סעיף 13א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 קובע כדלקמן:
“13א. המרת דתו של קטין (תיקונים: התשכ”ה, התשמ”א, התשנ”ו)
(א) לא תומר דתו של קטין אלא אם שני הוריו נתנו מראש הסכמתם בכתב או שבית-המשפט, לפי בקשת אחד ההורים או לפי בקשת אפוטרופסו של הקטין, אישר מראש את המרת הדת.
(ב) מלאו לקטין 10 שנים, לא תומר דתו אלא אם, נוסף על הסכמת הוריו או אישור בית-המשפט לפי סעיף-קטן (א), נתן גם הוא מראש הסכמתו בכתב.
(ג) לא תומר דתו של קטין אלא בדת של הוריו או של אחד מהוריו או של אדם שהקטין היה סמוך על שלחנו, מתוך כוונה לאמצו, בששת החודשים שקדמו להגשת הבקשה להמרת הדת, ובתנאי שבית-המשפט שוכנע כי ההמרה דרושה לשם אימוצו של הקטין בידי אותו אדם לפי חוק אימוץ ילדים, התשמ”א-1981.
(ד) המרת דתו של קטין בניגוד להוראות סעיף זה – אין לה תוקף משפטי.”
סעיף 13א(א) לחוק הכשרות קובע כי דתו של קטין לא תומר, אלא אם שני הוריו נתנו את הסכמתם מראש ובכתב או שבית-המשפט, לפי בקשת אחד ההורים או לפי בקשת אפוטרופסו של הקטין, אישר מראש את המרת הדת.
כלומר, סעיף זה מחייב את שני ההורים לשתף פעולה ביניהם, במקרה ומבוקש להמיר דתו של קטין. ללא שיתוף פעולה ביניהם, על ההורה, המעוניין בהמרת הדת, לפנות לבית-המשפט בבקשה לאשר המרת דתו של הקטין. ב- מ”א (מחוזי ת”א) 556/86 {יעל ברק נ’ סלים כנעאן, תק-מח 90(2), 533 (1990)} קבע כב’ השופט ח’ פורת כי עד להמרת הדת, הסטטוס קוו הוא שהילד הוא מוסלמי וכך הוא עשוי להישאר עד מלאת לו 18 שנה עת יהיה חופשי לבחור דרכו בעצמו ללא צורך להיזקק לאישור הוריו או לאישור בית-המשפט.
ב- בג”צ 238/75 {שושנה מזרחי ואח’ נ’ בית-הדין השרעי – נצרת, פ”ד ל(1), 377 (1975)} טען בא-כוח העותרים כי על-פי סעיף 13א(א) לחוק הכשרות נדרשת הסכמת שני ההורים או אישור בית-המשפט כדי להמיר דת של קטין. יחד-עם-זאת, במקרה ואחד ההורים מת נשאר ההורה האחר האפוטרופוס היחיד על הקטין, ובמקרה שכזה, די בהסכמת ההורה שנשאר בחיים במקום הסכמת שני ההורים.
כב’ השופט ח’ כהן דחה טענה מחמת הסיבות הבאות. ראשית, לא נמצא בחומר הראיות כי העותרת נתנה אי פעם הסכמה פורמאלית בכתב להמרת דתם של ילדיה ובעתירה שהגישה לבית-הדין הרבני לקביעת יהדותם של ילדיה לפי הדין היהודי לא סגי. שנית, כששני ההורים היו בני דתות שונות ואחד מהם מת, יש להניח שכוונת המחוקק היתה שלא לשלול ממשפחת ההורה המת ובני דתו פתחון פה לפני בית-המשפט לאמור כי טובת הילדים מחייבת גידולם וחינוכם בדתו של ההורה המת.
עוד נקבע, כי הדרך הנכונה ללכת בה היא שהעותרת תפנה לבית-המשפט המחוזי (דאז) ותבקש אישורו להתייהדותם של ילדיה הקטינים. והיה אם בית-המשפט המחוזי (דאז), לאחר שייתן גם למשיב או לנציג אחר של משפחת המנוח, להשמיע טענותיו, יאשר את התייהדותם, כי אז יוכל בית-הדין הרבני להוציא תעודה לפי פקודת העדות הדתיות (המרה) גם לגבי הילדים של העותרת. רק אם לא יאשר בית-המשפט המחוזי (דאז) את התייהדותם של הילדים, יוכל בית-הדין השרעי לדון בתביעה שהוגשה אליו. אם בית-הדין השרעי לא יוכל לדון בה, תמיד הדרך פתוחה לפני המשיב להביא תביעתו לפני בית-משפט מחוזי (דאז).
סעיף 13א(ב) לחוק הכשרות קובע כי במידה ולקטין מלאו 10 שנים, דתו לא תומר, אלא אם, נוסף על הסכמת הוריו או אישור בית-המשפט לפי סעיף-קטן (א), נתן גם הוא מראש הסכמתו בכתב {ראה גם תמ”ש (משפחה יר’) 13931/99 פלונים נ’ אלמונים, תק-מש 2000(3), 330 (2000)}.
על-פי סעיף זה, נדרשת, איפוא, הסכמה בכתב של הקטין בעניין, שיש לו השלכה משמעותית וגורלית לגבי עתידו, ובשים-לב, כי ספק אם מסוגל הוא בגיל 10 לשקלה כהלכה, ואין כל וודאות, שאותה הסכמה בכתב אכן מבטאת את דעתו והחלטתו {דברי כב’ השופטת ס’ רוטלוי ב- עע”מ (מחוזי ת”א) 97/90 דן מורן נ’ אורית פלדמן-מורן, תק-מח 98(3), 34571 (1998)}.
סעיף 13א(ג) לחוק הכשרות קובע כי דתו של קטין לא תומר, אלא בדת של הוריו או של אחד מהוריו או של אדם שהקטין היה סמוך על שלחנו, מתוך כוונה לאמצו, בששת החודשים שקדמו להגשת הבקשה להמרת הדת, ובתנאי שבית-המשפט שוכנע כי ההמרה דרושה לשם אימוצו של הקטין בידי אותו אדם לפי חוק אימוץ ילדים, התשמ”א-1981.
סעיף 13א(ד) לחוק הכשרות קובע כי המרת דתו של קטין בניגוד להוראות סעיף זה, אין לה כל תוקף משפטי.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
