החקירה הנגדית של מצהיר על-ידי הצד שכנגד הוכרה כזכות יסוד בשיטה המשפטית שלנו {רע”א 1935/03 קסטן נ’ חיננזון, פ”ד נז(4), 554 (2003)}. זכות זו גם מוכרת במקורותינו ובמשפט העברי {ע”א 344/78 מערבי נ’ בן בנשרי, פ”ד לג(1), 550 (1979); ע”פ 2251/90 חאג’ יחיא נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(5), 221 (1991)}.
בית-המשפט חזר מספר פעמים על חשיבותה של החקירה הנגדית והצורך של בית-המשפט להקפיד על מימוש זכות זו של צד להליך משפטי {ע”פ 2603/90 אלפאר נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(3), 799 (1991); רע”א 2508/98 מתן מ.י. מערכות תקשורת ואיתור בע”מ נ’ מילטל תקשורת בע”מ, פ”ד נג(3), 26 (1998)}.
עם-זאת, על-אף שמדובר בזכות דיונית ממעלה ראשונה, בית-המשפט הכיר בצורך לאזן בין זכות זו לזכויות אחרות {ע”פ 5329/98 דג’אני נ’ מדינת ישראל, פ”ד נז(2), 273 (2003)}.
לעיתים איזון זה, התקיים כשעד חתם על תצהיר לצורך משפט ובתקופה שבין מתן תצהיר למועד שבו אמור היה להיחקר הוא נפטר {ראה למשל ע”א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית נ’ חב’ חזקיהו בע”מ, פ”ד מד(1), 686 (1990); רע”א 7953/99 פילבר נ’ המרכז הרפואי שערי צדק, פ”ד נד(2), 529 (2000)}.
ללא חקירה נגדית, שהיא זכות יסוד, המשקל שיש לייחס לתצהיר מופחת בהרבה ממשקל שיש לייחס לתצהיר אשר ניתנה לגביו ולמסמכים שצורפו לו, זכות חקירה נגדית. בסופו-של-יום בית-המשפט יעריך את העדות שבתצהיר לאור כלל המסמכים וכלל העדויות שמונחות בפניו {ת”א (ת”א) 29633-05 אלי ניאגו נ’ אדיר א.מ.ייעוץ ניהול והשקעות בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
סעיף 17 לפקודת הראיות, קובע כי בית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על חקירת המצהיר ואם יתברר לבית-המשפט שבקשתו של בעל דין לחקור בעל דין בבית-המשפט באה משם קנטור או קלות-דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש תוצאות החקירה.
כאשר בהליך ביניים הגיש בעל דין תצהיר כהוכחה לטיעונו, בית-המשפט אינו מוסמך לאסור על יריבו לחקור את המצהיר חקירת שתי וערב אלא אם ברור מראש שהחקירה מכוונת להאציל מפיו דברים שאינם רלבנטיים לנשוא הדיון או אשר לא יוכלו להשפיע, בלאו הכי, על תוצאתו {ת”א (ת”א) 24803-12-12 רהטים מיטב השקעות ונכסים בע”מ נ’ יוסף ברנט, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
סעיף 17(א) לפקודת הראיות קובע כי אם לא יתייצב המצהיר, רשאי בית-המשפט לפסול את תצהירו. כלומר, סעיף 17(א) הנ”ל איננו מחייב את בית-המשפט לפסול את תצהירו של מי שלא התייצב להיחקר, אלא מורה כי הוא רשאי לפסול תצהיר שכזה, משמע נתון לבית-המשפט שיקול-דעת לעניין זה על-פי נסיבות העניין.
תצהירו של מי שלא מתייצב לחקירה נחשב כהודעת חוץ, ואולם ניתן לקבלו כראיה קבילה אם יענה על אחד החריגים המוכרים לכלל הפוסל עדות שמיעה, למשל, במקרה והעד נפטר בטרם נחקר על תצהירו {ת”א (יר’) 2025-08 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ’ פאיז מחמד זאיד רג’בי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
מכוח סעיף 17(א) לפקודת הראיות, עומדת לבעל הדין הזכות לחקור את המצהירים מטעם יריבו על תצהיריהם, כאשר היקף החקירה בהליכי ביניים נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט הרשאי, בנסיבות מסויימות, ליתן את החלטתו ללא חקירת המצהירים, על יסוד הבקשה והתשובה בלבד {ת”א (נצ’) 33968-05-11 אמאד אראביה מיוזיק לניהול והפצה בע”מ נ’ אחמד (בן מוסטפא) ענבתאוי ואח’, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
חקירה על תצהיר הינה משמעותית ומהווה את כור ההיתוך שבו עובר המצהיר על העובדות השונות לגביהן ייחקר. “דילוג” על החקירה, בעצם כמוה כקבלת העובדות המפורטות בו כנכונות.
אי-חקירה על התצהיר בהליך של בקשת רשות להתגונן, לעיתים, דייה לאפשר מתן רשות להתגונן ובלבד שהתצהיר על פניו מגלה הגנה טובה ואפילו לכאורית או דחוקה.
הימנעות מחקירה הינה מהלך טקטי שעל הנוקט בו לשקול היטב את המהלך. גם אם אכן לדעתו אין מקום לחקירה שכן אין בתצהיר ולא כלום להקמת עילה כלשהיא למתגונן או לתוקף, הרי מדובר בלקיחת סיכון, שמא בית-המשפט ימצא אפילו במילים ספורות את עילת ההגנה או עילת הבקשה {ע”א 444/84 עיריית חיפה נ’ א’ לוי בע”מ, פ”ד מ(1), 440 (1986)}.
במשפט האזרחי, “בעל דין שלא ביקש חקירתו הנגדית של המצהיר – שאינו בעל דין (תקנה 522) – ייראה כמי שוויתר על זכותו בעניין זה, ואפילו נעוץ הדבר בשכחה או ברשלנות; ונראה, שכך ינהג בית-המשפט גם במישור הפלילי, אם יהיה משוכנע שהדבר לא יגרום לעיוות-דין” {י’ קדמי על הראיות, חלק שני, 805}.
יודגש כי במקרה ובית-המשפט מסרב לאפשר חקירה על תצהיר, סירובו זה יכול להוות עילה לערעור {ע”א 426/67 בראונשטיין נ’ בילובסקי, פ”ד כב(2), 29 (1968)}.
מצהיר שלא התייצב לחקירתו תצהירו לא ישמש ראיה אלא ברשות מיוחדת מאת בית-המשפט או הרשם.
מצהיר שאינו מתייצב לחקירה נגדית, תצהירו לא ישמש ראיה {ע”א 52/87 הראל נ’ הראל, פ”ד מג(4), 201 (1989)} וייפסל כאילו לא הוגש כלל. מקום בו הוגש תצהיר של עד במקום חקירה ראשית אזי “החובה להעמיד את המצהיר לחקירה שכנגד חלה על מי שהגיש את התצהיר כחקירה ראשית” {ע”א 743/89 גולדווסר נ’ קרביץ, פ”ד מו(1), 485 (1992); ת”א (שלום ת”א) 42771-08 איברהים אבו רידה נ’ חן המקום בע”מ, תק-של 2012(1), 29011, 29012 (2012)}.
בית-המשפט אינו מוסמך לאסור על בעל דין לחקור את המצהיר חקירת שתי וערב אלא אם ברור מראש שהייתה מכוונת להציל מפיו דברים שאינם רלבנטים לנושא הדיון או אשר לא יוכלו להשפיע, בלאו הכי, על תוצאתו {ע”א 217/63 רב-און נ’ הולצמן, פ”ד יז(4), 2717 (1963)}.
נחזור ונדגיש כי הזכות לחקור בחקירה נגדית את המצהיר מטעמו של הצד שכנגד הקבועה בסעיף 17(א) בפקודת הראיות הינה זכות מהותית ולא בנקל ימנע בית-המשפט מבעל דין לחקור מצהיר מטעם הצד שכנגד על תצהירו.
ואולם, הזכות לחקור חקירה נגדית מצהיר מטעמו של הצד שכנגד אינה זכות מוחלטת והיא כפופה להיותה של החקירה רלוונטית והוגנת {ראה גם תקנה 241(ד) בתקנות סדר הדין האזרחי; רע”א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע”מ נ’ מילטל תקשורת בע”מ, פ”ד נג(3), 26 (1998); ת”א (מחוזי מר’) 4340-02-10 גיאו בר (92) הנדסה אזרחית בע”מ נ’ עו”ד אהרון ריבלין, כונס נכסים של חברת אופנהיימר ממתקי ירושלים בע”מ ואח’, תק-מח 2011(2), 5033, 5042 (2011)}.
ב- ת”ת (שלום יר’) 17596-07-10 {בנק מזרחי טפחות בע”מ נ’ ורדית מוריס רביצקי, תק-של 2011(1), 59739, 59740 (2011)} קבע בית-המשפט כי על דרך-הכלל בית-המשפט אינו נוהג לחייב בהוצאות בשל קבלת בקשה למתן רשות להתגונן וזאת מן הטעם שאף אם טענות הנתבע מקימות הגנה לכאורה מפני התביעה, הרי שבהחלט ייתכן שבסופו-של-יום לאחר בירורם יתברר שעסקינן בטענות מופרכות והן תידחה. יחד-עם-זאת, במקרה דנן דומה כי התובע הרחיב שלא לצורך בחקירה ובהתאם לכך ולנוכח סעיף 17(ב) לפקודת הראיות, חייב בית-המשפט את התובע בהוצאות הנתבע בסך 1,000 ₪.
כאמור לעיל, כאשר בעל דין פונה לבית-המשפט בבקשה לחקור את המצהיר בבקשה על תצהירו התומך את הבקשה, חייב בית-המשפט להיעתר לבקשתו ולאפשר לו לחקור את המצהיר על תצהירו, בין כשהמדובר בהליך העיקרי ובין כשהמדובר בהליכי ביניים, וזאת לאור הוראות סעיף 17(א) לפקודת הראיות. ואולם, לבית-המשפט יש סמכות לקבוע את היקף החקירה הנגדית {לעניין זה ראה גם רע”א 5693/98 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ ארט ביי (בפירוק), פ”ד נב(5), 793 (1998); רע”א 2508/98 מתן מערכות נ’ מילטל תקשורת, פ”ד נג(3), 26 (1998); רע”א 3753/99 רשת הריבוע הכחול בע”מ נ’ סופרפארם, פ”ד נג(4), 193 (1999); תא”ק (שלום פ”ת) 30696-02-10 דבורה משה נ’ אל הנכס בע”מ, תק-של 2010(3), 33871 (2010); ב”ש (שלום אשד’) 2141/09 קורולקר ראובן נ’ מדינת ישראל, תק-של 2009(2), 27926, 27928 (2009); רע”א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית הוועד הפועל, עמותה רשומה נ’ חברת חזקיהו בע”מ, פ”ד מד(1), 686 (1990)}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
