סעיף 46 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“46. הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה
(א) הדיון בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44 או 45 יהיה בדלתיים סגורות; לשם החלטה בעתירה רשאי השופט של בית-המשפט העליון או בית-המשפט, לפי העניין, לדרוש שהראיה או תכנה יובאו לידיעתו, ורשאי הוא לקבל הסברים מהיועץ המשפטי לממשלה או מנציגו ומנציג המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, אף בהיעדר יתר בעלי הדין.
(ב) שר המשפטים רשאי להתקין תקנות סדרי דין לדיון בעתירה לפי סעיפים 44 ו- 45 וסעיף זה.”
בחינת עתירה לגילוי ראיה נעשית באופן דו-שלבי.
בשלב הראשון, בית-המשפט בוחן אם החומר החסוי נכלל בגדר העניינים שהוגדרו כחסויים על-פי תעודת החסיון. אם התשובה חיובית, ייבחנו בשלב השני משקלן של הראיות החסויות ומידת חשיבותן לטיעוני העותר. אם מדובר בראיה חיונית, יש להורות על חשיפתה {ראה גם בש”פ 8813/15 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(1), 9005 (2016)}.
באשר לראיות אחרות, נקבע ב- בש”פ 3791/09 {נבאהין נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}, כי יש לערוך איזון בין התועלת של העותר מחשיפת הראיה לבין הפגיעה הצפויה למערך המודיעין והתנהלות בית הסוהר מחשיפתה {ראה גם עת”א (מרכז) 36457-05-11 ירון אנג’ל נ’ שירות בתי הסוהר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
הדיון בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44 או 45 לפקודת הראיות יהיה בדלתיים סגורות.
דיון בעתירה יהיה בדלתיים סגורות הינו חריג לעקרון היסוד במשפט הישראלי בדבר פומביות הדיון. על עקרון הפומביות והקורלציה בין עיקרון זה לבין הדיון בדלתיים סגורות ראה למשל ע”פ 334/81 {דוד הגינזר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(1), 827 (1982)}.
בסמכותו של בית-המשפט הדן בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44 או 45 לפקודת הראיות לדרוש כי הראיה ותוכנה תובא לידיעתו ולעיונו {ע”פ 1152/91 סעיד בן אסמעיל סיקסיק נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5), 8 (1992); ב”ש 838/84 ליבני ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(3), 729 (1984); ב”ש 64/87 ואנונו נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(3), 533 (1987); ע”פ 491/87 נקש נ’ מדינת ישראל, פ”ד מב(4), 851 (1989); ע”פ 112/89 כיאל נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(1), 459 (1991); ע”פ 1964/91 דוד בן דוד, פ”ד מו(3), 70 (1989)}.
זאת ועוד. בסמכותו של בית-המשפט לקבל הסברים מן היועץ המשפטי לממשלה או נציג המשרד הממשלתי המעורב ללא נוכחות בעלי הדין {ע”ח (יר’) 26193-06-11 נור אשקר נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
אין בחשיפה לראיות החסויות כדי להוות עילה לפסילתו של בית-המשפט. אין כל הצדקה לכך כי כל שופט המעיין בחומר ראיות לפי סעיפים 45 ו- 46 לפקודת הראיות, חייב עם גמר העיון לפסול עצמו מהמשך הדיון.
אין בעצם חשיפת הראיות במסגרת עתירה לגילוי ראיה חסויה – בין אם עסקינן בראיה חסויה ובין אם ראיה אחרת הנדרשת לדיון בעתירה – כדי לבסס לכשעצמה חשש ממשי לכך שננעלה דעתו של בית-המשפט באשר לתוצאת המשפט, ולוקה הוא במשוא-פנים.
על הטוען כך, להוסיף ולהראות כי יש בחשיפה זו, בנסיבות העניין, כדי להצביע על משוא הפנים האמור {ע”פ 5207/00 זיאד ענאבה נ’ מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1770 (2000); ע”פ 2406/92 סאלם בן פרג’ זנון נ’ מדינת ישראל, תק-על 92(2), 1269 (1992)}.
בקשה לעיון בחומר חקירה, שהוצאה בגינו תעודת חסיון, אינה אלא עתירה לגילוי ראיה, כמובנה בסעיף 46 לפקודת הראיות.
דינה של החלטה בעתירה כזאת כדין כל החלטת ביניים במשפט פלילי, שהדרך להשיג עליה היא במסגרת הערעור על הכרעת הדין {בג”צ 777/89 חמד נ’ שר המשטרה, פ”ד מד(3), 837 (1989); בג”צ 5274/91 חוזה נ’ שר המשטרה – מדינת ישראל, פ”ד מו(1), 724 (1992)}.
תעודת חסיון “תופסת” ומחייבת ממועד הוצאתה ואין נפקא מינה אם הוצאה לפני הגשת כתב האישום או בשלב מאוחר יותר.
הליך בדיקת הראיות החסויות נערך, כאמור, בדלתיים סגורות, וללא נוכחות הנאשם או בא-כוחו.
מכאן, שחובת תום-הלב המוטלת על התביעה הינה גבוהה ביותר ועליה לגלות את מלוא הראיות הקיימות לכל רוחבן ואורכן על-מנת שבית-המשפט יוכל להגיע למסקנה הנאותה וללא כל פגיעה בזכותו של הנאשם להגנה ראויה {ע”פ 4765/98 נידאל אבו סעדה נ’ מדינת ישראל, תק-על 99(1), 1380 (1999); ת”פ (ק”ג) 42162-07-11 מדינת ישראל נ’ סעדיה מאיר ביטון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
ב- רע”ב 5289/15 {פלוני נ’ מדינת ישראל – ועדת השחרורים, תק-על 2016(1), 7427 (2016)} תיאר בית-המשפט מסלול אחר לעיון בחומר הסודי בקבעו:
“לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהחלטת הוועדה ובפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בכל הנוגע לטענותיו של המבקש בדבר העיון בחומר החסוי, הרי שלא נפל כל פגם בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בניגוד לעתירות אסיר אחרות, המוגשות מכוח סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל”ב-1971 (להלן: “פקודת בתי הסוהר”), עתירה נגד החלטתה של ועדת שחרורים מתנהלת לפי הוראות הדין המיוחד של חוק שחרור על תנאי (וראו לעניין זה את סעיף 62א(ג) לפקודת בתי הסוהר). סעיף 36 לחוק שחרור על תנאי קובע מפורשות: “הוראות סעיפים 44 עד 46 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971, לא יחולו על דיוני הועדה, ועל עתירה, בקשת רשות ערעור וערעור לפי חוק זה”. דהיינו, חוק שחרור על תנאי קובע מסלול מיוחד לעיון בחומר סודי במסגרת הוועדה ובמסגרת עתירה נגד החלטת הוועדה לבית-המשפט, המוחרג מתחולתן של ההוראות העוסקות בתעודות חיסיון בפקודת הראיות. האבחנה בין הדין החל על עתירת אסיר לבין הדין החל על עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים אף מספקת את המענה לתהייתו של המבקש כיצד ייתכן שמידע שנחסה מפני בית-המשפט בהליך קודם נחשף בפניו עתה. בהתאם לכל האמור, לפי הוראות סעיף 17 לחוק שחרור על תנאי, הייתה הוועדה רשאית לעיין בחומר החסוי שהוגש לה, אף אם הוצאה לגביו תעודת חיסיון במסגרת הליך אחר; וכך גם בית-המשפט המחוזי היה מוסמך לעיין בחומר במסגרת עתירתו של המבקש נגד החלטת הוועדה, בהתאם להוראת סעיף 26 לחוק. לפיכך, השאלה העקרונית אותה ניסה לעורר המבקש היא למעשה שאלה אשר ניתנה לה תשובה ברורה בחוק.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
