1. הדין
סעיף 31 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובע כדלקמן:
“31. אחריות של מדפיס ומפיץ
פורסמה פגיעה בפרטיות בדפוס, למעט בעיתון בעל תדירות הופעה של ארבעים ימים או פחות המוצא לאור על-פי רישיון תקף, יישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל הפגיעה גם מחזיק בית הדפוס כמשמעותו בפקודת העתונות שבו הודפס הפרסום, ומי שמוכר את הפרסום או מפיץ אותו בדרך אחרת, בלבד שלא יישאו באחריות אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל פגיעה בפרטיות.”
2. העתקה של מסמכים חסויים ופרסום מסמך חסוי באינטרנט – הערר נדחה (סעיפים 31 ו- 34 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- בש”פ 5234/14 {משה הלוי נ’ מדינת ישראל, תק-על 2014(4), 11716 (2014)} נדונה בקשת רשות ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי. החלטה זו ניתנה בגדר הליך של “עיון חוזר” בהחלטה קודמת שניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערר על החלטתו של בית-משפט השלום, ועניינה בחומר שנמצא בכונני מחשב אשר נתפסו במהלך חיפוש בדירתו של המבקש.
המבקש נחשד, כי חדר למאגרי מידע של הרשות השופטת, והעתיק מהם שלא כדין, עשרות אלפי מסמכים, לרבות מסמכים חסויים שאסורים בהחזקה על-ידו. עוד הוא נחשד בכך שחלק מהמסכים הועברו על-ידו לאחרים, ומסמך אחד, הוא אף פרסם באתר אינטרנט.
בית-המשפט המחוזי קבע, כי הואיל ומלאכת המיון והמחיקה של אלפי הקבצים הוערכה על-ידי הרשויות באלפי שעות עבודה, והואיל והמבקש מכיר את הקבצים ויוכל לבצע את המלאכה בזמן קצר בהרבה, לא סביר, כי הרשויות ימיינו את הקבצים, ולכן המבקש יהא אמון על ביצועה של מלאכה זו,
לעמדת המדינה, בניגוד לעמדת המבקש, חלק הארי מהקבצים שבמחלוקת, מקורו באתר “נט המשפט” המנוהל על-ידי הרשות השופטת. קבצים אלו כוללים לא רק החלטות “פומביות” {כדוגמת פסקי-דין}, אלא גם פרוטוקולים, תיקי מוצגים, מסמכים שונים מתיקי בתי-המשפט ומידע הנוגע לצדדים שלישיים. הודגש, כי גם אם מדובר בתיקים שאין לגביהם מגבלת פרסום או מגבלת פומביות, החומר הנ”ל אינו נגיש לכלל הציבור ללא החלטה מפורשת של בית-משפט, ועל-כן אסור בהחזקה.
כלומר, בניגוד למה שהשתמע מהחלטות הערכאות הקודמות, האבחנה אינה רק בין קבצים שמקורם בהליכים לגביהם חל איסור פרסום לבין הליכים פומביים. בצד זאת, המדינה הסכימה, כי ייתכן שבקבצים שבמחלוקת יש גם קבצים ספוראדיים שמקורם לא מ”נט-המשפט”.
קיים ספק לגבי השאלה כיצד הגיעו קבצים ממערכת “נט המשפט” לידי המבקש. מכל מקום, אין מחלוקת, כי המבקש לא פנה בבקשה לעיין במסמכים בדרך המוסדרת בתקנות בתי-המשפט ובתי-הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס”ג-2003.
המנגנון אשר נקבע למיון הקבצים בהחלטת בית-המשפט המחוזי, מורה, כי המבקש יעיין בקבצים בעמדת מחשב מפוקחת בתחנת המשטרה, ולאחר מכן יעביר למדינה רשימת קבצים שלדידו מותרים בהחזקה. המדינה תעבור על הרשימה, תוודא, כי אכן מדובר בקבצים מותרים, ואם-כן, תמסרם למבקש.
המבקש טען, כי המקרה דנא מעורר שאלות בעלות חשיבות כללית, החורגות מעניינו הפרטני. כטענה מקדמית נטען, כי החלטת בית-המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר, ניתנה בחוסר סמכות, כיוון שפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ”ט-1969, אינה מתירה הליך של עיון חוזר בהחלטה העוסקת בתפיסת חפצים.
לגופם של דברים הוסיפה המשיבה, כי הקבצים אשר נמצאים על הכוננים הקשיחים אסורים בהחזקה על-ידי המבקש, זאת מכוח מספר דינים, לרבות חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981, ותקנות העיון.
בית-המשפט קבע, כי הפתרון {הפרגמטי} שקבע בית-המשפט המחוזי, מאזן היטב בין הקביעה דלעיל לבין הרצון לשמור על זכויותיו של המבקש לקבל את מיעוט הקבצים המותרים בהחזקה ובעיון. כאמור, לפי המנגנון שנקבע, המבקש יעבור על הקבצים בעמדה מפוקחת בתחנת המשטרה, ולאחר מכן יעביר למשיבה רשימת קבצים שלדידו מותרים בהחזקה. המשיבה תעבור על הרשימה שיכין המבקש, ותוודא, כי אכן מדובר בקבצים מותרים, ואם-כן, תמסרם למבקש.
לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.
3. הרומן שפרסם המערער, התברר כספר אוטוביוגרפי הפוגע בפרטיותה של המשיבה, עליה התבססה העלילה – הערעור נדחה (סעיפים 2, 18 ו- 31 לחוק הגנת הפרטיות, סעיף 12 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע)
ב- ע”א 8954/11 {פלוני נ’ פלונית ואח’, תק-על 2014(2), 7678 (2014)} נדון ערעור על פסק-הדין, של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נתקבלה תביעת המשיבה, למתן צו מניעה קבוע, לפיו יאסר על המערער לפרסם ולהפיץ ספר שכתב. כמו-כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים למשיבה בסך של 200,000 ש”ח בגין נזקיה הלא-ממוניים.
הסוגיה שבמוקד הדיון היתה, שאלת האיזון הראוי בין הזכות לחופש הביטוי וחירות היצירה מזה, לבין הזכות לפרטיות ושם טוב מזה.
המערער, נשוי ואב לילדים, התגורר עם משפחתו בירושלים, והוא מחברו של הרומן נושא התביעה. פרטי חייה של המשיבה, שימשו למערער כהשראה בכתיבת הרומן. המשיבה הפורמלית, הוצאת הספרים, הוציאה לאור את הרומן.
מייד עם פרסומו של הרומן, פנתה המשיבה אל המערער ואל הוצאת הספרים בדרישה לחדול לאלתר משיווק הרומן ומהפצתו, לאסוף את כל העותקים שהופצו, ולפצותה בגין נזקיה. לשיטתה, היצירה מהווה תיאור אוטוביוגרפי מדוייק של חיי המחבר, והיא כוללת תיאורים הנוגעים לרובד האינטימי ביחסים שבינו לבינה, תוך פגיעה חמורה בפרטיותה ופרסום לשון הרע.
בית-המשפט המחוזי אסר על פרסומו של הרומן ועל הפצתו. הפיצוי הכספי למשיבה, בגין נזקיה הלא-ממוניים, הועמד על-סך של 200,000 ש”ח, זאת לאחר שבית-המשפט המחוזי שקל את היקפה של הפגיעה בפרטיותה, טיב הפרסום, כמות הספרים שהופצה, הכאב והסבל שנגרמו למשיבה, התנהגותו של המערער אשר עמד על פרסום הרומן גם לאחר פניותיה ודרישותיה להימנע מפרסומו, ושיקולים נוספים.
המערער טען, כי שגה בית-המשפט המחוזי בפרשנותו לחוק הגנת הפרטיות. לדידו, “מעמדן של יצירות בדיוניות אינו תלוי ביכולת לזהות את מקורות ההשראה להן, אלא בסבירות לכך שהאמור בהן ייוחס לתובע כתיאור אמת”.
בית-המשפט קבע, כי חופש הביטוי של המערער ‘מתנגש’ עם זכותה של המשיבה לפרטיות. חירות היצירה שלו, כפי שבאה לידי ביטוי בספר שכתב, פוגעת בשמה הטוב של המשיבה. מעלות רבות ונכבדות יש ליצירה האוטוביוגרפית. ברם, הספר הנדון הוא למעשה ספר תיעודי המוסווה כיצירה בדיונית, כפי שפסק בית-המשפט המחוזי, ופגיעתו בפרטיותה של המשיבה היא קשה וחמורה.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי בשתי זכויות חוקתיות עסקינן, חופש הביטוי והזכות לפרטיות, וכעקרון אין יתרון לאחת על פני רעותה. בית-המשפט בחן, האם משקלה של התועלת אשר תצמח מהגשמתה של זכות אחת, עולה על משקל הנזק שיגרם לזכות האחרת. מסקנתו העקרונית של בית-המשפט היתה, כי על כפות המאזניים החוקתיות יגבר כוחו של חופש הביטוי במצב דברים של פגיעה קלה ובינונית בזכות לפרטיות, אל מול פגיעה קשה בחופש הביטוי, כוחה של הזכות לפרטיות יגבר כשהפגיעה בחופש הביטוי היא קלה או בינונית, ולעומתה הפגיעה בליבת הפרטיות היא קשה.
בהתאם לנסיבות העניין, מצא בית-המשפט, כי הבדיון מועט, והפגיעה רבה. פגיעה קשה וחמורה בפרטיות המשיבה, כשמנגד, פגיעה בינונית בחופש הביטוי של המערער. זיהויה של המשיבה בספרו של המערער כבת-דמותה של הגיבורה, בד-בבד עם תיאור מפורט של מעגל החיים הפנימי שלה, בכלל זאת נושאים אינטימיים במובהק, גוברים במשקלם המצטבר על הפגיעה בחופש הביטוי של המערער, שאידיאל ואינטרס משמשים בו בערבוביא.
אילו ביקש המערער לקיים תערוכת צילומים שבה יציג לראווה את המשיבה עמו ערום ועריה, דומה, כי היה ניתן צו מניעה, על-מנת שלא יעשה כן. לא כל שכן לגבי הספר, בציירו את גופה של המשיבה בחדרי-משכבה, ובחושפו גם את נימי נפשה וסודותיה הכמוסים. בדין ניתן איפוא בבית-המשפט המחוזי, צו מניעה קבוע האוסר על פרסום הספר.
לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
