האם רשאי בעל דין להגיש חוות-דעת מומחה מטעמו בענייני משפחה ?

פרק י’: האם רשאי בעל דין להגיש חוות-דעת מומחה מטעמו מקום ובית-המשפט לא נדרש כלל לשאלה האם למנות מומחה והאם לאו?
לא. תשובה חיובית לשאלה זו תרוקן מתוכן את ההסדר המיוחד לו חתרו המחוקק ומחוקק-המשנה, בכל הנוגע למינוי מומחים בבית-משפט לענייני משפחה.

הפרשנות הנכונה היא שבעל דין המבקש למנות מומחה בעניין מענייני משפחה, הנידון בבית-המשפט לענייני משפחה, חייב לפנות לבית-המשפט ולעתור מלפניו למינוי מומחה מטעם בית-המשפט באותו עניין ואין הוא רשאי להגיש חוות-דעת מטעמו בטרם פנה וביקש מבית-המשפט לעשות כן.

ללמדנו, כי דרך המלך לקבלת חוות-דעת של מומחים בבית-משפט לענייני משפחה, היא לפנות לבית-המשפט ולבקש ממנו למנות מומחה מטעמו.

בעל דין, בבית-משפט לענייני משפחה, אינו רשאי לפעול בהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 {תיקראנה להלן: “תקסד”א” או “תקנות סדר הדין האזרחי”} ולהגיש במצורף לכתב טענותיו חוות-דעת בעניין שברפואה ו/או לפעול בהתאם לתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי ולהגיש חוות-דעת בעניין שבמומחיות מטעמו, על-פי הטכניקה המפורטת שם, אלא אם פנה לבית-המשפט וביקש ממנו “לבחון” את האפשרות למנות מומחה מטעמו.
מסקנה זו נלמדת גם מתקנה 258ב(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת, כי הגדרות והוראות אחרות שתקנות סדר הדין האזרחי, לרבות אלה בפרק י”א לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקות במינוי מומחים, לא תחולנה על תובענות בענייני משפחה, אם הן עומדות בסתירה לחלק התקנות הנוגעות לסדר הדין בבית-משפט לענייני משפחה, ביניהן כמובן תקנה 258יב לתקנות סדר הדין האזרחי.

כאשר נעתר בית-המשפט לפניית בעל דין ומינה מומחה מטעמו לא יהא רשאי בעל דין להביא חוות-דעת מומחה נוסף מטעמו אלא באישורו של בית-המשפט.

כאשר דחה בית-המשפט את פניית בעל דין למינוי מומחה מטעם בית-המשפט, נסללת הדרך בפני בעל הדין לפעול להגשת חוות-דעת משלו.

חשוב להבהיר כי מחובתו של בעל הדין ליתן לבית-המשפט ההזדמנות להפעיל את שיקול-דעתו ולבחון את הצורך במינוי המומחה ולשם כך, יש להגיש בקשה לבית-המשפט.

כלומר, אין בסירובו של בית-המשפט למנות מומחה כדי לסתום את הגולל בפני בעל דין המבקש להוכיח את טענותיו. זכות הגישה לבית-המשפט כוללת בחובה את הזכות לאפשר לנכנס בשעריו להוכיח את טענותיו.

יחד-עם-זאת, אם “בחן” בית-המשפט ובחר שלא למנות מומחה, אין זה מונע מבעל הדין להביא מומחה מטעמו להוכחת טענתו. ואולם, זכות זו כאמור לא ניתנת לו מראש אלא רק לאחר שפנה לבית-המשפט וביקש ממנו למנות מומחה ובית-המשפט דחה את פנייתו.

הבחינה אליה מכוונת הוראות תקנה 258יב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי היא בחינה עניינית של בית-המשפט תוך הפעלת שיקול-דעת אמיתי שבסופה תינתן החלטה אם למנות מומחה ואם לאו.

במסגרת הפעלת שיקול-דעת זה על בית-המשפט לבחון את החומר הרפואי, ולו על פניו, כדי לבחון אם קייימת אותה “ראשית ראיה” המבססת את הצורך במינוי מומחה מטעמו.

לעניין האחרון נקבע ב- בר”ע (ת”א) 1677/05 {פלונית נ’ י’ ש’ מנהל עזבון, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.08.06)} כי דחיית בקשה למינוי מומחה מטעם בית-המשפט תיעשה רק אם ניתן יהיה לקבוע, כבר בעת השלב הראשוני, בשאלת המומחים שימונו, כי אין כל יסוד לעתירה למינוי מומחה בתחום האמור, תוך נימוק ופירוט והתייחסות למסמכים הרפואיים השונים ולחומר שהוגש לבית-המשפט {ראה גם בש”א (ת”א) 10731/05, ת”ע 104010/04 עו”ד י’ ד’ נ’ י’ ג’, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.05)}.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *