בעבר, היה על המבקש לפנות קודם כל לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין או ההחלטה שאת עיכובה מבקשים, בין שמדובר בבקשה בעל פה ובין שמדובר בבקשה בכתב.
בית-משפט של ערעור לא יזקק לבקשה לעיכוב ביצוע, אלא אם הצביע המבקש באורח ברור בבקשתו בפני בית-משפט של ערעור על קיומה של פניה קודמת לבית-המשפט שעל פסקו מערערים.
כלומר, פניה קודמת כאמור הינה תנאי בל יעבור וחלק מעילת הבקשה לעיכוב ביצוע {ראה למשל, ע”א 6197/00 אביגדור פלדמן נ’ אהרון אמינוף-שופט, תק-על 2000(3), 2011 (2000); בש”א 3755/96 גוראב עקיבא נ’ אסתר פינקל, תק-על 96(2), 916 (1996)}.
ביום 11.04.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי באופן ששינה, בין היתר, את המסגרת הדיונית להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. במסגרת התיקון, בוטלו תקנות 468, 469 ו- 471 לתקסד”א תוך שנוסח תקנה 467 שונתה כדלקמן:
“467. עיכוב ביצוע וסעד זמני (תיקונים: התשע”ג (מס’ 2), התשע”ד, התשע”ו (מס’ 3))
(א) בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מייד לאחר שימוע ההחלטה.
(ב) הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית-המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו.
(ג) הוראות תקנה 364(א) עד (ד) יחולו על בקשה למתן סעד או עיכוב ביצוע שיוגשו לפי תקנה זו, בשינויים המחויבים לפי העניין.”
במסגרת התיקון נקבע כלל שונה מזה שנקבע בעבר לפיו עד להגשת ערעור או בקשת רשות לערער על פסק-הדין נתונה הסמכות לעכב את ביצועו לערכאה הדיונית, ואילו לאחר הגשתם עוברת סמכות זו לידי ערכאת הערעור.
מעת התיקון ובניגוד למצב ששרר בעבר, לא רשאי צד להגיש בקשות לעיכוב ביצוע, באופן ששתיהן תיחשבנה כבקשה ראשונה של בקשה לעיכוב ביצוע, כמצב ששרר טרם תיקון התקנות.
כל עוד ולא הוגש ערעור, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע מוקנית לערכאה הדיונית, וככל שהוגש ערעור, הסמכות מוקנית לערכאת הערעור {ע”א (ירושלים) 14077-08-13 מדינת ישראל – משרד הבטחון נ’ גמאל מוסטפא מוחמד, פורסם בתקדין (10.9.13); ת”א (צפת) 23830-01-12 רבקה סמגי נ’ מרגליות מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע”מ, פורסם בתקדין (16.10.13); ס”ע (נצרת) 27869-04-11 עלי מוסא נ’ אחמד מוסא, פורסם בתקדין (15.10.13); ע”א (תל-אביב-יפו) 14005-06-13 מרדכי לוסיאן קריאף ואח’ נ’ מרדכי פלד, פורסם בתקדין (10.6.13)}.
משכך, ככל שבחר מבקש עיכוב ביצוע לפנות בבקשתו לערכאה הדיונית, טרם הגשת הערעור, ובקשתו סורבה, אין הוא רשאי לפנות – כבעבר – לערכאת הערעור לאחר הגשת הערעור, ולהגיש בקשה כבקשה ראשונה, אלא הדרך הפתוחה בפניו, להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הערכאה הדיונית.
הנה-כי-כן, תנאי להגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור, כבקשה ראשונה, שהמבקש לא הגיש בקשה שכזו טרם לכן, לערכאה הדיונית {ע”א (מחוזי-ת”א) 14005-06-13 קראיף נ’ פלד, טרם פורסם (10.06.13; רע”א 2717/13 דבי נ’ עיריית תל-אביב יפו, פורסם בתקדין (05.05.13)}.
לפיכך, מעת שהוגשה הבקשה כבקשה ראשונה, ולא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט קמא, אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, דין הבקשה, שהוגשה לערכאת הערעור, להידחות על-הסף {דברי בית-המשפט ב- עמ”ש (מחוזי-ת”א) 39025-08-13 פלוני נ’ פלונית, טרם פורסם (12.09.13)}.
רואים אנו, כי לאחר תיקונה של תקנה 467 לתקסד”א תכליתה של התקנה אינה עיכוב ביצוע לכל מטרה, אלא למטרה ברורה והיא עד יתברר הליך הערעור על פסק-הדין. לעניין זה, בית-המשפט ב- תא”ח (פ”ת) 35306-04-13 {מאיר שמעון בניסטי נ’ אפריים דור, פורסם בתקדין (11.09.13)} קבע כי היותה ובמקרה הנדון חלף המועד להגשת ערעור, והנתבע בחר שלא להגיש ערעור על פסק-הדין שניתן בין הצדדים, אין עוד מקום להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין.
ב- ת”א (קריות) 46120-04-13 {טל קריידמן ואח’ נ’ חיה ישינסקי ואח’, פורסם בתקדין (09.09.13)} הוגש ערעור על פסק-הדין. בית-המשפט, בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, קבע כי הסמכות ליתן סעד זמני לתקופת הערעור נתונה לבית-המשפט המחוזי – לו הוגש הערעור.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
