סעיפים 18 ו- 19 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובעים כדלקמן:
“18. הגדרה
“רשם”, לעניין פקודה זו – מי שנתמנה להיות רשם או סגן רשם על-פי סעיף 30 לחוק בתי-המשפט, תשי”ז-1957.
19. סמכות להשביע
רשם או שופט בית-משפט שלום רשאי – לכל עניין שאין לגביו הוראה על כך בחיקוק אחר – להשביע אדם, או לקבל ממנו תצהיר, אם –
(1) הדבר נדרש לבית-משפט או לעניין אחר בישראל, או לבית-משפט או לרישום מסמך מחוץ לישראל;
(2) האדם חייב שבועה או תצהיר;
(3) האדם רוצה למסור הודעה בשבועה או בתצהיר;
(4) האדם רוצה לערוך בפניו מסמך שעריכתו מחייבת שבועה או תצהיר.”
ב- ת”א (שלום הר’) 796/02 {דוד סלומון נ’ ירון זומר, תק-של 2004(2), 2805, 2810 (2004)} קבע בית-המשפט כי לשבועה יש משמעות משפטית רק כשהיא ניתנת בפני בית-המשפט. אין כל משמעות משפטית להסכמה להישבע, או לסירוב להישבע, אם אין המדובר בשבועה הניתנת בבית-המשפט.
נשאלת השאלה, מהם התנאים הקבועים בסעיף 19 לפקודת הראיות, בהם מוסמך בית-המשפט להשביע אדם או לקבל ממנו תצהיר?
הדבר נדרש לבית-משפט או לעניין אחר בישראל או לבית-משפט או לרישום מסמך מחוץ לישראל {כאמור בסעיף 19(1) לפקודה}; האדם חייב שבועה או תצהיר {כאמור בסעיף 19(2) לפקודה}; האדם רוצה למסור הודעה בשבועה או בתצהיר {כאמור בסעיף 19(3) לפקודה}; האדם רוצה לערוך בפניו מסמך שעריכתו מחייבת שבועה או תצהיר {כאמור בסעיף 19(4) לפקודה}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
