ראיות חסויות – מבוא

1. כללי
הוראות החסיון השונות מאזנות בין הערך בדבר גילוי האמת מחד גיסא, לבין הערך שעליו מבקש החסיון להגן, מאידך גיסא.

רק מספר חסיונות בודדים זכו להגנה מוחלטת {ת”א (יר’) 7355/05 מסלאווי שמואל נ’ קן דרור יעקב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); בג”צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ’ פרופ’ אברהם עוז, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} כדוגמת החסיון החל על מסמכים שהוחלפו בין לקוח ועורך-דין {סעיף 48 לפקודת הראיות} או חסיון כהן דת {סעיף 51 לפקודת הראיות}.

מרבית החסיונות זכו להגנה חלשה יותר המתבטאת בחסיון יחסי, אשר קביעת היקפו נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט בכל מקרה ומקרה {רע”א 6872/11 עמירם כהן נ’ איתן בן דוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

במסגרת החסיונות היחסיים ניתן למנות את החסיון לטובת בטחון המדינה {סעיף 44 לפקודת הראיות}, חסיון לטובת הציבור {סעיף 45 לפקודת הראיות}, החסיון הרפואי {סעיף 49(א) לפקודת הראיות}, חסיון יחסי לקוח-פסיכולוג או עובד סוציאלי {סעיפים 50, 50א לפקודת הראיות, בהתאמה}.

בסעיפים האחרונים, הדגיש המחוקק שהחסיון לא יוענק בכל מקרה ומקרה, אלא יש לעשות איזון. הנוסחה שנקבעה בהוראות החוק האמורות היא האם “הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה” {רע”א 6872/11 עמירם כהן נ’ איתן בן דוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

להגנה יחסית שכזו זכה החסיון העיתונאי שהינו חסיון שאינו מופיע בספר החוקים. זאת חרף חשיבותו הרבה. הפסיקה יצרה אותו והכירה בו כחסיון יחסי {ב”ש 298/86 בן ציון ציטרין נ’ בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב, פ”ד מא(2) 337 (1987); רע”א 8943/06 גיא יוחנן נ’ סלקום ישראל בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}

בהקשר זה חשוב להדגיש כי יצירת החסיון מכוח הפסיקה אינה נעשית כדבר שבשגרה ובפועל נעשה במקרים בודדים {כדוגמת חסיון ביחסי בנק-לקוח; רע”א 1917/92 יעקב סקולר ואח’ נ’ ניצה ג’רבי ואח’, פ”ד מז(5), 764 (1993)}.

כידוע, מטרה חשובה בהליך המשפטי היא חקר האמת. קיומו של חסיון, המונע חשיפתו של מידע בשל הצורך להגן על אינטרסים שונים שהדין חפץ ביקרם, עשוי לעמוד בניגוד לתכלית זו {רע”פ 851/09 מאיר שמש ואח’ נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

מסיבה זו בתי-המשפט נמנעים משימוש מופרז במוסד החסיון {ראה למשל רע”א 2235/04 בנק דיסקונט נ’ שירי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

בהקשר זה אף נקבע שהנטל להצביע על חסיון מוטל על המבקש לעשות בו שימוש {ע”א 6926/93 מספנות ישראל נ’ חברת החשמל, פ”ד מח(3), 749 (1994)}.

ביישום הלכות ה”חסיון” נתערבבו לעיתים קרובות מספר נושאים ומושגים הקשורים בין במישרין, ובין בעקיפין, לסוגיה זו של ה”חסיון”. סקירת המהות של החסיון תידון בספר זה, תוך הבהרת המושגים השונים ואבחנתם מסוגיית ה”חסיון”. לא אחת רואים אנו כי יש עירוב מושגים בין גילוי, סודיות, חסיון וקבילות וכדברי המלומד י’ קדמי לעניין ההדדיות שבין המושגים השונים{ י’ קדמי, על הראיות (חלק שני) 865-863}:

“אף שבעיקרון “חסיון” מכוון לשמור על “סודיות”, יש להבחין בין השניים. “החסיון” – מהווה חריג לעיקרון הגילוי, שעל-פיו אין להסתיר דבר בהליך שיפוטי (עד חייב לגלות את כל הידוע לו); ותכליתו למנוע ממידע “חסוי” מלבוא בפני הערכאה השיפוטית. ה”סודיות” – מהווה חריג לעיקרון הפומביות; ותכליתה למנוע חשיפתו של מידע “סודי” בפני הציבור.”

פרופ’ א’ ארנון מתאר בספרו { א’ הרנון דיני ראיות (חלק שני), 68-67} את הרקע והמקורות לטענת ה”חסיון”. וכדבריו:

“הכלל הוא, כי חובה על כל אדם להעיד ולמסור כל ראיה, כל עוד לא הראה שהדין מכיר בטעם צודק לסירובו. בשל אי-מילוי אחר חובה זו הוא צפוי לסנקציות משפטיות… אדם פטור מן החובה להעיד או למסור ראיה כאשר הוא יכול להצביע על טענת חסיון המוכרת על-ידי הדין. עילות החיסוי קבועות בדין ואין בעל דין יכול להוסיף עליהן במעשה ידיו, כגון על-ידי סימון מסמך כ”פנימי” או “סודי” (המ’ 121/58 קרן קיימת לישראל בע”מ נ’ כץ, פ”ד יב(2), 1472, 1475 (1958)). כאשר טענת חסיון מתקבלת על-ידי טריבונל שיפוטי, נמנעת ממנו האפשרות להתחשב במידע שעשוי היה לעזור לבירור העובדות השנויות במחלוקת. אחד מבעלי הדין עלול איפוא להיפגע. חומרת הפגיעה תהיה תלויה בנסיבות המקרה – כגון הערך הראייתי של המידע החסוי, חשיבות הפלוגתה אשר לבירורה דרוש אותו מידע והאפשרות למצוא ראיה אחרת להוכחת אותן עובדות. אשר-על-כן, נחשבות טענות החסיון כחריגים לכלל היסודי בדבר החובה למסור כל ראיה, והטוען לחסיון – עליו הראיה. המגמה של המשפט בן-זמננו היא לצמצם, במידת האפשר, את המקרים בהם יכירו בטענות חסיון.

יש להבחין בין חסיון שנתבע לראיה ובין דרישה לקיים בדלתיים סגורות, כחריג לעיקרון הפומביות – למרות שאת שניהם ניתן לבסס לעיתים בנימוקים דומים. מכוח סעיף 38(ב) לחוק בתי-המשפט, התשי”ז-1957, רשאי בית-משפט לדון בעניין בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך לשם שמירה על בטחון המדינה. מכוח סעיף 44(א) לפקודת הראיות אין אדם חייב למסור ראיה, אשר גילויה עלול לפגוע בבטחון המדינה. אולם אם ראיה חסויה היא, אין להביאה אפילו בדלתיים סגורות. מאידך גיסא, הצורך לשמור על בטחון המדינה יכול ויצדיק את סגירת הדלתות, אף בלא שהראיה תהיה חסויה.

דיני החסיון בארץ היו בראשונה בעיקר פרי של ההלכה הפסוקה, אשר קלטה אותם מן המשפט המקובל. הגיבוש הסטטוטורי הראשון היה בחוק לתיקון דיני הראיות, התשכ”ח-1968, אשר הוסיף לפקודת העדות את הסעיפים 5א-5ז. בעקבות שינויים אלה מורה כיום פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971, על טענות החסיון הבאות: חסיון לטובת המדינה בענייני ביטחון ויחסי חוץ וחסיון לטובת הציבור בעניין ציבורי חשוב אחר (סעיפים 46-44); חסיון מפני הפללה עצמית (סעיף 47); חסיון ההתקשרות בין עורך-דין ולקוח (סעיף 48); חסיון המידע שנמסר על-ידי חולה לרופא או לפסיכולוג (סעיפים 49 ו- 50) והחסיון של כהן דת על דבר שנאמר לו בוידוי (סעיף 51). כל ההוראות האלה של פקודת הראיות חלות לא רק בבתי-המשפט הרגילים, אלא גם בכל טריבונל המוסמך על-פי הדין לגבות ראיות (סעיף 52).”

היה ובית-המשפט הגיע למסקנה כי לבעל הדין עומדת טענת חסיון, הרי שבעל הדין פטור מלגלות אותה ראיה, למרות שהיא רלבנטית למשפט. מול האינטרס של גילוי האמת, המשפט מכיר איפוא בערכים אחרים שיש לחברה אינטרס לעודד אותם ולתמרץ את פעולתם. זאת, גם במחיר של מתן חסיון, תוך העדפת סודיות המידע, על פני האמת העובדתית {דברי בית-המשפט ב- ת”פ (חי’) 1059/05 מדינת ישראל נ’ אבי אורי ואח’, תק-של 2005(2) 15081 (2005)}.

לעניין הסודיות נאמר ב-ת”פ (חי’) 1059/05 {מדינת ישראל נ’ אבי אורי ואח’, תק-של 2005(2), 15081 (2005)}:

“הזכות לסודיות עומדת עד לנקודת הזמן שבה נדרשת ראיה על-פי דין, כאשר הדין הכופה מבטל את הסודיות. הדין הכופה יכול ויהיה גם החובה לגילוי מסמכים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי. מקום בו בית-המשפט מורה על גילוי מסמך, הדבר שקול לחובה ליתן עדות, וכידוע, הכל מצווים להעיד ולהציג מסמכים במשפט – סעיף 1 לפקודת הראיות, תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי.

מה היחס בין חסיון לבין סודיות? הוראות סודיות פזורות לאורכה ולרוחבה של החקיקה. חלק מהוראות אלו, מקימות חסיון וחלק מהן קובעות במפורש כי אין בהן כדי לפגוע בחובת הגילוי. חובות סודיות אחרות “שותקות” ועל בית-המשפט לפרש ולקבוע, ממקרה למקרה, אם יש להסיק מחובת הסודיות גם חסיון – א’ שטיין “חסיון בנק-לקוח בדיני הראיות” משפטים כה (תשנ”ה-1995) 45, 50-48.”

יפים הם דברי כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה ב- רע”א 2235/04 {בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ אלי שירי, תק-על 2006(2), 4466 (2006)}:

“דיני חיסיונות – המסגרת הנורמטיבית
10. המשפט עומד על גילוי האמת ועשיית צדק, ודיני הראיות נועדו לשרת תכלית זו (א’ ברק “על משפט, שיפוט וצדק”, משפטים כז (תשנ”ו), 5). גילוי האמת במשפט משרת את אינטרס הפרט המתדיין להביא את צדקתו לאור. בה בעת, הוא משרת אינטרס ציבורי כללי, להבטיח חיי חברה תקינים וצודקים (רע”א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ אזולאי, פ”ד מט(4), 54, 61 (1995). להלן: “פרשת אזולאי”). הגשמת עיקרון גילוי האמת ועשיית צדק מחייבת יישומו של עיקרון הגילוי והחשיפה של כל חומר, מסמכים ונתונים הצריכים לעניין העומד במחלוקת. לפיכך, ערך גילוי האמת ועיקרון הגילוי והחשיפה של חומר רלבנטי הנדרש לצורך כך הם הכלל במשפט. כך, דרך-כלל מותר להזמין כל אדם ליתן עדות קבילה השייכת לעניין (סעיף 1 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971) וחובה על בעל הדין להמציא כל מסמך רלבנטי לעניין שברשותו, וכל פרט שבידיעתו העשוי לשרת את גילוי האמת (תקנות 105 עד 118 לתקנות סדר הדין האזרחי בעניין גילוי ועיון במסמכים ושאלונים). גילוי האמת הוא ערך מהותי במחלוקת בין פרטים. הוא ערך מרכזי גם במישור הציבורי, בהתנהלותה התקינה של החברה ובפעילות ראויה של השלטון, המותנים בקיום גילוי ושקיפות של מידע ונתונים, שהם חיוניים לביקורת אפקטיבית על מעשי המינהל. זוהי נקודת המוצא העומדת בבסיסו של חוק חופש המידע, התשנ”ח-1998 (ז’ סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש”ס), 14-11).

11. חרף עוצמתו של ערך גילוי האמת בהליך השיפוטי, אין הוא ערך מוחלט. לצדו עומדים ערכים ואינטרסים נוגדים שהמשפט מייחס להם משקל. על ערכים נוגדים אלה, נימנים ערכים שנועדו להגן על זכויות שונות של הפרט, ובעיקר, הגנה על האוטונומיה האישית שלו בהקשרים שונים. נימנים עליהם גם ערכים שנועדו להגן על עניין חברתי כללי כגון אינטרס המדינה בתחומים שונים, או אינטרס ציבורי חשוב אחר. ההתנגשות בין ערך גילוי האמת לבין ערך נוגד אחר – מולידה את נקודת האיזון בין הערכים. נקודת איזון זו נועדה ליצור שיווי משקל ראוי בין הערכים המתמודדים, ולהביא לסינתיזה הרמונית שהיא חיונית לחיי חברה תקינים וליחס ראוי בין השלטון לפרט, ובין הפרטים בינם לבין עצמם. התנגשות ערכית זו הביאה את המשפט להכרה בקיומם של חיסיונות ראייתיים, המונעים במצבים מסויימים גילוי ראיה קבילה ורלבנטית בהליך שיפוטי, גם במקום שגילויה אילו הותר, היה עשוי לקדם את גילוי האמת.

החיסיונות הראייתיים נחלקים לשני סוגים: חיסיונות סטטוטוריים בפקודת הראיות, אשר הסדירו את טיבם של החיסיונות ואת הכללים להחלתם; בצידם, מוכרים חיסיונות הלכתיים, פרי פיתוח של ההלכה הפסוקה, אשר נקבעו לצורך השגת תכליות חשובות שונות, תוך הסדרת הדרכים והתנאים להחלתם. מבין החיסיונות הסטטוטוריים, נזכיר את החיסיונות הקשורים באינטרס המדינה או אינטרס ציבורי אחר (סעיפים 44 ו- 45 לפקודת הראיות); מבין החיסיונות ההלכתיים, נצביע על החסיון העיתונאי, שטיבו ותנאי החלתו הוסדרו ב- ב”ש 298/86 ציטרין נ’ בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב, פ”ד מא(2), 337 (1987) (להלן: “פרשת ציטרין”).

גם בהחלת החיסיונות, בין הסטטוטוריים בין ההלכתיים, נקודת המוצא היא כי יש לתת בכורה לערך גילוי האמת, ולהחיל את החסיון בבחינת חריג, שתחום התפרשותו מצומצם ככל האפשר (נ’ זלצמן “‘אמת עובדתית’ ו’אמת משפטית’ – מניעת מידע מבית-המשפט לשם הגנה על ערכים חברתיים”, עיוני משפט כד (תשס”א), 263, 265). עצם ההכרה בקיומו של חסיון בעל אופי כזה או אחר מותנית בקיומו של ערך בעל משקל המצדיק גריעה מחובת הגילוי (רע”א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ אברת – סוכנות לביטוח, פ”ד נה(3), 661, 664 (2001)). אולם, גם משהוכר הצורך בהחלת חסיון בתחום מסויים, היקפו על-פי-רוב מוגבל ויחסי. להוציא מספר חיסיונות סטטוטוריים בעלי אופי מוחלט, מרבית החיסיונות הסטטוטוריים וההלכתיים הינם יחסיים, פרי שקלול ערכי במישור העקרוני ולצורכי ההחלה הקונקרטית לנסיבות מקרה נתון. כך, למשל, החיסיונות הסטטוטוריים לטובת המדינה ולטובת הציבור בפקודת הראיות מותנים בשאלה האם ‘הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה’ (השווה בש”פ 4857/05 טלי פחימה נ’ מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 479 (2005)). באותה מידה, החסיון ההלכתי העיתונאי הוא יחסי, ורשאי בית-המשפט לחרוג ממנו בהינתן שיקולי רלבנטיות, וחיוניות גילויו של המידע לעשיית צדק בנושא מהותי (פסקה 15 לפסק-דינו של הנשיא שמגר בפרשת ציטרין). אופיים של החיסיונות משתקף בהערכה היחסית הנעשית בין הנזק לתועלת העשויים לצמוח מגילוי הראיה לקידום ערך חברתי כללי או אינטרס מוכר של הפרט, מול חשיבות גילויה של האמת לעשיית משפט צדק (ש’ נתניהו “על התפתחויות בסוגיית החיסיונות המקצועיים”, ספר זוסמן (תשמ”ד), 297, 298).”

2. סוגי החסיונות
קימיים שלושה סוגי חסיוניות:

האחד, חסיון סטטוטורי – סעיפים 44 עד 51 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971.

השני, חסיון יציר המשפט המקובל – חסיון של משא-ומתן בין צדדים, חסיון של מסמכים שהוכנו לקראת משפט ואשר ידונו להלן.

השלישי, חסיון יציר הפסיקה – חסיון עיתונאי, חסיון ביחסים בנק-פיקוח על הבנקים, חסיון בנק-לקוח.

המלומד י’ קדמי בספרו {על הראיות, חלק שני, עמודים 867-866} מתאר את סוגי החיסיונות בדרך דומה, אך לא באורח כה קטיגורי, באמרו כי:

“הלכה פסוקה היא כיום, כי אין לראות בהוראות החסיון המקובצות בפרק ג’ לפקודת הראיות משום רשימה סגורה של זכויות חסיון: אפשר שקיומן של זכויות לחסיון יהיה נעוץ בהוראות חקוקות של “סודיות” המצויות בדברי חקיקה אחרים (כגון: חוקים פיסקליים); ואפשר שיהיה נעוץ בהלכה הפסוקה מכוח חוק הגנת הפרטיות (כגון: הגנה על “עניינים פרטיים”), או מכוחה של “תקנת הציבור” המצדיקה, בהקשר זה, הגנה על זכויות יסוד (כגון: זכות הציבור לדעת לעניין חסיון עיתונאי) או הבטחת סודיות שבקשרי נאמנות (כגון: קשרי נאמנות עם עורך פטנטים).”

יודגש, כי הטוען לחסיון – עליו נטל הראיה כי יש ליתן החסיון שכן הכלל מימים-ימימה הוא כי החסיון הינו החריג ולא הכלל {ת”א (ת”א-יפו) 38145/06 מייאל אימפקס (1986) בע”מ נ’ פניקס הישראלי בע”מ – חברה לביטוח, תק-של 2007(1), 22442 (2007)}.

3. חסיון מוחלט וחסיון יחסי
חסיון עורך-דין, חסיון כהן דת, חסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט מהווים דוגמה לחסיון מוחלט.

ב- דנ”פ 545/16 {לשכת עורכי-הדין – ועדת האתיקה הארצית נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(1), 11333 (2016)} נקבע:

“ההלכה שיצאה מפסק-הדין, אף שיש בה חידוש, אינה מעלה קושי מיוחד. היא עולה בקנה אחד עם הפרשנות הלשונית של הוראות החוק, לפיהן החסיון יחול אך לעניינים הנוגעים ל”שירות המקצועי” שמעניק עורך-דין ללקוחו או לנושאים שהם בעלי “קשר ענייני” לשירות זה. שכר-הטרחה הינו חלק מהמעטפת החיצונית בלבד של הקשר בין עורך-הדין ללקוח. ככלל, אין הוא קשור לתוכנה של ההיוועצות, שהיא הגרעין הפנימי של השירות המקצועי. מעטפת חיצונית זו אינה קשורה קשר ענייני או נוגעת לשירות המקצועי שמעניק עורך-הדין ללקוח. כפי שכבר נקבע, “הגדרה זו של החסיון הנה רחבה למדי ואין להרחיבה יתר-על-המידה על-ידי מתן פירוש ליברלי מידי” (ע”א 632/77 מוסקונה נ’ מאור, פ”ד לב(2), 321 (1978)). ההלכה אף עולה בקנה אחד עם התכלית שבסיס החסיון. החסיון נועד להבטיח את זכותו של הלקוח לתקשורת חופשית בינו לבין עורך-דינו, על-מנת להבטיח את יעילות ייצוגו (על”ע 5160/04 אשד נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים, פ”ד נט(6), 223 (2005)). בניגוד לטענות המבקשים, איני מוצאת כי ההלכה שנקבעה פוגעת, ככלל, בתכלית זו. ממילא מדובר, כפי שמציין השופט נ’ סולברג, ב”סוד גלוי”, לפחות כלפי רואי החשבון ורשויות המס. ובכל מקרה, בית-המשפט ציין מפורשות כי במקרים החריגים בהם עשויה להיפגע התקשורת החופשית בין עורך-דין ללקוחו, ניתן יהיה לחרוג מההלכה שנקבעה.
עוד יש להזכיר, כי הדעה ששכר-הטרחה של עורך-דין ומסמכי הנהלת החשבונות המצויים בידו אינם חוסים בצלו של החסיון, כבר הובעה בעבר בערכאות הדיוניות ובספרות (ב”ש (מחוזי ת”א) 1529/83 ישראלי, ירושלמי כהן ושות’ נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (31.12.83); ב”ש (ת”א) 2717/07 משטרת ישראל נ’ עורך-הדין יואב מאני, פורסם באתר נבו (25.12.07); יעקב קדמי על הראיות: הדין בראי הפסיקה – חלק שלישי 1099-1097 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). יתר-על-כן, וכפי שמציין פסק-הדין, ההלכה אף עומדת בקנה אחד עם המקובל בבריטניה ובארצות הברית.

8. זאת ועוד, בנוהל שהוצא מטעם המבקשת בדבר חיפוש במשרדו או בביתו של עורך-דין ניתן למצוא מספר דוגמאות לפרטים שאין להם קשר לשירות המקצועי, ככל הנראה במטרה לסייע לעורכי-הדין להחליט מתי הם אינם רשאים לטעון לחסיון. בין הדוגמאות המופיעות בנוהל כחסרי קשר לשירות המקצועי, נכללו: “זהות הלקוח ועובדת הפנייה אל עורך-הדין”; “הסכם שכר טרחת עורך-הדין”; ו”מסמכי הנהלת חשבונות של עורך-הדין”… במקרה אחר, הבהירה המבקשת לעורך-דין שנחקר בנוגע לחשדות שעלו בנוגע ללקוחו, כי “זהות הלקוח והסדרי התשלום אינם חסויים” (“חקירת עורך-דין במשטרה” אתיקה מקצועית 5, 53 (2014)). במקרה נוסף, בו ביקשו רשויות המס לגבות עדות מעורך-דין בקשר לחקירה פלילית המתנהלת נגד לקוח לשעבר, קבעה המבקשת כי “העתקי חשבוניות המס בגין שכר-הטרחה” אינם חוסים “ככלל” תחת חסיון (“חסיון: פניה של מס הכנסה העורכת חקירה על הלקוח” אתיקה מקצועית 7, 10 (2004); ראו גם “חסיון עורך-דין-לקוח למול חקירת מס הכנסה”, אתיקה מקצועית 3-2, 21 (2007)). דברים אלו מלמדים כי גם המבקשת סברה בשלב כלשהו כי מסמכים חשבונאיים אינם חוסים, ככלל, תחת חסיון עורך-דין-לקוח.

9. בנוסף, ראוי להזכיר כי ההלכה שבפסק-הדין עולה בקנה אחד עם הלכה שנקבעה עוד ב- בג”צ 447/72 ישמחוביץ’ נ’ פקיד שומה לחקירות, פ”ד כז(2), 253 (1973)). באותו עניין נקבע כי כרטיסיות רפואיות ובהן שמות מטופליו של רופא אינן בגדר סוד רפואי ולא חל עליהן חסיון רופא-חולה, ועל-כן ביכולתו של פקיד השומה לעיין בהן. אמנם, חסיון רופא-חולה שונה שוני מהותי מחסיון עורך-דין-לקוח, ואולם יש גם דמיון בין השניים, ובכל מקרה המגמה דומה.

10. איני מוצאת לנכון להביע דעה באשר להצעת המבקשת לבחון כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. הצעה זו כבר עמדה בפני בית-המשפט ונדחתה על-ידו. ובעיקר – בית-המשפט ציין כי אף אם היה מקבל את השקפתה של המבקשת, הרי שלא מצא לשנות מהחלטתו בנסיבות מקרה זה. לפיכך, אף אם תתקבל הצעתה של המבקשת, לא יהיה בכך כדי לשנות בעניינו של המבקש. זו בפני עצמה היא סיבה לדחות את הבקשה. כפי שאמרתי במקום אחר, “הלכה פסוקה וידועה היא כי הליך הדיון הנוסף לא נועד למתן פתרון לשאלות תיאורטיות שהכרעה בהן לא תשפיע על זכויות בעלי הדין.”

חסיון בנק-לקוח, חסיון רופא-לקוח, חסיון פסיכולוג וחסיון עיתונאי מהווים דוגמה לחסיון יחסי.

כאשר עסקינן בחסיון יחסי, בעל החסיון הינו הלקוח ועל-כן, לבית-המשפט השיקול-הדעת באם להסיר החסיון ובאם לא. במילים אחרות, היה ובית-המשפט הגיע למסקנה כי לבעל הדין עומדת טענת חסיון, פטור בעל הדין מלגלות את אותה ראיה, וזאת על-אף שהיא רלבנטית למשפט.

מול הרציונל של האינטרס לגילוי האמת, קיים רציונל בו המשפט מכיר בערכים אחרים, שיש לחברה אינטרס לעודד אותם ולתמרץ את פעולתם וזאת גם במחיר של מתן חסיון, תוך העדפת סודיות המידע, על פני גילוי האמת העובדתית {ת”א (חי’) 688/02 החסוי משה בן הרואה נ’ טארק בדיר, תק-מח 2002(4), 2277 (2002)}.

חסיון על מידע מסחרי סודי הינו יחסי ולא מוחלט ובית-המשפט רשאי להסירו אם השתכנע כי הצורך בגילוי המידע המסחרי החסוי גובר על הפגיעה שתיגרם לבעליו כתוצאה מחשיפתו {ראה סעיף 23(ג) לחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999; תקנה 4(ג) לתקנות תובענות ייצוגיות; תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי; וכן רע”א 8855/15 הראל חברה לביטוח בע”מ נ’ קינג, פורסם באתר נבו (24.02.16)}. לפיכך, העובדה שמידע או מסמך מסויימים הם בגדר סוד מסחרי היא לבדה אינה חוסמת את גילויים במסגרת הליך לאישור תובענה ייצוגית {רע”א 8224/15 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית נ’ פרופ’ ירון זילכה, תק-על 2016(1), 15409 (2016)}.

לעניין הרציונל כאמור, יפים דברי בית-המשפט ב- רע”פ 11364/03 {פלוני נ’ משטרת ישראל ואח’, תק-על 2004(1), 3527, 3532 (2004)}:

“אולם החסיון המוענק ליחסי בנק-לקוח אינו מוחלט, הואיל והוא נשען על איזון בין זכותו של אדם לפרטיות, מחד, וזכותו של הציבור להשיג מידע הדרוש לו, מאידך, לדוגמה, לצורך גילויין של עבירות והעמדתם של עבריינים לדין. בנסיבות אלו על בית-המשפט לוודא כי גילוי המידע המצוי בספרי הבנק חיוני להגנה על אינטרס הציבור, שהוצגו ראיות לכאורה המצדיקות את הגילוי, ושהמבקש את הגילוי אינו יכול לפנות לראיות חלופיות.”

4. היחס בין חסיון מסמך לבין קבילותו
ככלל, מסמך חסוי, הוא בלתי-קביל, אך לא להיפך. כלומר, יכול ומסמך יהיה לא קביל בהליכי בית-משפט, אך מנגד, לא ייהנה מחסיון ותחול חובת הגילוי.

ובמילים אחרות, לא ניתן יהא להציג המסמך במסגרת ההליך המשפטי, אך המסמך כשלעצמו, לא יהיה חסוי, ובעל הדין שכנגד, יהיה רשאי לעיין בו.

יש הוראות דין, הקובעות כי מסמכים מסויימים אינם קבילים. לדוגמה:

סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, התשנ”ב-1992 הקובע:

“10. קבלת הביקורת כראיה
(א) דו”ח, חוות-דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי, אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי.
(ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר הפנימי לא תשמש ראיה בהליך משפטי, אך תהא כשרה לשמש ראיה בהליך משמעתי.”

סעיף 30 לחוק מבקר המדינה (נוסח משולב), התשי”ח-1958 הקובע:

“30. חומר שאינו ראיה (תיקון התשל”א)
(א) דו”חות, חוות-דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי.
(ב) הודעה שנתקבלה אגב מילוי תפקידיו של המבקר לא תשמש ראיה בהליך משפטי או משמעתי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת עדות בשבועה או בהן צדק, שהושגה מכוח הסמכויות האמורות בסעיף 26.”

ב- ת”פ (ת”א-יפו) 40431/99 {מדינת ישראל נ’ עודד בן דוד גולד, תק-מח 2007(2), 7587 (2007)} נקבע לעניין סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית כדלקמן:

“במסמך שהגישה התביעה ביום 10.05.07 שכותרתו “תגובה לטענות התביעה בעניין דו”ח הביקורת הפנימית”, ניתן להבחין במעין “שינוי חזית” בגישתה. הפעם הושם הדגש, במטרה לפסול את קבילותו של המסמך ת/6 על חוק הביקורת הפנימית, התשנ”ב-1992 (להלן: “חוק הביקורת הפנימית”). התביעה טוענת כי מדובר בדו”ח ביקורת פנימית של בנק המזרחי וככזה אין הוא קביל כראיה לאמיתות תוכנו. התביעה מסתמכת על פסיקתו של בית-המשפט העליון, ובין היתר על רע”א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ הנרי אזולאי, פ”ד מט(4), 54 (1995), שם נקבע כי סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית קובע כי דו”ח הביקורת לא ישמש כראיה, כאשר: ‘אי-הקבילות נועדה למנוע מבית-המשפט לבסס ממצא על אותה ראיה’. מטרת ההוראה היא להבטיח שיתוף פעולה מלא של העובדים עם המבקר הפנימי, מתוך ידיעה כי דבריהם לא ישמשו כראיה בבית-המשפט (וראו גם עע”מ 6013/04 מדינת ישראל נ’ חברת החדשות הישראלית בע”מ, תק-על 2006(1), 14 (2006). התביעה סבורה כי סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, בשילוב עם סעיף 14ה לפקודת הבנקאות 1941, אינו מאפשר לבית-המשפט לקבל כראיה את דו”ח הביקורת של בנק המזרחי, הוא המוצג ת/6.

3. כפי שציינו, בצדק, נאשם 1 ובא-כוח נאשם 2 בתגובתם המפורטת, גם אם המסמך ת/6 לא היה קביל כראיה מלכתחילה, הרי שהתביעה היא שעמדה מאחורי הגשתו לבית-המשפט, והיא מנועה, כיום, מלטעון כי המסמך אינו קביל. כידוע הוא, כי גם ראיה בלתי-קבילה ניתן להגיש בהסכמה ולעניין זה אין תחולה להוראת סעיף 56 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971, לפיו ‘ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק-דין…’.

במקרה דנן, אין מדובר בראיה שנתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, אלא במסמך שהוגש מטעם התביעה ביחד עם מסמכים נוספים, כאשר במהלך המשפט אוזכר מוצג זה בשאלות שהופנו לעדים שונים, מבלי שהתביעה השמיעה התנגדות להצגת שאלות בנושא זה.

בנסיבות אלה, אין כל פגיעה בתכלית חקיקתו של סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, שכן המדינה, באמצעות נציגיה המוסמכים, היא שהגישה את המסמך וביקשה מבית-המשפט לעיין בו ולהסיק ממנו את המסקנות המתבקשות. כך הוא הדבר לגבי כל ראיה שאיננה קבילה בדרך-כלל, כגון עדות שמיעה, אותה ניתן להכשיר כראיה לגופם של דברים, בין בהסכמה ובין בהיעדר התנגדות של אחד הצדדים.

סיכומם של דברים, הנני קובע כי המסמך ת/6 הוגש כראיה לתוכנו, ומשעה שההגנה אינה עומדת עוד על העדתו של עורך המסמך, הרי שיש לראותו כמסמך שהוגש כדין, באמצעות עורכו. מן הראוי לחזור ולהדגיש כי התביעה אינה חייבת לקבל את הדברים המופיעים בדו”ח כמעין “תורה למשה מסיני”, וכאשר הדברים עומדים בסתירה לראיות אחרות שהוגשו במהלך המשפט, רשאית התביעה לבקש מבית-המשפט להעדיף ראיות אלה על פני האמור במסמך.”

ב- רע”א 6546/94 {בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ הנרי אזולאי ואח’, פ”ד מט(4), 54 (1995)} קבע בית-המשפט כדלקמן:

“סעיף 10 לחוק הביקורת קובע אי-קבילות (‘לא ישמשו ראיה’) של דו”ח הביקורת הפנימית. אין בהוראה זו, כשלעצמה, כדי ליצור חסיון בפני גילוי הדו”ח לצד למשפט. אכן, אי-קבילות לחוד וחסיון לחוד. אי-קבילותו של מסמך כראיה אינו מונע גילויו של המסמך (ראה המ’ 121/58 קרן קיימת לישראל בע”מ נ’ כץ, פ”ד יב 1472 (1958)). אי-קבילות נועד למנוע מבית-המשפט מלבסס ממצא על אותה ראיה. אי-גילוי בשל חסיון נועד למנוע מבעל דין מלעיין במסמך. לעיתים יש ערך רב לצד לעיין במסמך, גם אם אין הוא רשאי להגישו בשל אי-קבילותו. על-כן, הגישה המקובלת הינה, כי אי-קבילותו של מסמך אין בו, כשלעצמו, כדי לחסנו בפני גילוי…

עדיין עומדת השאלה במקומה, אם אין לפרש את הוראת החוק בעניין אי-הקבילות באופן שמשתמע ממנה גם חסיון בפני עיון. לשם מתן תשובה לשאלה זו יש לפנות לתכלית המונחת ביסוד הוראת סעיף 10 לחוק הביקורת. התכלית היתה ‘לקבוע כי ממצאים שהכין המבקר לא ישמשו ראיה בהליך משפטי, כפי שהדבר חל לגבי דו”חות וחוות-דעת של מבקר המדינה’ (ראה הצעת חוק הביקורת הפנימית, התש”ן-1990 – (ה”ח 263, התש”ן, 265)). מטרת ההוראה הינה להבטיח ‘שיהיה שיתוף פעולה מלא של העובדים עם המבקר הפנימי, וכדי למנוע ממנו את החובה לדווח על עבודת הביקורת בבתי-המשפט’ (ד”כ 125, התשנ”ב, עמ’ 3734). נראה כי הגשמתן של תכליות אלה הובילה את המחוקק לקביעת הוראה באשר לאי-קבילות הממצאים. לאור קיומה של הוראה זו, שוב אין מקום וצורך להוסיף ולהכיר בחסיון בפני גילוי הראיה לבעל דין.”

5. מוסד ה”רלבנטיות”
פסק-דין מקיף בנושא הרלבנטיות, ניתן ב- המ’ (ב”ש) 1238/92 {ק.ד. תכשיטי דורינה אילת בע”מ נ’ בנק המזרחי, פ”מהתשנ”ד(ג) 102 (1993)}. שם, מציע כב’ השופט הנדל, מעין מבחן לבחינת נושא הרלבנטיות וכדבריו:

“‘רלבנטיות או שייכות לעניין הוא דבר שבהגיון… מסתבר שההגדרות אינן מקדמות בהרבה את הבנת מוסד הרלבנטיות, זה הוא עניין שבדרגה המסור לשיקול-דעתו של השופט אשר נדרש לפעול בכוח הגיונו וכאדם סביר’. (הרנון)…

‘שאלות שהתשובות עליהן תורמות תרומה עניינית לפתרון הנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים (השופט י’ קדמי, על הראיות חלק שני (התשנ”א), 954).'”

מהות שאלת הרלבנטיות בכל הקשר מחייבת בדיקת העובדות. המסמך חייב להתקשר לא רק לצד ולא רק למחלוקת בין הצדדים אלא למחלוקת בין הצדדים שהינה נשוא התביעה.

הרלבנטיות נבחנת תוך התייחסות לשאלות שניתן להפנות לעד או לבעל דין, במסגרת חקירה נגדית. לכאורה, שאלה המתייחסת ל”מהימנותו” של העד, היא רלבנטית “ואין בית-המשפט נוטה להגביל השאלות המוצגות במסגרת זו, אם שאלות “ישירות” (כגון אלו המתייחסות לעברו ולהרשעותיו הקודמות של העד”) וכן שאלות “עקיפות” {י’ קדמי על הראיות (חלק שלישי), 1599 ואילך}.

אם ניתן לשאול עד – קל וחומר בעל דין – על עברו הפלילי, הרי שמסמך, שיש בו כדי לאשר או להפריך, מיניה וביה, את תשובתו של העד, הוא, לכאורה, מסמך רלבנטי למהימנותו של העד. וככלל, מהימנות היא עניין רלבנטי למשפט {י’ קדמי, לעיל, 1592}.

תנאי הסף לגילויו של מסמך הוא הרלבנטיות שלו להליך; אולם מקובלנו כי תנאי סף זה יפורש באופן ליברלי, מתוך הכרה בכך שנקודת המוצא היא גילוי מרבי, הנובעת מתפיסה של הגינות דיונית וחתירה לחקר האמת {ראו יצחק עמית “קבילות, סודיות, חסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר” ספר אורי קיטאי 247, 249-251 (התשס”ח) ; רע”א 7586/15 בן צבי נ’ אלשיך, פורסם באתר נבו (24.01.16)}.

משכך, די בכך שמבקש הגילוי יצביע על כך שלמסמך עשויה להיות רלבנטיות להליך, על-מנת לצלוח תנאי סף זה. הדבר נובע, בין היתר, מכך שגילוי המסמכים מתבצע בשלבים המקדמיים של המשפט, כאשר שאלות מרכזיות שבעובדה עדיין מצויות במחלוקת או נתונות באי-בהירות. בהקשר דומה הוטעמה נקודה זו כך:

“ויודגש: לא נדרש כי בשלב גילוי המסמכים תהא הרלוונטיות של המסמך ודאית. די כי מבקש הגילוי יצביע על כך שלמסמך עשויה להיות רלוונטיות (…) בהקשר זה יש לזכור כי שלב גילוי המסמכים ממוקם בתחילתו של ההליך המשפטי, בטרם נפרסה במלואה מסכת טיעוני הצדדים. על-כן ברי כי אין לצפות שניתן יהיה להוכיח בוודאות את רלוונטיות המסמכים שגילוים מבוקש. די כי יש יסוד סביר להניח שלמסמכים עשויה להיות רלוונטיות בהמשך ההליך. אין להפוך את שלב גילוי המסמכים לתחליף לשלב ההוכחות.”
{רע”א 9322/07 Gerber Products Company‏ נ’ חברת רנדי בע”מ, פורסם באתר נבו (15.10.08); רע”א 8181/15 אריה את עופר עבודות בניה נ’ בנק מזרחי טפחות בע”מ, תק-על 2016(1), 4850 (2016)}

ב- בש”א (ת”א-יפו) 178565/05 {ליאו בקשטננסקי ואח’ נ’ חיה גלמונד ואח’, תק-של 2006(1), 16268 (2006)} קבע כב’ השופט מנחם קליין כדלקמן:

“הגישה לגילוי מסמכים היא ליברלית. גם מסע דיג של מסמכים אצל היריב אינו אסור, ובלבד שהדיג יהיה קשור לתביעה גופא, ולא נועד לדוג במי היריב לצורך תביעה אחרת או לצורכים אחרים (רע”א 6546/94 בנק איגוד בע”מ נ’ אזולאי הנרי, פ”ד מט(4), 54. עוד בנושא רלבנטיות מסמכים, ראה המ’ (ב”ש) 1238/92 ק.ד. תכשיטי דורינה אילת בע”מ נ’ בנק המזרחי, פ”מ התשנ”ד(ג), 102 (1993)).

במצב שבו מתבקש גילויים של סוגי מסמכים, ואין ביכולתו של המבקש להצביע על מסמכים ספציפיים, עלול להיווצר “מעגל שוטה”: המבקש יידרש להוכיח את רלבנטיות המסמכים כתנאי לעיון בהם, אך הוא יוכל להצביע על רלבנטיות, אם בכלל, רק לאחר שיעיין באותם המסמכים. על-מנת להיחלץ מפרדוקס זה מן הראוי ליצור זיקה בין דרישת הרלבנטיות לבין הסעד המבוקש. המבקש את גילוים של סוגי מסמכים יידרש להוכיח כי על פניו סוגים אלה רלבנטיים לעניינו.
גישה זו לא נועדה להעניק הכשר לבעל-דין לעיין ללא מגבלה במסמכיו של יריבו.

בתי-המשפט כבר עמדו על ההבחנה שבין “מסע דיג” של מסמכים, הפורץ את גדרי השאלות שבמחלוקת, לבין איתור מסמכים המכוון לבירור המחלוקת הנדונה. על-מנת שהדבר יותר, נדרש המבקש לשכנע את בית-המשפט כי לכאורה קיימת זיקה ישירה בין המסמכים (או סוגיהם) לבין העניין שבפניו.”

ב- ע”א (ת”א-יפו) 2370/01 {מדינת ישראל המנהל הכללי של משרד הבריאות נ’ שאול שלומי ואח’, תק-מח 2004(2), 6681 (2004)} נדון ערעור שעניינו בקשה לגילוי פרוטוקול הדיונים של ועדת הבדיקה שהוקמה על-ידי מנכ”ל משרד הבריאות לפי חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1966. בבחנו את “יחסיות” החסיון על-פי התקנה מכוחה נדרש ה”חסיון”, קובע בית-המשפט מפי כב’ השופטת מיכל רובינשטיין:

“סעיף 21 לחוק מביא את ההוראות שעניינן מנוי ועדת בדיקה. כאמור בהגדרה האמורה ועדת בדיקה מוקמת באחת משתי מערכות בנסיבות:

א. לשם בדיקת תלונה של מטופל או נציגו.

ב. לשם בדיקת אירוע חריג הנוגע למתן טיפול רפואי.

הגורם הממנה הוא אחד מאלה: מנהל מוסד רפואי בנסיבות הקבועות בחוק, מנהל קופת החולים בנסיבות כאמור, או המנהל הכללי למשרד הבריאות או מי שהוא הסמיך. המימצאים והמסקנות של ועדת הבדיקה נמסרות למי שמינה את הוועדה למטופל הנוגע בדבר וגם למטפל העלול להיפגע ממסקנות הוועדה. הוראות סעיף 18 יחולו בשינויים המחוייבים. לגבי פרוטוקול הדיון של ועדת הבדיקה מביא החוק הוראות מיוחדות. הפרוטוקול נמסר רק למי שמינה את הוועדה ולמנהל הכללי של משרד הבריאות. אולם בית-המשפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול מעבר לאמור לעיל. הוא רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול למטופל או לנציגו או למטפל ועל-אף האמור בסעיף 18(ג) לחוק הנ”ל להורות על מסירת המימצאים והמסקנות למטופל, והכל באם מצא כי גילוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו.

הוראותיו של בית-המשפט יכול שתנתנה במסגרת הליך שמתנהל ממילא בפני בית-המשפט, או על-פי בקשה ספציפית אשר הוגשה לבית-משפט השלום. במילים אחרות; יכול וינקט הליך ספציפי שנועד אך ורק להניע את בית-המשפט להורות על גילוי הפרוטוקול מן הטעמים שפורטו לעיל.

עוד מורה סעיף 21 לחוק כי המנהל הכללי המחליט לפתוח בהליך משמעתי או להגיש תלונה נגד אדם בשל חשד למעשה פלילי רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול הנ”ל לצורך ניהול החקירה או ההליך המשמעתי לאדם המוסמך לנהל חקירה או הליך משמעתי, וכן למטפל שנגדו נפתח ההליך או הוגשה התלונה. עיניינו הרואות כי המחוקק ראה לאבחן בין מסירת המימצאים והמסקנות של ועדת הבדיקה לבין מסירת הפרוטוקול הכולל.

המחוקק לא העניק לפרוטוקול חסיון החלטי ככל שהדבר נוגע למטופל, אלא רק חסיון יחסי. וכאמור לעיל בית-המשפט רשאי לדון בשאלת מסירת הפרוטוקול למטופל באחת הדרכים שצויינו לעיל אם הוא מוצא צורך, בגילויו לשם עשיית צדק, וצורך זה נראה לו עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. יש לשים-לב לכך שהוראת החוק דנה ב”צורך” בגלוי ולא בסברה סתמית ובלתי-מוגדרת. פרוש הדבר ששיקולו של בית-המשפט צריך להיות מודרך על יד המסקנה כי יש צורך בגלוי הפרוטוקול לאור כלל נסיבות המקרה.

אין מקום למצות כאן את מגוון הנסיבות היכולות ליצור צורך כאמור לעיל, ודי אם נזכיר בקשר לענייננו כי צורך כאמור יכול בדרך הטבע לנבוע, כאשר הסקת המסקנות המשפטיות על-ידי מטופל או נציגו ראוי שיעשו על בסיס הבנת וידיעת מלוא העדויות ויתר הראיות, ולא רק על המימצאים והמסקנות אותן ראתה ועדת הבדיקה לגבש בסיכומיה.

במילים אחרות; המסקנה היא כי עשיית הצדק מחייבת שהמטופל או נציגו יהיו שותפים ומודעים גם לתוכן העדויות ויתר הראיות, לא רק דרך המסננת של הוועדה המסכמת אותן, כמידת רצונה והבנתה בממצאיה ומסקנותיה, אלא במקורם ובמלואם ובלבושם האותנטי.
כאן המקום להעיר כי החסיון היחסי שנקבע בסעיף 21, הוא חסיון מותנה בכך שבית-המשפט יסבור שגלוי בשל הטעם של עשיית צדק עדיף על אי-הגלוי, והנו מעוגן בצורך הקונקרטי לפרוש בפני המטופל או נציגו את התמונה המלאה העולה מן הראיות כהוויתן.

דבר זה מוזכר כאן, כי אנו למדים מדברי החקיקה שהמחוקק יודע כאשר הוא אכן רוצה בכך, לקבוע חסיון מלא והחלטי! לדוגמה; סעיף 50 לחוק הפקוח על עסקי בטוח, התשמ”א-1981, או סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת זכויותיהם וחובותיהם, התשי”א-1951 או סעיף 9 לחוק חופש המידע, התשנ”ח-1998. וראו גם סעיף 13(ב) לחוק חופש המידע המותיר סמכות לגלות מידע על-אף התנגדותו של הנוגע בדבר. בהוראה המקבילה במידה רבה לסעיף 21 לחוק הנ”ל, המובאת בהוראה המקבילה בחוק השיפוט הצבאי, התשט”ו-1955 והדנה בתחקיר צבאי נאמר ברורות (סעיף 539א(ב)(6)) כי חומר תחקיר או סכום ממצאיו לא יועבר למי שעורך חקירה פלילית על-פי דין. משמע, החוק הצבאי קבע סייג ברור המונע העברת תוצאותיו של התחקיר למי שמקיים בדיקה לפי החוק האמור, קרי, לקצין בודק לרבות לאיש מצ”ח או לחוקר משטרתי.

יחסיותו של החסיון שבסעיף 21(ב) הנ”ל מקבל משמעות רבה עוד יותר כאשר משוויים הוראותיו עם סעיף 22 לאותו חוק הדן בוועדת הבקרה והאיכות שבה נקבע חסיון מלא. פירוש הדבר, שכאשר המחוקק רצה ליצור סגירה הרמטית ידע לעשות זאת ברורות ומן ההן שבסעיף 22 לחוק שבפנינו הנך למד על הלאו שבסעיף 21.

משקבע המחוקק חסיון יחסי, פירוש הדבר שלא ראה מקום לקביעת חומה בלתי-חדירה בין העדויות ויתר הראיות לבין המטופל או נציגיו אלא התכוון לאפשר בנסיבות ראויות, את שיתופו של המטופל או נציגו בידיעת הראיות שעלו בפני ועדת הבדיקה.

בהקשר זה יש להזכיר כי המערערת ראתה להציג שלושה עקרונות המנחים את הגורם המחליט: א. אינטרס גילוי האמת בהיבט הצר של המטופל עצמו או שאיריו; ב. זכותו של הציבור כולו לרפואה משופרת שבסיסה במערכת ביקורת והפקת לקחים; ג. זכותו של הפרט, הרופא ואיש הצוות הרפואי, אשר מסר עדותו בפני ועדת הבדיקה, להגן על שמו הטוב, על עסוקו ולעיתים אף על ממונו כאשר הטיפול שנתן עלול בעתיד להידון בערכאות המשפטיות.

המערערת מוסיפה ומציינת בעיקרי הטיעון כי:

כחריג לכלל האמור, על-פי סעיף 21(ד) לחוק, רשאי בית-המשפט להורות על גילוי הפרוטוקול למטופל, באם מצא ש’הצורך בגילויו לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. בבסיסה של נוסחת האיזון שנקבעה על-ידי המחוקק עומדים שלושה “עקרונות על”:

1. אינטרס גילוי האמת בהיבט הצר, של המטופל עצמו ו/או של שאריו, באשר לזכותם לקבל מידע אודות הטיפול הספציפי שניתן למטופל.

2. זכותו של הציבור כולו לרפואה משופרת שבסיסה מערכת ביקורת והפקת לקחים (לשם מניעת אסונות רפואיים עתידיים), המבוססת על גילוי מידע מלא באופן חופשי, ללא כל חשש מטעמו של הצוות המטפל.

3. זכותו של הפרט, הרופא/איש הצוות הרפואי, אשר מסר עדותו בפני ועדה הבדיקה, להגן על שמו הטוב, על עיסוקו, ולעיתים אף על ממונו, גם כאשר מעיד הוא אודות טיפול שנקט, כשטיפול זה עלול בעתיד להידון בערכאות משפטיות, שם יכול ותופנה כלפיו אצבע מאשימה, בגין דרך הפעולה אותה נקט בזמן הטיפול, וכן זכותו שביקורת שהעביר על פעולותיהם של עמיתיו ו/או אפשרויות היפותטיות שהעלה בהקשר זה, שאין להן בהכרח ביסוס עובדתי ברור, לא ישמשו בדיון בערכאות משפטיות.

ודוק; אינטרס הציבור לרפואה משופרת יותר, בין השאר באמצעות החסיון שקבע המחוקק (האינטרס השני הנזכר לעיל), איננו מנותק מאינטרס גילוי האמת, אלא הוא הוא המוביל לגילוי האמת בהיבט הרחב ביותר ובכל ההשלכה הרחבה ביותר של מושג זה (גילוי מלא ומוחלט לשם שמירה עתידית על בריאות הציבור וחיי אדם). למעשה, הגשמת שני האינטרסים הללו, מותנית בכך שאנשי הצוות הרפואי המעורבים באירוע, יעידו עדות מלאה, חופשית ונטולת מורא.

בנוסחת האיזון הקבועה בחוק, נתן המחוקק עדיפות לעיקרון גילוי האמת (בהיבט הצר) בכל מה שנוגע לממצאי ועדת הבדיקה ומסקנותיה, אשר נמסרים לידי המטופל (או מי מטעמו). ואולם, בכל הנוגע לפרוטוקול הדיון, קבע המחוקק את נקודת האיזון תוך מתן עדיפות ברורה לזכות הציבור לרפואה משופרת, אשר בבסיסה מערכת ביקורת והפקת לקחים לזכותו של הרופא/איש הצוות הרפואי שנתן עדות בפני הוועדה כי דבריו לא יוכלו לשמש כנגדו ו/או עמיתיו ובעצם לאינטרס גילוי האמת במובנו הרחב’.

כבודן של ההנחיות במקומן אולם לטעמי יש להוסיף ולסייג את האמור לעיל באופן ברור וגלוי יותר: זכותו של הצבור לרפואה משופרת וזכותו של הרופא או איש הצוות הרפואי נותן הטיפול הרפואי כמפורט לעיל, נסוג, לפי קביעת המחוקק, כאשר קם הצורך המועדף בגלוי העובדות לשם עשיית צדק. הרי אין להעלות על הדעת שיעלימו בפני שאריו של מי שנפטר בזמן הטיפול הרפואי את עובדות המקרה כהוויתן לרבות את העדויות שניתנו בחקירת מקרה המוות על-ידי ועדת בדיקה, רק כדי להגן על עיסוקו או ממונו של המטפל לשם חיסכון בכספי המדינה. המחוקק לא נתכוון למנוע הליכים משפטיים המתחייבים בנסיבות המצדיקות זאת; המחוקק גם לא נתכוון לכך שעובדות ומסקנות העולות מן העדויות יועלמו בכל מקרה מעיני שאריו של הנפטר, למרות ששיקולי הצדק מחייבים שעובדות אלו יהיו לנגד עיניהם כאשר הם שוקלים אם יש בנסיבות המקרה ליזום פניה לשם קיום הליכים משמעתיים או פליליים. גם מבחינה פרקטית, אין יסוד להניח שהרפואה תהיה משופרת יותר או כי יופקו לקחים במידת הצורך עקב זאת ששיקולי הצדק יידחו מפני אינטרס של המטפל או המדינה. חוששני שהלקחים הראויים לעיתים לא יופקו אם הנוגעים בדבר יוכלו להשען על חסיון שכוחו רב יותר משקולי הצדק.

בית-המשפט אמר בפרשה דומה רע”א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ אזולאי, פ”ד מט(6), 54, 61, 62 (1995) כדברים האלה:

‘נקודת המוצא העקרונית הינה עיקרון הגילוי. כל אדם חייב למסור כל ראיה. ביסוד עיקרון זה, עומד הערך של גילוי האמת. גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים בהבטיחו עשיית משפט. גילוי האמת משרת את אינטרס הציבור, בהבטיחו את ‘תקינות הפעולה של המערכת החברתית כולה…’

(הנשיא שמגר ב- ב”ש 298/86, 368 ציטרין ואח’ נ’ בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב ואח’, פ”ד מא(2), 337, 358)…

10. גילוי האמת הוא ערך מרכזי בכל שיטת משפט ובכל חברה. בלעדיו אין. עם-זאת, אין הוא ערך בלעדי. לצדו קיימים ערכים אחרים, אשר גם עליהם צריכה החברה להגן. כבוד האדם, חירותו, פרטיותו וכיוצא בהן חירויות יסוד עלולות להיפגע על-ידי גילוי האמת. אין לומר כלל כי תתגלה האמת, גם אם ייחרב העולם… יש צורך לאזן בין הערכים המתנגדים. איזון זה מוצא את ביטויו בכל ענפי המשפט ובסוגיות משפטיות שונות ומגוונות בתחום הדין המהותי. כך למשל פרסום אמת המפרסם. פרסום אמת של ידיעות סודיות אסור, וגורר אחריו אחריות פלילית כבדה. בתחום ההליך השיפוטי, הודאת נאשם היא קבילה רק אם היא היתה ‘חופשית ומרצון’ (סעיף 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971.

11. על רקע הצורך לאזן בין אינטרסים שונים (של הפרטים בינם לבין עצמם, ובין אינטרס הפרט לאינטרס הכלל) נוצרו במשך השנים מספר ‘חיסיונות’, הם מאפשרים חסיון מפני גילוי ראיה בהליך השיפוטי, גם אם בגילוי הראיה יהיה משום קידום גילוי האמת, וזאת מקום שקיים ערך חברתי המצדיק זאת. דוגמה לכך היא החסיון הניתן לראיה אשר גילויה עלול לפגוע בבטחון המדינה (סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש)). דוגמה אחרת היא החסיון הניתן לעיתונאי מפני גילוי מקורותיו על-מנת לקדם את חופש הביטוי (ראה ב”ש 298/86, 368 ציטרין ואח’ נ’ בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין, פ”ד מא(3), 337 (1987)), חיסיונות אלה ואחרים הם לרוב ‘יחסיים’. הם פרי איזון בין ערכים מתנגשים. היקפם נקבע על-פי דרישותיו של איזון זה. אין הם מעניקים חסיון’ מוחלט’ לראיה, אלא מתנים את החסיון באיזון בין התועלת לנזק אשר יצמחו מגילוי הראיה. הפעלתם בכל מקרה ספציפי מחייבת – בצד האיזון ‘העקרוני’ שנעשה בגיבוש החסיון עצמו – עריכת איזון ‘קונקרטי’. בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חלופיות. אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החסיון הוא החריג ‘חייב לפיכך להימצא להצדקתו שיקול רם ונכבד יותר שבטובת הכלל. הדבר מצריך איזון והכרעה בין שיקולים שונים שבטובת הכלל, מצב המציג תמיד דילמה בין שתי רעות, הפרת אמון וסודיות מחד, ודיכויה של האמת הדרושה למשפט צדק, מאידך’ (ש’ נתניהו, “על התפתחויות בסוגיית החיסיונות המקצועיים” ספר זוסמן (דף-חן, התשמ”ד), 297, 298).

9. זאת ועוד; אין להניח כי כאשר המחוקק קבע בהוראותיו כי ממצאיה ומסקנותיה של ועדת הבדיקה יועברו לידי המטופל או נציגו, נתכוון בכך שישללו מן המטופל או נציגו ידיעה של מלוא הממצאים והמסקנות שאינם מנויים בדו”ח ועדת הבדיקה, אף שהם עולים מן הפרוטוקול, בתנאי ששיקולי צדק מחייבים זאת.

הטענה העולה בעיקרי הטיעון של המערערים כי בכך יימנע בוועדת הבדיקה הדיון המקצועי בהיפותיזות אפשריות אף אם אין להם בסיס עובדתי של ממש, אינה סבירה לכאורה, שהרי ההיפותיזה אינה ראיה לאירוע אלא השערה תיאורטית, וממילא לא תמנה בין הנתונים היכולים לבסס הליך משמעתי או פלילי.

מי שמבקש להסתיר ממצאים ומסקנות כדי להגן על המטפל אינו מתכוון לחסיון הבא למנוע גלוי של השערות תאורטיות, אלא לראיות שיש בהן עילה לתלונה משמעתית ואף חמורה יותר, ולגבי אלו מן הדין שיחול השיקול של עשיית צדק.

סיכומם-של-דברים אלה; מי שדן בהיקף תחולתו של סעיף 21(ד) לחוק, מן הנכון שישווה נגד עיניו הוראות אחרות בדין החרות, שמעניקות חסיון מלא, ויסיק את המסקנה המתבקשת מן השוני בניסוח.

10. המערעת טוענת כי חברי ועדת בדיקה או עדים יחששו מפני תביעות בשל איסור לשון הרע מצד חבריהם למקצוע, אם דעתם בוועדה תפורסם. דומה כי חשש כאמור אינו מבוסס דיו לאור הוראותיהם של סעיף 13 עד 16 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965.

זאת ועוד; ההבחנה בין ממצאיה ומסקנותיה של ועדת בדיקה לבין אלו שמופיעות בחזרה המלאה על דברי העדות בפרוטוקול שהמערערת מבקשת להשיג. בסעיפים 12 ו- 13 לטיעוניה מציינת המדינה את חששם הצפוי של רופאים להעיד בקשר למעשים או מעשי חבריהם. דברי המערערת יוצאים איפוא מן ההנחה כי דו”ח ועדת הבדיקה, המביא ממצאיה ומסקנותיה של ועדת הבדיקה, הנמסרים בדרך הרגילה גם למטופל או לנציגו, יתעלם מאותם נתונים השקולים לרעת המטפל. הנחה זו חותרת במישרין תחת אמינות דו”ח הבדיקה. חזקה שדו”ח הבדיקה, יכלול במימצאיו ומסקנותיו את כל היסודות החשובים לצורך מתן תמונת אמת על מה שאירע. הנחה כאילו דו”ח הבדיקה יעלים נתונים אלו, בו-בזמן שרק הפרוטוקול יגלה אותם, היא הנחה מוטעית הפוגעת מבחינת מראית פני הדברים במהותו של דו”ח הבדיקה.

משקלו של הפרוטוקול לדידי אינו כל כך בחידושים הכלולים רק בו, אלא בפרישה המפורטת של מלוא העדויות אשר מהן מתקבלת תמונה מדוייקת יותר ומלאה יותר. אולם מידת האשם של גורם זה או אחר שטיפל בנפטר, מן הנדון שתעלה גם מדו”ח ועדת הבדיקה.

11. להבדיל מן ההוראות בקשר לתחקיר הצבא אשר בחוק השיפוט הצבאי, התשט”ו-1955 שכבר הוזכר לעיל, בהן נמסרת ההחלטה בדבר הגילוי המוגבל של התחקיר לידיהם של הרמטכ”ל או הפצ”ר, נמסרה ההחלטה במקרה של חוק זכויות החולה לידי גורם שפוטי אשר הוא שנועד לשקול את צרכי עשיית הצדק. חזקה על המחוקק כי כאשר הסמיך גורם שיפוטי לתפקיד זה, הביא בחשבון כי שיקוליו של גורם זה יהיו שיפוטיים, היינו שעשיית הצדק בה הוא מיומן ומורגל בכל עיסוקיו השיפוטיים ישמשו אותו גם בנושא זה היינו, כאשר הוא נדרש להחליט אם קיים צורך בגלוי הפרוטוקול לשם עשיית צדק יעשה כן כי צורך זה עדיף מן העניין שיש לא לגלותו. בעשותו כן הלך המחוקק במידה רבה גם מבחינת הניסוח בעקבות ההוראות המובאות בסעיפים 44 ו- 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971…

במילים אחרות, המחוקק היה ער לכך שבסעיפים 44 ו- 45 אשר מהם עלתה דוגמת הניסוח הזהה, אינם יוצרים גם כן חסיון החלטי, אלא כי בכל מקרה נשקלים שיקולי צדק אשר עדיפים במקרה המתאים על אינטרס פרטיקולרי של מעורב בדבר. כפי שמציין י’ קדמי, על הראיות עמ’ 887 ו- 894 ונאמר לעניין זה:’ לשון אחר: ככל שגילוי הראיה החסויה חיוני יותר להצגת עניינו של בעל דין – כן יגדל הסיכוי לגלויה; שהפתח שנפתח לשיקול-דעת של בית-המשפט בעניין זה – מכוון בעיקרון להבטחת הזכות לדיון הוגן.’

ב- ע”פ 889/96 מאזריב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(1), 433 (1997)) הוסיף בית-המשפט: ‘פשוט הוא שחיוניות הראיה נקבעת על-סמך בדיקה פרטנית של המקרה הנדון, לרבות כתב האישום, חומר הראיות הכולל וחזית המריבה…’.

יש כמובן שוני בנתוני היסוד בין מה שעולה מתוך הוראותיו של סעיף 44 לפקודה לבין ההוראות הקבועות ברישא של סעיף 21(ה): לגבי נושאים מדיניים משמשת תעודת שר החוץ ראיה קונקלוסיבית (ע”פ 131/67 השמט קמיאר נ’ מדינת ישראל, פ”ד כב(2), 94 (1968)), בו-בזמן שבסעיף 21(ה) נקודת המוצא היא שהפרוטוקול לא נמסר לגורם כלשהו מעבר לאמור בסעיף 21(ג), אולם בשתי מערכות הנסיבות רשאי בית-המשפט, בשלב השני, מטעמי צדק להטות את כפות המאזניים ולהפוך חסיון לגלוי.

ידוע לנו כי היו אף מקרים אשר בהם ויתרה התביעה הכללית על נקיטת הליכים כדי לא לעמוד בפני הצורך הצפוי לגלות בשל שיקולי צדק – עובדות שבית-המשפט לא היה רואה אפשרות למנוע את גלויין.

12. מקובלת עלי ההוראה הדיונית לפיה נטל הראיה לקיומו של צורך לגלות את הפרוטוקול על תוכנו מוטל על מי שטוען זאת, אולם לאור מה שהוסבר לעיל אין בקביעת הנטל כדי לשלול משקלם וערכם של הנתונים העובדתיים כהוויתם, אלא הפוכו של דבר. בית-המשפט אשר יצטרך להכריע בעניין ולשקול אם המבקש עמד בנטל המוטל עליו ויחליט לאור מהות הבקשה הבאה בפניו ותוכנה אם להתיר את הגלוי או לא ומבחינה זו כל האמור לעיל נותר שריר וקיים.

בהקשר זה ומבלי שדבר זה יהווה כלל שישמש לעולם כאמת-מידה בלעדית בשיקולי בית-המשפט, אציין כי אין להתעלם במקרה שבפנינו מן הליקויים שנפלו בחקירה. ובין היתר סתירות בעניין גילוי הפגם בליבו של התורם. אי-מתן משקל נאות לדברי ד”ר לביא עם צאתו מן הניתוח, אי-הבאתו בפני הוועדה של ד”ר סהר ועוד.

נתונים אלו יוצרים כשלעצמם ספקות ותהיות שיש בהן כדי להסביר מדוע בית-המשפט ראה חשיבות בפרישת מלוא העובדות והראיות מטעמי צדק, תוך היענות לבקשת שאירי המטופל.

סיכומם של דברים; אני סבורה שבמקרה דנן שוכנע בית-המשפט כדין, כי הצורך בגילוי לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלות את הפרוטוקול.”

מקור המאמר – abc-israel.it