מאזו הנוחות

1. נטל ההוכחה
אין מקום למתן צו מניעה כאשר התובע אינו טוען ואינו מוכיח שהסבל שייגרם לנתבע על-ידי מתן צו המניעה הוא קטן מאי-הנוחות שעלולה להיגרם לתובע על-ידי אי-מתן צו המניעה {ע”א 354/61 יעקב לטוביצקי נ’ משה לפלר, פ”ד טז 10}.

2. שיקול-דעת בית-המשפט
מתן צו המניעה הוא תמיד עניין לשיקול-דעתו של בית-המשפט ולצורך זה מותר לו להביא בחשבון גורמים שונים נוסף על מידת הנזק הצפוי, כגון פגיעה בנתבע אם הצו יינתן והתנהגות הצדדים {ע”א 354/61 יעקב לטוביצקי נ’ משה לפלר, פ”ד טז 10}.

3. מאזן הנוחות בדיני הנזיקין – מאזן נתונים כלכליים
ב- ע”א 44/76 {אתא חברה לטכסטיל בע”מ נ’ זאב שוורץ, פ”ד ל(3), 785} נקבע מפי כב’ השופט שמגר:

“14. א. לפי מיטב ידיעתי לא נזדמן לבית-משפט זה עד כה לדון בתביעה לצו מניעה בשל מטרד על רקע הטענה של היעדר איזון מרחיק לכת בין ענק תעשייתי המנופף בטענה כי צו המניעה יאלצו לסגור מפעלו לבין האזרח הבודד שאינו גורר עמו מטען של נימוקים כלכליים כה נכבדים. ב- ע”א 186/52, (עניין המטרד שנגרם על-ידי מלון “עדן” בירושלים) עליו הסתמך בית-משפט השלום, לא נפרסו בפני בית-המשפט נסיבות השוללות כאילו המשך קיומו של המלון, אם הציווי יינתן, אלא דובר על צמצום ההכנסות מתיירות, מחד גיסא, ועל האפשרות המעשית למנוע את המטרד כליל על-ידי הוצאה כספית מסויימת. מאידך גיסא, על כך השיב בית-משפט זה, בדבריו שהובאו בסעיף 2 לעיל, אך לאור השוני המהותי בנסיבות אין לומר כי המסקנה דשם, כפשוטה, ישימה למקרה שבפנינו.

ב. גישה החלטית וגם גורפת, במידת מה, בקשר להכרעה בין האינטרסים הנוגדים של מפעל תעשייתי הגורם למטרד לבין נוחותו ורווחתו של הפרט, מצאה ביטוי ב- ע”א 436/60 הנ”ל, אשר בו התייחס בית-משפט זה להחלטתו של בית-המשפט המחוזי שסירב לסמוך ידיו על צו המניעה שהוצא על-ידי שופט השלום נגד מפעל תעשייתי, בנמקו סירובו האמור כדלהלן:

“מפעלי התעשיה המודרנית אינם רווחיים אלא אם יעסיקו הרבה את מכונותיהם היקרות: מכאן הנוהג, שבו יש גם לציבור עניין, להעסיקן יותר ממשמרת אחת, ונוהג זה עצמו הינו אחד הטעמים שהניעו את המחוקק להתיר, בגדר תכנון ערים, איסור תעשיה באזורים מסויימים לעומת ריכוזה באזורים אחרים.”

אומר בקשר לכך בית-משפט זה:

“העקרון הנ”ל בדבר העדפה מלאה של אינטרסים של סוג אחד של מחזיקים ברכוש על סוג אחר של מחזיקים אינני יודע מנין הוא לקוח. בית-המשפט המחוזי לא הביא כל אסמכתה משפטית לתמוך בו, ולפי דעתי הוא מוטעה מיסודו, רווחיות מפעל היא בלי ספק דבר חשוב, אך רווחת התושבים היא לא פחות חשובה, זה כמו זה הוא נכס לאומי, ואינני מוצא כל יסוד לכך, לא בחוק ולא בתבונת החיים, שיש להקריב את האחד על מזבחו של השני.”

אולם אם בוחנים נימוקיו של בית-המשפט ב- ע”א 436/60, לגופם, עולה מהם לדעתי כי החלטתו של בית-משפט זה הושתתה למעשה על “מאזן הנוחות” במובנו הראשון שבואר לעיל, היינו הדיון סב שם על השאלה מהו השימוש במקרקעין – באזור מעורב של תעשיה ומגורים – שאינו חורג מן הסביר ובאלו נסיבות הופכת דרך הפעלתו של המפעל למטרד. בהתאם לאמת-מידה זו הכריע בית-המשפט בדינו והורה בצו על הגבלת שעות העבודה של המפעל. אנו, לעומת-זאת, איננו דנים כאן בשאלה אם נגרם מטרד או אם לאו, אלא אם התרופה למטרד שהוכח תימצא כאן במתן צו מניעה או בתשלום פיצויים או שמא בשניהם גם יחד.

15. א. ההשקפה שעיקריה הוצגו לעיל, על-פיה מוענק מעמד מכריע ולעיתים אף בלעדי לשיקולים בדבר “מאזן הנוחות” הכלכלי, כאשר בית-המשפט בא להכריע בשאלה אם לתת ציווי אם לאו, לא רק שאיננה תואמת את אמות-המידה שהותוו על-ידי המחוקק בסעיף 74 לפקודה, כפי שעוד יוסבר בהמשך (ראה דברי חברי הנכבד השופט לנדוי ב- ע”א 164/53 הנ”ל, שם בעמ’ 388, מול האות ה) אלא גם איננה מתיישבת עם המגמה המונחת ביסודם של דיני הנזיקין. אקדים הערותי באשר לעניין מגמות היסוד של דיני הנזיקין.
היעדר השוויון ומהותו של הפער, בין המעוול לנפגע, בכל הנוגע לתוצאות הכלכליות של מתן או סירוב למתן הציווי, הוא בין מגוון השיקולים אותם רשאית הערכאה השיפוטית לשוות נגד עיניה, בבואה לבחון מה התרופה ההולמת את נסיבותיו של המקרה שבפניה. אולם יש להעניק לשיקולים בדבר מאזן הנוחות הכלכלי את משקלם היחסי הראוי. בהתחשב עם הסוגיה המשפטית בה אנו דנים, מטרתה ועקרונותיה.
היינו, העלאתו ואף הוכחת קיומו של הנזק הצפוי למעוול אין בה כדי לדחוק לקרן זווית את האינטרס של הפרט הנפגע, המלין על הפגיעה ומבקש את הסעד לו הוא זכאי. בגדר הערה כללית וטרומית ניתן על-כן לומר, כי אין פסול בכך שהאינטרס הכלכלי של המעוול משובץ לתוך פסיפס השיקולים הנשקלים, עובר להכרעה בדבר בחינת התרופה. שילובו של נתון זה למערכת השיקולים הוא בגדר הנכון והרצוי אם מתקיימים התנאים המוקדמים שנקבעו בקשר לכך בסעיף 74. מגרעתה של התיזה בדבר מאזן הנוחות בשיקול מכריע היא בכך שעל-ידי יישומה כקריטריון ייחודי, נעלמת היחסיות הנכונה בין משקלו של האינטרס הכלכלי של המעוול לבין זכויותיו של מי שנפגע על-ידי מעשה העוולה. על השאלה בדבר צירופם של נתונים בדבר הנזק הכלכלי, הצפוי למזיק, למגוון הנתונים הנבחנים על-ידי הערכאה השיפוטית – ניתן איפוא להשיב בחיוב, אולם על הדרישה בדבר מתן מעמד מכריע לנושא זה – יש לדעתי להשיב בשלילה.

ב. מכאן ביתר פירוט, לעניין מקומם של שיקולי “מאזן הנוחות” בדיני הנזיקין בכלל ובעוולת המטרד בפרט: אם מיישמים את הכללים בדבר חישובי הכדאיות הכלכלית היחסית, למשל בגרסתם של המחברים המלומדים שדעותיהם הוצגו לעיל וכפי
שהדבר גם עלה, בין היתר, מפסק-הדין בעניין BOOMER, הרי התוצאה היא כמבואר, כי אם מוכח לבית-המשפט כי נוצר פער משמעותי לדעתו של המזיק, בעקבות האיזון של המשמעויות הכלכליות, בין הנזק לנפגע (התובע) לבין הנזק של המעוול (הנתבע), הרי יש להימנע ממתן ציווי נגד מעשיו של המעוול, פירושו של דבר הוא כי הכללים האמורים הופכים לקריטריון המכריע, על-פיו נופלת ההחלטה אם לכפות את ההפסקה של המטרד או אם לבחור בחלופה האחרת ולזכות את הנפגע בתשלום פיצויים, שאינם מפסיקים כשלעצמם את המשכו של המטרד. בכך יש כדי לרוקן את האיסור העולה מקיומה של העוולה שבפנינו, במידה רבה, מתכנו ומייעודו. יש בכך כדי לסכל את מגמתו של המחוקק, אשר כלל את המטרד ליחיד בין אבות הנזיקין:

המחוקק מנה מעשים ומחדלים היוצרים אחריות בנזיקין ובדרך זו ביקש להגדיר בדין מהי התנהגות מזיקה, היינו מה הן הפרות של חובה, אותן מבקשת הפקודה למנוע.
החובה, אשר את הפרתה באים דיני הנזיקין למנוע, היא חובה כלפי בני-אדם באופן כללי או, בנסיבות נתונות, כלפי יחיד מסויים, אולם בכל המקרים סבות החובות על מניעתה של הפגיעה באחר. משמע, דינים אלה מתייחסים בראש וראשונה לזכויות הנפגעות או, במילים אחרות, לפגיעה או לנזק שנגרם עקב ההתנהגות המזיקה.
המסקנה הנובעת מן האמור לעיל היא, כי מרכז הכובד בדיני הנזיקין בכלל ובדיני המטרד בפרט, הוא הנפגע והפגיעה אשר בה הוא נפגע ולנקודת ראות זו יש לתת ביטוי נאות – לא רק בקביעת הממצא, אם בוצעה עוולה אם לאו, אלא גם כאשר באים להכריע על מהותה של התרופה ההולמת.

אגב, המטרד ליחיד יכול, כזכור, שייווצר מבלי שהתהווה או הוכח נזק, שהוא בדרך-כלל המדד הקלאסי (אם כי לא הבלעדי) לפסיקת הפיצויים. הווה אומר, ביסודותיה של עוולה זו יש הדגמה בולטת של מהותה ומגמתה כאמצעי להגנתו של הפרט בפני פגיעה מוגדרת, ללא זיקת חובה לתוצאה מזיקה מוחשית דוקא.
כאשר מופרת זכות בעלת אופי פרטי כאמור לעיל – כתוצאה מאי-קיומה של חובה המעוגנת בדיני הנזיקין, נפנים לדינים אלה כדי לקבוע על-פיהם את האמצעי שנועד להביא ככל האפשר להשבת מצבו של הנפגע לקדמתו, היינו גם מטרתה של התרופה מצביעה על סדר העדיפויות אשר בבחירתה.

נקודת המוצא לבחינתה של התרופה היא טיבה ומהותה של הפגיעה בה נפגע התובע ולא טיבו ומהותו של הנזק למעוול, שייווצר אם ייאלץ להפסיק את מעשה העוולה. אמרנו כי ההתאמה של התרופה לפגיעה הקונקרטית הנדונה בבית-המשפט היא פונקציה של המטרה המשפטית של החקיקה, היינו משנוכחנו כי עיקרם של דיני הנזיקין הוא מניעת הפגיעה בעטיה של הפרת חובה שהוגדרה בהן, הרי מתבקשים מכאן שניים אלה: ראשית, עולה מכאן, כאמור לעיל, קביעת העדיפות בסדר הבחירה בין התרופות, לפי מידת יעילותן למניעת הפגיעה, שנית, במידה והפגיעה היא מהותית וקשה יותר עולה גם, מבחינת המדיניות המשפטית ומבחינה מעשית גם יחד, החשיבות של מניעת המשכה ושל השבת המצב של הנפגע לקדמתו, כבר הוער כי פלוני, הנפגע באופן מהותי ממעשהו של המזיק או סובל נזק ניכר כתוצאה ממעשה עוולה, לא ייקל לו בסבלו אם יידע שהפגיעה אותה נפגע נגרמה בשל צרכיו הכלכליים של פלמוני המזיק או אפילו בשל רווחתו הכלכלית של ציבור רחב יותר, טענותיו של הניזוק אינן מסתתמות בשל כך ואין הוא נידון להמשיך ולסבול את המטרד רק בשל כך שהשקעתו הכספית של המזיק היא רבה.

על-כן ככל שהפגיעה גדולה יותר, גדל גם משקלו של האינטרס של הנפגע ונחלש משקלו של האינטרס של המעוול, המעוניין להמשיך בפעלו וגם היפוכו של דבר.
סיכומם של דברים, תחילה נבחן מעשה נזיקין, לפי מהותו ובעקבות זיהויו כמעשה עוולה, באה, בשלב שני, בחירתה של התרופה ההולמת והיעילה ביותר להחזרת המצב לקדמתו. נקודת המוצא לבחינה זו היא טיבו ומהותו של הנזק לנפגע, כאמור, אין פירושו של דבר כי המשמעות הכלכלית של מתן התרופה, מבחינתו של המעוול, אינה נשקלת במכלול השיקולים, ובמידה והפגיעה מועטת יותר, גם גדל משקלה של המשמעות האמורה, אך אין יסוד לסברה כאילו יש לערכים כלכליים השוואתיים משקל מכריע, הקובע, כאילו על-פי נוסחה מתימטית, את התוצאה בבחירת התרופה. סברה זו מתעלמת מן המרכיב היסודי של הסוגיה המשפטית שבפנינו, שהיא הגנת האדם בפני פגיעה והבטחת קיום אנושי בתנאים סבירים. מדידת זכויותיו בנזיקין של הפרט על-פי משקלו הכלכלי ותו לא, היא דבר שאין הדעת סובלתו. הבעיה הניצבת בפני הערכאה השיפוטית היא מורכבת יותר ואינה מוצאת פתרונה על-ידי הערכת-מצב-כלכלית, שעיקרה מתן משקל יחסי ראוי לאינטרסים הנוגדים וחישוב אריתמטי מה התוצאה של קיזוז הנזק הכספי של כל צד, זה לעומת זה, עיקרו של דבר, חובתו של בית-המשפט היא למצוא פתרון לשם מניעת הפגיעה שהוכחה, ומכאן כי על שיקוליו, על כל מרכיביהם, לסוב סביב מוקד זה.

ג. לעניין מקומם של שיקולי מאזן הנוחות בדיני הנזיקין יש גם היבט פרגמטי, נוסף להיבט העקרוני שהוזכר לעיל, והוא עניין השפעתה של התיזה בדבר “מאזן הנוחות” על מניעת המטרד, הלכה למעשה.

גרעינה של גרסת האיזון הכלכלי היא כאמור, כי אין למנוע המשכו של מטרד אם צפוי בשל כך נזק כלכלי חמור למזיק וכי נכון יהיה אם יסתפקו בנסיבות כאלה במתן פיצוי כספי לנפגע, אולם לא אחת יהיה הפועל היוצא מכך כי המטרד יימשך, כל עוד נופל שיעורו של הפיצוי הכספי שישולם בעקבות פסיקתו של בית-המשפט מן הרווח הכספי המופק מהפעלת המפעל, על המטרדים שהוא גורם. זאת ועוד, בנסיבות כגון אלה יהיה למפעל התעשיה אך מניע דל כדי לחפש אחר שיפוים טכנולוגיים שעלותם ניכרת וכדי למעט בפגיעה ובנזק, כי הרי הפיצוי הכספי מכפר כביכול על הכל, ואם אין סכנה של סגירת המפעל לשם מניעת המשכו של המטרד, נעלם למעשה גם הגורם המדרבן העיקרי לחיפוש דרכים לחיסולו או לצמצומו של המטרד.
המסקנה העולה מכאן היא, כי אם עניינו של הנפגע נסוג בפני משקלו הכלכלי של המעוול, הרי מסוכלת מניעתו של המטרד מיניה וביה, לפחות באותם מקרים בהם מחירו של המחקר הטכנולוגי לחיפוש דרכים למניעת המטרד או מחיר רכישתם והתקנתם של מתקני-מנע, יקר מן הפיצוי החד-פעמי או השוטף לנפגע. ניתנת בכך למעשה מעין גושפנקה רשמית להנצחתם של מטרדים של זיהום אוויר, של רעש ושל מטרדים כיוצא באלה תמורת כופר כסף, בעוד מאווייה של החברה המודרנית ראוי שיהיו דוקא בחיפוש דרכים לעקירת המפגעים והמטרדים או לפחות לצמצומם, נמצא, כי שיקולי מאזן הנוחות, בלבושם החשבוני שהוצג לעיל, גם מסכלים את המטרה המשפטית של דיני הנזיקין וגם מוליכים, למעשה, לריבוי מטרדים מתמשכים שפגיעתם רעה.

זאת עוד, שרשרת הסיבתיות המשוערת אינה מסתיימת בכך, כי הרי כפייתה על הנפגע של מעין זיקת הנאה לטובתו של המעוול עלולה לאלצו, למעשה, למכור רכושו במחיר נמוך מערכו לפני תחילתה של הפגיעה, בשל המטרד אשר ייצמד למקרקעין מעתה כדין מאחר שבית-המשפט מיאן לצוות על איסורו…

16. הביקורת על התיזה בדבר הצבתו של “מאזן הנוחות” הכלכלי כגורם מכריע בבחירת התרופה למטרד מעוגנת כאמור לא רק בעקרונות הכלליים של דיני הנזיקין, אלא יש לה, כמוסבר, זיקה ישירה לביטוי אותו מצאו עקרונות אלה בחוק החרות שלנו, היינו לסעיף 74 לפקודה: סעיף זה מונה את הנסיבות והתנאים אשר קיומם בצוותא יש בו כדי לשלול את מתן צו המניעה. אחד מן התנאים הללו הוא כי “הפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים”. היעדרו של אחד מן התנאים, המנויים בסעיף 74, שולל את ישימותה של ההגבלה העולה מן הרישא שבו. הווה אומר, כל עוד הפגיעה בניזוק היא ניכרת, אין שיקולי “מאזן הנוחות” הכלכלי יכולים לגבור, היינו גם אם יגיע נזקו של המזיק כדי הפסד כספי ניכר יותר מן ההפסד הכספי לניזוק ואם ייווצרו נסיבות בהן ניתן לכן לראות במתן הצו משום “התעמרות” במזיק, מידתה הניכרת של הפגיעה בניזוק היא על-כן מעין שער החוסם את הדרך בפני ההבאה בחשבון של התוצאות של מתן הצו מבחינתו של המזיק, או במילים אחרות, הפגיעה בניזוק קובעת על-פי עצמתה את האפשרות להכריע על-פי שיקולי “מאזן הנוחות” הכלכלי. על-כן אין לערוך מאזן התוצאות הכלכליות ולהכריע על-פיהן כהצעת בעלי תורת “מאזן הנוחות”, כל עוד לא נפתחה הדרך לכך על-ידי הבאת הוכחה בדבר מידתה הקטנה של הפגיעה בקרבנו של המטרד. סיכומו-של-דבר, סעיף 74 מבטיח על-פי נוסחו כי הניזוק ומהות הפגיעה בו יהיו מוצבים בראש סולם ההערכות, כל עוד הפגיעה בתובע היא מהותית וקשה – אין בנזק הצפוי לנפגע כדי לחסום את הדרך בפני מתן צו מניעה. הקו המנחה העולה מתוך סעיף 74 הוא, כי אין חובה לגזור על התובע השלמה עם פגיעה בלתי-נסבלת וקשה, אפילו אם מתן הציווי יהווה התעמרות בנתבע…

17. האם יש לעניין זה משמעות מיוחדת לטענה כי בעקבות מתן צו המניעה צפוי לא רק למעוול נזק ניכר יותר מאשר לנפגע, אלא כי גם לציבור הרחב צפוי נזק ניכר?
טענה זו עלתה כזכור במקרה שבפנינו רק מן הטיעונים בכתב, ולא מן הראיות שהמערערת הביאה בפני הערכאות, אולם עם-זאת לא נדקדק עמה, עד כדי הימנעות מבחינתה של השאלה העיונית האמורה, פשרה של טענה זו הוא כי אם יינתן צו המניעה – תיאלץ המערערת להפסיק את הייצור, כי הרי אין אפשרות לייצר חוטים ללא תנאי הקירור והאיוורור הקיימים, ואזי תקופח פרנסתם של רבים והמדינה תצא נפסדת, גם בשל כך שייתם היצוא ועמו ההכנסה של מטבע זר. כאמור, אין בפנינו הוכחות לעניין זה, לא באשר לצורך התיאורטי בהפסקת הייצור אם יופעל הצו, הלכה למעשה, ולא באשר לחוסר האפשרות ליישם חלופות טכנולוגיות, כדי להגיע לתנאי ייצור סבירים, תמורת השקעה שאינה חורגת מן המתקבל על הדעת מבחינת יכלתה הכלכלית של המערערת. אולם, בכל מקרה, לא הייתי רואה בטענה כאמור סוף פסוק, המכריע לכיוון הסירוב להעניק צו מניעה. רשאי התובע-הנפגע לטעון, כי יהיה זה צודק יותר אם העומס הכלכלי, הנובע מן החובה לקיים אמצעים המונעים רעש. יועמס על כתפיה של המערערת ושל הציבור הרחב העומד מאחוריה, אם אכן יש כזה, כי הללו הם ללא ספק מפזר טוב יותר של הנזק מאשר הפרט-הנפגע. מעוול – החולש על אמצעי ייצור בעלי מימדים – אשר בעטיים הוא נזקק לדבריו לגרימת הפגיעה, יכול לכסות את ההוצאות הדרושות למען ההשקעות הטכנולויות, שיבואו למנוע המשכו של הנזק, על-ידי פיזור ההוצאות על ציבור לקוחותיו, היינו אותו ציבור אשר טובתו מוצאת ביטויה, לפי הטענה, גם בהמשך קיומו של המפעל היצרני.

עם-זאת, יכול אני להניח כי במקרים מעטים וקיצוניים בהם אין פתרון טכנולוגי למניעת המטרד והאינטרס הציבורי מחייב במפגיע את המשכה של הפעולה המהווה פגיעה שהיא בגדר מטרד ליחיד (למשל כאשר יש צורך להפעיל בארות נפט בקרבת בתי-מגורים), ייתכן מאוד ולא יהיה מפלט מהפעלת הסמכויות הקבועות בסעיפים 3(ג) או 3(ד) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, ואשר לפיהם…
במילים אחרות, אם אכן יש אינטרס ציבורי חיוני ומהותי, הרי תוכל הבעיה למצוא פתרונה המשפטי והמעשי על-ידי הפעלתן של אותן סמכויות מיוחדות, שמקורן במשפט הציבורי, שיועדו לכך.

סיכומו-של-דבר, המסקנה העולה מן האמור לעיל היא, כי כל עוד הפגיעה בתובע היא מהותית וחמורה, אין בדרך-כלל בנזק הצפוי למעוול, כשלעצמו, כדי להצדיק הימנעות של בית-המשפט ממתן צו מניעה.
בהתקיים נסיבות, בהן צפוי נזק חמור לציבור הרחב מהפסקת הפעולה היוצרת את המטרד ובהיעדר אפשרות לצמצם את הנזק, יתכן ולא תהיה ברירה אחרת מאשר הפקעת זכויות על-ידי יצירת זיקת הנאה כפויה, מכוח הסמכויות המוקנות לשר האוצר לפי הפקודה הנ”ל משנת 1943.

18. משהוכח קיומו של מטרד מהותי, זכאי הנפגע בדרך-כלל לכך כי יושט לו סעד שיש בו כדי להחזיר את המצב לקדמתו, היינו סעד שיש בו כדי להביא לסילוקו ההחלטי של המטרד על-ידי איסור המשכו. עניין פסיקת הפיצויים יוכרע על-פי הוראותיה של הסיפא לסעיף 44 לפקודה. אם יוכח, כי מתן צו-מניע מידי ומוחלט יגרום נזק חמור למעוול, שאינו שקול נגד נזקו של הניזוק, יוכל בית-המשפט לבחון גם את האפשרות להגביל את היקפו של האיסור הנובע מצו המניעה, אולם זאת בתנאי שהמטרד, שעדיין יימשך, יהיה קטן במהותו והיקפו (ראה סעיף 74, רישא, לפקודה). במילים אחרות, בכל מקרה יידרש המעוול לצמצם את המטרד עד להקטנתו המהותית. מן הכלל לפרט: דרך הכרעה דומה יכולה גם להינקט אם הנזק הצפוי למעוול אכן חמור והוכח, כי אין אפשרות טכנולוגית לסילוקו ההחלטי של המטרד, אלא אם תחוסל פעילותו של המעוול באופן מלא. בית-המשפט יבחן בנסיבות כאלה את האפשרות הפתוחה של מתן תרופה משולבת המורכבת משניים, היינו מצו מניעה ומפיצויים גם יחד, אשר תצמצם את הפגיעה החמורה על-ידי הפעלת הסמכות למתן ציווי, ותפצה בו-זמנית את התובע, על-ידי קביעת תשלום פיצויים על אותה מידה של פגיעה, אשר נותרת עדיין אחרי הפעלת הציווי…

19. לאור האמור לעיל, אין לגלות פגם בהחלטותיהן של שתי הערכאות השיפוטיות שקדמו לנו ואין יסוד לטענותיה של המערערת בערעורה: אחרי שהוכח קיומו של מטרד כה מהותי, מן הסוג ובעל אותה המידה שהוכחו, היתה הצדקה מלאה למתן צו המניעה בצורה בה ניתן.
אוסיף ואזכיר בשולי הדברים, כי המערערת הועמדה זמן רב לפני הגשת התביעה על קיומו של המטרד, אך הקו בו נקטה לא היה בו כדי לקדם עניין סילוקו או אפילו צמצומו של המטרד, ורק הצו שניתן בבית-משפט השלום הניע אותה, ככל הנראה, לראשית פעולה לצמצומו של המטרד.

מכאן, כי דין ערעור זה להידחות.”

מקור המאמר – abc-israel.it