סעיף 57ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“57ג. המצאה על-ידי הדואר (תיקון: התשמ”א)
מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על-ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון “המצאה” ובין שהוא נוקט לשון “נתינה” או “שליחה” או לשון אחרת, רואים את ההמצאה – אם אין הוראה אחרת משתמעת – כמבוצעת –
(1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה;
(2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו-של-דבר.”
סעיף 57ג לפקודת הראיות, מקים חזקה, שמקום בו הדין מאפשר להמציא מסמך בדואר, אזי המצאה תיחשב ככזו שבוצעה כדין אם המען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו.
דברים אלה נכונים הם על אחת כמה וכמה בבחינת קל וחומר כאשר עסקינן בהמצאה שנעשתה בדואר רשום עם אישור מסירה {ע”א 544/93 ראש עיריית טירת הכרמל נ’ כהן, תק-על 93(3), 920 (1993); ע”א 618/74 פאעור נ’ קמיל, פ”ד כט(2), 682 (1975); רע”א 1191/12 נעימה אחמד נ’ עיריית חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
יובהר כי החזקה הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות ניתנת לסתירה {ת”ק (נצ’) 42464-11-11 טטיאנה קרימסקי נ’ ג’ים שופ חנות מוצרי ספורט, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
כאמור, החזקה הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות הינה חזקה הניתנת לסתירה ואולם, הנטל לסתירתה מוטל לפתחו של בעל הדין המעוניין לסתור החזקה ויהא עליו להוכיח כי דבר הדואר לא התקבל {ת”ט (נת’) 2392-11-11 אסנת לוינסון נ’ ניר פרידפרטיג, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); רע”א 6713/08 בנק דיסקונט למשכנתאות בע”מ נ’ שיף, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ערר מס’ 498/10 אברהם אוחיון נ’ דרך ארץ הייוייז (1997) בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ערר מס’ 897/08 ספיאן נסאסרה נ’ דרך ארץ הייוייז (1997) בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
איננו רואים מניעה עקרונית לשימוש בחזקה האמורה בסעיף 57ג לפקודת הראיות, כאשר החלטת פסילה נשלחה בדואר רשום, כאשר יש מידע על משלוח ההודעה הספציפית, גם מקום שאין חזקה סטטוטורית מפורשת בתקנות התעבורה. כלומר, בעל רשיון שנמנע מליטול דבר דואר רשום, שהגיע לתעודתו הנכונה, יוחזק כמי שקיבלו {השווה ע”א 618/74 פאעור נ’ קמיל, פ”ד כט(2), 682, 687 (1975); ראה גם ע”א 7602/06, רע”א 7635/06, ע”א 3497/08 עזבון נתנאל ג’ורג’ חאדג’ג’ ז”ל ואח’ נ’ סימה מלכה ואח’, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
ב- ע”א 7602/06 {עזבון נתנאל ג’ורג’ חאדג’ג’ ז”ל נ’ מלכה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} קבע בית-המשפט כי אין “מניעה עקרונית לשימוש בחזקה האמורה בסעיף 57ג לפקודת הראיות, כאשר החלטת פסילה נשלחה בדואר רשום, כאשר יש מידע על משלוח ההודעה הספציפית, גם מקום שאין חזקה סטטוטורית מפורשת בתקנות התעבורה (דוגמת זו שבתקנות 214, 233(ב), או 550(ב) לתקנות). הווה אומר: בעל רישיון שנמנע מליטול דבר דואר רשום, שהגיע לתעודתו הנכונה, יוחזק כמי שקיבלו” {השווה גם ל- ע”א 618/74 פאעור נ’ קמיל, פ”ד כט(2), 682, 687 (1975); ראה גם עפ”ת (יר’) 7923-09-11 מדינת ישראל נ’ רן לוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- רע”פ 9811/09 {סמימי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} קבע בית-המשפט כי “המבקש במודע לא שינה את כתובתו במשרד הפנים, על-כן מוטלת עליו חובה כפולה ומכופלת לבדוק את הדואר אשר מגיע לכתובתו הרשומה במשרד הפנים, מי שלא עשה כן אין הוא יכול להלין על הוריו המבוגרים, והוא יכול להלין רק על עצמו, על כך שלא בדק האם הגיעו אליו דברי דואר” {ראה גם רע”פ 10319/07 פדידה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); פ”ל (ת”א) 4917-12-10 מדינת ישראל נ’ רפי רעני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
ב- תא”מ (חי’) 33805-06-11 {רשות השידור נ’ מעין טרביה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} קבע בית-המשפט כי מעיון בתיק בית-המשפט עולה כי פסק-הדין נשלח למבקשת בדואר רשום עם אישור מסירה ביום 30.10.12.
אומנם אישור המסירה אינו סרוק בתיק, אך סעיף 57ג לפקודת הראיות קובע כי רואים דבר הדואר שמותר להמציאו בדואר כאילו הגיע לתעודתו במועד שבו היה מגיע בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו-של-דבר.
במקרה דנן, המבקשת נמנעה מלפרט בבקשתה ובתצהירה את המועד שבו הומצא לה פסק-הדין, ועל-כן ההנחה היא כי קיבלה את פסק-הדין במועד שבו היה מגיע בדרך הרגילה של הדואר, דהיינו תוך מספר ימים לכל היותר.
בית-המשפט העיר כי גם אל הנתבע נשלח פסק-הדין ביום 30.10.12, ובהתאם לאישור המסירה המצוי בתיק הוא התקבל אצלו ביום 1.11.12.
ב- תא”מ (נצ’) 7664-11-08 {כלל חברה לביטוח בע”מ נ’ גאדא ראשד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} קבע בית-המשפט כי כאשר ציון הנמען וכתובתו על גבי מכתבי המבטחת איננו קונקרטי באופן שמאפשר זיהוי ברור, אין להחיל את החזקה כי דבר הדואר הומצא לנמען, בהתאם לסעיף 57ג לפקודת הראיות, שאחד מתנאיה הוא “שהמען על המכתב היה כשורה” {ע”א 203/84 יעיש נ’ אהרון, פ”ד מ(1) 328 (1986)}.
לפיכך, בהיעדר ראיות אחרות להמצאת המכתבים, לא הוכח בפני בית-המשפט כי אלה אכן הומצאו לנתבעים או מי מהם.
ב- ת”צ (חי’) 15460-10-15 {סודות המזרח בע”מ נ’ חנאן יאסין, תק-מח 2016(1), 36734 (2016)} קבע בית-המשפט:
“עם-זאת, ומכיוון שסודות המזרח מכחישה את העובדה שבקשת האישור הומצאה לה, יש לדון בשאלה אם עלה בידי יאסין להראות שלכאורה הומצאה בקשת האישור לסודות המזרח. בעניין זה עומדות לזכותה של יאסין החזקה הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 (“פקודת הראיות”), כמו גם אישור הקבלה, התיעוד בעניין המשלוח בדואר רשום והאישור באתר האינטרנט של הדואר בדבר ביצוע המסירה. סעיף 57ג לפקודת הראיות קובע…
נספח 2 לתצהירו של בא-כוחה של יאסין הוא אישור הקבלה, ולפיו דבר הדואר התקבל למשלוח ביום 12.10.15. לדעתי, אישור זה, המצטרף לדברי בא-כוחה של יאסין בסעיף 4.4 של תצהירו, מקיים את הנדרש בסעיף 57ג(1) של פקודת הראיות. כשמצרפים לכך את העובדה שבאישור הקבלה (המופיע גם הוא בנספח 2 לתצהירו של בא כוחה של יאסין) נאמר שדבר דואר עם אותו מספר זיהוי נמסר ליעדו ביום 20.10.15, קמה החזקה הקבועה בסעיף 57ג לפקודת הראיות שבקשת האישור הומצאה לסודות המזרח (רע”א 6713/08 בנק דיסקונט למשכנתאות בע”מ נ’ שיף (19.01.09)). במצב דברים זה היה על סודות המזרח להרים את נטל ההוכחה להיפוכו של דבר. זה המקום לשוב ולציין את טענתה הסתמית שדבר הגשת בקשת האישור נודע לסודות המזרח מגורמים שלישיים, ומשלא פירטה מתי נודע לה הדבר ומפי מי, אין מנוס מן המסקנה שהיא כשלה בהרמת נטל ההוכחה המוטל עליה.
16. סודות המזרח טענה שאישור המסירה שיאסין הסתמכה עליו לאו אישור הוא, מפני שהוא נעדר מידע או פרטים שאפשר להסיק מהם שההמצאה נעשתה כמתחייב מן התקנות. טענה זו איננה משוללת יסוד, ועיון באישור המסירה (נספח 1 לתצהיר התומך בבקשת סודות המזרח) מלמד שפרט למספר הזיהוי של דבר הדואר הרשום (rc065308538il), שבניגוד למקובל נרשם בכתב יד, אין בטופס מידע המתעד את המסירה לסודות המזרח. עם-זאת, וכפי שציין בא-כוחה של יאסין בתצהירו, מן המידע הקיים באתר האינטרנט של הדואר אפשר להסיק שדבר דואר הנושא את אותו מספר נמסר ליעדו ביום 20.10.15. כשמצרפים לכך את הכתוב באישור הקבלה, מתקבל תיעוד מניח את הדעת שממנו אפשר להסיק שכפי שטען בא-כוחה של יאסין בתצהירו, המעטפה שבה העתק של בקשת האישור נמסרה לדואר ביום 12.10.15 לשם משלוח בדואר רשום והיא הומצאה לסודות המזרח ביום 20.10.15. אוסיף עוד שלא נעלמה מעיניי הוראת תקנה 475א(ב), המחייבת את בעל הדין לשמור בידיו את אישור המסירה ולהגיש את העתקו לבית-המשפט כאשר מתבקש סעד נגד בעל הדין האחר, ולכאורה ניתן לומר שיאסין לא מילאה אחר דרישת תקנה זו בשל הפגם שבאישור המסירה. כששקלתי את הדבר הגעתי למסקנה שבנסיבות העניין אין לייחס משקל לפגם זה. ראשית, מפני שסודות המזרח לא טענה דבר בעניין זה ושנית, וחשוב יותר, מפני שלדעתי הדרישה בתקנה 475א(ב) איננה דרישה מהותית אלא ראייתית בלבד, ואת החסר באישור המסירה יכול בעל דין להשלים באמצעות ראיות אחרות.
17. סיכומו-של-דבר, טענות סודות המזרח שלפי הדין אי-אפשר להמציא את בקשת האישור בדואר רשום עם אישור מסירה ושבקשת האישור לא הומצאה לה, התבררו כבלתי מבוססות. על-פי ההלכה הפסוקה ניתן לבטל החלטה שניתנה בהיעדר כתבי טענות או בהיעדר התייצבות כאשר מבקש הביטול יכול להראות, ולו בדוחק, שלגופו של עניין יש לו טענות הראויות להישמע (רע”א 3374/11 מקובר 24 (1995) בע”מ נ’ בנימין נחום (25.07.11); רע”א 8292/00 גבריאל יוספי נ’ שמואל לוינסון (27.02.01) וראו גם י’ זוסמן סדרי הדין האזרחי, עמ’ 738 (מהדורה שביעית-1995)). מעבר לטענות הסתמיות שלבקשת האישור אין יסוד, שהיא נעדרת עילה ושלא קיימת קבוצה, אין בפי סודות המזרח טענות לגופו של עניין, ודי בכך כדי שבקשתה תידחה וכך אני מורה.
18. סודות המזרח תשלם ליאסין שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ש”ח. בתשובתה של יאסין לבקשה היא טענה גם שראוי לחייב את סודות המזרח בהוצאות לטובת אוצר המדינה, כפי שמאפשרת תקנה 514. שקלתי את הדבר והחלטתי, לא בלי היסוס, שלא לעשות כן.”
ב- פש”ר (יר’) 4217/07 {החייב נ’ כונס נכסים רשמי תל-אביב, תק-מח 2016(1), 42418 (2016)} נקבע:
“7. לא הוצג תיעוד ישיר מזמן אמת המלמד על משלוח המסמך למר י. עם-זאת, מדובר במסמך המופק, על-פי צורתו, תוכנו ומהותו לשם משלוח ללקוח, והכל כדבר שבשגרה. בנסיבות אלה, ככלל משלוח של מסמכים מסוג זה אינו מלווה בתיעוד מיוחד. לכן, בהעדר אינדיקציה נוגדת, ההנחה היא משלוח כאמור אכן נעשה. לא למותר להעיר, כי ביחס למסמך אחר, שמתכונתו דומה (נספח 6 לתשובת המנהל המיוחד), גם המנהל המיוחד הניח כי נשלח למר י (סעיף 31.2 לתשובה שהגיש). במצב זה, ובשים לב לחזקה הקבועה בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 (סעיף 57ג), ניתן להניח כי המכתב הגיע לתעודתו. אין בכך כדי ללמד כי המסמך, על-פי תוכנו, מהווה הודעת קיזוז. לכל האמור אוסיף, כי במסמך האמור אין אזכור של פעולת קיזוז אשר נעשתה כנגד חובה של חברת בוי.”
ב- פר”ק (ת”א) 1690/08 {חברת סיני המרכז הארצי לדלתות פלדה בע”מ נ’ עוה”ד דן פרידמן ורונן מטרי בתפקידם כמנהלים מיוחדים של החברות, תק-מח 2015(4), 28058 (2015)} קבע בית-המשפט:
“המסגרת הנורמטיבית לעניין המצאת כתבי בי-דין בדואר הינה תקנה 475א(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “תקנות סדר הדין”) שמורה כהאי לישנא: “לא הורה בית-המשפט על מסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין בדואר רשום עם אישור מסירה, לא יאוחר מחמישה ימים מיום שנמסר לידו לשם המצאה”. וכן סעיף 57ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 שכותרתו “המצאה על-ידי הדואר” קובע כי…
הווי אומר, ככל שהתקיימו הליכי המשלוח המקובלים בדואר, תיחשב ההמצאה כהמצאה שהתבצעה במועד הרגיל המקובל, אלא-אם-כן הוכח היפוכו של דבר… מעיון בבקשה ונספחיה עולה כי המבקשת שלחה את הבקשה וההחלטה למפיצות בדואר רשום כמקובל משכך דין הבקשה להתקבל. לא למותר לציין שצודקים המנהלים המיוחדים בעניין היעדר אישורי המסירה אולם נראה כי המבקשת עמדה בחובת ההמצאה בהינתן שעסקינן בחברות (מפיצות) שסביר להניח שאינן פעילות ואין דרך לאתרן למעט כתובתן שבדוחו”ת רשם החברות כפי שעשתה המבקשת.
לסיום אעיר כי משעה שתביעות החוב הוגשו, המען שנמסר בתביעות של כל אחד מהתובעים מהווה מען להמצאת כתבי הטענות אלא אם כן נודע אחרת על-ידי בעל הדין, דבר אשר לא נעשה בענייננו. בהקשר זה אפנה לתקנה 480 לתקנות סדר הדין לפיה: “בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית-המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי”.”
ב- בע”א (רמ’) 57365-03-16 {בסט קאר חברה לשרותי רכב בע”מ נ’ עיריית רמלה, תק-של 2016(2), 53789 (2016)} נקבע:
“המבקשת טענה בסיכומיה בלשון רפה, כי לא הוגשו תעודות עובד ציבור מסודרות מטעם המשיבה להוכחת חזקת המסירה. למרות שטענה זו היא שובת לב, אין בידי לקבלה, באשר לא הוצג בסיס משפטי לדרישה זו. להיפך, על-פי סעיף 57ג לפקודת הראיות, רואים המצאה כמבוצעת, אם דוור המכתב המכיל את המסמך, והמען על המכתב היה כשורה. הפקודה אינה מחייבת הגשת תע”צ לצורך הוכחת ההמצאה בשום אופן.
בכל מקרה, אינני מוצאת הצדקה להכביד על המשיבה בהשגת תעודות עובד ציבור, שעה שהמבקשת לא הניחה אף תשתית ראשונית לטענותיה, ולא פעלה להוכחתן, כלל. בזכרנו כי המבקשת היא הנושאת בנטל ההוכחה לסתור את חזקת המסירה, היה עליה להניח תשתית מוצקה יותר לטענות.
ז. מעבר לצורך, אני רואה לנכון לציין כי אף לגופו של עניין לא שוכנעתי כי בפי המבקשת טענות טובות נגד הדו”ח. המבקשת טענה כי האחריות לעבירה צריכה להיות מוטלת על מי שנהג ברכב, כשוכר, ואף מסרה את פרטיו, השמורים אצלה. ואולם, המבקשת לא טרחה להציג תצהיר מטעם אותו נהג, או להוכיח כי הוא זה שנהג ברכב, ובכך נמנעה מהבאת ראיה אלמנטרית להוכחת טענותיה.
סיכומו של דבר
המשיבה הוכיחה כי המציאה את הדו”ח על-פי הוראות הדין באופן המקים חזקת מסירה, ואילו המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה על-מנת לסתור את החזקה.
לפיכך, אני קובעת כי הדו”ח הומצא כדין למבקשת, ולכן לא חלה עליו התיישנות.
כיוון שהמבקשת לא פעלה כמתחייב מהוראות החוק, יש לראותה כמי שהורשעה ונגזר דינה.
אני דוחה את הבקשה על שני חלקיה.”
ב- תא”מ (ת”א) 22394/96 {דני צפריר נ’ אוניברסל פרטס א.ב. בע”מ, תק-של 2016(1), 103129 (2016)} נקבע:
“המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד הוא 30 ימים ממועד המצאת פסק-הדין. מועד זה נקבע בחיקוק- תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “התקנות”). על-פי הפסיקה יש לראות במסירת האזהרה משום המצאת פסק-הדין וזאת לצורך מניין 30 הימים אשר במסגרתם ניתן להגיש בקשה לביטול פסק-דין.
12. מעיון באישור המסירה משנת 98′ עולה כי המסירה בוצעה על-ידי הדואר לידי המבקש. סעיף 57ג לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971, מקים חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה ההמצאה תיחשב ככזו שבוצעה כדין אם המען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו. דברים אלה נכונים הם על אחת כמה וכמה בבחינת קל וחומר כאשר עסקינן בהמצאה שנעשתה בדואר רשום עם אישור מסירה (ראה רע”א 1191/12 נעימה אחמד נ’ מדינת ישראל). בתגובתו טען המבקש כי לא התגורר במען שנרשם באישור המסירה של האזהרה, אלא אחיו מתגורר באותו מען, אך לא המציא אסמכתא או ראיה כלשהי לאימות טענתו זו. יתרה מזו, עיון באישור המסירה משנת 2009 מעלה כי ההמצאה נעשתה לאותו מען, כאשר אין חולק כי זו הגיעה לידיו.
בדיון שנערך ביום 06.03.16 נשאל המבקש “איפה גרת בשנת 1998 – מי גר ברחוב יהלום 17 שערי תקווה?” והמבקש השיב “גרו שם ההורים שלי ואחי וגם יש שם שכירות שמשכירים” (פרוטוקול עמוד 2, שורות 9-8). מכאן עולה כי בניגוד לאמור בבקשה, לא רק אחיו של המבקש מתגורר באותו מען, ותיאור העובדות בבקשה לא היה די מדוייק.
13. בתצהירו טען המבקש כי אין הוא מכיר את אישור המסירה משנת 1998, אך נמנע מלטעון בריש גלי כי אינו חתום עליו. טענה זו הועלתה לראשונה בעת הדיון בפניי, זאת במענה לשאלה שהופנתה למבקש בעת חקירתו הנגדית. כשלעצמי התקשיתי לתת אמון בטענתה זו, מכל מקום, טענה זו הועלתה באופן סתמי ללא תימוכין או חוות-דעת של מומחה לכתבי יד. מכאן אני סבורה כי המבקש לא עמד בנטל לסתירת החזקה בדבר תקינות מסירה באמצעות דואר רשום, ולא ניתן להסתפק בטענתו הכללית כי אינו מכיר את המסמך.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
