סעיף 26 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“26. חקירה בעל-פה
(א) הוראות סימן זה אינן גורעות מכוחו של בית-המשפט לצוות כי מומחה או רופא או עובד הציבור ייחקרו בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך.
(ב) נתברר לבית-המשפט שבקשתו של בעל דין לחקור מומחה או רופא או עובד הציבור בבית-המשפט באה לשם קנטור או מתוך קלות-דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות החקירה.”
על-פי סעיף 26(א) לפקודת הראיות, בעל דין שרוצה לחקור מומחה של צד שכנגד עליו להגיש בקשה מתאימה להזמנתו לעדות.
משבעל הדין לא עשה כן ולא הזמין את המומחה מטעם הצד שכנגד, יש לראות בכך את הסכמתו לוותר על חקירתו. לכן, על בית-המשפט לקבל את תוכן חוות-דעת וליתן המשקל הראוי למסמכים אלה, ולא לקבל את הטענה כי יש להתעלם מהם {ת”א (יר’) 17059/08 שפירא דוד נ’ רחל לוי ואח’ – ב”כ עו”ד לאון אמיראס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
האמור בסעיף 26 לפקודת הראיות, פורש על-ידי בתי-המשפט כך, שעל בית-המשפט להיעתר לבקשה לחקירת מומחה או רופא אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות שלא לעשות כן.
כך הוא למשל כשברור שאין בחקירה כל צורך לשם הכרעה במשפט.
על-פי הוראת סעיף 26 לפקודת הראיות אין נשללת זכות החקירה של המומחה רק משום שעומדת לבעל הדין דרך נוספת על-פי התקנות, והיא הפניית שאלות הבהרה למומחה. רשותו של בעל דין להזמין מומחה לחקירה אינה קשורה בהפניה קודמת של שאלות הבהרה אליו.
רשות כאמור עומדת כאופציה עצמאית לבעל הדין, ללא קשר להפניית שאלות הבהרה למומחה הרפואי. “שאלות הבהרה” כשמן כן הן: הן מיועדות להבהיר דברים שנאמרו בחוות-הדעת. כך למשל, אם מומחה קובע דרגת נכות באחוז מסויים, ללא שציין או פרט מה הפגם שמצא אצל הנבדק – יש מקום לבקשו שיבהיר על-סמך מה קבע את שקבע. ובדומה לזה קביעות שבחוות-הדעת שמבקשים להבהירן, וניתן לעשות כן על-ידי שאלות המופנות בכתב אל המומחה.
“חקירה” של המומחה, לעומת-זאת, מיועדת לחקור גם, למשל, על מידת האובייקטיביות שלו או על קשריו עם מי מהצדדים. היא מיועדת גם להוכחת חוסר מיומנותו או מהימנותו וכן להצגת עובדות לפניו וחקירתו בעניינים אחרים, אשר אינם בגדר הבהרה לחוות-דעתו. אם ברצון בעל דין לחקור את המומחה חקירה כזו, שאין בינה לבין הבהרה ולא כלום, מה טעם והיגיון שחקירה כזו תותנה בהפניה תחילה של שאלות הבהרה למומחה?
המגמה למנוע הזמנת מומחה לחקירה – אם אין צורך בכך – רצויה היא. אין טעם להזמין מומחים רפואיים לחקירה, ועל-ידי כך להכביד עליהם, לגזול מזמנם המיועד לטיפול בחוליהם ולהמאיס עליהם את נכונותם לשמש מומחים רפואיים – אלא אם באמת נחוץ הדבר.
כדי להגשים מגמה זו רשאי בית-המשפט, לפני הזמנת המומחה לחקירה, לברר מה החקירה שמבקשים לחקור את המומחה, שמא באמת מיותרת היא. וגם זאת: אם מתברר שהזמנת המומחה וחקירתו היו שלא לצורך, רשאי בית-המשפט לחייב את בעל הדין שהזמינו לחקירה בהוצאות הולמות, שיהיה בהן כדי לבטא את מורת-רוחו על ההזמנה המיותרת של המומחה לחקירה.
הטלת הוצאות, ובמקרים הולמים אף הוצאות מוגדלות, יכולה להוות גורם שידריך בעלי דין וסניגוריהם לשקול צעדיהם כהלכה, קודם הזמנת מומחה לחקירה {ע”א 107/88 רז נ’ לאף, פ”ד מד(1), 857 (1980)}.
תעודת מומחה, הינה ראיה לכאורה לאמור בה בכפוף לזכות לחקור את עורכיהן. התעודה, איננה הופכת מכנית לראיה מכרעת, בשל היעדר חקירה שכנגד עליה מצידו של היריב. משקלה הסופי נקבע על-ידי בית-המשפט, כעדותו של כל מומחה שהעיד בפני בית-המשפט בעל-פה.
המלומד י’ קדמי גורס בספרו {על הראיות חלק שני, 828}, כי הימנעות מחקירה נגדית של עושה התעודה “מחזקת” את כוחה הראייתי ואפשר שבית-המשפט יראה בכך אות וסימן “לאימוץ” תוכנה של התעודה על-ידי היריב. ברם, בית-המשפט לא יהיה כבול לתוכנה של התעודה, אפילו ימנע היריב מחקירה נגדית של העושה.
משנמצא בעל דין נמנע מלחקור את המומחה של הצד שכנגד, יש ובית-המשפט מקבל בשל כך את עדות המומחה ורואה בהימנעות זו גילוי-דעת של בעל הדין שהוא מאמץ לו את דברי המומחה {ראה גם ע”א 214/68 אהרון נ’ אדרי, פ”ד כב(2), 859 (1968)}.
יחד-עם-זאת, כאשר בעל דין נמנע מחקירה שכנגד של עושה תעודה שהגיש יריבו, אך הגיש תעודה נוגדת מטעמו – לא יהיה בהימנעותו כדי “לייחס משקל יתר לחוות-דעתו” של עושה אותה תעודה {ת”א (ת”א-יפו) 16944/04 י. שבי שיווק מזון בע”מ נ’ תורג’מן שלומי, תק-של 2005(1), 9518, 9523 (2005)}.
סעיף 26 לפקודת הראיות קובע כי בית-המשפט רשאי לצוות שמומחה או רופא ייחקרו בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על-כך.
אם נתברר לבית-המשפט שבקשתו של בעל דין לחקור מומחה או רופא בבית-המשפט באה לשם קנטור או מתוך קלות-דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות החקירה.
זכות החקירה שכנגד, היא אחת הזכויות החשובות – אם לא הזכות החשובה ביותר – המוקנית לבעל דין לשם הגנה על האינטרסים שלו בדיון השיפוטי הנערך לגביו. חשיבותה של החקירה הנגדית לנגד עיני בית-המשפט היא, בין היתר, בכך שבית-המשפט יוכל להתרשם מהעד ותינתן אפשרות לחקור את העד על אתר בשאלות הנובעות מתשובותיו, שאז יכולה להיות חשיבות מכרעת להתרשמות, הן מהידע והן מהמהימנות של העד {רע”א 2065/94 מדינת ישראל נ’ שטרית, תק-על 94(2), 18383 (1994).
אך ברור הוא, על-כן, מה ראה המחוקק בסעיף 26 לפקודה לנקוט לשון קטגורית, כי “בית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות” על חקירתם {ע”א 654/83 מוסקוביץ נ’ אברבנאל, פ”ד לח(4), 131 (1984)}. זכות זו לחקירה היא מוחלטת ואין לבית-המשפט כל שיקול-דעת באשר למניעת החקירה. גם העמדת שאלות בכתב אינה יכולה לשמש תחליף לחקירה זו, אלא אם הדבר נעשה בהסכמת בעלי הדין {ע”א 228/81 יובל חברה לביטוח בע”מ נ’ פומס, פ”ד לה(4), 640 (1981)}.
הסייג היחיד שנקבע בפסיקה לחובת בית-המשפט להיעתר לבקשת בעל דין לחקור בחקירה שכנגד הוא, כשברור מראש שהחקירה מכוונת להציל מפיו דברים שאינם רלוונטיים לנשוא הדיון או אשר לא יוכלו להשפיע, בלאו הכי, על תוצאתו. לפיכך, בטרם יורה בית-המשפט על הזמנת המומחה לחקירה הנגדית, רשאי הוא לברר מהם נושאיה ומהו פשרה, כדי לבדוק אם היא אכן דרושה לעניין. אולם השימוש בסמכות להגביל או לאסור חקירת עד צריך להיעשות בזהירות רבה ובמקרים נדירים בלבד {ע”א 654/83 מוסקוביץ נ’ אברבנאל, פ”ד לח(4), 131 (1984); בג”צ 1199/92 לוסקי נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פ”ד מז(5), 734 (1993)}.
אם הותר לבעל דין לחקור חקירה נגדית, אולם מתברר בסופו-של-דבר כי החקירה הנגדית היתה שלא לצורך, רשאי בית-המשפט לחייב את בעל הדין, שהזמין את המומחה לחקירה, בהוצאות הולמות {בג”צ 1199/92 לוסקי נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פ”ד מז(5), 734 (1993)}.
כידוע, לכל צד מוקנית הזכות לחקור את המומחה במסגרת חקירה נגדית.
מעבר להוראת סעיף 26 לפקודת הראיות, הזכות לחקירה נגדית עוגנה בשורה ארוכה של פסקי-דין {ראה למשל: רע”א 3112/93 עזבון המנוחים וולף הוגו (חיים) וולף אירמה (חנה) נ’ מושב גן שומרון, פ”ד מח(5), 397, (1994); ע”א 402/85 מרקוביץ נ’ עיריית ראשון לציון, פ”ד מא(1), 133, (1987)}.
על בית-המשפט לפעול מתוך נקודת מוצא שככלל יש לאפשר חקירה נגדית ויש להצביע על נסיבות מיוחדות שבגינן יש לחרוג מהכלל האמור.
אין לקבל הטענה לפיה חשיבות חקירתו הנגדית של המומחה פחותה, מכיוון שהמומחה מונה על-ידי בית-המשפט. דווקא העובדה שבית-המשפט מעניק משקל רב למומחה מטעמו בשל האובייקטיביות שלו, מובילה למסקנה שיש לאפשר לצדדים לאתגר את חוות-דעתו של המומחה במבחן החקירה הנגדית {רע”א 5376/12 אפולו אדקס בע”מ נ’ סיטבון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ברור גם, כי הזכות קיימת לגבי כל חוות-דעת שמגיש המומחה במסגרת ההליך המשפטי ואין זה משנה אם בעבר נחקר על חוות-דעת קודמת {ע”א (ת”א) 45456-05-10 אלקטרו פ.א.מ ר רעננה חב’ למסחר והשקעות נ’ בנק המזרחי המאוחד בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
מינויו מטעם בית-המשפט של מומחה מוסכם על הצדדים הוא נוהג רצוי שיש לעודדו. כפועל יוצא ממינויו של המומחה אין הצדדים צריכים להביא ראיות נוספות ולחקור עדים, ובכך שכרם. מאידך גיסא, מוגבלת, כמובן, יכולתם לערער על מסקנות המומחה. הצדדים רשאים לחקור את העד המומחה, אלא-אם-כן הסכימו במפורש שלא לערער על חוות-הדעת, והם אף רשאים לדרוש מן המומחה הבהרות בכתב על חוות-דעתו {ע”א 323/85 מדינת ישראל נ’ מזרחי, פ”ד לט(4), 185 (1985); בר”ע (ארצי) 40923-01-13 המוסד לביטוח לאומי נ’ אמיר גוניקמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
נתברר לבית-המשפט שבקשתו של בעל דין לחקור מומחה או רופא או עובד הציבור בבית-המשפט באה לשם קנטור או מתוך קלות-דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות החקירה {ת”א (צפת) 52723-06-11 שלום דוד גרינברג נ’ לידור כימיקלים בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- רע”א (יר’) 44432-10-12 {מיכל לוי נ’ גבריאל צייגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} העיד עובד הציבור קודם שנתן את התעודה, ובסיום העדות, לבקשת המשיב, הורה לו בית-המשפט להגיש תעודת עובד ציבור, כאשר העד מפרט מהם הנושאים אליהם יתייחס בתעודה.
בית-המשפט לא התייחס בהחלטתו מושא בקשה זו במפורש לבקשתם החלופית של המבקשים, במסגרת התשובה לתגובה שהגישו לבית-משפט קמא, לזמן את עובד הציבור לחקירה על התעודה שמסר.
בית-משפט קבע כי לאור ההוראה המפורשת בסיפא לסעיף 26 לפקודת הראיות, היה על בית-המשפט קמא להיעתר לבקשת המבקשים לחקור את נותן תעודת עובד הציבור.
במקרה דנן העד נחקר קודם למתן התעודה, אולם זכותו של בעל הדין לחקור את נותן התעודה לאחר הינתנה לא נפגעת בשל כך.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
