1. כללי
סעיף 44 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“44. חסיון לטובת המדינה
(א) אין אדם חייב למסור, ובית-המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית-המשפט העליון, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.
(ב) הוגשה לבית-המשפט תעודה כאמור בסעיף-קטן (א), רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת בעל הדין המבקש גילוי הראיה, להפסיק את המשפט לתקופה שיקבע כדי לאפשר הגשת העתירה לגילוי הראיה, ואם ראה לנכון – גם עד להחלטה בעתירה.”
תעודת חיסיון ניתן להוציא בשני מקרים: כאשר מדובר בראיה שגילויה עלול לפגוע בבטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה (חיסיון לטובת המדינה – סעיף 44 לפקודת הראיות), או שגילויה עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב (חיסיון לטובת הציבור – סעיף 45).
נוכח רגישותם של חסיונות אלה וחשיבותם הציבורית נקבעה בפקודת הראיות פרוצידורה מיוחדת (עתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44 תידון בפני שופט בית-המשפט העליון, ועתירה לפי סעיף 45 תידון בפני המותב הדן בתיק העיקרי).
יתר-על-כן, תכלית החסיונות על-פי תעודת חיסיון, וכן האינטרסים המוגנים, שונים ביסודם מאלה העומדים בבסיס חסיונות אחרים.
נזכור כי ביחס לראיות חסויות על-פי תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, קבע המחוקק שהדיון ייערך בפני ערכאה שאינה הדנה בתיק העיקרי כל עיקר – בית-המשפט העליון {בש”פ 8815/15 נור סעד נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 5980 (2016)}.
כלל היסוד לעניין עיון בחומר ראיות חסוי הוא כי כאשר יש בחומר זה מידע אשר יכול לשמש לקידום הגנתו של הנאשם, יגברו שיקולי הצדק בעניינו של הנאשם על שיקולי הביטחון המצדיקים את הטלת החיסיון {ראה גם בש”פ 1221/16 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(1), 15595 (2016)}.
במסגרת זו המבחן שבית-המשפט עורך הוא כפול. ראשית, בוחן בית-המשפט אם יש בחשיפת החומר הסודי כדי לסכן את ביטחון המדינה. שנית, בוחן בית-המשפט אם חומר זה הוא חיוני להגנתו של הנאשם – ואם התשובה היא בחיוב, אזי יש להורות על הסרת החיסיון {בש”פ 3490/14 לנדסברג נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.06.14); בש”פ 3690/15 שראפי נ’ שר הבטחון – מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.06.15)}.
אם נמצא כי החומר החסוי אינו חיוני להגנת הנאשם, אך גלומה בו תועלת עבור הנאשם, על בית-המשפט לאזן בין התועלת אשר תצמח להגנת המבקש מגילוי החומר לבין הפגיעה באינטרס הביטחוני שעומד ביסוד תעודת החיסיון {בש”פ 3540/15 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.07.15); בש”פ 3416/15 אלעמרני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.06.14); בש”פ 8367/15 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(1), 8993 (22.02.16)}.
החסיון שבו עוסק סעיף 44 לפקודת הראיות הינו חסיון שתכליתו שמירה על ביטחון המדינה או יחסי החוץ שלה. חסיון מסוג זה יוטל במקום בו ראש הממשלה, שר הביטחון או שר החוץ, והם בלבד, סבורים כי הנזק הנשקף למדינה מעצם גילוי החומר החסוי עולה על שמירת זכויותיו של הנאשם.
2. יישום דרישות הסעיף
חתימתם על תעודת החסיון הינה תנאי הכרחי להקמת החסיון, אולם גם זו אינה סותמת את הגולל על עשיית שימוש בחומרים אלה. הסיפא של סעיף 44(א) לפקודת הראיות מאפשר להגנה לבקש מבית-המשפט העליון, וממנו בלבד, להסיר את החסיון ולקבל לידיה את החומרים לה היא זקוקה.
סעיף 44(א) לפקודת הראיות מנוסח באופן כללי ואינו מבחין בין משפט פלילי לבין משפטים אחרים.
אך ניתן להסיק מכך רק זאת, שבכל סוגי המשפטים יכולה להיות מוגשת תעודה בחתימת שר הביטחון, אשר בעטיה הופכות ראיות מסויימות לחסויות, ומשהוגשה התעודה, יכול הצד הרואה עצמו נפגע ממנה לפנות לשופט בית-המשפט העליון במסגרת הוראותיו של אותו סעיף.
ואולם כאשר בא השופט אל בית-משפט זה לשקול, זה כנגד זה, את הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית הצדק ואת העניין הבטחוני שיש באי-גילויה, אזי יתחשב השופט במכלול הנסיבות והעובדות הקשורות במשפט הספציפי, אשר במסגרתו מוגשת הבקשה, ובין אלה ייקח בחשבון גם את מהותו של המשפט הנדון ואת דיני הפרוצדורה ודיני הראיות החלים לגביו {שג”צ 497/88 שכשיר נ’ מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית, פ”ד מג(1), 529 (1989)}.
במסגרת החסיונות היחסיים ניתן למנות, בין השאר, גם את החסיון לטובת בטחון המדינה. בסעיף 44 לפקודת הראיות הדגיש המחוקק שהחסיון לא יוענק בכל מקרה ומקרה, אלא יש לעשות איזון {רע”א 6872/11 עמירם כהן נ’ איתן בן דוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
מחובתו של בית-המשפט בבואו להכריע בחסיון לטובת המדינה לשקול ולאזן בין שני אינטרסים {והמנוגדים זה לזה}:
האחד, אינטרס העומד ביסוד ההליך הפלילי כולו לפיו יש לחשוף את כל חומר החקירה כולו בפני הנאשם ולבית-המשפט. דבר זה חשוב בפרט לאור העובדה כי כיום נטל הבאת הראיות מוטל על הצדדים עצמם.
ברור גם כי על יסוד החומר כאמור יוכל הנאשם להוכיח את חפותו, אם בדרך הצגת גרסה משלו ואם בדרך חקירת עדי התביעה, תוך ערעור גירסת התביעה.
בדרך זו, יובטחו אמינותה של מערכת המשפט הפלילי ואמון הציבור בה. זכותו של נאשם היא כי כל חומר החקירה, העיקרי והמישני גם יחד, יהיה לפניו ולפני סניגורו שכן, רק כך ניתן יהיה להבטיח משפט הוגן {בג”צ 322/81, המ’ 672/81 מחול נ’ הממונה על מחוז ירושלים, פ”ד לז(1), 789, 794 (1982); ע”פ 951/80 קניר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(3), 505, 516 (1981); ע”פ 334/81 דוד הגינזר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(1), 827, 831 (1982); ע”פ 179/79 מדינת ישראל נ’ גברון, פ”ד לד(2), 688, 692 (1980)}.
במקום בו יש בחומר הראיות החסוי מידע אשר יכול לשמש לקידום הגנתו של הנאשם, יגברו שיקולי הצדק בעניינו של הנאשם על שיקולי הביטחון המצדיקים את הטלת החסיון, ובמידה שהמאשימה מעדיפה שלא לחשוף את חומר הראיות יכולה היא למשוך את כתב האישום {בש”פ 4857/05 פחימה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.
השני, כי טובת הציבור דורשת לעיתים אי-חשיפתו של חומר חקירה, אשר חשיפתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה {בג”צ 111/53 קאופמן נ’ שר הפנים ואח’, פ”ד ז(1), 534, 541 (1953); עמ”מ 1/80 הרב מאיר כהנא ואח’ נ’ שר הביטחון, פ”ד לה(2), 253, 258 (1980); ע”ב 1/65 ירדור נ’ יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, פ”ד יט(3), 365, 390 (1965)}.
למעשה, המבחן אשר מפעיל בית-משפט בדונו בבקשה להסרת חסיון לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות הוא בן שלושה שלבים: השלב הראשון הוא בחינת רלוונטיות החומר להגנתו של הנאשם. השלב השני הוא בחינת ההצדקה הביטחונית להותרת החסיון על כנו. במידה והחומר רלוונטי אך קיים צורך בטחוני להותרתו תחת חסיון, נגיע לשלב השלישי ובו יהיה על בית-המשפט לאזן בין שני השיקולים העומדים על כפות המאזניים {בש”פ 6642/11 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); בש”פ 208/13 אחמד שנא נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); בש”פ 207/13 סלמאן מחארב נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
בעניין חסיון לטובת המדינה, קבע המחוקק כי ההכרעה אינה בידי בית-המשפט, הדן במשפט עצמו, אלא בידי שופט של בית-המשפט העליון.
בית-המשפט לא יקבל ראיה אם ראש ממשלה או שר הביטחון הביעו דעתם בתעודה חתומה בידם – כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביעו דעתם, בתעודה חתומה בידם, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה.
לכן, גילויה של אותה ראיה חסויה כאמור אפשרי רק על-פי פסיקת בית-המשפט העליון בעתירת בעל דין לגילויה של הראיה שמצא כי “הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה”.
אין זה מספיק, לצורך דחיית הבקשה לביטול או למיתון צו החסיון, שבית-המשפט יהיה בדעה, כי מבחינת השיקולים של בטחון המדינה עדיף אולי שלא יינתן פרסום למידע המפורט בצו, אלא, שבית-המשפט צריך להשתכנע לשם כך, כי גילוי החומר כרוך בסיכון משמעותי לבטחון המדינה, ולא זו בלבד, אלא שסיכון זה לבטחון המדינה צריך לגבור בחומרתו ובמשקלו על קיפוח אפשרויותיה של ההגנה, העלול להיגרם עקב מניעת הגשת הראיות {ב”ש 64/87 ואנונו נ’ מדינת ישראל, פ”ד מא(3), 533 (1983)}.
כאשר התביעה המציאה לסניגוריה את חומר החקירה למעט חומר הראיות לגביו הוצאה תעודת חסיון ניתן יהא לומר כי התנהגות זו של התביעה איננה תקינה.
מן הראוי כי בחומר החקירה שהומצא לסניגוריה תהא הצהרה או אמירה כלשהיא על קיומו של אותו חומר חקירה עליו הוטל החסיון.
מחובתה של התביעה לצייר, ולו בקווים כלליים, את תוכנו של אותו חומר חקירה חסוי, וזאת כדי לאפשר לסניגוריה לעמוד על זכותו של הנאשם לבדיקה שלמה ומלאה של חומר החקירה.
יובהר, כי תעודת החסיון אינה “תעודת הכשר” בידי התביעה להעלמת עצם קיומן של ראיות חסויות מידיעת הסניגור ולאי-גילוי תוכנן הכללי של ראיות אלה {ע”פ 1152/91 סיקסיק נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5), 8 (1992)}.
כעיקרון, עדות בעל-פה, הנשמרת אך בזיכרון האדם, אין להטיל עליה לוט של חסיון בהליך פלילי.
אומנם, ייתכן שאירועים בלתי-צפויים או בלתי-נשלטים יגרמו לכך שדבריו של עד לא יתקיימו אלא באמירה בעל-פה.
ייתכן, אם כך, שבנסיבות מיוחדות יקבל בית-משפט, בהליכי עתירה להסרת חסיון, ראיה על דבר אמירותיו של עד פלוני במסמך שלא אותו עד חתם עליו.
ואולם, לא ייתכן כי בהליכים להסרת החסיון מעל עדות פלונית לא יוגש לבית-המשפט מסמך בכתב המתעד אותה עדות, ולו בעיקריה – כעדות שנרשמה בזמנה הראוי, ואשר בית-המשפט יוכל לבוחנו, כשאר הראיות שסניגור רשאי לבחון כמצוות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי {ע”פ 1152/91 סיקסיק נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5), 8 (1992)}.
ישנם שלושה מצבים בהם תידון שאלת החסיון:
האחד, שאלת החסיון נדונה קודם תחילתו של המשפט או באחד משלביו הראשונים, בעת שגירסת התביעה עדיין לא הועמדה על רגליה.
השני, שאלת החסיון נדונה לאחר תחילתו של המשפט, בעת שגירסת התביעה נתבררה בראיות שהובאו לפני בית-המשפט, ולו בקווים הכלליים.
השלישי, שאלת החסיון נדונה לאחר סיומם של הדיונים במשפט, בעת שכל הראיות כולן, הן של התביעה והן של הנאשם, מונחות לפני בית-המשפט, וקווי התביעה וההגנה גלויים וידועים לכל.
בית-המשפט ישגה אם יקבע כי עסקינן בעניין הנוגע לבטחון המדינה מבלי שעיין באותו מסמך שבעקבותיו יצאה תעודת החסיון ולו מן הטעם שהחליט על טיבו של מסמך פלוני בלא שעיין באותו מסמך ובלא ששמע טיעונים לעניין טיבו של אותו מסמך {בש”פ 3447/96 מדינת ישראל נ’ יצחק אזולאי ואח’, פ”ד נ(3), 309 (1996)}.
בית-משפט לא יכריע בשאלת החסיון אלא לאחר שביקעת המחלוקת תיגלה לעיניו במלואה, ובהשקיפו עליה סביב סביב מעל כס המשפט.
בעודו יושב על כס המשפט, יעמיד בית-המשפט עצמו סניגור ממונה לשעה – סניגור שהוא בית-משפט – וההכרעה בשאלת החסיון תבוא בישיבתו, בה בעת, גם כבית-משפט גם כבית-משפט – סניגור ממונה.
על דרך זה, דומה, יוכל בית-משפט להגיע להכרעה נכונה בשאלה אם אי-גילויה של ראיה פלונית יפגע בהגינותו של ההליך הפלילי ובעשיית צדק לנאשם {ע”פ 889/96 מאזריב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(1), 433 (1997); בש”פ 7777/98 פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 99(1), 737 (1999)}.
ישנן שתי שאלות המעסיקות את בית-המשפט בבואו להחליט מה דינה של תעודת חסיון:
השאלה הראשונה היא, מחד גיסא, מה הפגיעה הצפויה לבטחון המדינה אם ייחשף החומר לגביו ניתנה תעודת חסיון? ומאידך גיסא, השאלה השניה היא, מהי חשיבותו של אותו חומר ראיות להגנתו של הנאשם? {ב”ש 838/84 ליבני נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(3), 729 (1984); תפ”ח (חי’) 4256-06-09 מדינת ישראל נ’ נעמאן בחוס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); בש”פ 8572/11 אברהים עודה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); בש”פ 8050/11 עידן בן נעים אנורי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); בש”פ 6416/10 נביל אבו חדיר נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); בש”פ 4141/10 ענת קם נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); בש”פ 4055/09 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); בש”פ 155/08 אבו טיר נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); בש”פ 8037/09 סיורי ג’אסן נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.
ככל שיגבר המשקל היחסי של החומר להגנת הנאשם, כן תגבר הנטיה להורות על חשיפתו בפני הנאשם.
הבחינה של המשקל היחסי כאמור, מן ההכרח שתעשה לאור האישום המיוחס לנאשם, לאור הראיות הנוגעות לכך, לאור השאלות שבמחלוקת בין הצדדים, ובהתחשב בכלל עובדותיו של המקרה.
רק על-פי בחינה כוללת כזו, ניתן להכריע ולקבוע מה גובר בנסיבות המקרה – האם הצורך במניעת חשיפת עובדות העלולות לפגוע בבטחון המדינה או הצורך לאפשר לנאשם להתגונן כהלכה {בש”פ 677/94 פלוני נ’ ראש הממשלה ושר הביטחון, פ”ד מח(2), 169 (1994)}.
על-מנת לשקול את מידת הסיכון לבטחון המדינה הצפוי מגילוי המידע הנדון לעומת הפגיעה האפשרית בעשיית הצדק, אם יוגבל הנאשם בהגנתו, ובמטרה למצוא את נקודת האיזון הנאותה בין שני אלה, יש לנהוג על-פי הפרוצדורה הבאה:
תחילה יש לברר מנציגי המדינה והשב”כ, בהיעדר הנאשם או בא-כוחו, מהן הראיות והעובדות, אשר גילויין עלול לפגוע בבטחון המדינה, ומהי מידתה של אותה פגיעה ביחס לכל מפרטי המידע.
לאחר-מכן לקיים דיון בנוכחות שני הצדדים ולקבל מאת הנאשם או בא-כוחו פרטים בדבר הנקודות השונות שבדעת ההגנה לעוררן במסגרת מאמציה להביא להפחתת משקלן, בעיני בית-המשפט, של אימרות העדים הנ”ל בעת החקירה.
נעיר כי לעיתים אף בית-המשפט מוכן ומציע לקבל פרטים כאמור בדבר הגנת הנאשם גם שלא בנוכחות נציגי התביעה – אם רצונו בכך.
פקודת הראיות מתייחסת לעיון בחומר חסוי מטעמי ביטחון על-ידי שופט שאינו דן בתיק עצמו.
העיון בראיות חסויות על-ידי ההרכב ששומע את התיק, בין אם לצורך בחינת ההחלטה בדבר חיסוי הראיות ובין אם לצורך ההתרשמות מן החומר או לשתי המטרות גם יחד, יכול להיעשות רק בהסכמת בעלי הדין.
לכן, משבחר בעל דין בדרך המותווית בפקודה, אין הוא יכול לשנות גישתו, לאחר שהנושא נדון על-ידי שופט דן יחיד, ולהביא לעיוני כפל, אחרי שהעיון הראשון לא הביא לתוצאה אשר היה רוצה בה {בג”צ 672/88 לבדי נ’ מפקד כוחות צהל בגדה המערבית, פ”ד מג(2), 227 (1989)}.
מבחינת תוקף התעודה, הרי שהרשות נהנית מחזקת הכשרות, ואין לייחס לראש הממשלה חתימה “עיוורת” על התעודה {בש”פ 3878/97 מנבר נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם)}.
ב- בש”פ 697/96 {עמיר נ’ שמעון פרס, תק-על 96(1), 649, 650 (1996)} נדונה בקשה לגילוי ראיה חסויה אגב משפטו של המבקש, חגי עמיר יחד עם אחיו יגאל עמיר ועם דרור עדני בבית-המשפט המחוזי בעבירות שונות, ביניהן קשירת קשר לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
החסיון כנגדו נטען מקיף את שיטות הפעולה של שירות הביטחון הכללי, והוצא מכוח סעיף 44 לפקודת הראיות.
בית-המשפט עיין בחומר החסוי שלא בנוכחות הסניגור, בהסכמתו, ומצא בו התבטאות העשויה להיות חשובה מאוד עבור הסניגוריה.
התביעה הציעה פשרה, לפיה תחת חשיפת הראיה עצמה, תציג לנאשם פאראפרזה של ההתבטאות האמורה.
בית-המשפט עיין בפאראפרזה המוצעת ולא מצא בה תחליף ראוי, ועל-כן נאלץ להחליט לגוף הבקשה.
בית-המשפט חזר על הכלל, לפיו ככל שמשקל הראיה לטובת ההגנה רב יותר, וככל שמידת הפגיעה בביטחון קלה יותר, כן יטה בית-המשפט לצד גילוי הראיה, ולהיפך.
במקרה זה מדובר בראיה שעשויה להטות את הכף לטובת זיכוי מאחד האישומים אם יינתן לה מלוא המשקל, כאשר מנגד עומדות שיטות העבודה של שירות הביטחון הכללי, אשר אינן עוד בבחינת “סוד מוחלט בהחלט”.
על-כן הוחלט לחשוף את אותה הראיה בה ההתבטאות הנ”ל.
ב- בש”פ 1444/03 {נטשה נ’ מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 205 (2003)} תוארו פרטי התקלה שנפלה באי-גילוי מעורבות השב”כ בחקירה שנבעה מטעות בתום-לב.
בתחילה עלה החשד כי מדובר ברצח על בסיס לאומני ולכן השב”כ עורב בחקירה.
תוך כדי החקירה התברר שלא כך הם פני הדברים, ואנשי השב”כ יצאו מן התמונה והחקירה הוחזרה לידיה של המשטרה.
בשל האיחור שחל בדיווח על מעורבות השב”כ, חל גם עיכוב במועד הוצאת תעודת החסיון.
יחד-עם-זאת, קבע בית-המשפט כי הגם שיש פגם בהוצאת תעודת החסיון באיחור לאחר הגשת כתב האישום, אין מקום לפסול אותה.
איחור בהוצאת תעודת חסיון, כשהוא לעצמו אינו גוזר על התעודה בטלות, שהרי עשוי להיות שמתוך שגגה לא הוצאה התעודה במועד, וכנגד זאת היא עשויה להידרש לצורך הגנה על אינטרס ציבורי חשוב {ראה גם בש”פ 687/96 גיל נ’ מדינת ישראל, פ”ד נג(3), 804, 814 (1999); בש”פ 3128/03, 3129 יעקוב עיוואת נ’ מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 907 (2003)}.
ב- בש”פ 3447/96 {מדינת ישראל נ’ יצחק אזולאי ואח’, פ”ד נ(3), 309 (1996)} קבע בית-המשפט כי משהחליט בית-משפט קמא מה שהחליט, רשאית הייתה המדינה לערור על החלטתו.
אלא שהמדינה ביכרה שלא לכבד את החלטת בית-משפט קמא, והעדיפה לבקש את השר לבטחון פנים לחתום על תעודת חסיון חדשה, זו הפעם תעודה הכוללת את דו”חות העיקוב האישיים באורח מפורש וברור. בכך שגתה התביעה הכללית.
החלטה שנתן בית-משפט, שומה על התביעה הכללית לכבדה ככתבה וכלשונה, ואם אין החלטה נושאת חן וחסד מלפניה, שומה עליה להלך בדרך שסלל המחוקק לפניה. והדרך היא דרך הערר. כך מורה אותנו הסדר הטוב, כך מכתיב לנו שלטון החוק, ובזו הדרך חייבת הייתה המדינה לילך.
ב- בש”א 9054/12 {פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} קבע בית-המשפט כי באשר לחשיפת שיטות הפעולה של צה”ל ושל שמות הקוד שנמחקו מהמסמכים שהמשיבה העבירה לידי העותרים, פשיטא כי יש בחשיפתם של פרטים אלה כדי לפגוע בבטחון המדינה וליצור סיכון לחיי החיילים.
גם מבחינת האינטרס של העותרים בגילויין של ראיות אלה, הרי שהעתירה לא מעלה כל נימוק ענייני להסרת החסיון לעניין זה אלא מסתפקת בטענות כלליות בנוגע לחוסר תום-ליבה של המשיבה ולאפשרות ערטילאית כי חשיפת שיטות הפעולה תאפשר לעותרים לאתר אינדיקציות המאששות את טענות העותרים.
בנוגע לטענות מסוג זה נאמר לא אחת בפסיקת בית-משפט כי חיפוש אחר חומר רלוונטי “אינו יכול להיות מסע דיג מתוך תקווה שאינה מעוגנת בעובדות, כי בסוף המסע אכן יימצא חומר כזה דומה” {ראה גם בש”פ 9322/99 מסראווה נ’ מדינת ישראל, פ”ד נד(1), 376 (1999)}.
ב- בש”פ 11170/08 {נצראללה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} קבע בית-המשפט כי באופן עקרוני ראוי למסור רשימה של החומר, רשימה שאמורה להתייחס גם לחומר החסוי.
דא עקא, לעיתים המצב בכל הנוגע לרשימה של החומר חסוי אינו כה פשוט.
רשימה של חומר חסוי היא עצמה עשויה לגלות מידע שנמצא תחת חסיון. אין כל משמעות מעשית לרשימה בה ייאמר, לדוגמה, שקיים מסמך “א”, אך לא יבוא כל תיאור של מהות המסמך.
לעומת-זאת, אם יובא התיאור, ולו בצורה הכללית ביותר, עלול הדבר לחתור תחת מטרת החסיון, היינו, הרשימה עצמה עלולה לפגוע בביטחון המדינה אם תיחשף {ראה גם בש”פ 5965/12 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- בש”פ 393/13 {פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} קבע בית-המשפט, לאחר עיון בקפידה רבה ברשימת החומרים הכלולים בתעודת החסיון, וזאת, תחת ההנחה כי יש לבחון בחינה מחמירה במיוחד מקום בו עסקינן ברשימת החומרים בלבד, המהווה בסיס מינימאלי ליכולתו של נאשם לטעון לעניין תעודת החסיון ומצא כי חשיפת הרשימה עלולה לפגוע בבטחון המדינה, ומשכך, היא כלולה כדין בתעודת החסיון.
עוד נקבע כי העיון ברשימת החומרים מגלה כי אין ברשימה האמורה כדי לסייע להגנתם של העותרים. זאת בפרט על רקע טענתם כי הם מבקשים לטעון, בין היתר, שהמעשים נעשו לשם הגנה עצמית.
3. דוגמאות ותקדימים
ב- בש”פ 8813/15 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(1), 9005 (2016)} נקבע:
“12. בשים-לב לתשתית הנורמטיבית שנפרסה לעיל, סבורני כי דין העתירה להידחות על יסוד שני טעמים עיקריים:
ראשית, מקובלת עלי עמדתו של ב”כ המשיבה, כי טענותיו של העותר כוללניות הן, ומעוגנות באינטרס הכללי של כל נאשם באשר הוא, להיחשף לחומרי החקירה שנאספו בענייננו. ב”כ העותר לא עמד, ולו בקווים כלליים, על האופן המשוער שבו הראיות החסויות, אשר את גילוין הוא מבקש כאן, עתידות להשתלב במארג ההגנה השלם שהוא טווה עבור העותר. מכל מקום, ברי כי עתירה לגילוי ראיה חסויה איננה יכולה לשמש כלי בידי נאשמים לעריכת “מסע דיג”, מתוך תקווה, בעלמא, כי הדבר יביא להם תועלת כלשהיא…
שנית, וזה העיקר – לאחר שבחנתי מקרוב את החומר החסוי שנאסף בעניינו של העותר, השתכנעתי כי גם לגופם של דברים יש לדחות את העתירה (על שני ראשיה).
בכל הנוגע לשלב הראשון של הניתוח המשפטי, כפי שהוצג לעיל, מצאתי שכל פירוט נוסף בנוגע למהות החומר החסוי – עלול לחתור, בנסיבות המקרה, תחת החיסיון עצמו, וזאת מבלי שגלומה בו כל תועלת נראית לעין לעותר…
באשר לשלב השני, לאחר שבחנתי את חיוניותן הפוטנציאלית של הראיות החסויות להגנתו של העותר, לרבות ביחס לפרפראזה החדשה שהוצגה לו בתחילת הדיון שהתקיים בפני – התרשמתי, כי מצד אחד, אין בגילויו של מידע נוסף, מעבר לזה שהובא במסגרת הפרפראזות, כדי לסייע לעותר לנהל את הגנתו, ומצד שני – עלולה להיות בחשיפתן של הראיות עצמן פגיעה קשה בביטחון המדינה, ובשיטות הפעולה של שירות הביטחון הכללי בפרט. הדברים מתחזקים, בשים לב לכך שהזכ”דים המתעדים את חקירותיו של העותר הם בבחינת חומר חקירה גלוי, ובהתייחס לעובדה שב”כ העותר רשאי להציג את הפרפראזות כראיה בבית-המשפט המחוזי הנכבד. יתר-על-כן – מרבית הידיעות המודיעיניות שהועברו לעותר בפרפראזה, מגלמות את אמירותיו שלו עצמו, ובתור שכאלו, הן ממילא ניתנות לבירור במסגרת ההליכים בפני בית-המשפט המחוזי הנכבד.
13. סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית.”
ב- בש”פ 8429/15 {עלאא עאצי נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(1), 8144 (2016)} נקבע:
“דיון והכרעה
8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את תעודות החיסיון ואת החומר החסוי שנמסר לעיוני, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.
9. כלל היסוד לעניין עיון בחומר ראיות חסוי הוא כי במקום בו יש בחומר זה מידע אשר יכול לשמש לקידום הגנתו של הנאשם, יגברו שיקולי הצדק בעניינו של הנאשם על שיקולי הביטחון המצדיקים את הטלת החיסיון. במסגרת זו המבחן שבית-המשפט עורך הוא כפול. ראשית, בוחן בית-המשפט אם יש בחשיפת החומר הסודי כדי לסכן את ביטחון המדינה. שנית, בוחן בית-המשפט אם יש בחומר כדי לסייע להגנתו של הנאשם…
10. עיינתי ברשימת החומרים הכלולים בתעודות החיסיון, כאשר נקודת המוצא היא כי יש לבחון רשימה זו באופן מחמיר, נוכח היותה הבסיס המינימלי ליכולתם של העותרים לטעון נגד תעודות החיסיון… מעיון ברשימה עולה כי עצם חשיפתה ולו בקווים כלליים, מעבר למידע שנמסר עד כה, עלול לפגוע בביטחון המדינה, ועל-כן, לא מצאתי מקום להורות על הסרת תעודת החיסיון החלה עליה. כמו-כן, העיון בחומר החסוי מלמד כי חשיפת כל מידע חסוי נוסף, לרבות מידע הקשור לפרפראזה שנמסרה לעותר 2, עלולה אף היא לפגוע באינטרסים ביטחוניים מהותיים. יתרה מכך, לאחר שעיינתי בחומר החסוי, נחה דעתי כי אין בו מידע נוסף העשוי לסייע להגנתם של העותרים. על כל האמור, אין מקום להסרת תעודות החיסיון מעל החומר החסוי.
11. סוף דבר, שתי העתירות נדחות.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
