חלוקת כספי פנסיה בין בני זוג, כאשר בן הזוג האחר ממשיך ועובד

* שופט בית-המשפט לענייני משפחה רמת גן.
השאלה העיקרית עומדת על הפרק הינה מהם גדרי סמכותו של בית-המשפט בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ביחס לכספי פנסיה מוקדמת, שמקבל אחד מבני הזוג בעוד בן הזוג השני עובד ומשתכר למחייתו.
מקרה: זוג נישא בשנת 1991. הבעל הינו גמלאי של שירות הביטחון (איש צבא קבע), אשר יצא לפנסיה מוקדמת לפני כשבע שנים והוא בן 46 שנים. ממועד זה, מקבל התובע קצבה חודשית בסך של כ- 7,000 ₪. האישה הינה עובדת שכירה בבנק לאומי ומשכורתה החודשית עומדת על כ- 13,000 ₪ בערכי ברוטו, שהם כ- 9,000 ₪ לחודש בערכי נטו.
אין ספק כי ישנם יתרונות רבים לחלוקת משאבים מיידית, כגון: סיום המחלוקות לעתיד לבוא, התחשבנות אחת כעת תחת התחשבנויות רבות בעתיד, ודאות כלכלית וכן ודאות משפטית לשני הצדדים.
יחד-עם-זאת, שיטה זו איננה נקייה מחסרונות, כגון: פגיעה בעיקרון החלוקה הצודקת והשוויונית (אילוץ צד לשלם סכום נקוב שהינו תוצר של תחשיב שמעריך אירועים כלכליים ברמת הסתברות כזו או אחרת) וכן פגיעה בקניין (אילוץ צד לשלם כספים כעת מתוך משאביו הנוכחיים, שלא תמיד מצויים בכיסו, על כל הנובע מכך).
נוכח חסרונותיו של עקרון החלוקה המיידית, הדין הוא כי, בלית הסכמת הצדדים, אין להורות כן. במאמרו של כב’ השופט יהושע גייפמן “זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים – כנכסים בני חלוקה או בני איזון בין בני זוג”, הפרקליט מא (א-ב), 124 עד 125, כתב המחבר:
“למרות שלבית-המשפט יש שיקול-דעת רחב לבחור, במסגרת הסדרי הביצוע, בין החלופות השונות: מימוש במועד הבשלת הזכויות, חיוב בסכום חד-פעמי במועד חלוקת הרכוש בין בני הזוג על-פי תחשיב של אקטואר, וחיוב בתשלומים ממועד חלוקת הרכוש – רצוי הוא שרק במקרה חריג ייקבע מועד אחר, שאינו מועד הבשלת הזכויות, למימוש הזכויות של בן הזוג התובע. חריג זה יש להחילו בהסכמת הצדדים או כאשר בן הזוג הנתבע הינו עתיר נכסים, בה בשעה שבן הזוג התובע נתון בקשיים כספיים חמורים או נזקק לכסף למחייתו.”
במקרה הנדון, הבעל סירב לאפשרות היוון הזכויות וחלוקה מיידית.
עיקר המחלוקת בין הצדדים, במקרה הנדון, נסובה סביב חלוקת הזכויות הפנסיונית של הבעל, אשר, כאמור לעיל, יצא לפנסיה מוקדמת ואין לו מקור הכנסה נוסף בעוד שהאישה צפויה לצאת לגמלאות רק בעוד 9 שנים, מה גם שעד אז היא נהנית משכר עבודה בסך של כ 9,000 ₪ לחודש בערכי נטו.
האישה טענה כי פנסיה מוקדמת הינה פנסיה לכל דבר ועניין ולפיכך יש להורות על הכללת הזכויות הפנסיוניות של הבעל במסגרת איזון המשאבים הכולל. מנגד, טוען הבעל, כי על בית-המשפט לעשות שימוש בסמכויותיו בהתאם לסעיף 8 לחוק ולסטות מבסיס האיזון הקבוע בחוק, כך שכל צד יוותר עם זכויותיו הפנסיוניות. לחילופין, טוען הבעל כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת יש להורות כי כל צד יישאר עם הכנסותיו (עבודה ופנסיה) עד ליציאת האישה לגמלאות, שרק אז יאוזנו מחדש הזכויות הפנסיוניות של שני הצדדים.
זכויות פנסיוניות הוכרו בדין כזכויות בנות איזון. זכויות פנסיה הינן, למעשה, חיסכון וביטחון סוציאלי, אשר נצברו לטובת העובד במהלך שנות עבודתו ואשר תכליתן להבטיח לעובד פיצויי פיטורין ומקור פרנסה לו ולמשפחתו כאשר תיפסק הכנסתו מעבודתו (השווה: סעיף 5(ג) לחוק; ע”א 809/90 לידאי נ’ לידאי, פ”ד מו(1), 602 (1992)).

האם יש לסווג פנסיה מוקדמת כפנסיה או כשכר עבודה?
לטענת הבעל, יש לראות בפנסיה המוקדמת, עד למועד יציאתה של האישה לגמלאות, כמעין הכנסה מעבודה, כך שתקבולים אלו לא יאוזנו בין הצדדים. הבעל, הלכה למעשה, מבקש לגזור גזירה שווה בין תקבוליה של האישה מעבודתה, אשר אינם חלק ממסת הנכסים שיש לאזנם, לבין הקצבה אותה הוא מקבל עקב יציאתו לפנסיה מוקדמת, כך שאף גמלת הפנסיה תוצא ממסגרת הנכסים שיש לאזנם (סעיף 5 לחוק).
ב- תמ”ש 42338-03-10 פ.צ. נ’ א.צ., פורסם בנבו, סקר כב’ השופט נפתלי שילה, סוגיה זו והסיק כי דינה של פנסיה מוקדמת כדין פנסיה ולא כדין שכר עבודה.
המצדדים בטענה כי יש לראות בפנסיה מוקדמת כמעין הכנסה מעבודה, יבקשו להסתמך על דו”ח הוועדה לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו (מחודש מרץ 2010), בראשות כב’ השופט שאול שוחט (להלן: “דו”ח שוחט”), במסגרתו נדונה שאלת מעמד התשלומים אשר מתקבלים בפנסיה מוקדמת.
בסעיף 2.2.2 של הפרק השביעי לדו”ח שוחט נאמר כי:
“פרישה מוקדמת במקרה של הסדר פרישה – בצורה דומה סברה הוועדה כי במקרה של “פרישה מוקדמת” הממומנת על-ידי המעביד, יש לראות בכספי הפנסיה המוקדמת כתחליף שכר לעובד ולא כקצבת פרישה. לכן, גם במקרה זה ממליצה הוועדה שפסק-הדין העוסק בחלוקת קצבת הפרישה לא יחול עד למועד הפרישה, לפי החוק שחל עליו, ורק לכשיגיע לגיל זה יתחלקו הצדדים בקצבה.”
בהערת שוליים 61, נאמר כי:
“סיבה נוספת להחלטתנו בנושא זה הייתה, הרצון לעודד הסדרי פרישה שיאפשרו רה ארגון והתייעלות והחשש שהסדרים כאלו לא יוסכמו על-ידי העובדים אם ידעו שעליהם לחלוק בפנסיה המוקדמת, אך לא בשכר הרגיל עם בני זוגם לשעבר.”
למרות האמור לעיל, פסיקת בית-המשפט בסוגיה זו מצביעה על קו אחיד לפיו דינה של פנסיה מוקדמת כדין פנסיה לכל דבר ועניין. ב- תמ”ש 14929/96 יונה שנהב נ’ שאול שנהב, פורסם במאגרי מידע, קבע כב’ השופט גייפמן כי:
“הפנסיה הרגילה והפנסיה המוקדמת, יהא מיונם המשפטי לצרכים אחרים אשר יהא, הינם נכסי עתודה כלכלית של המשפחה וברי חלוקה בין בני זוג. הפנסיה הרגילה והפנסיה המוקדמת הן הטבות שנותן המעביד לעובד עם סיום יחסי העבודה – עם הפרישה מהעבודה, והינם חלק מהרכוש המשותף של בני הזוג.”
פסק-דין זה אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי ב- ע”מ (ת”א) 1122/99 שאול שנהב נ’ יונה שנהב, פורסם במאגרי המידע (2000), שבו קבע כב’ השופט חיים פורת כי:
“… אין שום חילוקי-דעות שהבעל אינו עובד יותר של ה ________ מיום שפרש לפנסיה מוקדמת… הוא אינו מתייצב בשום מקום עבודה, הוא זכאי לעבוד בכל מקום שיחפוץ ואין עליו שום מגבלות ממקום עבודתו הקודם ואין שום אפשרות לראות בתשלומי הפנסיה המוקדמת כאילו היו תשלומי שכר או משכורת, שהם אינם עתודה כלכלית אלא תשלומים שוטפים שאינם מתחלקים כפי שמתחלקת פנסיה.”
גישה זו אושרה גם על-ידי בית-המשפט העליון ב- ע”מ 1018/04 שמואל פרטוש נ’ אליס פרטוש, פורסם במאגרי מידע (2005), שבו נקבע ביחס לפנסיה מוקדמת כי:
“זוהי הטבה סוציאלית רגילה שנועדה לאפשר למי שהפסיק את עבודתו בשל סיבות בריאות לאחר חמש שנות שירות, ליהנות מקצבת פרישה רגילה.”
גם ב- תמ”ש (ת”א) 99783/99 פלונית נ’ פלוני, פורסם במאגרי מידע, קבע כב’ השופט שוחט כי:
“… אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי תשלומי פנסיה חודשית שמקבל בן זוג בגין תקופת עבודתו, במהלך חיי הנישואין, הינם בגדר רכוש משותף… בגדר פנסיה יש לכלול גם תשלומים המשולמים כפנסיה מוקדמת, בשל פרישה בטרם עת של הזכאי לה. תשלומים אלה אינם בגדר משכורת אלא בגדר תשלומי פנסיה משום מהות התשלום.”
ברי כי פנסיה מוקדמת הינה תקבול שמקבל העובד לא משום עבודתו הנוכחית, אשר איננה ממשיכה להתקיים, אלא בעבור זכויותיו שנצברו לו במהלך תקופת עבודתו. הקושי לסווג פנסיה מוקדמת כמעין שכר עבודה נעוץ בטעמים רבים, לרבות כי העובד איננו עובד פיזית במקום עבודתו, אין הוא מתייצב לעבודה, אין הוא נמצא תחת מרותו של מעסיקו ואין הוא מעניק כל תמורה על דרך של עבודה בתמורה לגמלה אותה הוא מקבל כפנסיה מוקדמת.
פנסיה מוקדמת הינה תשלום שמשולם לעובד בעבור עבודה שביצע זה מכבר ולא בעבור עבודה נוספת שייבצע בעתיד כלפי מעסיקו. גובהה של הפנסיה המוקדמת נעוץ בהיקף הזכויות שצבר העובד במהלך עבודתו ואין לה כל קשר לעבודתו העתידית של העובד, להבדיל מהיבטי מס אם וכלל שיעבוד בעבודה אחרת.
משהיקפה של הפנסיה המוקדמת נעוץ בעבודתו של העובד במהלך הנישואין, הרי שיש לראות בכך זכות ומשאב חיובי ככל זכות וככל משאב חיובי אחר שיש לאזנו בין הצדדים.
ראה גם: תמ”ש (כ”ס) 29570/03 פלונית נ’ פלוני, פורסם במאגרי המידע (2006), מפי כב’ השופט ויצמן); תמ”ש (יר’) 21760/07 ד’ י’ נ’ י’ י’, פורסם במאגרי מידע (2010), מפי כב’ השופט איתי כץ; תמ”ש 16600/02 ק. צ. נ’ ק. י., פורסם במאגרי המידע (2011), מפי כב’ השופט ניצן סילמן.
לאור כל האמור לעיל, אני בדעה כי דינה של פנסיה מוקדמת כדין פנסיה.

האם יש להורות על חלוקה מיידית של הפנסיה המוקדמת של הבעל
לכאורה, נוכח המסקנה כי כספי פנסיה מוקדמת מסווגים תחת פנסיה ולא תחת שכר חודשי, הרי שמן הדין שבני הזוג יחלקו כספים אלו ביניהם עתה, בהתאם לחלקו של כל אחד מהם. הנתבעת טוענת, ובמידה לא מעטה של צדק, כי מאחר וכספים אלו משולמים בפועל לידיו של הבעל, הרי שיש להעביר אליה את חלקה במועדים בהם מקבל הבעל כספים אלו לידיו.
ברירת המחדל הינה חלוקת משאבי הצדדים חלוקה שווה במועד קבלת הזכויות. אין אנו נתקלים בבעייתיות מיוחדת שעה שמועד פרישתם של בני הזוג קרוב האחד למשנהו, אולם סוגיה זו שבה ומתחדדת כל אימת שקיים פער משמעותי בין פרישתו של צד א’ לבין פרישתו של צד ב’.
טול מקרה בו צד א’ יצא זה עתה לגמלאות, בעוד שצד ב’ יצא לגמלאות בעוד 15 שנים. במצב זה, צד ב’ יקבל לידיו את חלקו בגמלתו של צד א’, בעוד שכלל לא בטוח שצד א’ יזכה לקבל את חלקו בגמלתו של צד ב’.
ברירת המחדל המשפטית מתעלמת מהבעייתיות הנוצרת במצב כגון דא, ומורה על חלוקת כספי הפנסיה בין הצדדים כפי חלקו של כל אחד מהם. במקרה דנן, יש היגיון מה בדברי הבעל כי מצב עובדתי לפיו הוא יאלץ לכלכל עצמו באמצעות כ- 5,400 ₪ לחודש בעוד שלרשות האישה יעמוד סך של כ- 10,600 ₪ איננו צודק.
לשיטתו של הבעל, אין לחלוק את כספי הפנסיה המתקבלים לידיו, אלא להתחיל ולחלוק בהם במועד בו תצא האישה אף היא לפנסיה. ממשיך הבעל וטוען, כי רק כאשר שני הצדדים יצאו לגמלאות, ניתן יהיה לאפשר לכל אחד מהם לקבל ממשנהו את חלקו וכך נביא לתוצאה צודקת.
כאמור, האישה מבקשת לדחות שיטת חלוקה זו וטוענת כי מאחר וכספי הפנסיה הינם כספים ברי איזון שמועד קבלתם הגיע, הרי שאין להמתין ואין לכרוך את קבלת חלקה במועד קבלת חלקו של התובע מתגמולי הפנסיה שלה.

אימתי ייעשה שימוש בסעיף 8 לחוק?
סעיף 8 לחוק מאפשר לבית-המשפט, במקרים מתאימים, לסטות מהכלל הקובע חלוקה שווה, וזאת על-מנת להגשים מטרה נעלה יותר והיא חלוקת משאבים צודקת בין בני הזוג, לאמור:
“8. ראה בית-המשפט או בית-הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק-דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
(1) ….;
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;”
חרף הסמכות שהוענקה לבית-המשפט לסטות מכלל החלוקה השוויונית, מן הראוי כי השימוש בסמכות זו יעשה במקרים מיוחדים ובמשורה (השווה: ב- ע”מ 638/04 ח.ר. נ’ ר.ר., פורסם בנבו). לא בכל מקרה בו מתקיים חוסר שוויון בעת עריכת איזון משאבים, יש לפנות לסמכות הנתונה בסעיף 8, ופניה זו תיעשה אך ורק במקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל, אחרת היוצא מן הכלל יהפך לכלל, והכלל יהפך ליוצא מן הכלל.
בבוא בית-המשפט לשקול מהם המקרים היוצאים מן הכלל המצדיקים פנייה לסמכות הנתונה בסעיף 8, שומה על בית-המשפט ליתן דעתו לא רק לחלוקה של משאב ספציפי ובודד אלא לחלוקת הנכסים כולם. על בית-המשפט ליתן דעתו לתמונה המלאה הנגלית בפניו, אחרת כל החלטה צודקת שתינתן ביחס לנכס מסויים, עלולה להפר את הצדק שבחלוקתם של נכסים אחרים.
בכל פסיקה על בית-המשפט לחתור להגשמת עקרונות של צדק, כך שפסק-דינו לא יהא רק נכון משפטית אלא גם צודק עניינית. חתירה לצדק הינה מטרה נעלה, אולם אותה חתירה לתוצאה צודקת איננה מסתכמת אך ורק בחלוקה לא שוויונית של זכויות, אלא היא כוללת בחובה גם הגנה על אינטרסים צודקים לא פחות, כגון:
א. ודאות משפטית – אם וככל שייעשה שימוש מופלג בסעיף 8 לחוק, הדבר יוביל לפגיעה בוודאות המשפטית, אשר תסבך את חלוקת הנכסים בין בני זוג, תרבה ריב ומאבקים משפטיים וכפועל יוצא, תרחיק בני זוג מהגעה להסכמים, שלא ניתן להפריז מחשיבותם למשפחה כולה.
ב. ציפיות הצדדים – לצדדים ציפייה לגיטימית לקבל את מחצית משאבי הצדדים מכוח החוק.
ג. פגיעה בזכות הקניין – זכות הקניין הוכרה כזכות חוקתית (השווה: סעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), ולפיכך ניתן לפגוע בקניינו של אדם, אך ורק לתכלית ראויה ובמידה שאיננה עולה על הנדרש (סעיף 8 לחוק היסוד).
חרף העובדה כי פסיקה לא שוויונית, בהתאם לעקרונות הצדק שבסעיף 8 לחוק יחסי ממון, יש בה לקיים את תנאיי פסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק היסוד), עדיין קניינו של מי מהצדדים ייפגע. אמנם הפגיעה בקניין תהא כדין, אולם פגיעה בקניין תהא.
נוכח האמור לעיל, ובשים-לב לכך כי החלת חלוקה לא שוויונית של משאבי הצדדים איננה פועלת בחלל ריק, הרי שהמסקנה הינה כי הפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט, לרבות על דרך של חלוקה לא שוויונית, תיעשה במקרים מיוחדים ונדירים ותוך מבט על התמונה בכללותה.
האם נסיבות המקרה מצדיקות הפעלת סעיף 8(2) והחרגת כספי הפנסיה?
בהינתן כי לצדדים מסת נכסים שווה וכי הצדדים יצאו מנישואיהם כאשר לכל אחד מהם משאבים זהים, הרי שלא מצאתי לנכון לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק על דרך של החרגת כספי הפנסיה המוקדמת של הבעל.
אין המדובר במקרה בו צד כלשהו מתחיל את פרק בי”ת בחייו כאשר יכולותיו הכלכליות הינן חריגות לטובה בעוד שיכולותיו של הצד השני הינן חריגות לרעה. כך, על דרך המשל, אין המדובר במקרה בו צד מסויים ירש סכום כסף גדול או חלילה, צד מסויים נפל למשכב ומעתה יזדקק לכספים רבים לטפל בחוליו.
במקרה הנדון, עסקינן בבני זוג שבמהלך נישואיהם עבדו כשכירים, איש מהם איננו יוצא לדרכו החדשה כאשר באמתחתו יכולות מיוחדות להשתכר סכומי כסף חריגים ואיש מהם איננו יוצא מנישואיו בלי יכולות להשתכר בכלל.
בעוד שהאישה משקיעה את מרצה ועיתותיה לעבודתה ומתוגמלת בהתאם, יכול הבעל להפנות את מרצו ועיתותיו לעבודה או לתחביבים או לכל דבר אחר העולה על רוחו, ואולם אל לו לבעל לדרוש כי יינתן לו פרס על שבחר שלא לעבוד, ואף אם לא בחר שלא לעבוד, אל לו לדרוש מהאישה לוותר על חלקה בכספי הפנסיה המשולמים לו רק משום “חטאה” כי בחרה לעבוד ולהשתכר.
לפיכך, אינני סבור החלת סעיף 8(2) לחוק והחרגת כספי הפנסיה של הבעל, תהא צודקת בנסיבות העניין.
ואף-על-פי-כן
45. חרף המסקנות עד כה, יש טעם כלשהו בדבריו של הבעל לפיהם מלוא התקבולים שמשולמים לידיו עולים כדי 7,000 ₪ ולעומתו, האישה ממשיכה לעבוד ולהשתכר כ- 9,000 ₪ ובעת הזו, לא יהיה זה צודק להתחלק בכספי הפנסיה שלו בלבד.
בדו”ח, מציין המומחה כי חלקה של האישה בכספי הפנסיה של הבעל עומדים על סך של כ- 1,600 ₪ לחודש. יוצא, איפוא, כי היה והבעל יעביר לאישה את חלקה בכספי הפנסיה שלו, יוותרו בידיו כ- 5,400 ₪ לחודש, בעוד שלרשות האישה יעמוד סך של כ- 10,600 ₪ לחודש. הפער בין השניים איננו מסתכם רק בכך, אלא יש לזכור כי הבעל עודנו משלם מזונות לבנותיו, מה שמקטין עוד יותר את הסכום הפנוי הנותר למחייתו.
בשים-לב לאמור לעיל, טוען הבעל כי אם וככל שישלם לאישה כעת את חלקה בכספי הפנסיה שלו, יביא הדבר לעיוות כלכלי.
במסגרת איזון המשאבים, לאישה זכות לקבלת תשלום חודשי על בסיס כספי הפנסיה המשולמים לבעל. יש לשים-לב כי לנתבעת אין זכות קניינית באותם כספים דווקא, אלא זכותה מסווגת כזכות לקבלת תשלומי איזון, אשר חלקם מחושבים מתוך הפנסיה המשולמת לבעל.
לאחר שסיווגנו את התשלומים החודשיים שמקבל הבעל ככספים ברי איזון ובשים-לב לכך כי משכורתה של האישה אינה ברת איזון, הרי שניתן היה להניח כי אין קשר בין השניים וכפועל יוצא, אין קיומו של האחד משפיע על השני.
הנחה זו איננה נקייה מספקות, ואנמק.
נכון הדבר כי משכורתה של האישה, בעבורה היא עמלה חודש שלם בעיתותיה ובכוחותיה – הינה קניינה המלא, קניין החף מכל שיתוף או זכות של הבעל. יחד-עם-זאת, בבוא בית-המשפט ליתן הוראות לאיזון משאבים, בסמכותו לשקול שיקולים של צדק והגינות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
סעיף 8 לחוק מסמיך את בית-המשפט להורות על דרכי חלוקה לאו דווקא בצורתה הקלאסית (מחצה על מחצה, במועד התגבשות הזכות), אלא בצורה אחרת, כזו שתגשים מטרות צודקות והוגנות, לאו דווקא על דרך של החרגת נכס מסויים, בשים-לב להערותיי לעיל.
בנסיבות של המקרה, אני בדעה כי דרך המלך הינה לקבוע את זכאותה העקרונית של האישה בכספי הפנסיה של הבעל ואולם באותה נשימה לקבוע כי הנתבעת תהא זכאית לקבל את חלקה זה, מתוך חלקו של הבעל מהכספים אשר אמור הוא לקבל מכספי הפנסיה שלה.
רוצה לומר; ייערך תחשיב ובמסגרתו ישיב המומחה על השאלה, אם וככל שהאישה הייתה יוצאת לפנסיה ביום הקובע, מה היה גובה הגמלה שהייתה משולמת לה בהנחה שהייתה פורשת מעבודתה באותו מועד.
אמנם, תחשיב זה הינו רעיוני ולא מוחשי, באשר הנתבעת טרם יצאה לפנסיה, אולם יש בתחשיב זה להעריך את שווי הגמלה החודשית שהייתה משולמת לאישה, אם וככל שהייתה יוצאת לפנסיה במועד הקרע.
בדרך זו, אציע לקזז את חלקו של הבעל בתגמולי הפנסיה של האישה, משל היו משולמים לה כעת, מהסך הנזקף כעת לטובת האישה מתוך כספי הפנסיה של הבעל.
אם לצורך הדוגמא, חלקו של הבעל בפנסיה הרעיונית של הנתבעת עומד על A, אזי התובע ישלם לאישה את ההפרש שבין חלקה של האישה בפנסיה שלו (כ- 1,600 ₪) לבין A. בדרך זו, אני מסלק מהמשוואה את שכרה של האישה והופך אותו לבלתי רלוונטי לצורך התחשיב, להבדיל מהרלוונטיות שלו לעצם התחשיב. הפערים בהכנסות הם העילה לתחשיב ולקיזוז ואולם אין הם חלק מהמשוואה של אותו תחשיב ושל אותו קיזוז.
יחד-עם-זאת, אם וככל שחלקו של הבעל בפנסיה הרעיונית של האישה גדול מחלקה של האישה בפנסיה הממשית של הבעל, אזי לא תשלם האישה לבעל הפרשים כלשהם, והפרשים אלו ישולמו לבעל במועד קבלת כספי הפנסיה בפועל לידיה של האישה. יש לזכור כי התחשיב הנ”ל נועד להקל על הבעל, אולם הוא לא נועד להכביד על האישה כלל ועיקר.
יש לזכור כי המטרה שלשמה קיימות קרנות פנסיה הינה לאפשר לעובדים, בפרישתם, להמשיך ולחיות בכבוד מתוך קצבה שיזכו לה עד לאריכות ימיהם. האינטרס החברתי-כלכלי הינו לאפשר לכל עובד לקבל לידיו מנה גדולה יותר במועד פרישתו על חשבון שכר עבודתו הנוכחי, שאם-לא-כן, לא היו מוענקות הטבות מס לחוסכים בקרנות פנסיה. דווקא משום כך, התחשבנות עכשווית בין כספי הפנסיה הרעיונית של האישה לבין כספי הפנסיה של הבעל, תגשים את האינטרס המגולם בבסיס רעיון הפנסיה. קיזוז עכשווי, יאפשר לבעל ליהנות ממנה גדולה יותר מעתה ואילך, ובאותה נשימה הוא יאפשר לאישה ליהנות אף היא ממנה גדולה יותר של קצבה שתעמוד לרשותה במועד פרישתה.
הנה-כי-כן, על-ידי קיזוז עכשווי, כאמור לעיל, אין אנו פוגעים במי מהצדדים וההיפך הוא הנכון. בדרך זו, מתקיים גם האינטרס ההסתמכות של שני הצדדים, באשר סביר להניח כי כל אחד מהם הסתמך על-כך כי בבוא היום כספי הפנסיה שישולמו לו ישמשו לרווחתו. אין זה סביר בעיני כי מי מהצדדים פיתח ציפייה מיוחדת כי הצד השני יפרוש בטרם הגיעו לגיל פרישה לגמלאות ובכך יעשיר את קופתו שלו.
בשים-לב לתוצאה, הרי ששאלת השתכרותו הפוטנציאלית של הבעל הינה משנית ביותר. כל מי שעוסק בדיני משפחה מודע לכך כי לבעלי דין עשויים להיות שיקולים שונים בנוגע לתעסוקתם, שכלל לא בטוח שהיו חלק משיקוליהם אם וככל שלא היו בגדר בעלי דין, והדברים ידועים ומוכרים לרוב בענייני מזונות, בהם המחלוקת נסובה סביב גובה החיוב שיש להשית על החייב.
במקרה דנן, גובה חיובו של הבעל לטובת האישה ברור ולאחר קבלת חוות-דעת המומחה, אף גובה חיובה של האישה לטובת הבעל יהא ברור. בדרך זו, שאלת השתכרותו העתידית או שאלת השתכרותו הפוטנציאלית של הבעל תהיינה בלתי-רלוונטיות, באשר יבוצע איזון ספציפי בין שתי הפנסיות (הממשית והרעיונית), איזון שהינו חלק מאיזון כולל בין יתר משאבי הצדדים.

מקור המאמר – abc-israel.it