.09); ע”פ 465/06 אביבי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.02.08); ע”פ 3636/15 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 12191 (2016)}.

מקור המאמר – abc-israel.it