סעיף 47 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“47. ראיות מפלילות
(א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף-קטן (א) ובית-המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.
(ג) נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסניגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט.”
הזכות להליך הוגן באה לידי ביטוי גם בהסדר הנוגע לחסיון מפני הפללה עצמית, הקבוע בסעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1927 ובסעיף 47 לפקודת הראיות.
משמעותו היא כי אין אדם חייב להשיב על שאלה, אם יש בתשובתו כדי להניח את היסוד להעמדתו לדין פלילי.
מספר טעמים גלומים בקיומו של החסיון {עמנואל גרוס “החסיון מפני הפללה עצמית – האמנם ציון דרך במאבקו של האדם הנאור לקדמה?” מחקרי משפט ז’ 167; רע”פ 8600/03 מדינת ישראל נ’ גלעד שרון, פ”ד נח(1), 748, 759 (2003)}, ובהם החשש מפני הודאות שווא שיימסרו בעקבות הבלבול והלחץ שבו מצוי הנאשם; הרצון לאזן את פערי הכוחות בין גורמי האכיפה והנאשם, ולאפשר לאחרון להגן על עצמו באופן מיטבי; וכן – פרטיותו של האדם וחירותו להחליט על ענייניו {ראה גם רע”פ 4142/04 מילשטיין נ’ התובע הצבאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע”פ 4988/08 איתן פרחי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
ב- ע”פ 3676/14 {מדינת ישראל נ’ מראד פקיה, תק-על 2014(3), 8043 (2014)} נאמר:
“נושא הראיות החסויות מוסדר בפרק ג’ לפקודת הראיות. המכנה המשותף לסעיפים בפרק זה הוא הקביעה ש”אין אדם חייב למסור” ראיה מסוימת. כך גם אם הראיה רלוונטית ועשויה לתרום לחקר האמת. ניתן לחלק את אשכול הראיות החסויות לשלוש קבוצות: הראשונה אינטרס ציבורי, השנייה זכות אישית והשלישית ממלאי תפקיד. הקבוצה השלישית, המעוגנת בסעיפים 51-48 לפקודת הראיות, כוללת תפקידים שונים – רופאים, עורכי-דין, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים וכהני דת. קבוצה זו בנויה על הקשר שבין אדם לבין ממלא התפקיד. הקבוצה השניה מתמקדת בקשר שבין אדם לבין עצמו. לפי סעיף 47 לפקודת הראיות, המשתייך לקבוצה זו, לא ניתן לחייב אדם להפליל את עצמו. הקבוצה הראשונה עניינה הגנה על אינטרס ציבורי מובהק – חיסיון לטובת המדינה, המעוגן בסעיף 44 לפקודת הראיות וחיסיון לטובת הציבור, הרלוונטי לענייננו, המעוגן בסעיף 45 לפקודת הראיות.
המתח המיוחד בקבוצה הראשונה, שבין הפרט, הנפגע כתוצאה מהחיסיון, לבין המדינה והציבור, עליהם נועד החיסיון להגן, הוליד את הכלל לפיו על-אף שתעודת חיסיון לטובת המדינה או לטובת הציבור חייבת להיות חתומה בידי ראש הממשלה, שר הביטחון או שר אחר – קיומה של התעודה אינה בגדר סוף פסוק. בחיסיון לטובת המדינה או לטובת הציבור, בית-המשפט הדן בעתירה לגילוי הראיה חייב לשקול את הסרת החיסיון אם “הצורך לגלות (את הראיה) לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שלא לגלותה”. בהתאם נקבע בסעיף 46 לפקודת הראיות כי הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה אף עשוי להתקיים בחלקו במעמד צד אחד.”
חסיון זה חל גם על מסירת מסמכים המוחזקים בידי אדם. בעניין זה הבחינה הפסיקה בין מסמכים פרטיים שאדם כתב לעצמו, לבין מסמכים שנערכו על-ידי אדם בשל חובה שבדין. כאשר מדובר במסמכים שנערכו על-פי חובה בדין על-מנת שישמשו ככלי לבדיקה של הרשות, לא ניתן לטעון כי אין חובה למסור אותם מפאת החיסיון {רע”פ 4574/99 מדינת ישראל נ’ לגזיאל, פ”ד נד(2), 289 (2000); ע”פ 725/97 קלקודה נ’ הרשות לפיקוח חקלאי, פ”ד נב(1), 749 (1998); ת”א (ב”ש) 44402-06-15 המועצה האזורית חבל אילות נ’ חברת קו צינור אילת אשקלון בע”מ, תק-מח 2016(1), 38825 (2016)}.
לעיתים, נשאלת השאלה, האם יש מקום להבחנה בין חסיון מהפללה עצמית הנסבה על תשובות בעל-פה לשאלות שנשאל אדם, לבין חסיון מהפללה עצמית שעניינה מסירתם של מסמכים המוחזקים בידו של אדם?
אפריורית, כך ניתן לטעון, יש מקום להבחנה זו, שכן לא הרי דברים שאדם מוציא מליבו כהרי דברים המדברים בעדם, דברים הקיימים כמו לעצמם. ואולם, בית-המשפט קבע ב- ע”פ 663/81 {חורי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(2), 85 (1982)} כי החסינות חלה על שני העניינים כאחד.
חסיון מפני הפללה עצמית כאמור בסעיף 47 לפקודת הראיות מאפשר לבעל דין בהליך אזרחי שלא למסור ראיה שיש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
גם אם עומד לטובתו בעל דין החסיון מפני הפללה עצמית, חסיון זה כפוף לסמכות בית-המשפט להורות על הסרת החסיון, תוך הענקת “חסיון שימוש” בראיות המפלילות לפי סעיף 47(ב) לפקודת הראיות {ת”א (יר’) 1347/09 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ נחום סולן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
לא קיימת הצדקה רעיונית להבחנה בין עד העלול להפליל עצמו כאשר המשפט תלוי ועומד נגדו לבין עד העלול להפליל עצמו ועדיין אין מתנהל נגדו משפט באותו עניין אלא צפוי להתנהל כזה בעתיד. בשני המקרים עליו להעיד ובשני המקרים יינתן לו חסיון מפני הפללה עצמית.
מתן תשובה מפלילה ללא התנגדות הסומכת על החסיון, שקולה כנגד ויתור עליו {י’ קדמי על הראיות, חלק שני, 913}.
חסיון מפני הפללה עצמית מכוח סעיף 47 לפקודת הראיות אינו חל על מסמכים שהחשוד, למשל, נצטווה בצו בית-המשפט להמציא. חסיון כאמור אינו מקנה לחשוד, אשר נצטווה בצו בית-משפט להמציא מסמכים, את הזכות להתעלם מן הצו, אף אם יש במסמכים אותם נצטווה להמציא, כדי להפלילו.
התעלמות מצו שיפוטי שהוצא על-ידי בית-המשפט המוסמך לכך אינה יכולה להתקבל. על החשוד, במקרה זה, המעוניין לטעון כנגד הצו לפנות אל בית-המשפט, על-מנת שזה ישחררו מהחובה להמציא את המסמכים {רע”פ 8600/03 מדינת ישראל נ’ גלעד שרון, תק-על 2003(4), 448 (2003)}.
זכות החסיון מפני הפללה עצמית, כאמור, בסעיף 47 לפקודת הראיות, כוללת גם חסיון מפני מסירת מסמכים ומיטלטלין אחרים {פ”ל (עכו) 5066-10-10 מדינת ישראל נ’ אלעד ויצמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- ת”פ (אשד’) 4298-02-10 {מדינת ישראל נ’ אריה איטח, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט כי “מותב זה הוא שדן בבקשות משום שבמהותן הן בקשות על-פי סעיף 47 לפקודת הראיות וראוי לכן, שהמותב שדן בתיק העיקרי הוא שידון בבקשה, לכן שתי הבקשות תידחנה על-מנת שתתבררנה בפני כב’ השופטת שלו, שתדון גם בתיק העיקרי”.
ב- ע”ח (חי’) 32562-02-16 {תעשיות קיסריה פולימרים בע”מ נ’ מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה – המשטרה הירוקה, תק-מח 2016(2), 4835 (2016)} קבע בית-המשפט כי קריאת פסק-הדין שניתן בעניין קלקודה מעלה, כי יש לדחות את הפרשנות אשר העוררת מבקשת לתת לאמור בו. ענייננו דומה, בהיבטים המרכזיים והמהותיים למקרה שנדון בעניין קלקודה והמסקנה המתבקשת מבחינת הוראות החוק, אל מול הלכת קלקודה, היא אותה מסקנה.
בהלכת קלקודה הבהיר בית-המשפט כי יכול שחוֹק “רגיל” ישלול את הזכות אשר בסעיף 47(א) לפקודת הראיות, היא זכותו העקרונית של אדם (או גוף), שלא להפליל את עצמו.
בית-המשפט בהלכת קלקודה הבהיר, כי: “אין מניעה כי חוק אחר יורה אחרת ויקבע – לעניינו – כי הוראת החסינות לא תחול בתחומיו. השאלה היא איפוא, אם יש לפרש את חוק הרשות כחוק השולל חסינות מהפללה עצמית בתחומיו” (שם, סעיף 19).
עוד נקבע, כי העובדה שבידי המשיבה מצויים מסמכים, הקשורים לאותם מסמכים מושא הצו שהוצא – מסמכים שהעוררת כבר המציאה למשיבה בעבר, גם היא מהווה נימוק שלא להחיל על המסמכים את החיסיון מפני הפללה עצמית, לו טוענת העוררת.
אשר לטענת העוררת לפיה קיימות חלופות שפגיעתן בה פחות חמורה, בית-המשפט לא שוכנע שטענה זו נכונה, עובדתית. בית-המשפט סבר שכל תחליף להם לא יסכון ולא יהווה מענה הולם לצרכי החקירה של המשיבה.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
