תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת כדלקמן:
“127. חוות-דעת רפואית (170)
רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות-דעת של מומחה, לפי העניין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 (להלן: חוות-דעת); אולם רשאי בית-המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות-דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו.”
ככלל, שלושה מקורות חוקיים עיקריים חולשים על סוגיה זו: האחד, פקודת הראיות (נוסח חדש). השני, תקנות סדר הדין האזרחי, העוסקות בכל משפט אזרחי שיש בו צורך בחוות-דעת רפואית למעט תביעות שעניינן תאונות דרכים. השלישי, תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (מומחים), התשמ”ז-1986 החלות בתביעות בהן מיושם חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975.
למעשה, תקנה 127 לתקסד”א וסעיף 24 לפקודת הראיות קובעים את דרך הגשתה של חוות-דעת רפואית. המדובר בסעיפים הקשורים אחד לשני אך אינם חופפים זה את זה. ובמה דברים אמורים.
ניתן לומר כי תקנה 127 לתקסד”א הינה הוראה בדבר דרך הוכחה, ואילו סעיף 24 לפקודת הראיות הינו הוראה בדבר פרוצידורה. הראשון, קובע את הצורך להגיש חוות-דעת בכדי להוכיח עניין של רפואה ואילו סעיף 24 קובע את הדרישות הפורמאליות של אותה חוות-דעת {בר”ע (ב”ש) 5243/96 מונדי בע”מ חברה קבלנית נ’ עזאת, תק-מח 97(3), 856 (1997)}.
תקנה 127 לתקסד”א קובעת כי אם רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, עליו לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות-דעת של מומחה, לפי העניין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות.
סעיף 24 לפקודת הראיות קובע כי, חוות-דעת ותעודת רופא ייערכו לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה לפקודת הראיות או בדומה להם ככל האפשר {לעניין סעיף 24 לפקודת הראיות נעסוק בפרק נפרד}.
המונח תעודת רופא וכן הטופס הרלבנטי בפקודת הראיות, מובילים למסקנה כי יש להגדיר את מהותה של תעודת רופא, להבדיל מחוות-דעת, למסמך אשר מתאר ממצאים בעטיה של בדיקה. כאשר המסמך מכיל מסקנה, אין מדובר בתעודת רופא אלא בחוות-דעת של מומחה {א’ גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי (התשס”א) 210}.
נבהיר כי, קביעות הוועדה של המוסד לביטוח לאומי אינן מהוות “חוות-דעת מומחה” או “תעודת רופא” לצורך תקנה 127 לתקסד”א {ראה למשל ת”א (ת”א) 1118/96, בש”א 35765/99 וקסלר נ’ מולה, דינים מחוזי לב(3), 712}.
הן תקנה 127 לתקסד”א והן סעיף 24 לפקודת הראיות אינם קפדניים בדרישותיהם ומעניקים שיקול-דעת לבית-המשפט לסטות מן הכלל שמופיע בכל תקנה/סעיף, אם כי שיקול-הדעת השיפוטי אינו זהה בשני המקרים. סעיף 24 לפקודת הראיות מאפשר עריכת מסמכים הדומים לטפסים הנזכרים “ככל האפשר”, ואילו תקנה 127 לתקסד”א קובעת, כי בית-המשפט או הרשם רשאים לפטור בעל דין מצירוף חוות-דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו וכפי שנראה להלן.
כפי שנראה, תקנה 137(א) לתקסד”א מטילה סנקציה וקובעת, כי בעל דין שלא עשה כאמור בתקנה 127 לתקסד”א ולא פטר אותו בית-המשפט או הרשם מכך, לא ייזקק בית-המשפט להוכחה של עניין שברפואה מטעמו לעניין הנדון.
תקנות 127 ו- 137 לתקסד”א קובעות למעשה, שחוות-הדעת הרפואית היא תנאי מוקדם להעלאתה של תיזה שברפואה, אך משהוגשה חוות-הדעת, נפתח הפתח לעיון בראיות נוספות בתחום זה.
כלומר, אם בעל הדין אכן נוהג לפי האמור בתקנה 127 לתקסד”א ומביא לפני בית-המשפט חוות-דעת כאמור, אין הוא מוגבל בעת פריסת מכלול ראיותיו באופן בלעדי לחוות-הדעת האמורה, שכן מתקנה 137(א) לתקסד”א משתמע, כי בית-המשפט רשאי להיזקק אז להוכחה של עניין שברפואה מטעמו, אף אם זו לא תלבש לבוש של חוות-דעת לפי סעיף 24 לפקודת הראיות דווקא. לא נאמר בתקנה 137(א) לתקסד”א, כי הוכחתו של עניין שברפואה היא לעולם על-ידי הגשת חוות-דעת בלבד ותו לא {ר”ע 423/83 מדינת ישראל נ’ עזבון המנוחה סילוורמן, פ”ד לז(4), 281 (1983)}.
הלכה זו נכונה למקרה שהועלתה תיזה רפואית בחוות-דעת רפואית שצורפה לכתב התביעה, ובמהלך הדיון מבקש התובע להביא ראיות נוספות להוכחת אותה תיזה שהועלתה בחוות-הדעת כאמור. אולם אין היא חלה כאשר מבקשים להעלות תיזות רפואיות אשר לא מצאו ביטויין בחוות-הדעת הראשונה. הדרך היחידה להעלות תיזות אלה לאחר הגשת כתבי הטענות, היא על-ידי בקשה לתיקון כתבי הטענות ולצירוף חוות-דעת נוספות {רע”א 6098/92 זכאי (קטינה) נ’ מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ”ד מז(3), 651 (1993)}.
זאת ועוד. החובה הקיימת בהליך אזרחי רגיל לצרף חוות-דעת מומחה, כתנאי להוכחת עניין שברפואה, אינה חלה בבית-המשפט לתביעות קטנות, לגביו חלות תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל”ז-1976. מכאן שאין גם צורך להגיש בקשה לפטור מהגשתה {בר”ע (י-ם) 1332/99 בלושטיין נ’ ילין, תק-מח 2000(1), 9346 (2000)}.
אם כן, תקנה 127 לתקסד”א קובעת, כי בית-המשפט או הרשם רשאים לפטור בעל דין מצירוף חוות-דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו. אין להסיק מכך, שכל ראיה המותרת להגשה בנושא רפואי תזכה למשקל מירבי, כל אימת שניתן פטור מהגשת חוות-דעת או אם אין חובה להגישה. משקל הראיה האחרת נתון לשיקול-דעת בית-המשפט הדיוני וברור וטבעי הוא, כי בנושאים אלה אין דין עדות רגילה כדין עדות של מומחה לדבר {ראה בר”ע (י-ם) 1332/99 בלושטיין נ’ ילין, תק-מח 2000(1), 9346 (2000)}.
ב- רע”א 8015/96 {צור שמיר חברה לביטוח בע”מ נ’ בוריסי, דינים עליון נא 438} הגיש המשיב תביעה בגין תאונת עבודה, וטען כי התאונה מהווה תאונת דרכים. הדיון פוצל, ובית-המשפט דן תחילה בטענה זו, ודחה אותה.
בשלב מאוחר יותר ביקש המשיב שבית-המשפט ימנה מומחה רפואי. נטען, כי המשיב לא צרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות-דעת של מומחה, ועל-כן יש לדחות בקשה זו.
המשיב מבחינתו טען כי נמנע ממנו להגיש חוות-דעת רפואית של מומחה מטעמו משום שבתביעות לפי חוק הפיצויים מתמנים מומחים רפואיים על-ידי בית-המשפט ואין לצרף לכתב התביעה או להציג כראיה חוות-דעת של מומחה רפואי מטעם הצדדים. בנוסף, מנע ממנו חסרון כיס מלפנות לקבלת חוות-דעת של רופא מטעמו.
כב’ השופט ת’ אור קבע כי בנסיבות אלה רשאי היה בית-המשפט קמא להשתמש בסמכותו לפי תקנות 127 ו- 130 לתקסד”א ולמנות מומחה רפואי.
נדגיש כי בעל-דין שאיננו נוהג כנדרש בתקנה 127 לתקסד”א “לא ייזקק בית-המשפט להוכחה של עניין שברפואה מטעמו לעניין הנדון” כאמור בתקנה 137 לתקסד”א. נמצא, שכאשר עילת התביעה היא “עניין שברפואה” אין מנוס מצירוף תעודת רופא או חוות-דעת רפואית, בין אם המדובר בתביעה בהליך רגיל ובין אם המדובר בתביעה בהליך של סדר דין מקוצר {ראה למשל בש”א 131192/02 מגדל חברה לביטוח בע”מ נ’ מרדכי ביטון, פ”ד סב(3), 625 (2003); בש”א 2407/04 דקלה חברה לביטוח בע”מ נ’ לאה בלנק, פדאור 04(19), 869 (2004)}.
ב- בש”א (חי’) 14367/04 {עאדל עבוד נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה ואח’, תק-מח 2005(4), 1620 (2005)} נדונה בקשה (רביעית במספר) להארכת המועד להגשת חוות-דעת רפואית מטעם התובע.
כב’ השופט יצחק כהן נעתר לבקשה בהדגישו כי חייב להיות ברור לתובע, כי לא ניתן יהיה להאריך המועד להגשת חוות-הדעת עד אין סוף, במיוחד כאשר מדובר בחוות-דעת רפואית שהיה על התובע לצרף לכתב תביעתו בעת שהוגש לבית-המשפט. גם לנתבעים זכויות דיוניות שאין להתעלם מהן, והגם שבעבר ביקשו הנתבעים למחוק את כתב התביעה על-הסף.
ב- בש”א (חי’) 13424/05 {קגסקי נתנאל נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2005(4), 1714 (2005)} נדונה בקשה לפיה על בית-המשפט להורות לתובע למשוך את חוות-הדעת המשלימה של ד”ר הלר מתיק בית-המשפט.
כב’ השופטת ש’ וסרקרוג קיבלה הבקשה בקובעה כי הכלל הוא שצד המבקש להוכיח נכות בשטח רפואי מסויים או להוכיח ממצאים רפואיים בתחום רפואי ספציפי, ראוי הוא שיגיש חוות-דעת של רופא מומחה באותו שטח רפואי.
עצם קיומם של תחומי התמחות מיוחדים מניחים שנדרשת מומחיות וניסיון מיוחד באותו תחום רפואי המכשיר את המומחה ליתן חוות-דעת בתחום הנדרש. לכן, בעל דין המבקש להוכיח נכות ניורולוגית עליו לעשות כן באמצעות רופא מומחה באותו תחום רפואי בו נדרשת חוות-הדעת.
מומחה שיקומי יכול לתרגם נכויות רפואיות לצרכים שיקומיים, אך אין הוא יכול כמומחה בתחום לקבוע נכות נוירולוגית או לעמוד על הקשר הסיבתי בין נכות כזו להליכי הלידה, גם לא על דרך של חוות-דעת משלימה.
לכן במקום שבו ניתנת חוות-דעת על-ידי מומחה רפואי שלא בתחום מומחיותו, הרי שגם אם דרישת התקנות מתמלאת, חוות-הדעת תימצא לקויה, במיוחד כאשר לא עולה מחוות-הדעת של אותו מומחה הידע המספיק באותו שטח רפואי שהוא הרלבנטי לענייננו – התחום הנוירולוגי.
המסקנה המתבקשת מן האמור היא שחוות-הדעת של ד”ר הלר לכל היותר יכול שתשמש כחוות-דעת של רופא, אך לא כמומחה בתחום הנוירולוגי, ומשעולה כוונה ברורה של התובע להסתמך על חוות-דעת זו לצורך הוכחת דבר שבתחום הנוירולוגי, אין לאפשר לתובע לעשות כן בהסתמך על אותה חוות-דעת.
מומחה שיקומי ככלל, יש למנותו רק לאחר שהמומחים בתחומים השונים השלימו את חוות-הדעת שלהם והניחו תשתית רפואית עובדתית לקביעת ההשלכות השיקומיות. המומחה השיקומי יכול לבסס את מסקנותיו בדבר צרכי ריפוי, הטיפול והשיקום המתאימים, אך זאת לאחר שהמומחה בתחום הרפואי הנדרש קבע את מצבו הבריאותי ואת שיעור נכותו.
במקרה דנן, לא מדובר בנושא רפואי הקרוב לתחום השיקומי, במיוחד כאשר מדובר במומחה שעל-פי חוות-הדעת אינו מתמחה באופן מיוחד בתחום הנוירולוגי. רצוי הוא שכל מומחה יתמקד בתחום הרפואי שלו ויקבע את שיעור הנכות באותו תחום.
הדרישה לצרף חוות-דעת רפואית לכתב התביעה מעלה את הרף העומד בפני תובע המעוניין להגיש תביעה בגין נזק רפואי ועלולה לפגוע בתובע הסובל מחסרון כיס {רע”א 4046/09 התעשייה הצבאית לישראל בע”מ נ’ מונסונגו, תק-על 2009(4), 135 (2009)}.
בעל דין החפץ להוכיח עניין שברפואה, יצרף חוות-דעת של מומחה או תעודת רופא. משמעות הדבר שתובע אינו יכול להסתפק בטענה, למשל שנגרם לו נזק רפואי, אלא, עליו להתכבד ולצרף חומר כתוב, ערוך על-פי פקודת הראיות.
בית-המשפט אינו אמור לסייע לצד זה או אחר, אלא, עליו להכריע במחלוקת שבין הצדדים. בהיעדר חוות-דעת מומחה, בית-משפט לא יכריע בעניין שברפואה. יתירה מזאת, בהיעדר חוות-דעת בית-משפט אף לא יתיר לבעל דין להביא ראיות בעניין שברפואה.
תקנות סדר הדין האזרחי מכירות בכך כי לרוב עניין שברפואה אינו נלמד רק מעדי ראיה או דעתם של הדיוטות. נוצר איפוא, נטל ראשוני המוטל על מתדיין החפץ להוכיח עניין שברפואה. זהו הכלל.
ברם, מחוקק העניק לבית-המשפט שיקול-דעת לפטור בעל דין מהחובה האמורה להגיש חוות-דעת רפואית מטעמו. נכונותו של מתקין התקנות לאפשר לבית-משפט לסטות מן הכלל, מבשרת שישנם מקרים בהם הצדק אינו מוכן לחסום צד מלהוכיח עניין שברפואה רק מפני שאינו מגיש חוות-דעת.
נדמה שעל-מנת שצד העותר לבית-משפט יזכה לפטור מהגשת חוות-דעת בעניין שברפואה, עליו לעמוד במבחן משולש: המבחן הראשון, הוא נסיבות מיוחדות המסבירות מדוע לא יהיה זה צודק לדרוש מהצד להגיש חוות-דעת בכוחות עצמו. המבחן השני, שהתביעה או ההגנה, בעלת סיכוי סביר להתקבל ולו לכאורה. המבחן השלישי, ראשית ראיה או ראיה לכאורה שהעניין שברפואה מבוסס אף שלא הוגשה חוות-דעת רפואית {ראה בר”ע (ב”ש) 511/06 אמויאל נ’ פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.
אם כן, מהם אותם “טעמים מיוחדים” שיירשמו? ב- בר”ע (מחוזי חי’) 1775/07 {חיים ענבל נ’ דאנס נ’ בר/צוות בראבו, תק-מח 2007(3), 912 (2007)} כב’ השופט י’ עמית הצביע על חמישה “כללי אצבע” שלטעמו, מן הראוי שבית-המשפט ישים אותם לנגד עיניו, בשעה שעושה שימוש בסמכותו למנות מומחה מטעם בית-המשפט, כאשר בעל הדין לא הגיש חוות-דעת רפואית מטעמו {ראה גם רע”א 7474/00 עיריית תל-אביב נ’ המוסד לביטוח לאומי ואח’, פ”ד נו(2), 193 (2001); ת”א (שלום יר’) 6086/09 אליהו אסרף נ’ הראל חב’ לביטוח בע”מ, תק-של 2009(4), 10472 (2009)}:
הראשון, החובה להגיש חוות-דעת בעניין שברפואה עם הגשת התביעה, מהווה מעין “מסננת” ראשונית למניעת הגשת תביעות סרק. בתביעת רשלנות רפואית, חוות-הדעת בשאלת האחריות והקשר הסיבתי, היא שמקימה את עילת התביעה, ואי-הגשת חוות-דעת מטעמו של התובע, מעוררת ספק לגבי עילת התביעה.
השני, כאשר על-פניו יש ספק ניכר בחוזקה של התביעה במישור האחריות, אין למהר ולהטיל על בעל הדין שכנגד, עלות נוספת בדמות שכר-טרחתו של המומחה מטעם בית-המשפט.
השלישי, חסימת דרכו של בעל דין מלהוכיח את תביעתו בשל חסרון כיס, משמעה פגיעה בזכות הגישה לערכאות. יחד-עם-זאת, להבדיל מפטור מאגרה שנעשה על חשבון המדינה, הפטור מהגשת חוות-דעת עשוי לבוא על חשבון הצד, ולכן על מבקש הפטור נטל הוכחה כבד להראות שאין באפשרותו לממן חוות-דעת מטעמו. במסגרת השיקול הכלכלי, יש לבחון את זהות בעל הדין שכנגד, אם מדובר ב”כיס עמוק”, אם יש קושי לאתר מומחה בתחום מיוחד ועלות חוות-דעת כזו בשל נדירות התחום.
הרביעי, מינוי מומחה מטעם בית-המשפט עשוי לגרום לכך, שבמקום שהנפגע ייבדק על-ידי שלושה רופאים, הוא ייבדק פעם אחת בלבד, וכך ייחסך ממנו “התענוג” של בדיקות רפואיות, שלעיתים יש בהן כדי לגרום לנפגע מבוכה, אי-נוחות ואף סבל נפשי או גופני.
החמישי, נסיבות מיוחדות.
כפי שנראה להלן, טענה עיקרית המועלית על-ידי תובע במשפט הינה כי אין בידו לממן את עלות חוות-הדעת וזאת מחמת חסרון כיס. על-מנת להוכיח מצב כלכלי אשר מונע מבעל-דין הגשת חוות-דעת רפואית התומכת בתביעתו, ועל-מנת שהוכחה זו תהווה “טעם מיוחד” לפטור מחוות-דעת, חובה על בעל דין להתכבד ולהיכנס לפרטי מצבו הכלכלי {דברי כב’ השופטת דליה גנות ב- בש”א 23654/08 (מחוזי-תל-אביב) אברהם גוזי נ’ מרכז רפואי קפלן ואח’, תק-מח 2009(1), 10220 (2009) וכפי שיובאו להלן}.
כך, למשל, חובה על התובע להמציא אישור מהמוסד לביטוח לאומי, המתייחס לגובה הקיצבה וכן הסיבה בגינה הוא מקבל קיצבה זו. חובה עליו להמציא אישורים רפואיים המוכיחים, ולו לכאורה, כי התובע אינו מסוגל לעבוד בשום עבודה.
כמו-כן, ובדומה לנדרש מהמבקש פטור מתשלום אגרת בית-משפט, חובה על התובע לפרט את מצבו הכלכלי, את חשבון הבנק שלו, העובדה האם יש או אין בבעלותו דירת מגורים או נכס אחר, האם ברשותו מכונית, טלפון סלולארי וכיוצא בזה.
כך לדוגמה, ב- ת”א (שלום חי’) 2850-09-08 {יואן סורינקה נ’ שירותי בריאות כללית – המחלקה המשפטית, תק-של 2010(2), 78909 (2010)} לא עלה בידי התובע, להוכיח כל חסרון כיס מצידו, המונע ממנו הגשת חוות-דעת.
על-אף האמור לעיל, נדגיש כי חסרון כיס בלבד אינו מהווה “טעם מיוחד” למינוי מומחה מטעם בית-המשפט. אם חסרון הכיס איננו משמעותי ולא מצטרף אליו טעם נוסף, מהותי, אין מקום לפטור מהגשת חוות-דעת שכן, להבדיל מפטור מאגרה שנעשה על חשבון המדינה, הפטור מחוות-דעת עשוי לבוא על חשבון הצד שכנגד. כל עוד קיימת מחלוקת אמיתית בשאלת החבות ואין טעם אחר המצטרף לחסרון הכיס, אין מקום לפטור את התובע מהגשת חוות-דעת ולמנות מומחה מטעם בית-המשפט {דברי כב’ השופטת עירית כהן ב- בש”א (שלום יר’) 7526/09 לביא סייפן נ’ מלון לגונה אילת – רשות מלונות ישרוטל, תק-של 2010(1), 9437 (2010)}.
ב- ת”א (שלום הר’) 37227-08-10 {שלי תמיר נ’ ד”ר דב קליין, תק-של 2010(4), 53231 (2010)} כב’ השופט אבי שליו דחה הבקשה לפטור את התובעת מצירוף חוות-דעת מחמת הסיבות הבאות: לתצהירה של התובעת לא צורפו כל אסמכתאות ממשיות למצבה הכלכלי ולא ברור היקף נכסיה ומהם הכנסותיה; הנתבע מתגונן מפני תביעה בהיקף לא מבוטל ויש להקפיד על זכויותיו כך שידע מפני מה עליו להתגונן. לכך יוסף כי תובע המעמיד את תביעתו על היקף לא מבוטל, צריך לשאת בהשלכות הכרוכות בכך, לרבות בסיכון שאם תביעתו תידחה, יהא עליו לשאת בתשלום אגרה בהיקף האמור. בשלב זה, לא נותר לבית-המשפט אלא להניח כי אם התובעת נטלה על עצמה סיכון כאמור, היא יכולה לשאת את תוצאותיו.
ב- בש”א 19856/05 {גרפי תקווה נ’ בית החולים רמב”ם, פדאור 05(30), 629 (2005)} נדונה בקשה לפטור מצירוף חוות-דעת רפואית ומינוי מומחה רפואי. בדחותו את הבקשה קבע כב’ השופט אהוד רקם כי אין קשר בין כלל “הדבר מדבר בעדו” הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין לבין הדרישה שבתקנה 127 לתקסד”א שכן, כדי שהכלל יחול, על התובע למלא שלושה תנאים מוקדמים המנויים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
זאת ועוד. חיסרון הכיס הנטען של המבקשת, אינו מהווה, בדרך-כלל, טעם מיוחד המצדיק פטור מהגשת חוות-דעת, וגם שתצהיר המבקשת אשר צורף לבקשה, אינו מפרט את מצבה הכלכלי הנטען של המבקשת ושכר-הטרחה אותו נדרשה לשלם עבור חוות-הדעת הרפואית וכן לא מצורפים אליו מסמכים להוכחת מצבה הכלכלי.
ב- ת”א (מחוזי חי’) 372/99 {סבע גמילה נ’ מדינת ישראל משרד הבריאות, תק-מח 2004(2), 1329 (2004)} כב’ השופט יצחק עמית, העלה ספק אם העברת נטל הראיה, יש בה בכדי לפטור תובע מהוראות תקנה 127 לתקסד”א. לדידו, ככלל, חוות-הדעת של התובע, היא זו שמקימה את עילת התביעה, ומכאן הצורך להגישה, בעת הגשת התביעה. לכן, גם אם היה נעתר לבקשה להורות על העברת נטל הראיה בהתאם להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ספק בעיניו, אם המבקשת במקרה דנא, היתה משיגה את התוצאה האמיתית אליה נתכוונה, קרי, פטור מהגשת חוות-הדעת {ראה גם בש”א 3321/05 בית חולים העמק-עפולה נ’ מלמן לוליטה, פדאור 05(24), 619 (2005)}.
ב- ת”א 24174/05 {יאסו יאללו נ’ “פליציה” 1999 בע”מ, פדאור 05(23), 848 (2005)} נדונה בקשה מטעם התובע לפטור אותו מהגשת חוות-דעת רפואיות מכוח סיפת תקנה 127 לתקסד”א. כב’ השופטת בלהה טולקובסקי בקבלה את הבקשה קבעה כי במקרה דנן, מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור את התובע מן החובה לצרף חוות-דעת רפואית מטעמו.
התובע נפגע בתאונת עבודה ולכאורה, נגרמה נכות משמעותית, בגין הפגיעה בידו. בנסיבות העניין, כשמדובר בתובע שהינו אב ל- 7 ילדים, המתקיים ומקיים את משפחתו, מקצבת נכות, בשיעור של כ- 2,000 ש”ח, יש לראות במצבו הכלכלי של התובע כטעם מיוחד, המצדיק מתן פטור מהגשת חוות-דעת.
ב- ת”א 10029/03 {גדי עמוס טהר שחר נ’ משה יגלום, פדאור 05(23), 253 (2005)} קבע בית-המשפט כי חיסרון הכיס לו טוען התובע כבר נבחן על-ידי בית-המשפט ונקבע כי הוא פטור מתשלום האגרה. כלומר, בית-המשפט הכיר בעובדה כי ידו אינה משגת לשלם את האגרה שהוא סכום זעום אל מול עלות חוות-דעת בתחום הנפשי.
בין השיקולים שעל בית-המשפט לשקול, הוא, כי במצב דברים זה קרוב לוודאי שהתובע לא יוכל לממן חוות-דעת רפואית שכן חי הוא מגמלת נכות כללית, שאינה מספיקה לצרכיו הבסיסיים. לפיכך, הטלת מימון חוות-דעת של התובע, תביא בהכרח לסגירת דלתות בית-המשפט לפני התובע, שכן תביעתו תידחה מהטעם שלא יוכל להגיש חוות-דעת לתמוך בטענותיו.
בנסיבות העניין בית-המשפט סבר כי יש לראות בפן הכספי, ובתוצאה של “חיסול” התביעה, כ”טעם מיוחד” לכך שימונה מומחה, מה עוד שלאור טענות התובע והמסמכים שהגיש, לא ניתן לומר שהתביעה חסרת סיכוי. לפיכך, ראוי בהחלט שמומחה בתחום הנפשי, יתייחס למצבו של התובע ולקשר הסיבתי בין מצבו לטענותיו כלפי הנתבעים.
בית-המשפט סבר, במקרה דנן, כי חסרון כיס כזה שמביא למצב בו ידו של תובע אינה משגת חוות-דעת וכי דבר זה “סותם את הגולל” על התביעה, שאינה נראית כנדונה לכישלון על פניה, יש לראות בכך טעם מספיק, כדי שבית-המשפט ימנה מומחה מטעמו.
במקרה דנן, בית-המשפט נעתר לבקשת התובע ופטר אותו מהגשת חוות-דעת רפואית.
ב- רע”א 8998/10 {אלישע בע”מ נ’ מחמוד זובידאת, תק-על 2011(1), 3546 (2011)} דחה כב’ השופט א’ ריבלין את בקשת רשות הערעור בקובעו כי בית-המשפט המחוזי מצא – לאחר שבחן את מכלול הטענות של הצדדים, ובכלל זה את טענותיהן של המבקשות – כי מתקיימים “טעמים מיוחדים” כנדרש.
בנוסף, בית-המשפט סבר, לאור מכלול הראיות שהוצגו בפניו, כי יכולת השתכרותו של המשיב מוגבלת ביותר, עד כי יש לראותו כסובל מחיסרון כיס. לא זו אף זו, הרי שבית-המשפט קמא הורה למומחה שמינה להגיש חוות-דעת תיאורית בנוגע לטיב הטיפול שניתן (ולא מעבר לכך), ובדין עשה כן, משום שבית-המשפט אינו יכול לשחרר עצמו מן הצורך להכריע בשאלת קיומה של רשלנות.
ודוק, תפקידו של המומחה הרפואי הוא להביע את דעתו ביחס לאיכות הטיפול, אולם שאלת הרשלנות, שאלה משפטית היא, וככזו נתונה היא להכרעתו הבלעדית של בית-המשפט.
ב- ת”א (שלום ת”א) 40995-07-10 {חיים אויגן נ’ בית חולים לילדים-שניידר, תק-של 2011(1), 17114 (2011)} עסקינן בבקשה לפטור את התובע מהגשת חוות-דעת מטעמו. הנימוקים לקבלת הפטור הינם שניים: האחד, מצבו הכלכלי הקשה. השני, הקושי להשיג חוות-דעת של מומחה אשר יחווה-דעתו כנגד הנתבעים.
כב’ השופט ירון בשן בדחותו את הבקשה קבע כי סביר להניח שאדם אשר שוקד על הכנת תביעה במשך שנים רבות, יכול לאגור את המשאבים הנחוצים למימון חוות-דעת רפואית. באת-כוח התובע הבהירה לבית-המשפט שלתובע חובות של אלפי שקלים לחברות המספקות שירותי טלפון סלולארי, אשר הצטברו במשך שנים.
מדובר בבחירה של התובע, לאיזו מטרה להקדיש את משאביו. בית-המשפט לא צריך להטיל על הנתבעים נטל דיוני לא שיגרתי, רק משום שהתובע מעדיף להוציא את כספו על שירותי טלפון ולא על הכנת חוות-דעת רפואית.
ב- ת”א (שלום חי’) 12987-02-09 {סיגלית לוגסי נ’ שלג לבן (1986) בע”מ, תק-של 2010(2), 153819 (2010)} קבע כב’ השופט א’ סלאמה כי התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובעת נקבעו 10% נכות לצמיתות. נסיבות התאונה ביחד עם הכרת המוסד לביטוח לאומי וקביעת נכות על ידו, כאמור, יש בהם מחד כדי להוות ראשית ראיה או ראיה לכאורה לביסוס העניין שברפואה ומאידך, יש בהם להעיד על סיכוייה הסבירים של התביעה להתקבל.
זאת ועוד. במקרה דנן, סבר בית-המשפט כי לאור מצוקתה הקשה של התובעת כפי שפורטה במכתב מחלקת הרווחה ומצבה הכלכלי של התובעת ובני משפחתה, כפי שעולה גם מהאישורים שצורפו לבקשה, הרי שמתקיימות נסיבות מיוחדות שיש בהן להצדיק את הפטור.
ב- בש”א (שלום אשד’) 2591/07 {שטרית דוד נ’ המרכז הרפואי ע”ש ברזילי, תק-של 2008(3), 13927 (2008)} קבע כב’ השופט אריאל חזק כי התובע יכול היה לגייס הסכום לו היה מעמיד תביעה זו בראש סדר עדיפויותיו הכלכליים. אין לקבל את טענות התובע לכך שמצבו הכלכלי יהווה טיעון מיוחד שיאפשר לשחרר אותו מחובתו להציג חוות-דעת מומחה מטעמו שכן התובע לא צירף דף חשבון עדכני, אשר מהווה המסמך המהותי והעיקרי בבקשה מסוג זה {פטור מהגשת חוות-דעת}.
עוד נקבע כי מצבו הכלכלי של התובע הינו קשה אך לא הוכח כי מצבו מגיע עד לכדי חסרון-כיס המצדיק מינוי מומחה מטעם בית-משפט, בתביעה מן הסוג הנדון, הנוגעת לרשלנות רפואית.
כאמור לעיל, נכון הוא שתובע החפץ להביא עניין שברפואה לבירור בבית-המשפט חייב להקדים ולהגיש חוות-דעת רפואית. יחד-עם-זאת, כל מקרה ונסיבותיו.
רוצה לומר כי ההלכה המחייבת להגיש חוות-דעת מומחה על-מנת להעמיד עניין שברפואה במחלוקת בין צדדים לא נועדה לחסום את דרכו של תובע בתביעות בעלי שווי כספי נמוך.
כך לדוגמה, כב’ השופט דניאל פיש קבע ב- ת”א (שלום חי’) 17242/03 {זוהיר רחייל נ’ הכשרת היישוב, תק-של 2005(2), 26440, 26441 (2005)} כי במקרה הנדון מדובר על סכום תביעה נמוך לכל הדעות.
עלותה של חוות-דעת רפואית היתה מגיעה לכדי חלק משמעותי מכל סכום שעשוי להיפסק לטובת התובע.
הצבת תובע בפני דרישה בלתי-מתפשרת להגיש חוות-דעת רפואית עלולה לסכל מראש אפשרותו להסתייג מהחלטת חברת הביטוח שלא לשלם לו תגמולי ביטוח.
במקרה דנן, בו ביקש התובע הכרה בתקופת אי-כושר זמנית, נראה כי די בתעודות הרפואיות שהוגשו על-מנת לספק בסיס לדרישת תשלום תגמולי הביטוח.
במידה והנתבעת היתה מעוניינת לחלוק על מצבו הרפואי של התובע היא יכלה להעמידו לבדיקה מטעמה.
טעמים כאמור מהווים את הטעם המיוחד הדרוש על-מנת לפטור בעל דין מהחובה להגיש חוות-דעת בעניין שברפואה בהתאם לסיפא של תקנה 127 לתקסד”א.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
איפה מופיע שאין חובה להביא חוו”ד רפואית בבית המשפט לתביעות קטנות