1. כללי
סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובע כדלקמן:
“18. הגנות מה הן
במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:
(1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965;
(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום-לב באחת הנסיבות האלה:
(א) הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות;
(ב) הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;
(ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע;
(ד) הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים;
(ה) הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי;
(ו) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965;
(3) בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב.”
ב- ע”א 1697/11 {א’ גוטסמן אדריכלות בע”מ ואח’ נ’ אריה ורדי, תק-על 2013(1), 2676 (2013)} נדונו מהותן של הגנות מפני פגיעה בפרטיות (סעיף 18 לחוק) ונקבע:
“26. יסוד נוסף הדרוש לצורך מתן סעד בעילה של פגיעה בפרטיות הוא שלילת קיום נסיבותיהן של אחת מן ההגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק. הגנות אלו מלמדות כי חוק הגנת הפרטיות אינו הופך את הזכות לפרטיות לזכות “מוחלטת”… ההגנות הקבועות בחוק עשויות, לפיכך, לחסום תביעה אזרחית או הליך פלילי בגין פגיעה בפרטיות. עם-זאת, על המבקש לחסות תחת הגנות אלו להראות שפעל בתום-לב. תום-הלב הוא “בבחינת שער שרק אם עוברים דרכו תיבחנה הנסיבות בהן בוצעה הפגיעה הספציפית בפרטיות”… יצויין כי בפסיקה פורשה דרישה זו כדרישה לתום-לב סובייקטיבי. לפיכך, יש להוכיח כי הפוגע פעל מתוך אמונה כי הפגיעה היא במסגרת ההגנות הקבועות בחוק… לצורך הוכחת תום-לב יכול הנתבע או הנאשם להסתייע בחזקה המנויה בסעיף 20(א) לחוק הגנת הפרטיות, אשר לפיו…
בהקשר זה יבחן בית-המשפט את “צורת הפרסום, תוכנו והיקפו כדי לראות אם קיים המפרסם את חובתו, שלמענה נפרשה ההגנה עליו, או שמא הגדיל תורה וחרג מאותו ‘מתחם סבירות’ שבהקשרו נוסחה הנורמה החקיקתית” (סגל, בעמ’ 199).
למול חזקה זו, העומדת לצד הנתבע או הנאשם, יכול התובע או המאשים להסתייע בחזקה הקבועה בסעיף 20(ב) לחוק…
לעניין זה, הוכחת ידיעתו של המפרסם כי חרג מן הסביר תהא שוות ערך להוכחת היעדר תום-לבו הסובייקטיבי של המפרסם, שכן היא תלמד על “אדישותו לתוצאה שיש עימה פגיעה למעלה מן הדרוש להגנת הערך שהוכר בחוק” (סגל, שם).
27. בערעורו הטיל גוטסמן יהבו על שתי הגנות, הקבועות בסעיפים 18(2)(א) ו- (ג). וכך קובעים סעיפים אלה…
28. נבחן איפוא אם הפעולה הפוגענית בוצעה באחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 18(2) – ובענייננו: הנסיבות הקבועות בסעיף 18(2)(א) או בסעיף 18(2)(ג) לחוק. אשר להגנה הקבועה בסעיף 18(2)(א) לחוק – כפי שקבע בית-המשפט קמא, טרם הפרסום חזר והדגיש ורדי בפני גוטסמן את קנאותו לפרטיותו, ועמד על סירובו הנחרץ לפרסום הבית או חלקים ממנו. על-כן, משעה שורדי הבהיר הבהר היטב לגוטסמן כי הוא מתנגד נחרצות לפרסום מבלי שהאחרון יחתום על כתב ההתחייבות, קשה להלום כי הפגיעה בוצעה מבלי שגוטסמן “ידע (…) על אפשרות הפגיעה בפרטיות”, כדרישת סעיף זה. ברי, אם-כן, כי הטענה לעניין הגנת סעיף זה אינה יכולה לעמוד.
29. עתה יש לבחון האם עומדת לגוטסמן הגנת סעיף 18(2)(ג), שעניינה פגיעה שבוצעה לשם הגנה על “עניין אישי כשר” של הפוגע. סעיף זה מחייב עריכת איזון בין הזכות לפרטיות לבין ערכים מתנגשים אחרים, ולכן את הביטוי “עניין אישי כשר” יש לפרש “תוך איזון בין הרצון להגן על עניינו של הנפגע ולשמור על פרטיותו לבין האינטרסים הנוגדים של הפוגע” (ע”פ (מחוזי ת”א) 1132/96 חתוכה נ’ מדינת ישראל, פסקה 8 (20.01.98)). במקרה שלפנינו, לגוטסמן ולמשרדו עניין כפול בפרסום ההדמיות: הן עניין יצירתי, הן עניין עסקי. לא ניתן לחלוק על כך כי גוטסמן הוא בעל הזכות המוסרית ביצירתו האדריכלית. משכך, הוא זכאי-לכך כי היצירה תיוחס לו, היינו: כי שמו ייקרא על יצירתו. דבר זה מבטא את ההכרה באישיותו של היוצר ואת הניסיון לכבד את הקשר האישי שבין היוצר לבין יצירתו (סעיפים 45 ו- 46 לחוק זכויות יוצרים… הרצון לשמור על חופש הביטוי היצירתי משמיע כי העברת זכויותיו הכלכליות של האדריכל ביצירתו לא תמנע ממנו לבטא עצמו באותו סגנון ובאותם מוטיבים אמנותיים ביצירות נוספות… ובענייננו – כי תתאפשר חשיפת היצירה לקהלים נוספים. על-כן, במישור האומנותי-יצירתי, מובנת משאלתו של גוטסמן לחשוף לציבור את ביתו של ורדי – יצירה אשר אין חולק כי היא ייחודית באיכותה ובהיקפה. נוסף על כך, אין פסול ברצונו של גוטסמן לפרסם את יצירתו גם מטעמים כלכליים, שכן הצגת היצירה עשויה בהחלט לאפשר ליוצרה לבנות מוניטין ולמשוך לקוחות. עם-זאת, כפי שהזכרנו, בגדרי הגנת סעיף 18(2)(ג) יש לאזן בין הפגיעה בפרטיותו של ורדי, לבין העניין האישי הכשר של גוטסמן. כאמור לעיל, הצגת פנים ביתו של ורדי מקימה, להשקפתי, פגיעה לא מבוטלת בפרטיותו. לעומת-זאת, הפגיעה בעניינו האישי הכשר של גוטסמן – מוגבלת. זאת, מפני שבקשתו של ורדי הצטמצמה לאיסור על פרסום ההדמיות באתר האינטרנט, ומשכך – אין מניעה כי גוטסמן יעשה שימוש בהדמיות לצרכיו העסקיים תוך חשיפתן בהיקף מצומצם יותר, כגון הצגתן ללקוחות במשרדו או בפני חוגים מקצועיים – עניין אשר גם ורדי עצמו הסכים לו בכתובים (סעיף 23 לסיכומיו). בהקשר זה, יש אף לתת משקל מסויים לכך שגוטסמן היה יכול להביא לידי ביטוי את האינטרס שלו בפרסום ההדמיות לכלל מיצוי מושלם, על דרך עריכת הסכם מפורש בנושא עם ורדי בזמן אמת. לכך יש להוסיף כי – כפי שהובהר לעיל – גוטסמן יוכל להציג גם באתר האינטרנט את ההדמיות החיצוניות של הבית. באיזון הכולל בין הזכויות והאינטרסים המתמודדים, הפועל היוצא הוא איפוא, כי אין מקום להחיל את הגנת סעיף 18(2)(ג) על פרסום הדמיות חללי ביתו הפנימיים של ורדי. משמצאנו כי פרסום ההדמיות אינו בא בגדרי אחת הנסיבות המנויות בסעיף 18(2) לחוק, ממילא אין אנו נדרשים לדון בשאלת תום-הלב או בתחולת החזקות הקבועות בסעיף 20 לחוק.”
2. ספר אוטוביוגרפי הפוגע בפרטיות אדם – רומן שפרסם המערער, התברר כספר אוטוביוגרפי הפוגע בפרטיותה של המשיבה, עליה התבססה העלילה – הערעור נדחה (סעיפים 2 ו- 18 לחוק הגנת הפרטיות, סעיפים 12 ו- 15 לחוק איסור לשון הרע)
ב- ע”א 8954/11 {פלוני נ’ פלונית ואח’, תק-על 2014(2), 7678 (2014)} נדון ערעור על פסק-הדין, של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נתקבלה תביעת המשיבה, למתן צו מניעה קבוע, לפיו יאסר על המערער לפרסם ולהפיץ ספר שכתב. כמו-כן, חוייב המערער בתשלום פיצויים למשיבה בסך של 200,000 ש”ח בגין נזקיה הלא-ממוניים.
הסוגיה שבמוקד הדיון היתה, שאלת האיזון הראוי בין הזכות לחופש הביטוי וחירות היצירה מזה, לבין הזכות לפרטיות ושם טוב מזה.
המערער, נשוי ואב לילדים, התגורר עם משפחתו בירושלים, והוא מחברו של הרומן נושא התביעה. פרטי חייה של המשיבה, שימשו למערער כהשראה בכתיבת הרומן. המשיבה הפורמלית, הוצאת הספרים, הוציאה לאור את הרומן.
מיד עם פרסומו של הרומן, פנתה המשיבה אל המערער ואל הוצאת הספרים בדרישה לחדול לאלתר משיווק הרומן ומהפצתו, לאסוף את כל העותקים שהופצו, ולפצותה בגין נזקיה. לשיטתה, היצירה מהווה תיאור אוטוביוגרפי מדוייק של חיי המחבר, והיא כוללת תיאורים הנוגעים לרובד האינטימי ביחסים שבינו לבינה, תוך פגיעה חמורה בפרטיותה ופרסום לשון הרע.
בית-המשפט המחוזי אסר על פרסומו של הרומן ועל הפצתו. הפיצוי הכספי למשיבה, בגין נזקיה הלא-ממוניים, הועמד על-סך של 200,000 ש”ח, זאת לאחר שבית-המשפט המחוזי שקל את היקפה של הפגיעה בפרטיותה, טיב הפרסום, כמות הספרים שהופצה, הכאב והסבל שנגרמו למשיבה, התנהגותו של המערער אשר עמד על פרסום הרומן גם לאחר פניותיה ודרישותיה להימנע מפרסומו, ושיקולים נוספים.
המערער טען, כי שגה בית-המשפט המחוזי בפרשנותו לחוק הגנת הפרטיות. לדידו, “מעמדן של יצירות בדיוניות אינו תלוי ביכולת לזהות את מקורות ההשראה להן, אלא בסבירות לכך שהאמור בהן ייוחס לתובע כתיאור אמת”.
בית-המשפט קבע, כי חופש הביטוי של המערער ‘מתנגש’ עם זכותה של המשיבה לפרטיות. חירות היצירה שלו, כפי שבאה לידי ביטוי בספר שכתב, פוגעת בשמה הטוב של המשיבה. מעלות רבות ונכבדות יש ליצירה האוטוביוגרפית. ברם, הספר הנדון הוא למעשה ספר תיעודי המוסווה כיצירה בדיונית, כפי שפסק בית-המשפט המחוזי, ופגיעתו בפרטיותה של המשיבה היא קשה וחמורה.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי בשתי זכויות חוקתיות עסקינן, חופש הביטוי והזכות לפרטיות, וכעקרון אין יתרון לאחת על פני רעותה. בית-המשפט בחן, האם משקלה של התועלת אשר תצמח מהגשמתה של זכות אחת, עולה על משקל הנזק שיגרם לזכות האחרת. מסקנתו העקרונית של בית-המשפט היתה, כי על כפות המאזניים החוקתיות יגבר כוחו של חופש הביטוי במצב דברים של פגיעה קלה ובינונית בזכות לפרטיות, אל מול פגיעה קשה בחופש הביטוי, כוחה של הזכות לפרטיות יגבר כשהפגיעה בחופש הביטוי היא קלה או בינונית, ולעומתה הפגיעה בליבת הפרטיות היא קשה.
בהתאם לנסיבות העניין, מצא בית-המשפט, כי הבדיון מועט, והפגיעה רבה. פגיעה קשה וחמורה בפרטיות המשיבה, כשמנגד, פגיעה בינונית בחופש הביטוי של המערער. זיהויה של המשיבה בספרו של המערער כבת-דמותה של הגיבורה, בד-בבד עם תיאור מפורט של מעגל החיים הפנימי שלה, בכלל זאת נושאים אינטימיים במובהק, גוברים במשקלם המצטבר על הפגיעה בחופש הביטוי של המערער, שאידיאל ואינטרס משמשים בו בערבוביא.
אילו ביקש המערער לקיים תערוכת צילומים שבה יציג לראווה את המשיבה עמו ערום ועריה, דומה, כי היה ניתן צו מניעה, על-מנת שלא יעשה כן. לא כל שכן לגבי הספר, בציירו את גופה של המשיבה בחדרי-משכבה, ובחושפו גם את נימי נפשה וסודותיה הכמוסים. בדין ניתן איפוא בבית-המשפט המחוזי, צו מניעה קבוע האוסר על פרסום הספר.
לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
3. פיצויים בגין שימוש ב”סימן מסחר”, כאשר הנתבע השתמש בשמו, הזהה “כמעט” לשם המהווה את ה”סימן המסחרי” – פגיעה בפרטיות בשל שימוש בשם של פלוני – הערעור התקבל (סעיפים 2 ו- 18 לחוק הגנת הפרטיות, סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)
ב- ע”א 8483/02 {אלוניאל בע”מ נ’ אריאל מקדונלד, פ”ד נח(4), 314 (2004)} מאבק פרסומי בין שתי רשתות של מסעדות מזון מהיר, העלה לדיון מספר נושאים משפטיים, המעוררים, מצידם, שתי שאלות, אשר טרם הוכרעו במשפטנו: האחת, גבולות המותר בכל הנוגע לשימוש שעושה אדם בשמו, הזהה לסימן מסחר של אחר, כשמהשימוש נעדרת סכנת הטעייה, והאחרת, זכותו הכלכלית של אדם בשמו ובתדמיתו.
המשיב, אריאל מקדונלד, אזרח של ארצות הברית, היה שחקן זר באחת מקבוצות ליגת העל הישראלית בכדורסל, מכבי תל-אביב. המערערת 1, חברת אלוניאל בע”מ, היא הזכיינית הישראלית של רשת המזון המהיר העולמית “מקדונלד’ס”. מתחרה מסורתית במקדונלד’ס היא רשת המזון העולמית “ברגר קינג”, ובין השתיים ניטש מאבק מתמשך על חיכם של חובבי המזון המהיר בארץ ובעולם.
אריאל התקשר בחוזה פרסום עם חברת ריקמור בע”מ, אז זכיינית רשת מסעדות המזון המהיר “ברגר קינג” בישראל. בהתאם לחוזה הפרסום, הופק ועלה לשידור בערוץ 2 של הטלוויזיה, תשדיר פרסומת מטעמה של ברגר קינג בכיכובו של אריאל.
בסרטון הפרסומת, נראה אריאל, הלבוש בגופיית משחק, כשהוא מגיע לסניף של רשת המסעדות “ברגר קינג”, בשעה שהמסעדה סגורה. עובדת המסעדה מסרבת לפתוח את הדלת בפניו. אריאל אינו מוותר, הוא מקיש בדלת, וקורא: “It’s me, McDonald”. לאחר מכן, הוא מסתובב, ומראה לעובדת את השם המודפס על חלקה האחורי של גופייתו: “McDONALD”. העובדת ממשיכה למאן לפתוח את הדלת, ורומזת לאריאל שעליו לפשוט את גופייתו.
כך הוא עושה. משעשה כן, פותחת העובדת בפניו את דלת המסעדה, והוא תוחב לידה את הגופייה. ב”סצינה” הבאה של הסרטון, נראה אריאל כשהוא מתיישב במסעדה לשולחן שעליו מונחת ארוחה של ברגר קינג. עתה, הוא עוטה על גופו חולצה שעליה מודפס סימנה המסחרי של “ברגר קינג”. בשלב זה פונה אריאל למצלמה, בעברית, ואומר: “תקשיבו למקדונלד – רק ברגר קינג”.
אנשי מקדונלד’ס החליטו להגיב לפרסומת זו, בתשדיר פרסומת משלהם. הסרטון שהופק עבורם, עלה לאוויר בערוץ 2, יום למחרת הקרנת הבכורה של סרטון הפרסומת מטעם ברגר קינג. סרטון הפרסומת מטעם מקדונלד’ס התבסס, רובו ככולו, על ראיון שהעניק אותו אריאל לאחת מכתבות העיתון “תל אביב”. בתשדיר של מקדונלד’ס, הקריא קריין את הטקסט הבא, המופיע על המסך באותיות לבנות גדולות על רקע אדום:
“היכן אוכל אריאל מקדונלד?”
“ב- 12.05.00 בעיתון “תל-אביב”, התפרסמה הכתבה הזאת:”
{הקטע הבא מופיע כגזיר עיתון} “‘אריאל מקדונלד אוהב את החיים בתל אביב. הוא אוכל מקדונלד’ס.'”
{המילים הבאות מוקראות על-ידי הקריין מבלי שיופיעו בכיתוב שעל המסך} “ועוד בכתבה”: {הקטע הבא מופיע כגזיר עיתון} “‘ניחשתם נכון, הוא מעדיף מקדונלד’ס'”.
בעקבות פרסום סרטון הפרסומת מטעם מקדונלד’ס, פנה אריאל במכתבים למקדונלד’ס, למערערות 2 עד 4, שהן זכייניות ערוץ 2 וליושב ראש הרשות השניה לרדיו ולטלוויזיה, בדרישה שיפסיקו את שידור הפרסומת מטעם מקדונלד’ס, בשל שנעשה בה שימוש בשמו, מבלי שנתן לכך את הסכמתו. המערערות סירבו לדרישה, והקרנת סרטון הפרסומת נמשכה, עד ליום 20.06.00, בו הופסק שידורו בלא קשר לעמדתו של אריאל. תשדיר הפרסומת מטעם ברגר קינג המשיך להיות משודר עד ליום 30.06.00.
אריאל הגיש תביעה לבית-המשפט המחוזי כנגד המערערות. בתביעתו, טען אריאל, כי המערערות פגעו בזכותו לפרטיות, גרמו נזק למוניטין שלו, ביצעו כלפיו מעשה העולה לכדי העוולה של גרם הפרת חוזה, וכי בפעולותיהן עשו עושר ולא במשפט.
מקדונלד’ס, מצידה, הגישה לבית-המשפט תביעה שכנגד, בה טענה, כי סרטון הפרסומת שעשה אריאל בעבור ברגר קינג, יש בו משום הפרת סימן מסחר רשום, פגיעה במוניטין, עוולת שקר מפגיע, עוולת תיאור כוזב, ועשיית עושר ולא במשפט. בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעת אריאל ודחה את התביעה שכנגד. כנגד פסק-דין זה כוונו הערעורים.
בית-המשפט קמא מצא, כי מקדונלד’ס פגעה בפרטיות של אריאל, בשל שסרטון הפרסומת מטעמה קיים את תנאיהן של שתיים מן החלופות, להגדרת פגיעה בפרטיות, המנויות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, זו שבסעיף משנה (6) וזו שבסעיף משנה (9). בית-המשפט קבע, כי בתשדירי הפרסומת מטעם מקדונלד’ס נעשה שימוש בשמו של אריאל, ומצא, כי אין לקבל את טענת מקדונלד’ס כי שימוש זה נעשה שלא לשם רווח, כי אם לשם הגנה עצמית ומניעת הפסדים.
כמו-כן, בית-המשפט קמא סבר, כי הרגלי האכילה של אריאל אינם אלא ענייניו הפרטיים וכי המידע על ההרגלים האלה, נמסר על-ידי אריאל בראיון עיתונאי שלא למטרות פרסומת או לשם הפקת רווחים. בית-המשפט דחה את טענת מקדונלד’ס, כי משפורסמו דבריו אלה של אריאל הפכו הם לנחלת הכלל, ועל-כן קבע, כי הפרסומת מטעם מקדונלד’ס היתה בגדר פגיעה בפרטיות.
באשר לזכייניות, קבע בית-המשפט קמא, כי בשל שתשדירי הפרסומת ששידרו היוו “דבר” שהושג תוך פגיעה בפרטיות, כפי שזו מוגדרת בסעיפים 2(6) ו- 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, הרי שהן פגעו בפרטיותו של אריאל לאור הוראת סעיף 2(10) לחוק הגנת הפרטיות, הקובעת, כי “פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9)” הוא פגיעה בפרטיות.
משלא ניתנה הסכמתו של אריאל לתשדירי פרסומת מטעם מקדונלד’ס, כך פסק בית-המשפט קמא, הרי שהפגיעה בפרטיות, שנתקיימה לאור הוראות סעיפים 2(6), 2(9) ו- 2(10) לחוק הגנת הפרטיות, היתה פגיעה אסורה בפרטיות, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, וזו עוולה אזרחית, כאמור בהוראת סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות.
בית-המשפט קמא פסק, כי לזכות המערערות לא עומדת אף לא אחת מן ההגנות המנויות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, וכי לזכותו של אריאל עמדו כנגד המערערות עילות תביעה נוספות פרט לזו הנוגעת לפגיעה בפרטיותו.
נפסק, כי הפרסומת מטעם מקדונלד’ס פגעה בקניינו של אריאל, ובכך הפרה את מצוות סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אולם כיוון שלא נתבע סעד כספי בעילה זו, לא נפסקו לאריאל בגינה פיצויים, אף שנקבע, כי הפגיעה מצדיקה תרופה שכזו.
בית-המשפט המחוזי מצא גם כי תשדירי הפרסומת מטעם מקדונלד’ס מהווים לשון הרע בשל שהם מציגים את אריאל כאדם לא אמין, המוכר את שירותיו, בה בעת, לשתי חברות מתחרות.
לאור מסקנותיו אלו, חייב בית-המשפט קמא את המערערות, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים לאריאל.
המערערות סברו, כי בית-המשפט קמא שגה פעמיים: לראשונה, בשל שקיבל את תביעתו של אריאל, ובשניה בשל שדחה את התביעה שכנגד שהגישה מקדונלד’ס.
בית-המשפט קבע, כי בסרטון הפרסומת של ברגר קינג, ובשימוש, שעשה במסגרתו, אריאל, בסימן המסחר של מקדונלד’ס, היה כדי לפגוע במתחרה. הפרסומת לא שרתה עניין ציבורי ראוי שיש בו כדי להטות את כפות המאזניים לטובת חופש הביטוי וכנגד לשונה הברורה של הפקודה.
ניתן לשקול התרתו של שימוש במוניטין, כדי לעלוב בבעליו, כאשר הוא נעשה כחלק מפרסומת השוואתית. כאשר הפרסומת מכילה השוואה עובדתית של נתונים בדבר שירותי המתחרים, וההתייחסות המבזה למתחרה נלוות להשוואה זו, במקרים המתאימים, וככל שהפרסומת ההשוואתית תותר בישראל, ניתן יהיה לשקול את התרתה של התייחסות שכזו, בשל הערך החברתי שבפרסומת ההשוואתית. אלא שכאמור, הפרסומת שבפנינו, לא באה ליתן מידע משווה על מוצרי החברות המתחרות.
התוצאה מכל אלה היא, כי אין מנוס מלראות את השימוש בתיבה מקדונלד’ס כהפרת סימן מסחר.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין מקום להכיר בעילת תביעה בגין פגיעה בפרטיותו של ידוען מקום בו נעשה שימוש מסחרי בשמו אשר הסב לו נזק כלכלי בלבד, אך מובן הוא, כי ניתן, במקרים המתאימים, לקבוע, כי נפגעה פרטיותו של אדם כמתואר בחלופה המנויה בסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות.
בית-המשפט קבע, כי מקדונלד’ס לא ביקשה במקרה זה לנצל את העובדה הסתמית שאריאל הוא אחד מלקוחותיה, היא לא עשתה שימוש בתמונה מקרית שלו סועד את ליבו באחת ממסעדותיה, וגם לא מנתה אותו כאחד מלקוחותיה. היא הביאה דברים שאמר הוא עצמו, פרסומת חינם שהעניק לה. אכן, אין להתיר שימוש פרסומי בלתי מורשה בדברים שכאלה בנסיבות רגילות, אך דומה, כי לא יהא זה צודק למנוע ממקדונלד’ס מלחזור על דברים שאמר אריאל בשבחה, לאחר שזה בחר כאמור להופיע בתשדיר פרסומת של מתחרתה ואמר, לפחות בדרך של רמיזה, כי ברגר קינג עדיפה על פניה. קודם לכן אמר את היפוכם של הדברים ומקדונלד’ס ביקשה להאחז באלה האחרונים.
לפיכך, קבע בית-המשפט, כי אין מקום לחייב את מקדונלד’ס להשיב לאריאל את דמי השימוש הראויים בשמו.
אריאל עשה שימוש מסחרי {ואפילו לשם פרסומו של אותו מוצר עצמו} בשמו, ולכן אין לקבל את טענתו בדבר עוגמת הנפש, כביכול, שהסב לו השימוש בשמו למטרות רווח על-ידי מקדונלד’ס. זכותו הכלכלית נפגעה. לא הזכות לפרטיות. שגה, לפיכך, בית-המשפט קמא כאשר קבע, כי נפגעה זכותו של אריאל לפרטיות.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי משמצאנו, שלזכותו של אריאל לא עומדת כל עילת תביעה שהיא, שוב אין מקום להידרש לערעור שכנגד, שעניינו האפשרות להצטברות הסעדים אותם תבע. במאמר מוסגר נאמר, כי במקרה בו נפגעו שתי הזכויות בו זמנית, לאמור, מחד פגע הנתבע בזכות הפרטיות של התובע, במשמעותה האמיתית, ומאידך התעשר הוא שלא כדין מהשימוש בזכותו לפרסום של התובע, אכן זכאי התובע לסעד בגין כל אחת מהעילות הללו.
בנסיבות המקרה אין גם מקום לטענה החלופית, לפיה בפרסמה את הדברים שאמר, כפתה מקדונלד’ס על אריאל להפר את החוזה. החוזה הופר על-ידי אריאל בעצם מתן הראיון לעיתון, פעולה אשר אליה לא היתה מקדונלד’ס קשורה בכל קשר שהוא.
אשר-על-כן, שגה בית-המשפט קמא בקובעו, כי מקדונלד’ס עיוולה לאריאל בעוולת גרם הפרת חוזה.
כל שעשתה מקדונלד’ס, היה לחזור על דברים שאמר אריאל עצמו. לפיכך, בהטלת אחריות על מקדונלד’ס בגין לשון הרע, יש משום קביעה לפיה אריאל הוציא את דיבתו שלו עצמו. הגיונה של קביעה שכזו מוקשה בעיני בית-המשפט.
ואם אכן זו הטענה, כי הדברים שאמר מעידים רעות על אומרם, הרי שרק מעטים יתירו לאדם האומר דברים שכאלה, לטעון, כי המפרסם אותם הוציא את דיבתו, ובכל מקרה, המפרסם דברים שכאלה יחסה בדרך-כלל בצילה של הגנת האמת בפרסום, אותה מקנה לו סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. ייתכן, כי פרסום שכזה יעלה לכדי פגיעה בפרטיות, אך לא זהו, כאמור, המקרה שבפניינו.
אריאל סבר, כי התשדיר של מקדונלד’ס העמיד אותו באור מגוחך. אך אם הועמד אריאל באור מגוחך, הרי שהועמד באור זה בעקבות דבריו שלו. הוא סבר, כי התשדיר מציג אותו כאדם לא אמין. אך אם הוא אכן סבר כך, אין לו אלא להלין על עצמו.
לאור כל האמור לעיל, הערעור התקבל, ופסק-דינו של בית-המשפט המחוזי התבטל. נקבע, כי אריאל יעביר למקדונלד’ס סכום של 20,000 דולר בגין השימוש בסימן המסחר שלה. הערעור שכנגד נדחה.
4. פגיעה בפרטיות היא גם פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם (סעיפים 1, 2 ו- 18 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת”א (ת”א) 1222/09 {אריה ורדי נ’ א’ גוטסמן אדריכלות בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.11)} נדון פסק-דין בו השאלה המרכזית היתה האם הצגת הדמיות ממוחשבות של בית מגורים באתר אינטרנט של משרד האדריכלים שתכנן את הבית, מבלי לציין פרטים מזהים של הבית או של הבעלים בו, מהווה פגיעה בפרטיות.
הנתבעים סברו כי אין בפרסום ההדמיות פגיעה בצנעת חייו של התובע – בראש ובראשונה משום שלא מדובר בתצלומים של הבית, אלא בהדמיות מלאכותיות אשר מציגות מצג סטרילי של קירות וריהוט ללא פריטים אישיים או מידע אינטימי.
נוסף על כך, לגישתם של הנתבעים הפרסום לא כלל פרטים מזהים של הבית ובוודאי לא של הבעלים בו, וגם מטעם זה לא ניתן לומר כי יש בהדמיות פגיעה בפרטיות.
בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה, בקובעו כי הזכות לפרטיות היא אחת מזכויות היסוד החשובות של הפרט בחברה דמוקרטית, המגנה על האינדיבידואל ועל האוטונומיה של הפרט ביחסיו עם הסביבה שאף זכתה למעמד חוקתי בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בית-המשפט הוסיף על האמור כי הגם שאין מחלוקת בנוגע לחשיבותה ולמרכזיותה של הזכות לפרטיות לשם הגנה על כבודו וחירותו של הפרט – נדמה כי יש קושי של ממש להגדיר את גבולותיה של זכות זו.
גם במסגרת חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות” או “החוק”} נמנע המחוקק מלהגדיר מהי פרטיות. חוק הגנת הפרטיות אוסר על פגיעה בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו {סעיף 1 לחוק}, אך תחת הגדרת המונח פרטיות מונה סעיף 2 לחוק רשימה של מקרים שבהם זכות זו נפגעת.
נוסף על כך, בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מצויה רשימה של הגנות מפני אחריות פלילית ואזרחית בגין פגיעה בפרטיות. השילוב של הוראות סעיף 2 וסעיף 18 לחוק יוצר איזון בין הזכות לפרטיות לבין זכויות אחרות {אלי הלם דיני הגנת הפרטיות (2003), 180; להלן: “הלם”}.
מבחינה פרשנית, איזון זה מושפע גם ממעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות – אף על-פי שזה ניתן לה כעשור לאחר חקיקתו של חוק הגנת הפרטיות.
בית-המשפט הסביר כי על-מנת ליתן מענה לשאלה אם התובע זכאי לצו המניעה המבוקש אם לאו, יש לברר תחילה אם פרסום ההדמיות של בית התובע באתר האינטרנט של משרד הנתבעים נמנה עם אותם מקרים שנקבע בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות כי הם מהווים פגיעה בפרטיות.
בית-המשפט מצא כי בעידן של קידמה טכנולוגית נראה כי יש חשיבות יתרה להעניק לזכות לפרטיות הגנה ראויה.
הפסיקה הכירה בביתו של אדם ככזה שעומד במרכז האוטונומיה הפרטית שלו.
סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מורה, כי פגיעה בפרטיות היא גם פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.
בית-המשפט הבהיר כי סעיף 2(11) לחוק זה משמש מעין “סעיף סל” המאפשר להרחיב את יריעת ההגנה של החוק.
אין מקום להגביל את המונח “צנעת החיים” שבחוק לפריטים מסויימים ואינטימיים שמצויים בביתו של אדם, ומן הראוי להגן על פרטיותו של בית מגורים כמכלול – כלומר כמקום המפלט והמקלט של האדם מן הסביבה.
במקרה דנן, קבע בית-המשפט, גם אם ההדמיות אשר נגעו לביתו של התובע שפורסמו הינן נטולות חפצים אישיים או פריטים אינטימיים, נקודת המבט הרחבה מאפשרת להתרשם בין היתר מאורח החיים בבית, הרגלי הדיירים בו, וכמובן שגם ממצבם הכלכלי ובכך יש פגיעה בפרטיות.
סעיף 18(2)(א) ו- (ג) לחוק קובע הגנה לפיה במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום-לב באחת מהנסיבות שביניהן כי לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות, או כי הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע.
בית-המשפט הבהיר כי בפסיקה נקבע, כי הטוען להגנה זו נדרש להוכיח צורך דחוף להגן על ענייננו ומשהדבר לא הוכח במקרה דנן דין טענת ההגנה להידחות {ע”א 334/89 רבקה מיכאלי נ’ בלה אלמוג, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.92)}.
5. ככל שזכות הגנת הפרטיות אינה מוחלטת זכות זו כפופה למגבלות המוטלות על-ידי חופש הביטוי וזכויות נוספות (סעיפים 2, 6 ו- 18 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת”א (יר’) 6157/04 {דוד (“הכי טוב”) דבש נ’ אדלר חומסקי & ורשבסקייניב קציר, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.11.2006)} הנתבעת 3 טענה לעניין הפגיעה בפרטיות, שכלל לא ניתן לטעון גם פגיעה בזכות לפרטיות וגם פגיעה בזכות לפרסום – טענות שמעקרות מתוכן אחת את רעותה.
מה עוד, כלל לא נעשה שימוש בתמונתו, בשמו או בקולו של התובע.
לעניין הכינוי – לא הוכח קיומו של הכינוי הנטען ואף הוא הינו “הכי טוב” בלבד, כינוי אשר הוא מטבע לשוני תיאורי.
עוד הוסיפה הנתבעת 3 כי לא היתה הטעיה ו/או חיקוי וכאשר מדובר באיש אנונימי הרי שנטל ההוכחה כבד, והשימוש בשם צריך להיות ספציפי. בנוסף טענה הנתבעת 3, כי מתקיימות בעניינה הגנות סעיף 6 וסעיף 18(2)(א) לחוק הגנת הפרטיות.
בית-המשפט קבע כי אין פגיעה בפרטיות, האסורה מכוח חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”} כפגיעה בזכות הפרסום.
זכויות אלו, יכול ויהיו נוגדות אחת לרעותה, ויכול שידורו בכפיפה אחת.
בהלכת מקדונלד קבע כב’ השופט א’ ריבלין, כי על-אף שניתן להבין מלשון הסעיף הנ”ל כי הזכות לפרטיות הינה הזכות המגנה על האינטרס הרכושי של הנפגע, גישתו אינה כזו.
לדבריו, הזכות לפרטיות הינה “הזכות להיעזב לנפשך”, משמע, הזכות המגנה על האינטרס האישי – רגשי של הנפגע {ע”א 8483/02 אלוניאל בע”מ נ’ אריאל מקדונלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.03.04) (להלן: “הלכת מקדונלד”}.
בהלכת מקדונלד בית-המשפט קבע:
“ניתן, במקרים המתאימים, לקבוע כי נפגעה פרטיותו של אדם כמתואר בחלופה המנויה בסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות.
במקרים אלה יעניק לו החוק את ההגנה אותה הוא מבקש, והדברים נגזרים מהדברים אותם אמרנו.
פרטיותו של האדם נפגעת בשל השימוש בשמו למטרות רווח מבלי שניתנה לשם כך הסכמתו, מקום בו שימוש שכזה גורם לו לנזק נפשי. אמרנו כבר, כי נזק שכזה לא יכול להתקיים מקום בו הידוען עצמו עושה שימוש מסחרי בשמו, וכל מעייניו בקבלת התמורה הכספית בגין שימוש זה.
אך אין בכך כדי לומר כי לסעיף 2(6) לא תהא לעולם נפקות באשר לידוענים. ישנם, למשל, ידוענים המתנגדים באופן עקרוני לעשיית שימוש מסחרי בשמם. אלה, נמנעים מלהתיר שימוש מסחרי בשמם, תהא אשר תהא התמורה הכספית אשר תוצע להם. עבורם, השימוש המסחרי פוגע בתדמיתם, ומסב להם נזק רגשי אמיתי. הם עשויים לראות בשימוש הפרסומי בדמותם משום בגידה בערכים בהם הם מאמינים.”
בית-המשפט הבהיר כי הזכות לפרטיות אינה באה להגן על האינטרס הרכושי – הזכויות הקנייניות של התובע – אלא זכות זו הינה זכותו של הנפגע ל”היעזב לנפשו”.
במקרה דנן, התובע אכן בחר שלא לעשות שימוש מסחרי בדמותו, בשמו או בכינויו. התובע אף העדיף שיצירותיו יפורסמו ללא ציון שמו עד סמוך למועד הגשת התביעה, ומרבית הפצתן היתה ללא תמורה. כמו-כן, אין ספק כי השימוש המפר, לכאורה, נעשה לשם רווח.
בית-המשפט הסביר כי בהלכת מקדונלד סווגה זכות הפרסום כעילה הנובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט.
נקבע שם כי אין להכרה בזכות זו מקור חוקי מפורש, וכי ההכרה בזכות, בהסתמך על חוק הגנת הפרטיות, היתה שגויה.
לדברי כב’ השופט ריבלין, כאשר מדובר בידוען אשר עושה שימוש מסחרי בדמותו, שמו או קולו, זכותו זו אינה יכולה להיות חלק מהזכות לפרטיות.
על-אף זאת, ישנן מספר הצדקות אשר מביאות למסקנה כי יש להגן בנפרד אף על זכותו הקניינית של הידוען.
ההצדקות להכרה זו הינן זכותו של אדם לסחור ב”פרסונה” שלו, העובדה כי הכרה כזו מהווה תמריץ ליצירה ויוזמה אישית, נחיצותה של ההכרה לצורך ניהול יעיל של משאבים בתנאי מחסור – משאב הדמויות המשמשות לפרסום יעיל וזכותו של האדם באישיותו.
אלא, ששאלות היקפה ותחולתה של הזכות שהועלו במאמרה של שפרבר, לא הוכרעו אף בהלכת מקדונלד.
כב’ השופט ריבלין נקט לאורך כל דבריו בלשון “בדמותו של אדם, בשמו ובקולו”, וייתכן כי שימוש זה נעשה בהשראת לשון סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, אולם זאת ללא דיון בשאלת היקפה של הזכות.
כמו-כן, למרות ששאלת תחולתה של הזכות לא נדונה, מאחר שלא היתה מחלוקת על כך שמושא פסק-הדין הינו ידוען מובהק הדגיש בית-המשפט כי, ככל שזכות אינה מוחלטת זכות זו כפופה למגבלות המוטלות על-ידי חופש הביטוי וזכויות נוספות.
6. היעדר הסדר חקיקתי, המאפשר את חשיפת פרטיו של מי ששידר את השידור המפר ללא היתר – הערעור התקבל בחלקו (סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ע”א 9183/09 {The Football Association Premier League Limited נ’ פלוני ואח’, תק-על 2012(2), 6919 (2012)} פלוני, בעל אתר אינטרנט, הציע לציבור הגולשים אפשרות לצפות במשחקי כדורגל בשידור חי, בלא תשלום, וזאת בלא שקיים בידו היתר או רישיון להעברת שידורי המשחקים.
זהותו של פלוני אינה ידועה לבעלת זכויות היוצרים. במוקד הדיון ניצבה השאלה, האם פלוני אחראי להפרת זכויות היוצרים במשחקי הכדורגל, ובהמשך לכך, האם יש מקום לחשוף את זהותו, בכדי לאפשר לבעלת הזכויות בשידורי המשחקים להגיש נגדו תביעה.
המערערת היא ליגת הכדורגל האנגלית The Football Association Premier League Ltd, המארגנת ומקיימת משחקי כדורגל באנגליה. בכל משחק המתנהל בליגה מתקיים תהליך של צילום, עריכה ושידור. בתחילה, מצולמים המשחקים באופן “נקי”, כלומר ללא פרשנות או גרפיקה נוספת. אחר כך, מוסיפים לצילומים הנקיים כתוביות, גרפיקה, פרשנות ומוסיקת רקע. השידור המלא מועבר אל לווין, ומשם הוא נמכר לגופי שידור בינלאומיים בכ- 200 מדינות בעולם. כל התהליך האמור {החל מצילום השידור ה”נקי”, ועד הגעתו של השידור המלא ליעדו}, אורך כ- 5 שניות בלבד, כך שהצופים במדינות השונות נהנים משידור “חי”, המתנהל בזמן אמת.
במקביל, מועבר השידור המלא של משחקי הכדורגל, בזמן אמת, גם דרך אתר ברשת האינטרנט בשם “Livefooty”. באתר, אשר מנוהל ומופעל על-ידי המשיב 1, מועברים באופן קבוע אירועי ספורט שונים, בשידור חי, לרבות משחקי הכדורגל של הליגה. במסגרת האתר מציין פלוני באופן מפורש, כי מטרתו היא לאפשר לגולשים לצרוך באופן חופשי, ללא תשלום, בשידורים של אירועי ספורט.
האתר מצוי על שרת ישראלי {ובעל סיומת “co.il”}. העברת המשחקים באתר נעשית בטכנולוגיית “Streaming”. טכנולוגיה זו, המכונה לעיתים גם “הזרמה” או “צפייה ישירה”, אכן מעבירה באופן ישיר את התוכן אל הצופה, ובזמן אמת, וזאת מבלי להידרש {ככלל} להורדת תכנים למחשבו האישי של המשתמש.
על רקע זה, טענה הליגה, כי פלוני הפר את זכויות היוצרים שלה במשחקים. אלא שזהותו של פלוני אינה מפורסמת באתר, ואינה ידועה לליגה, ועל-כן פנתה זו האחרונה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לחשוף את זהותו של פלוני, בכדי להיפרע ממנו בגין הנזק שגרמה ההפרה הנטענת, ובמטרה למנוע ממנו להמשיך ולשדר את משחקי הליגה בעתיד. התביעה הופנתה נגד ספקיות האינטרנט, חברת “נטוויז’ן 013 ברק בע”מ” וחברת “נענע 10 בע”מ”, וכן נגד פלוני עצמו.
בית-המשפט המחוזי, דחה את תביעתה של הליגה, והורה להמציא לפלוני את כתב התביעה באמצעות ספקיות האינטרנט. נקבע, כי הזהות האנונימית היא חלק מיתרונותיה של רשת האינטרנט, וכי יש לאפשר לפלוני להביע עמדה בשאלות העומדות לדיון, גם אם אינו מעוניין להזדהות. פלוני התייצב איפוא בתביעה באופן אנונימי, באמצעות בא-כוחו.
עוד נקבע, כי לא הופרו זכויותיה של הליגה במשחקים, וכי מכל מקום מדובר בשימוש הוגן, כך שממילא פלוני אינו אחראי להפרה. מן הטעם הזה נקבע, כי אין גם מקום לחשיפת פרטיו של פלוני.
המערערת השיגה על הכרעתו של בית-המשפט המחוזי, הן באשר לקביעת האחריות להפרה, הן בנוגע לחשיפת פרטיו של פלוני.
בית-המשפט קבע, כי העובדה שהמדינה מבקשת לעיתים לאפשר לציבור גישה חופשית לשידורים נבחרים, כגון משחקי כדורגל מרכזים, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק את הפגיעה בזכות היוצרים במקרה שלפניינו.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי השימוש שעשה פלוני ביצירה במקרה שלפניינו אינו “הוגן”, וזאת, בין היתר, נוכח העובדה שנעשה שימוש ביצירה כולה, במועד ובאופן, הפוגעים בצורה משמעותית בשוק של היצירה המוגנת. פלוני נמצא אם-כן, אחראי להפרת זכויותיה של הליגה בשידור המלא של משחקי הכדורגל.
לפיכך, בית-המשפט קבע, כי קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, כי לא נתקיימה הפרה של זכות היוצרים וכי מתקיימת הגנת השימוש ההוגן, מתבטלות. ההוצאות שנפסקו לטובת פלוני בבית-המשפט המחוזי, התבטלו גם הן.
עם-זאת קבע בית-המשפט, כי בהיעדר הסדר חקיקתי לא ניתן, לעת הזו, להורות על חשיפת פרטיו של פלוני.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי כינתקיימה הפרה של זכות היוצרים וכי לא מתקיימת הגנת השימוש ההוגן. הערעור נדחה, בכל הנוגע לבקשה לחשיפת פרטיו של פלוני לעת הזו.
7. תחולתה של הגנה מכוח חוק הגנת הפרטיות טעונה בירור עובדתי (סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ע”א (חי’) 29466-01-15 {ח”כ מירי רגב נ’ גילי גולן, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.07.15)} המערערת הגישה תביעה בגין התבטאויות המשיב כלפיה בהיותה חברת כנסת, וזה הגיש תביעה שכנגד בגין פגיעה בפרטיותו, בשל פרסום מכתב ההתראה ששלחה לו המערערת, תוך חשיפת כתובתו. בקשת המערערת לסילוק התביעה שכנגד על-הסף נדחתה, ומכאן הערעור.
המשיב ביקש בתביעה שכנגד לפסוק לזכותו פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני כדלקמן: 100,000 ש”ח בגין עוולה מכוח חוק הגנת הפרטיות התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”}, 200,000 ש”ח בגין עוולת הרשלנות מכוח פקודת הנזיקין, ולחלופין, בגין עוולת תקיפה, וכן עוגמת נפש בסך 30,000 ש”ח וביחד 330,000 ש”ח.
המערערת הגישה לבית-משפטקמא בקשה לסילוק על-הסף של התביעה שכנגד, וזאת בגין חסינותה. בין היתר נטען, כי המערערת פעלה בתום-לב, ללא כל כוונה לפגוע במשיב, והסירה את המכתב מדף הפייסבוק שלה כ- 10 דקות לאחר הדרישה להסירו, וכשעתיים בלבד מרגע פרסומו.
עוד טענה המערערת, כי המשיב “שכח” כי במאמץ סביר כתובתו ברורה לכל מי שחפץ בכך בחיפוש באתרי המידע שברשת האינטרנט.
המערערת עתרה לכך, שהתביעה שכנגד תידחה על-הסף מפאת חסינותה לפי חוק חסינות חברי כנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי”א-1951, וכן מכוח חוק הגנת הפרטיות, וזאת מתוך הסתמכות על סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, אשר קובע כי תהא זו הגנה טובה אם הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום מוגן לפי סעיף 13 של חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 {להלן: “חוק איסור לשון הרע”}, או אם נעשתה הפגיעה בתום-לב, או אם היה עניין ציבורי, המצדיק את הפגיעה בנסיבות העניין, ובלבד שהפרסום לא היה כוזב.
טענת המערערת היתה שהמשיב החל במסע רדיפה אחריה במטרה לרמוס את כבודה ושמה הטוב, ולכן סעיף 18(2) של חוק הגנת הפרטיות עומד לצידה, וככל שהיתה פגיעה במשיב {דבר שאותו הכחישה המערערת}, הרי נעשה הדבר מחמת הגנה על עניין אישי בעל חשיבות ציבורית של המערערת, ומכל מקום, היא לא הפרה את פרטיותו, שכן המשיב ממילא חשף את עצמו במגוון רב של ערוצי תקשורת עם פרוץ הפרשה, ופרטיו המלאים מצויים בחיפוש סביר במדיה ובטלפון.
בית-המשפט סבר כי במקרה זה שבו חבר/ת הכנסת החליטה, מיוזמתה ומטעמה, כי יש מקום לנקוט הליך משפטי, לא יהא זה נכון להצר את ההליכים המשפטיים העומדים לרשותו של הנתבע אשר רשאי במסגרת התגוננותו מפני התביעה שהוגשה כנגדו, להגיש תביעה שכנגד.
בית-המשפט סבר כי מצב דברים זה שונה מהליך משפטי שבו מוגשת תביעה וננקט הליך משפטי כנגד חבר/ת הכנסת שכן אז זכותם תהא לעתור לדחיית התביעה כנגדם ככל שמתקיימים תנאיו של סעיף 1(א) של חוק החסינות.
כל האמור לעיל, הינם שיקולים שיהא על בית-משפטקמא להביאם בחשבון, לאחר בירור הנסיבות העובדתיות הרלוונטיות למקרה הנדון.
בית-המשפט ציין כי באי-כוח המערערת הפנו אותו, בנוסף לכל האמור לעיל, גם להגנות העומדות לרשות המערערת מכח חוק הגנת הפרטיות, וחוק איסור לשון הרע, אך תחולתן של הגנות אלה טעונה אף היא בירור עובדתי.
בשים-לב לכל האמור לעיל, בית-המשפט קבע שיש להורות על דחייתו של הערעור.
8. חשיפה מקרית לדוא”ל – מקימה טענת הגנה מכוח סעיף 18ג2 לחוק
ב- רע”א 2552/16 {יהודה זינגר נ’ חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע”מ, תק-על 2016(2), 5955 (2016)} נקבע:
“במצב זה של חשיפה מקרית להודעת דוא”ל, לא מן הנמנע כי די בעצם החשיפה על-מנת לבסס את הצורך בהגנה על עניין אישי כשר של הנחשף, ללא צורך בבקשה לצו שיפוטי, ומי שנחשף אליהן יהיה רשאי בשל כך להעתיקן ולהשתמש בהן כראיה. לדידי, תלוי הדבר בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו, בין היתר בהתאם למידת הפגיעה שאליה נחשף בתום-לב הנפגע ולמידת הדחיפות שיש בהגנתו על ענייניו. למשל, אם נחשף אדם להודעה שיש בה כדי לעורר חשד מעורפל כלשהו לפגיעה בעניין אישי כשר שלו, אין די בכך כדי לבסס את ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק; עליו לפנות לקבלת צו שיפוטי מתאים לתפיסת הראיה. אולם, כאשר נחשף אדם באופן מקרי להודעת דוא”ל שממנה עולה בבירור כי הנמען גזל ממנו סכום כסף, למשל, הרי שבמצב כזה אין הצדקה לדרוש מאותו אדם לפנות לשם קבלת צו שיפוטי; הוא רשאי להגן על האינטרס הלגיטימי שלו באמצעות הגשת אותה הודעה כראיה.
47. ודוק: כל אשר אמרתי מתייחס לחשיפה מקרית ופאסיבית להודעת דוא”ל, כפי שארע כאן, לגרסתה של החברה. אינני קובע מסמרות בנוגע לשאלה אם רשאי מי שנחשף להודעה כאמור, ליזום חיפוש וחיטוט בתיבת הדוא”ל מבלי לבקש צו שיפוטי הולם; על פני הדברים, ולאור הרציונלים שבבסיס הלכת איסקוב, התשובה לשאלה זו היא בשלילה, אלא שאיני נדרש להכריע בכך בשלב זה. באם יוכח, במסגרת הבירור העובדתי שייעשה בהמשך, כי זה היה מצב הדברים בעניין שלפנינו, הרי שבית-המשפט המחוזי יצטרך לתת על כך את דעתו.
48. ומן הכלל אל הפרט. האם בעניין שלפנינו – ובהנחה שהחשיפה להודעות הדוא”ל היתה מקרית ופאסיבית – קמה לחברה ההגנה שבסעיף 18(2)(ג) לחוק, לפיה היא פעלה כדי להגן על עניין אישי כשר שלה? הדבר תלוי בהיקף המידע שאליו נחשפה החברה באופן מקרי ובתוכנו, ומשלא הוגש לעיוני החומר בשלמותו אינני יכול להכריע בכך. בית-המשפט המחוזי, שלפניו מתנהל התיק והוא מכיר את המכלול באופן ישיר, הוא זה אשר עליו ליתן את ההכרעה בשאלה זו. בהחלטתו, ציין בית-המשפט המחוזי כי אף אם יתברר בהמשך הדרך שהשגת הודעות הדוא”ל בוצעה תוך פגיעה בפרטיות, הרי שאין די בנתונים שלפניו כדי להכריע בשאלה אם עומדת לחברה ההגנה (ראו פסקאות 52-50 להחלטה). משקבעתי כי לא ניתן לשלול באופן קטגורי, על-סמך הלכת איסקוב, את תחולתה של ההגנה, הרי שאיני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה, אשר כאמור מטבע הדברים בערכאה הדיונית, הריהו מכיר את התיק, את הצדדים הפועלים בו, על רקע המכלול, לפני ולפנים.
49. הוא הדין בנוגע להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט המחוזי להתיר את הגשת הראיות מטעמים מיוחדים שיירשמו. בית-המשפט המחוזי התייחס לאיזון שיש לערוך במסגרת זו בין האינטרסים של הפוגע ושל הנפגע, אך לא הגיע להכרעה בדבר הזה, משסבר כאמור כי לא הוכח שהחומר הושג תוך כדי פגיעה בפרטיות. בנוסף, בית-המשפט המחוזי קבע כי עריכת איזון כאמור תלויה בבירור עובדתי אשר יערך בהמשך הדרך; גם בעניין זה סבורני כי הצדק עמו. יתכן כי בהמשך יתבררו נתונים ועובדות נוספות אשר ישפיעו על השאלה אם מוצדק כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו ויתיר את הגשת הראיות מטעמים מיוחדים שירשמו. על-כן אינני רואה מקום להתערב בשלב זה בהחלטת בית-המשפט המחוזי בעניין.”
9. הגנת סעיף 182ב לחוק
ב- דנ”א 2121/12 {פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין אורבך, תק-על 2014(3), 12107 (2014)} נאמר:
“סעיף 18(2)(ב) מרחיב ביחס לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, ומגן אף על פגיעה בפרטיות שנעשתה מתוך “חובה מקצועית”. מדברי הכנסת עולה, כי המונח “חובה מקצועית” נועד על-מנת להעניק לעיתונות הגנה מיוחדת. כך, שאלה חברת הכנסת ש’ ארבלי-אלמוזלינו: “אתה אמרת כי במקום מה שהיה כתוב ‘או במילוי חובה עיתונאית’, יבוא ‘חוקית, מוסרית, חברתית ומקצועית’. אני צודקת?”, והשיב לה יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת ד’ גלס, “נכון” (דברי הכנסת 91 (תשמ”א), 1768); וחבר הכנסת מ’ שחל ציין, כי “בקריאה הראשונה של החוק אמרנו בדיון כי יש להביא חזקות אלה, פרזומפציות אלה, שהחוק כותב אותן כדברים כלליים, למצב שיהיו ברורות ככל האפשר, כדי שלא להכשיל עיתונאי בביצוע תפקידו. על-כן הצענו כי בסעיף-קטן (2) בסופה של פסקה (ב), לאחר המלים ‘חובה חוקית, מוסרית או חברתית’ יבוא ‘או חובה עתונאית’, או במקום זה ‘מקצועית'” (שם, בעמ’ 1775)…”
ב- בש”פ 5796/14 {מדינת ישראל נ’ דורון ממט, תק-על 2014(4), 4812 (2014)} נקבע:
“באשר לחוק הגנת הפרטיות, עיון בו מעלה כי הוא אינו דן ואינו מסדיר את סוגיית גישתה של המשטרה, במסגרת חקירה והליך משפטי, לחומרים מעין אלו. החוק אמנם חל על המדינה (ראו סעיף 24 לחוק הגנת הפרטיות), אך מנגד המשטרה ועובדים מטעמה לא יישאו באחריות לפי חוק זה בגין פגיעה שנעשתה “באופן סביר במסגרת תפקידם ולשם מילויו” או במקרים בהם הפגיעה נעשתה בנסיבות בהן “היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה” (ראו סעיפים 18(2)(ב) ו- 19 לחוק הגנת הפרטיות). עינינו הרואות כי אין בסעיפים אלו התייחסות לעניין זכות העיון במסמכים כגון דא. לפיכך, חיסיון מעין זה אינו מעוגן בו. בהקשר זה יוער כי המסמכים נלקחו ממשרדי החברה לאחר שהוצא צו חיפוש כדין ולא כתוצאה ממסירת המידע באופן וולונטרי על-ידי המשיב.
לא למותר לציין כי לקביעה לפיה ישנו חיסיון על כל מידע הפוגע בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות תהיינה השלכות משפטיות ומעשיות רבות מאוד. כפי שציינה באת כוח המבקשת, ככלל צו חיפוש פוגע מטבעו בפרטיות האדם אשר נוברים בחפציו האישיים. כך גם כאשר נדרשים במסגרת חקירה לקרוא יומנים אישיים של קרבנות עבירה או חשודים. סבורני כי אף מבחינה נורמטיבית לא ניתן להסיק מחוק הגנת הפרטיות באופן אוטומטי קיומו של חיסיון. הכרה גורפת שכזו תהפוך את החיסיון, מהחריג לכלל של גילוי ראיות בשל האינטרס הציבורי שבחקר האמת ובשמירה על הסדר הציבורי באמצעות נקיטת הליכים משפטיים כנגד אנשים העוברים על החוק – לכלל.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
